jump to navigation

הגדה אחרת: עבדות בת-זמננו – שפחת מין בפיליפינים 22 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in עבדות, פסח, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , ,
add a comment

קרוב ל- 27 מיליון בני אדם מצויים בעבדות בימינו. במשך 300 שנות העבדות, קרוב ל- 13 מיליון בני אדם נחטפו כעבדים לעולם החדש כחלק מסחר העבדים. המשמעות היא שכיום מספר כפול של בני אדם חיים כעבדים.

העליה במספר בני האדם בעולם, בשילוב עם עוני מרוד, אפליה חברתית והעדר הגנה משפטית הביאה לכך שמוסד העבדות ממשיך להתקיים בתקופתנו. בשונה מהעבר, בכל מדינות העולם קיימת חקיקה האוסרת על עבדות, ולכן העבדות המודרנית מתקיימת בהחבא, ומה שמאפשר את קיומה הוא העדר אכיפה משפטית.

בפסח אנו קוראים "עבדים היינו לפרעה במצרים", אולם העבדות חיה וקיימת גם בתקופתנו. הפסח הזה, כשאתם קוראים בהגדה, ספרו את סיפורם של העבדים והשפחות בני זמננו.

עבדות בת-זמננו: שפחת מין בפיליפינים

סחר בבני אדם הוא תחום הפשיעה הגדל ביותר ברחבי העולם. קרוב ל- 21 מיליון בני אדם, מבוגרים וילדים, נחטפים ונמכרים כעבדים בתעשיית המין . קרוב ל- 2 מיליון ילדים מנוצלים בסחר המין העולמי. כ- 6 מתוך 10 קורבנות שניצלו מהסחר בבני אדם, נחטפו במטרה לנצלם מינית. נשים וילדות מהוות כ- 98% מקורבנות הסחר בבני אדם.

תעשיית המין כוללת זנות, פורנוגרפיה, מועדוני חשפנות וכל צורה אחרת של בידור הכולל שירותי מין תמורת תשלום כספי או אחר. סחר בבני אדם למטרות מין – בין שנעשה בתוך המדינה או מעבר לגבולות בין-לאומיים – מפר זכויות אדם בסיסיות ביניהן זכות האשה על גופה, זכותו של אדם לשיוויון זכויות ולחירות, זכותו של אדם לשמור על בריאותו, הזכות לחיים של כבוד וביטחון, הזכות לתעסוקה הוגנת, והזכות להגנה מפני אלימות והתעללות.

זהו סיפורה של אלמה שהיתה זונה בעל כורחה בפיליפינים:

בשנות ה- 80 של המאה ה- 20 העיר אולונגפו היתה בסיס צבאי תוסס ופעיל של צבא ארצות-הברית. כל המועדונים היו מלאי פעילות כשספינות חיל הים היו מגיעות לנמל.

באותה תקופה הייתי אמא חד-הורית ונאבקתי כדי לפרנס שני ילדים צעירים. כילדה חלמתי להפוך לרואת חשבון. כשהאח שלי הבטיח שיממן את לימודי, עזבתי את מנילה ונסעתי לעיר אולונגפו בה הוא התגורר. כשהגעתי לעיר, אחי הודה שלא התכוון להגשים את חלומות ההשכלה הגבוהה שלי, אלא קיווה שאלך לחפש מזלי בחברת אנשי השירות האמריקאים, ואולי אצליח להתחתן עם חייל וכך אתמוך במשפחתי.

אחרי מספר חודשים בהם לא מצאתי עבודה, הסכמתי לעבוד כמלצרית ליד בסיס חיל הים האמריקאי במפרץ סוביק. אחי ניסה לאלץ אותי להתחבר עם החיילים שביקשו את חברתי, אבל אני סירבתי.

lisa_kristine_sexual_slaves יום אחד, איש שירות אמריקאי הציע למנהל המסעדה בה עבדתי "תשלום לבר" עבורי. אני סירבתי ואמרתי שאני רק מלצרית במקום. מנהל המסעדה אמר לי שאם אמשיך לסרב, הוא יפטר אותי מהעבודה. בנוסף, הוא איים שישאיר את מסמכי העבודה שלי ברשותו, וכך ימנע ממני לעבוד במקום אחר. פחדתי שילדי ואני נהיה רעבים ונהפוך לחסרי בית. בעל כורחי הסכמתי ללכת עם החייל.

החייל רצה לשכור חדר במלון עבורנו. אמרתי לו שיתן לי את הכסף שהיה משלם למלון, ולקחתי אותו לביתי. שלחתי את הילדים להורי כדי שלא יהיו עדים למעשיה של אמא שלהם. ניסיתי להמנע מלחזור על כך בהמשך, אבל הבת שלי חלתה ונזקקתי לכסף בשביל טיפול רפואי עבורה. עבדתי במסעדה במשך 4 שנים, ו"אירחתי" כ- 30 "חברים" אמריקאים.

בשנות ה- 80 של המאה ה- 20 לא היו תוכניות בריאות ואף אחד לא השתמש באמצעי מניעה. אוכלוסיית הילדים המעורבים, אמריקאים-אסייתים, גדלה בהתמדה. ילדתי את ילדי השלישי בידיעה שהוא לא יכיר את אביו. בתקופה זו התחלנו לשמוע על איידס. הבחורים האמריקאים קיבלו קונדומים לפני הירידה מהספינות. רבים מהם ניפחו את הקונדומים לבלונים והשליכו אותם לאויר. לא יכולנו לדרוש מלקוח להשתמש בקונדום. הלקוח אמר, "שילמתי כסף טוב", ועשה בנו כרצונו.

בפיליפינים נשים אינן זוכות להזדמנויות שוות בתעסוקה ובהשכלה. האפשרויות שלהן מוגבלות, ולכן הן הופכות מיואשות. בגלל שנשים נתפסות כאובייקטים מיניים, כחלשות וחסרות יכולת, הן נדחפות לתעשיית המין. היו תקופות בהן גם אני האמנתי שאני קיימת רק כדי לענג גברים.

אלמה נחלצה מתעשיית המין וייסדה את ארגון "בוקלוד" בשנת 1987. הארגון מקדיש עצמו להעלאת מודעות כנגד זנות, להעצמת נשים וילדות שהיו קורבנות של תעשיית המין והסחר בבני אדם. משמעות המילה "בוקלוד" בשפה הפיליפינית היא קשר המחבר בין אנשים.

READ THIS POST IN ENGLISH

סיפורה של אלמה נלקח מאתר Equality Now

את התמונה צילמה ליסה קריסטין, יוצרת פרוייקט "לשאת עדות לעבדות בת-זמננו"

הנשים בתמונה הן שפחות מין בנפאל. הנשים עובדות במסעדות בהן הן נדרשות לספק שירותי מין ללקוחות, תוך שהן מעודדות אותם לרכוש אוכל ושתיה אלכוהולית.

הרצאתה של ליסה קריסטין ב- TED "לשאת עדות לעבדות בת-זמננו"

ערים ספרותיות: ברלין – חלק ג' 19 באוגוסט 2013

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , , , , , , , , ,
2 comments

מקבץ שלישי ואחרון על ברלין כעיר ספרותית

ברלין של מטה: אני כריסטיאנה פ.

"ההתרגשות היתה נוראה. אמא שלי התעסקה ימים שלמים באריזת מזוודות וארגזים. הבנתי שחיים חדשים עומדים להתחיל בשבילנו.

הייתי כבר בת שש, ואחרי המעבר הייתי אמורה להתחיל ללכת לבית הספר. אמא שלי התחילה לארוז בלי הרף ועצבנותה גברה והלכה, ואני ביליתי כמעט את כל היום אצל האיכר פלקל. חיכיתי עד שהפרות יבואו לרפת, לחליבה. האכלתי את החזירות ואת התרנגולות והשתוללתי עם האחרים בשחת. או שהסתובבתי עם החתלתולים בידיים. זה היה קיץ נפלא, הקיץ הראשון שבאמת זכיתי להנות בו.

ידעתי שבקרוב ניסע הרחק משם, לעיר גדולה ששמה ברלין. בהתחלה אמא שלי טסה לבדה. היא רצתה לטפל קודם בעינייני הדירה. אחותי הקטנה, אני ואבי הצטרפנו אחרי שבועות אחדים. בשבילנו, הילדים, זו היתה הטיסה הראשונה. הכל היה מרגש אימים"

christina-f "אני כריסטיאנה פ." מספר את סיפור התדרדרותה של נערה בת 12 להתמכרות לסמים ולעיסוק בזנות. הספר מבוסס על ראיונות שערכו שני עיתונאים, קאי הרמאן והורסט ריק, עם כריסטיאנה, אימה, הכומר שניהל את המרכז הקהילתי שהפך למרכז סחר לסמים, חוקרים פליליים, עובדים סוציאלים ואנשי מקצוע אחרים שטיפלו בנפגעי הסמים.

הספר, שנקרא בגרמנית "הילדים של תחנת גן החיות," גרם להפיכתה של Bahnhof Zoo (תחנת גן החיות הזאולוגי בברלין) לאתר תיירות. בשנות השבעים של המאה העשרים, שימש האיזור שמאחורי תחנת הרכבת למקום מפגש לילדים שברחו מהבית, נרקומנים, וזונות. מעבר להצגת סיפור חייה של כריסטיאנה, הספר הוא כתב אשמה חברתי המתאר את תנאי ההזנחה בהם התנהלה מלחמת ההישרדות של בני הנוער ומספק מבט מבפנים על מורכבותה של בעיית הסמים.

לכאורה, סיפורה האישי של כריסטיאנה הוא סיפור של הצלחה. בזמן פרסום הספר, כריסטיאנה ורה פלשרינוב, נגמלה מסמים והצליחה לשקם את חייה. הספר, שהפך לרב מכר, סיפק לה תגמולים נדיבים מהם התקיימה תקופה ארוכה.

ההצלחה המסחררת של הספר עלתה על ציפיותיהם של שני העיתונאים שיזמו את כתיבתו כדו"ח על מצב הסמים. הספר תורגם לשפות רבות ואף עובד לסרט בו השתתף גם דוויד בואי, אותו העריצה כריסטיאנה כנערה. הסרט מציג מציאות חיים אכזרית של התמכרות לסמים, אך בו זמנית גם מנציח אופנה של רזון קיצוני שזכתה לכינוי הרואין שיק והובילה לביקורת ולמחלוקת תרבותית וחברתית.

אלא שמציאות החיים חזקה מכל סיפור עיתונאי. בשנים שלאחר פירסום הספר כריסטיאנה הפכה למרואיינת מבוקשת, נעה ונדה באירופה, הופיעה כשחקנית וכזמרת, החליפה בני זוג והפכה לאם. שמועות שונות טענו כי מידי פעם היא מחדשת את הרגלי הסמים שלה. בשנת 2008 רשויות החוק הוציאו את בנה של כריסטיאנה מרשותה בגלל חשדות לפיהם חזרה לשימוש בסמים. בשנת 2012 חגגה הילדה הנצחית של הספר והסרט את יום הולדתה החמישים.

מי כאן זונה? על הסרט טנג'רין 1 באוגוסט 2012

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, סרטי נשים.
Tags: , , , , , , , , , , , ,
3 comments

Tangerine-2008טום ופִיָא מגיעים לטנג'יר במרוקו ביחד עם חברים נוספים כדי לגלות את שורשי הרוקנרול. טום מנסה ללכת בעקבות בריאן ג'ונס, הגיטריסט של הרולינג סטונס, לאתר נגני ג'ילאלה/ג'אג'וקה (סוגים של מוסיקת טראנס סופית), אבל מעביר את זמנו בבילוי במועדונים, ישיבה בבתי קפה ועישון נרגילות. יחסיו עם פיא מצויים בקיפאון. היא מבקשת שיחליט שהוא מתחייב לזוגיות ביניהם, הוא מבקש שתתאזר בסבלנות עד שיסתיים מסע החיפוש המוסיקלי שלו. באחד מהמועדונים בהם הם מבלים פיא רואה את אמירה רוקדת, וריקוד הבטן החושני מסעיר ומסקרן אותה עד כדי כך שהיא מזמינה את אמירה להצטרף אל חבורת המוסיקאים הגרמנים.

אמירה בורחת מבית הדוד שלה לאחר שסירבה לשמש כעוזרת בית, ודחתה את השידוך שסידר לה הדוד. ההורים שלה עזבו את מרוקו וחיים בספרד, בניסיון ליצור לעצמם חיים טובים יותר, אך הותירו אותה מאחור. בשל מחסור בכסף היא נאלצת להפסיק את לימודיה. בכישרון טבעי ובהרבה תעוזה היא מלמדת את עצמה לרקוד ריקודי בטן, ושואפת להפוך לרקדנית. המפגש עם טום ופיא נתפס בעיניה כהזדמנות לצאת ממרוקו אל העולם הגדול.

סיפורה של אמירה וסיפוריהם של טום ופיא מסופרים במקביל, בסצנות מתחלפות. הצופים לומדים על המניעים של של שלושת הדמויות המרכזיות, והופכים יותר ויותר מודעים לתהום הפעורה ביניהם. למרות שהצהירה בפני אמירה כי אינה חברתו של טום, ולמרות שבתחילת היחסים פיא מציעה  לצרף את אמירה לחבורה, בהמשך היא זו המביאה לניתוק אכזרי של היחסים לאחר שמתפתח רומן בין אמירה לבין טום.

הסרט שואל שאלות קשות בנוגע למהותם של יחסים אנושיים, וליכולת של בני אנוש לגשר מעבר לאנטרסים אישיים ופערים תרבותיים. רגעי החסד בסרט באים לידי ביטוי בסצנות בהן המנגנים מצליחים ליצור מוסיקה ביחד, ובסצנה בה מלמדת אמירה את פיא לרקוד לצלילי ערוץ המוסיקה בטלביזיה.

אמירה מתגוררת עם נָשוּאָה ומִימִיטָה. שתי נשים שעוסקות בזנות לפרנסתן. נָשוּאָה היא אמא לילדה בת שבע. משום שמשפחת אביה של הילדה מסרבת לנישואין בינו לבין נָשוּאָה, הילדה אינה מוכרת על ידי הרשויות, ולכן אינה יכולה ללכת לבית ספר. נָשוּאָה מציגה בפני אמירה את עובדות החיים העגומות, וקורעת את האשליה של אהבה רומנטית: "הם יגידו לך כל מה שתרצי לשמוע כל עוד הם מעליך," היא אומרת לאמירה, "ואז הם יתמקחו איתך על המחיר."

אמירה משחקת את דמותה של שחרזדה עבור טום הלכוד בפנטזיה אוריינטלית אירוטית. "אם את רוצה לצאת מכאן את צריכה שהוא יתאהב בך," מייעצת נָשוּאָה לאמירה, "ותוודאי שהוא משלם."

כשאמירה מבקשת מטום כסף לקניות, טום מתפלא על הסכום הגבוה. אמירה מביטה בו ואומרת "אם שילמת הרבה, אתה אוהב אותי הרבה." אמירה מבלבלת בין תשומת לב וענין חולף לבין אהבה, ובתמימותה משוכנעת שטום כבר סידר עבורה אשרת כניסה לגרמניה.

כאשר מתרחשת פשיטה משטרתית על מועדון הלילה, נָשוּאָה הריאליסטית מזהירה את פיא: "עכשיו הזמן שלך להוכיח אם את באמת חברה שלה כמו שאת אומרת." בשעה שטום מנסה לעזור לאמירה מתוך טוב לב מרוחק, פיא קורעת את מסכי האשליה ואומרת לו "היא זונה, מה פתאום שניקח אותה איתנו?" מדבריה של פיא משתמע ש"זונה" אינה "חברה" ולכן אינה ראויה להתייחסות הוגנת ואנושית. אלא שטיעונה הנחרץ-לכאורה של פיא נותר תלוי כשאלה מהדהדת המלווה את הצופים לאורך כל הסרט.

הסרט מציג את עוניה ויופיה של טנג'יר, את דמותה המיתולוגית בעיני התיירים המערביים, ואת המלכודת האכזרית בה כלואות הנשים במרוקו. הדמויות המעניינות בסרט, דמויות המציגות סיפור של הישרדות כנגד כל הסיכויים, הן דמויותיהן של נָשוּאָה ומִימִיטָה. הן אלה שתומכות באמירה לכל אורך הדרך: מונעות מהדוד שלה להכות אותה, נותנות לה קורת גג ואוכל, וקונות עבורה את הדרכון אל החופש. "סעי עכשיו," הן אומרות לה, "עכשיו לפני שיהיה מאוחר מידי."

הזמן הנרטיבי של הסרט קצר וחמקמק: סיפורם של שלושת חודשי ההיכרות בין טום, פיא ואמירה. סיפור המסגרת הוא פגישתן של פיא ונָשוּאָה לאחר מעשה, לאחר הבגידה והנטישה, כאשר פיא חוזרת לטנג'יר כדי להבין מה אירע, אולי כדי לבקש סליחה.

סיומו של הסרט בצחוק, צחוקן של נשים, צחוק היכול להתפרש כשיחרור, לעג או התרסה.

טנג'רין, במאית אירן פון אלברטי (2008)