jump to navigation

זוגיות, טעות מסוג שהוא 11 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, עיון, פסיכולוגיה.
Tags: , , , , ,
add a comment

"אני מאמינה," אמרה הסופרת ג'ויס קרול אוטס, "כי אנו מוצאים גאולה או חורבן באמצעות הנישואים שאנו עורכים… משום שאנשים הם בני אנוש, רוב הנישואים אליהם הם נכנסים הינם טעות מסוג כלשהו, קריאה שגויה של עצמם".

Keisai_Eisen,_Couple_Beside_Painting_of_Bamboo הספר "אנחנו אדם וחווה" עוסק בגבריות, נשיות וזוגיות ברוח הפסיכולוגיה היונגיאנית. כפי שמרמז שם הסדרה ושמו של הספר, הזוגיות המוצגת הינה זוגיות הטרוסקסואלית בין גבר לאישה. במבוא לספר מציגה תמר קרון את עקרונות פסיכולוגיית המעמקים של קרל גוסטב יונג, ורומזת על אפשרות ראיית הזוגיות כמטאפורה. אולם, לבד מסיפורן של נצחיה ודורית, המציג מקרה של אם המתקשה לקבל את בתה כאישה בזכות עצמה, אפשרות זו אינה ממומשת, וסיפורי הזוגות המוצגים נותרים בגבולות הזוגיות השמרנית המקובלת.

יופיו של הספר טמון ביכולתה של תמר קרון לספר סיפור. קרון היא כותבת בהירה ומוכשרת, המציגה בפני קוראיה שלל דמויות מיתולוגיות ואנושיות. כמטפלת, קרון מתבוננת במטופליה ומתארת את מהלך הטיפול כסיפור מתהווה בו לעיתים מטשטשת האבחנה בין מטפלת למטופלת, בין אנשים בשר ודם לבין דמויות מיתולוגיות גדולות מהחיים.

למרות שקרון אינה מצהירה על כך במפורש, במהלך קריאת הספר מתגלה כוחו המרפא של הסיפור, לא עבור הזוג המטופל, אלא דווקא עבור המטפלת, הרואה לפתע את בני הזוג שמולה מתוך הקשר רחב הרבה יותר מן המושגים וההגדרות הפסיכולוגיות הצרות. במובן זה, הספר מאפשר הצצה אל תוך עולמה של המטפלת, עולם בו הסיפורים הארכיטיפים משמשים מנוף להרחבת תודעתה.

"לעיתים," כותבת קרון במבוא לספר, "כאשר אני יושבת עם זוג בחדר הטיפולים עולה בדימיוני סיפור, מיתוס או אגדה. האנשים היושבים מולי ומערכת היחסים ביניהם מוארים אז באור שונה. כשם שהתאורה על במת התיאטרון מדגישה, מעמיקה או מצלילה את המתרחש עליה, כך גם הזוג היושב לפני, וסיפורו, מקבלים לפתע עומק ורוחב חדש. שוב אין אנו שלושתנו בלבד. הדמויות הארכיטיפיות מלוות אותנו."

הספר מציג את מעגל החיים של הזוגיות ברוח יונג משלב ההתאהבות, דרך שלב האהבה העיוורת, אל ההתפכחות וההפרדה, ועד לחיבור מחדש. בניגוד למציאות החיים הזוגיים שלעיתים קרובות הינה מקוטעת, מבולבלת ואף משמשים בה בו-זמנית מספר שלבים בערבוביה, הספר מציג מציאות נאראטיבית של התחלה, אמצע וסוף המתפתחים זה מתוך זה בקשר ברור של סיבה ותוצאה.

במובן זה, יופיים של הסיפורים המוצגים בספר מהווה בו זמנית מקור למשיכה ולמכשלה. הספר מציג, מבלי משים, תמונת עולם המסדירה כאב, טרגדיה ואובדן באופן ברור ומאורגן, הרחוק מלהיות מציאותי. פרשנותה היפה של תמר קרון לסיפורים מתוך המיתולוגיה היוונית ומן המקרא, פרשנות הנשזרת אל תוך סיפורי הטיפולים הזוגיים, רק מחריפה לעיתים את הניגוד בין הנאראטיב המיתולוגי של גיבורים גדולים הקרוצים מחומרים של חלום, לבין חיי יום קטנות של עלבונות, חולשות ושתיקות כעוסות של אנשים בשר ודם.

במהלך רוב הסיפורים המוצגים ב"אנחנו אדם וחווה", קרון שומרת על עמדת מספרת מרוחקת-משהו המתבוננת במושאי סיפורה מבלי לראות עצמה חלק מהתהוות הסיפור, ומבלי לשתף את הקורא במחשבות וברגשות המתחוללים בה בשעה שהיא צופה בתיאטרון היצר והכאב הנחשף בפניה. בהקשר זה סיפורם של דליה, גדעון ובועז יוצא דופן.

במישור אחד, זהו סיפורה של מטופלת השוברת את המוסכמות ומאושפזת במחלקה הסגורה בבית חולים פסיכיאטרי. סיפורה של אישה הנקרעת בין בעלה לבין מאהבה ורוחו של אחיה המת. במישור אחר, זהו סיפורה של מטפלת המגלה את השתקפותה במטופלת שלה, מלווה אותה לכל אורכן של סערות הנפש, ונפרדת ממנה עם שובה אל עולם החוקים והמוסכמות.

בכנות נוגעת ללב כותבת קרון: "דליה…אילו יכולתי הייתי מתוודה בפנייך שהרגשות שעוררת בי היו עזים ועמוקים, אולי אף מעבר למה שהתרתי להודות בפני עצמי באותה תקופה. האם את זוכרת שהחולות המאושפזות במחלקה הסגורה היו שואלות אותי בכל פעם שהייתי באה לקחתך לשיחה 'את אחותה ?'… הייתי עונה במבוכה כלשהי, 'לא…אני הפסיכולוגית שלה'…הדימיון ביננו מפתיע…מעבר למראה החיצוני יש גם דמיון אחר, איזושהי קרבה בינך לביני, אחרת איך ניתן להסביר את תחושת ההיכרות שהייתה למן הפגישה הראשונה ?"

כאן נוגעת קרון, מבלי לפרט, בזוגיות המטאפורית המתהווה בין מטפל לבין מטופל, זוגיות בה יש בעיתות חסד דבר מה המתעלה מעבר לגבולות ה'אני', ובזמנים אחרים זוהי טעות מסוג כלשהו, קריאה שגויה של מקום וזמן.

אנחנו אדם וחווה: זוגיות, מיתוסים,פסיכולוגיה. תמר קרון. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 262 עמ'.

 

התמונה:  Keisai Eisen, Couple Beside Painting of Bamboo

עוד בנושא:

על זוגיות מזוית תנ"כית ראו אהבה וזוגיות בפרשת חיי שרה

וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ : אהבה וזוגיות בפרשת חיי שרה 24 באוקטובר 2013

Posted by Keren Fite in חיי שרה, פרשת שבוע.
Tags: , , , , , , , , ,
4 comments

פרשת חיי שרה פותחת במות שרה, וממשיכה בשליחותו של אליעזר היוצא למצוא כלה ליצחק. שמה של רבקה מוזכר לראשונה מיד לאחר עקדת יצחק: וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם, לֵאמֹר… וּבְתוּאֵל, יָלַד אֶת-רִבְקָה. בפעם הבאה בה מוזכרת רבקה, היא כבר נערה צעירה אותה פוגש אליעזר העייף והמאובק, המגיע עם גמליו אל הבאר, כשבליבו מבחן למציאת כלה ראויה ליצחק:

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ(ה), אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה … בָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי.

החסד אותו מבקש אליעזר, הוא חסד עבור אדונו, אברהם, למען תמצא כלה לבנו יחידו. והנערה אותה מוצא אליעזר על עין המים תשלב בתוכה חסד עם יכולת מעשה ונחישות.

rebekah-at-the-well-michael-deas

רבקה משקה את ההלך הזר, ואת גמליו. היא אינה מבדילה בין האדם לבין בעלי החיים שעימו ומשקיעה מאמץ במתן מים לכולם. אליעזר, המתרשם מיופיה ומנדיבות ליבה, נותן בידה תכשיטים ושואל על משפחתה וביתה. רבקה מוסרת שושלת יוחסין נשית, ומציינת את שם אביה, בתואל, ואת שם סבתה, מִלְכָּה: בַּת-בְּתוּאֵל אָנֹכִי–בֶּן-מִלְכָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. כשהיא הולכת לספר לבני משפחתה על ההלך הזר, אותו הזמינה להתארח, תחילה היא הולכת למגורי אמה ורק אחר כך אל אחיה: וַתָּרָץ, הַנַּעֲרָ(ה), וַתַּגֵּד, לְבֵית אִמָּהּ–כַּדְּבָרִים, הָאֵלֶּה

התנהלותה של רבקה, וציונה של שושלת נשית משמעותית ומן הסתם בעלת השפעה, מתווה את דמותה למן ההתחלה: אשה בעלת יכולת פעולה, ותעוזה המאפשרת להוציא את תוכניותיה וכוונותיה מהכח אל הפועל. על פי המסופר, גם בני משפחתה מכירים ביכולותיה של רבקה, ולאחר שמבקש אליעזר את ידה עבור בנו של אדונו, נשאלת רבקה לדעתה, ועונה בקיצור החלטי: אלך.

הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ, קַח וָלֵךְ; וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת-דִּבְרֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה, לַיהוָה. וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּבְגָדִים, וַיִּתֵּן, לְרִבְקָה; וּמִגְדָּנֹת–נָתַן לְאָחִיהָ, וּלְאִמָּהּ. וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עִמּוֹ–וַיָּלִינוּ; וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי. וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ, תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ(ה) אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר; אַחַר, תֵּלֵךְ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תְּאַחֲרוּ אֹתִי, וַיהוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי; שַׁלְּחוּנִי, וְאֵלְכָה לַאדֹנִי. וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ(ה), וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה; וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ

יש המפרשים כי משזיהה לבן, אחיה של רבקה, כי ההלך הוא בעל רכוש, רצה לעכב אותו על מנת להרוויח יותר מעסקת הנישואין. אך, בשונה מאחיה, רבקה אינה מתעניינת ברכוש ובחומר. יתכן שכבר בפגישה על עין המים שמעה את עתידה וייעודה קוראים לה, והיא נחושה לצאת לדרך. כמו אברהם שנענה לקריאה לֶךְ-לְךָ, הולכת רבקה מארצה, ממולדתה, מבית אִמָהּ ומבית אביה, אל בן-זוגה העתידי. וכמו אברהם שיוצא עם פמליה גדולה, כך רבקה יוצאת עם המינקת שלה, דבורה, ועם נערותיה, פמליה נשית שמלווה אותה אל הבית שתבנה עם יצחק. ועל סף דרכה החדשה, נקודת זמן שלבטח היתה טעונה גם בחשש, תקווה ופחד, מקבלת רבקה ברכה שתלווה אותה בדרכה: וַיְבָרְכוּ אֶת-רִבְקָה, וַיֹּאמְרוּ לָהּ–אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה; וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ, אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו

יש האומרים, כי לאחר העקדה, נשאר יצחק על הר המוריה, כדי להחלים בבדידות ממפגשו עם פני האב האוכל את בניו. הוא חוזר מהתבודדותו כדי לשאת את רבקה, ויושב בבְּאֵר לַחַי רֹאִי … בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, אותה הבאר בה פגשה הגר את המלאך ובה החליפה פחד בחמלה.

יצחק יוצא לשוח בשדה, להתבודד על פי דרכו, ומתוך ההתבודדות והתפילה הוא נושא עיניו ורואה את רבקה. רבקה, הרוכבת על גמל, אולי עייפה מהמסע, אולי מייחלת למנוחה, אולי מהרהרת בעתידה, נושאת גם היא עיניה ורואה את יצחק, ועיניהם נפגשות לראשונה:

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא, בְּאֵר לַחַי רֹאִי; וְהוּא יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס

והמפגש הזה, מפגש העיניים הלא מתוכנן, היציאה הפתאומית מתוך עצמי, למפגש עם הזולת; אותו אחר מסתורי שעד אותו הרגע היה הבטחה וחלום, ולפתע מתממש כדמות מוחשית, בשר ודם. המפגש הזה אולי חושף בפני רבקה את חזון עתידה, ולא רק את יצחק היא רואה, אלא את בניה, את עקדתה שלה על מזבח אהבתה ליעקב.

הראיה היודעת הזאת, המוקדמת כל כך, מפילה-מבהילה את רבקה — וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל … וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס — אך לא מורידה דבר מנחישותה. היא שואלת את אליעזר, מי האיש שראתה, ותשובתו גם היא מאירה על יחסיהם העתידיים: הוּא אֲדֹנִי, עונה אליעזר. אדונו של אליעזר, אך לא אדונה של רבקה. רבקה מתכסה בצעיף, מתכנסת אל תוך תוכה פנימה, כדי להניח לזמן לקשור חוטים של משמעות בינה לבין בן זוגה.

גם אצל יצחק תהליך קבלתה של רבקה כבת זוגו מתרחש בשלבים: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. ראשית הוא מביא אותה אל אוהלה של שרה, והמדרש מספר כי מרגע כניסתה של רבקה אל אוהל שרה שב הנר לבעור, והעיסה לתפוח, וענן הברכה שב לשכון מעל. ואחרי שנשא אותה לאשה, והפך לאיש שלה, אז בשלה אהבתו, והוא מסוגל להשלים עם מות אימו, ונחמה וחסד שורים על שניהם.

הזוגיות של יצחק ושל רבקה היא זוגיות שותקת. אין זו שתיקה של כעס או מבוכה, אלא שתיקה של שניים שיודעים זה את זו, וזו את זה. שתיקה של כבוד הדדי, ונשיאה משותפת בעול הסבל שמזמנים החיים. בשונה מאברהם ומיעקב שלא ראו עצמם אחראים על סבלן של נשותיהם העקרות, והניחו להן להתמודד עם צער עקרותן לבדן, כאשר מתגלה עקרותה של רבקה, יצחק מתפלל למענה, והיא מתפללת למענו: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, זה מול זה עומדים הם ומתפללים תפילה של חסד: היא עליו, והוא עליה. ובזכות תפילתם הכפולה, זוכים הם לתאומים, בן אחד שיהיה חביבו ובן שני שיהיה אהוב ליבה.

התמונה: Michael Deas, Rebekah at the Well

אשת חיל היא נסיכה כלואה 10 במרץ 2013

Posted by Keren Fite in יום האישה, משהו לקרוא, ספרות מקור.
Tags: , , , , , , , , ,
1 comment so far

"את חייבת לקרוא את הספר הזה," אמרה לי החברה שהשאילה לי את "אשת חיל" של ליהיא לפיד, "הוא תופס את כל הרגעים הקשים שאף אחת לא מדברת עליהן," היא הוסיפה, "ממש מצאתי את עצמי בתוך מה שהיא כותבת".

לפיד כותבת על אשה המחליטה להפוך לאם, ומתארת את תהליך ההתפקחות הקשה והכואב שהחלטה זו מביאה. הכתיבה בגוף ראשון, המזכירה מאוד את סגנון הכתיבה של לפיד בטור הקבוע שלה בעיתון, יוצרת את הרושם שמדובר בסיפור אוטוביוגרפי. אלא שבפועל, לפיד מצליחה להמנע מהסגרת פרטים אישיים יתר על המידה על המשפחה הידועה אליה היא משתייכת, ומתאמצת לספר סיפור אוניברסלי שיחשוף את השקר הגדול של האמהות המאושרת.

בתוך סיפורה של "אני" המספרת את הסיפור, משולב סיפורה של "הנסיכה", שהיא חברתה של אני-המספרת, ובו זמנית דוגמה למודל הפנטזיה המושלמת של נישואים ואמהות, מודל שמתנפץ לנגד עינינו תוך כדי קריאה. הקטעים ממכתבי הקוראות הנאמנות של טורה השבועי של לפיד, קוראות המספרות לה עד כמה היא נוגעת בחייהן ועד כמה היא מספרת את האמת שאיש אינו מעז להוציא אל האור, רק מחזקים את המגמה להפוך את הספר לסיפורה של כל-אשה.

מה שמעורר תמיהה ב"אשת חיל" אינו האופן המשועשע בו לפיד מתארת את תהליך התדרדרותה של אשה רווקה מאנדיווידואל עצמאי בעל יכולת מקצועית וחברתית, ליצור חסר רצון עצמי המקריבה את כל כולה למען ילדיה ובעלה: "היא מעולם לא חשבה שתהיה אשת איש ואמא במשרה מלאה, הרי לא בשביל זה היא למדה, היא מסוגלת להרבה יותר". סגנון כתיבה הומוריסטי שמסתיר כעס וכאב מאפיין נשים הכותבות על קשיי האמהות.

מה שמעורר תמיהה ואכזבה היא העובדה שלפיד כועסת בעיקר על עצמה, על כך שהקריבה לשווא, על כך שהזניחה את עצמה ואת בן זוגה, ויותר מכך על כך שלא הגשימה את האגדה: "הקרבתי בלי לשאול אם משהו צריך את כל ההקרבה הזאת בכלל. ונתתי בלי שבדקתי אם משהו אכפת לו בכלל מכל הנתינה הזאת. כי היה לי ברור שאני יודעת מה כולם צריכים. כי החלטתי שאני יודעת מה צריך לתת, ומה הילדים שלי צריכים, ומה הבעל שלי צריך… נאבקתי להספיק ולעשות ולתת את כולי, בלי שמישהו ביקש, בלי שהעזתי לבקש עזרה, בלי להתפנק, בלי להעמיד את עצמי בראש סדר העדיפויות, וקיוויתי והאמנתי שיום אחד זה יקרה. שיום יבוא וכולם יבינו, וכולם ירכינו ראש בהערצה".

לרגע היא לא עוצרת את המרוץ המטורף אל היעד הנכסף של אושר ועושר, ועוד יותר מכך היא לא מעלה בדעתה אפשרות שאולי יש סיפור אחר, ולא רק סיפור אחד אלא הרבה סיפורים, ואיתם דרכים שונות ומגוונות להיות מאושרת. באגדה של ליהיא לפיד יש רק דרך אחת להיות מאושרת, והדרך הזאת מתגשמת על ידי מימושו של פוטנציאל אישי ערטילאי, בשילוב הגשמה מלאה של אגדת הנסיך על הסוס הלבן.

גם אחרי שלפיד מגיעה לתובנה ש"זה אדיוטי לבזבז את החיים האלה, את הסיבוב היחיד שלי בלונה פארק המוטרף הזה של החיים, בלדאוג שהדברים יהיו כמו שצריך. כי אין כמו שצריך," עדיין היא מחוייבת "לא להכנע למשחק הזה… היא תילחם בגבולות הסיפור, היא תשנה את הסוף. כי היא האמינה באושר ועושר גם אחרי סוף הסיפור." ובסופו של דבר "אושר ועושר" אינו מגולם בילדים, או בהצלחה מקצועית. "אושר ועושר" בא לידי ביטוי בהחזרת "הנסיך" הביתה, לא כאבא, אלא כבן-זוג אוהב, כמו שהיה לפני פרוץ הילדים אל חייהם: "הזמנתי אותו לצאת לא כמו זוג ותיק שסוחב שקים של מידע על הגב, שיודע הכל אחד על השני, אלא כמו איש ואישה שרוצים להכיר אחד את השני… למזלי הגדול הוא הסכים לצאת איתי לדייט".

sally mann immediate family-2

ובמובן זה "אשת חיל" אינו מחדש דבר. תילי תילים של מילים נשפכו על הדרישות הסותרות של בית ושל קריירה, על העובדה שלמרות שנדמה שהמהפיכה הפמיניסטית הסתיימה ואפשר כבר להפסיק לשרוף חזיות, עדיין יש פערים בלתי ניתנים לגישור בין "הפוטנציאל" לבין מימושו של אותו פוטנציאל במציאות.

הקושי עם "אשת חיל" אינו בנושא עליו בחרה לפיד לכתוב. הרי תילי תילים של מילים נשפכו על אהבה, ועדיין יש ספרים נפלאים הנכתבים בנושא. האכזבה נובעת מכך שלא רק שליהיא לפיד לא מביאה בשורה חדשה לנושא ישן, ושבדרך כתיבתה אין עומק ומשמעות מעבר למה שכבר ידוע, אלא שמסקנתו של הספר שמרנית להחריד.

כמו הנסיכה באגדות, לפיד מגדירה את עצמה כאדם שלם רק אם היא חלק מזוג, רק אם היא נחשקת ונאהבת על ידי גבר. בכך היא מנציחה את חוקי האגדה הבלתי-מציאותיים ולא משנה דבר. הנסיכה אולי למדה לכתוב ספרים ולכעוס על קשיי חייה, אבל נותרה כלואה בארמון.

התמונה: מתוך הספר "משפחה מיידית" (1990) של סאלי מאן. מאן מצלמת את ילדיה ברגעים שונים המשקפים את פניה השונות של הילדות. הילדים מצולמים בעירום (מה שגרם סקנדל בזמן פירסום הספר והצגת התמונות בתערוכות), לעיתים רגועים, מחייכים, מלאכיים, לעיתים פצועים, כועסים או בוכים. מאן אינה מהססת להציג את יחסיה המורכבים עם ילדיה באמצעות הריחוק שמאפשרת עדשת המצלמה. חלק מהתמונות מבויימות ומהוות מעין "תמונה חיה" המשקפת אידיאלים של אימהות ושל ילדות ופרשנויות מחייכות או נושכות של אידיאלים אלו.