הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

אני רוצה להיות חלק מהם בלי להרגיש שאני עובר עבירה : על גוף שני יחיד מאת סייד קשוע 18 במאי 2015

*הרשימה כוללת ספוילרים

סיפוריהם של עורך דין ממזרח ירושלים, סטודנט מטירה, נער ישראלי משכונת בית הכרם ואמו, נקשרים יחד ליריעה של אהבה ובגידה, אמנות ונאמנות, ומצביעים על הסתירות והעמדות הפנים שבתוכן אנו חיים.

הספר מורכב משני צירי עלילה נפרדים-לכאורה, המשתלבים זה בזה בפרק האחרון בספר. סיפור המסגרת הוא סיפור מעין בלשי בו בעל קנאי מנסה לאתר את מאהבה של אשתו. אולם, ההפתעה האמיתית מצויה בסוף הסיפור, ובמובן מסויים הופכת אותו על ראשו.

הסיפור הראשון הוא סיפורו של עורך דין ערבי אשר מגלה פתק בכתב ידה של אשתו בספר “סונטת קרויצר” שרכש בחנות לספרים משומשים. פתק זה גורם לו לחשוד שאשתו בוגדת בו, ומניע מהלך עלילה בה הוא מבצע פעולות חקירה שונות בניסיון לגלות מיהו הגבר שהיה בעליהם הקודם של הספרים שרכש.

זהותו של עורך הדין חסר השם נסמכת בעיקר על מקצועו ועל מידת הראוותנות החיצונית של מעמדו: "מה חושבים עליו המקומיים? מה הם חושבים על ערבים אזרחים כמוהו? הם והמכוניות היקרות שלהם ואורח החיים הראוותני שלהם, לכאורה. הם שכמוהו אינם ילידי העיר אלא הגיעו אליה תחילה בגלל האוניברסיטה והשתקעו בה מסיבות כלכליות. בדרך כלל אלה בעלי המקצועות החופשיים מבין ערביי ישראל שנוטים להישאר בירושלים ולא לעשות את דרכם בחזרה לכפרים שבגליל ובמשולש. בדרך כלל הם עורכי דין, כמוהו, או רואי חשבון ורופאים. כמה מהם אנשי אקדמיה. רק הם יכולים להרשות לעצמם להישאר בעיר שיוקר המחיה בה, גם בשכונות הערביות, גבוה פי כמה מבכל יישוב אחר בגליל ובמשולש."

למרות שהוא רואה עצמו כאדם משכיל ומתקדם, כשהוא חושד שאשתו בגדה בו, חוטפת אותו קנאה עיוורת והוא מתמלא במחשבות ארסיות, זדוניות: כיצד יפנה לבית הדין השרעי, ולא האזרחי, ויגרש את אשתו בבושת פנים בחזרה לבית הוריה בחוסר כל, כמו בסרטים המצריים שהיא אוהבת לראות, כיצד יכה אותה ויזרוק אותה אל הרחוב, כיצד ימצא אשה אחרת, מסורתית יותר, בלי שאיפות, ויינשא לה. חוסר הביטחון בנוגע לנאמנותה של אשתו קורע את מסיכת המעמד המקצועי והחברתי, וחושף תהום של חוסר ביטחון שהודפת אותו אל עולם האיסורים האיסלאמי, שבו מוכנים ומזומנים לו פתרונות מיידיים לשאלות מסובכות.

סטראוטיפ הערבי הכוחני והקנאי מתערער מעצם העובדה שהספר “סונטת קרויצר”, אותו ספר שהחל את מחול השדים בחייו של עורך הדין, נסוב גם הוא סביב קנאתו של גבר לאשתו, קנאה המסתיימת ברצח. משמע, הקנאה היא רגש אוניברסלי, והסטראוטיפים הינם הבניה חברתית ותו לא.

הסיפור השני מביא את סיפור חייו של סטודנט ערבי צעיר, אשר עובד כמטפל בשרותו של צעיר משותק, יונתן שמו, אשר אינו יכול לדבר. גם אמיר מתקשה למצוא את מקומו ואת זהותו בעולם ומרגיש שאינו שייך לחברה הערבית וגם לא לחברה היהודית.

כשאמיר היה בן שנה, אמו התאלמנה, ונאלצה לברוח מטירה לג'לג'וליה. משפחת אביה ציפתה שתתחתן עם אחי בעלה, אבל היא מרדה בכל המנהגים וסירבה. ג'לג'וליה לעומת טירה נחשבת למקום נחות, "שהמשטרה זרקה שמה את כל הזבל, ילדי נקמות-דם ומשתפי-פעולה," ואמיר גדל בשולי החברה הערבית.

במהלך הזמן בו הוא מטפל ביונתן, אמיר רוקם קשר רגשי עם אמו של יונתן, ואט אט לובש את זהותו של בנה. הוא נרשם ללימודי צילום בבצלאל תחת זהותו של יונתן, ועד מהרה עושה חיל בתחום. אמיר מוחק זהות אחת למען קיומה של זהות אחרת, והספר אינו מציע כל דרך ביניים: "אני רוצה להיות כמוהם, בלי מבחני נאמנות, בלי מבחני קבלה, בלי פחד ממבטים חשדניים. היום אני רוצה להיות חלק מהם בלי להרגיש שאני עובר עבירה."

כמו בטוריו העיתונאיים של סייד קשוע, הספר מספק חוויית קריאה קולחת, ומבט מעט מגוחך, מעט כואב על חיי יהודים וערבים במדינת ישראל. למרות שהספר מציג ביקורת על חוסר יכולתנו לראות את עצמנו ואת זולתנו מעבר למסיכות של "יהודים" ו"ערבים", אמירה זו אינה מפותחת מעבר לאיזור הנוחות של הקורא, ויש בכך החמצה.

מי את ילדת חצי-חצי? 12 במאי 2014

ג'ס היא ילדת חצי-חצי: חצי בריטית, חצי ניגרית. ילדה בת 8 פקחית, רגישה ומלאת דימיון, שקוראת את שייקספיר וכותבת שירי הייקו. היא אינה מוצאת את מקומה בין ילדי כיתתה ומרגישה בודדה למדי עד שבביקור אצל משפחת אמה בניגריה היא פוגשת את טיטיולה. הילדה המסתורית שג'ס מכנה טילי-טילי הופכת לחברתה, אבל כשג'ס חוזרת אל שיגרת החיים בבריטניה אנשים סביבה מתחילים להיפגע באופן מסתורי. מתוך שברי אמירות וידיעות חלקיות טילי-טילי מזוהה בו זמנית כיציר דימיונה של ג'ס, אחותה התאומה או ישות מעולם הרוחות.

אירועי הספר "ילדת איקרוס" מתרחשים בסוף המאה העשרים, אולם לא מוגדר בו זמן התרחשות מפורש המעוגן באירועים היסטוריים. מתוך כך מתקיימים בספר שני מישורי מציאות. מישור ריאליסטי המוכר מחיי היומיום הנורמטיביים, ומישור הרוחות, מישור של מציאות מאגית המקימה לתחייה מסורות עממיות של שבט היורובה.

הדמויות ניצבות אל מול מציאות של כאב ואובדן בתוכה משמשת המציאות המאגית כביטוי לפחדים ולמשאלות, ובו זמנית כפוטנציאל לשיקום ולריפוי. בתחילת הסיפור ג'סי מבקשת לעצב את המציאות האמיתית והמדומיינת באופן שתיוותר מוגנת בעולם ללא כאב. אחת הדרכים למימוש משאלתה היא באמצעות עריכה מגמתית של ספרים:

ג'ס עשתה לעצמה מנהג לתקן ספרים שהכאיבו לה במיוחד; בספרים אחדים קרו לדמויות דברים רעים, לעיתים בדרך מכאיבה מאוד, שלדעתה לא היו הכרחיים, בייחוד בהתחשב בכך שהמצבים הללו היו ממילא בדיוניים. לפיכך היא נהגה למחוק משפטים ולעיתים פסקאות שלמות, ולהוסיף דברים משמחים יותר… נשים קטנות… [היה בין] ספריה המוערים ביותר.

יום אחד תפסה אותה אמא שלה בשעת מעשה ושאלה אותה בטון ספק משועשע, ספק נדהם: "מה גורם לך לחשוב שאת יודעת לספר סיפור טוב יותר מלואיזה מיי אלקוט?"

ג'ס לא ידעה מה להשיב לשאלה שנוסחה בצורה כזו, ומצאה את עצמה אומרת בהתרסה: "אז מה, זה לא סיפור כמו שצריך אם כולם אומללים. זה לא הוגן להכריח אותנו לראות איך אנשים סובלים ממחלות ומתרוששים ומאבדים את כל מה שהיה להם ומתים… ובת' כל כך נחמדה – מגיע לה שלואיזה מיי אלקוט תתייחס אליה יפה יותר!

אלא שההתמודדות עם החיים ומורכבותם היא בלתי נמנעת. מסגרת הריאליזם נמתחת על מנת להכיל מסגרת נוספת של מציאות מאגית, ובהמשך מתרחבת על מנת להכיל רבדים של משמעות רוחנית.

מעבר לסיפורה האישי של ג'ס, מוטיב התאומים, המסמן זהות חצויה, משמש כמשל לזהותם החצויה של הניגרים המהגרים המתגוררים באנגליה. הניתוק הפיזי מהמולדת מסמל גם אובדן של קשר רוחני והיעדר תחושת משמעות עמוקה לחיים. החיים באנגליה הם חיים של נוחות חומרית, שג'ס צריכה למצוא בהם משמעות ועומק משל עצמה.

ג'סי מרגישה את השינוי הממשמש ובא, חווה אותו כפיצול ומתנגדת לו. היא מרגישה כאילו היא נמתחת, כאילו זהותה המוכרת והבטוחה מאויימת: "אני לא רוצה להשתנות, להיות כזאת. אני לא יכולה להיות. זה יכול להכאיב."

הביקורים בניגריה מהווים זרז להעלאת תכנים מאתגרים ולא פתורים בזהותן של הדמויות. ג'ס מחוייבת להתמודד עם זהותה כילדת חצי-חצי, חצי לבנה חצי אפריקאית. המפגש עם טילי-טילי, ילדת הרפאים שהיא בו זמנית חברה קרובה וישות רפאים רודפת, גורם לעירעור קרקע המציאות ולחשיפתן של אמיתות כואבות מהעבר.

אולם החווייה הכואבת ביותר אינה חוויית הפיצול אלא האיום המענה שמא אין לה ארץ ואין לה בית: "תפסיקי לרצות להשתייך ילדת חצי-חצי. תפסיקי. אין שום דבר. יש רק אותי, ואני תפסתי אותך," מודיעה טילי-טילי לג'ס.

אם בתחילת הסיפור ג'סי מבקשת לעצב את המציאות האמיתית והמדומיינת באופן שתיוותר מוגנת בעולם ללא כאב, המציאות המאגית של רוחות המתים המגיעים ותובעים הכרה מאלצת אותה להכיר בכאב ולגלות בתוך עצמה את היכולת להתמודד עם השבר והאובדן.

ג'סי נאבקת לחזור מעולם הרוחות אל תוך גופה, בחזרה לעצמה: "הופ… קפצה, אל תוך בשרה הלא נכנע של טילי ששרטה בציפורניה את ישותה של ג'ס… וחזרה לתוך עצמה." כשהרוח פוגשת בחומר בהווה הנושם והקיים, ג'סי חשה כאילו היא מתעוררת ומתעוררת שוב ושוב.

ההכרה בכך שהצבת הזהויות הישנות בדיכוטומיה זו מול זו חוסמת יותר מאשר מאפשרת מחייבת את ג'ס לתווך בין מציאות משתנה לבין עולמות מדומיינים. בתהליך זה היא יוצרת דיאלוג המאפשר לה להגדיר מחדש את תשובותיה לשאלה "מי אני?" ולשלב בין ריאליזם לבין עולמות של מאגיה ורוח.

ילדת איקרוס, הלן אויימי. תרגם מאנגלית: אמנון כץ. הוצאת מטר, 2006. 317 עמ'.

אלוהים הוא בצבע המים. למים אין צבע 14 באוקטובר 2013

ג'יימס מקברייד, מוסיקאי ועיתונאי, בנו של כומר שחור, ואם לבנה יוצא לחפש את עצמו, את קולו, את זהותו, דרך סיפור חייה של אימו.

החלק שבתוכי שרצה להבין מי אני, התחיל להציק לי כמו עקיצת יתוש שפשוט חייבים לגרד… הכאב הקטן שליווה אותי כילד כבר לא היה קטן כשמלאו לי שלושים. זה היה כמו קצב מוסיקלי ענק, שואג, צורח בתוך תוכי כגיטרת רוק מזייפת שצלילה גבוה וצורמני, שאמר לי "תמשיך עם החיים שלך: תנגן בסקסופון, תכתוב ספרים, תחבר מוסיקה, תעשה משהו. תבטא את עצמך, מי אתה לעזאזל בכלל?" שני עולמות מלאים להתפקע התקיימו בתוכי פנימה, מנסים להתפרץ החוצה. הייתי חייב לגלות יותר לעומק מי אני, ובכדי לגלות מי אני, הייתי חייב לגלות מי היתה אמי.

הסיפור שמגלה מקברייד, הוא סיפור מרתק על אישה שנסיבות חייה הובילו אותה בדרך חתחתים פתלתלה לעבור בין יבשות, להמיר את דתה, ולהתמודד עם גזענות, כשרק מצפן אחד מוליך אותה בדרכה: אהבה.

הספר הוא אוטוביוגרפיה בשני קולות, קולה של האם שלוב בקולו של הבן, ושניהם מגלים את עצמם, ויוצרים את זהותם מחדש, באמצעות ההתבוננות המזככת והכואבת בעברם.

רות מקברייד ג'ורדן, לשעבר רייצ'ל דבורה שילנסקי, נולדה כיהודיה בפולין והיגרה עם משפחתה לארה"ב. אביה היה רב אורתודוקסי, שהפך לחנווני. המשפחה חיה בסופוק, עיירה קטנה במדינת וירג'יניה, בדרום ארה"ב בתקופה בה שלטה ההפרדה הגזעית.

כילדה יהודיה רייצ'ל סובלת מרדיפה כפולה: מצד אחד, המשפחות הפרוטסטנטיות סולדות מיהודים, וילדי בית הספר מכנים את רייצ'ל "יהודיה מלוכלכת", מצד שני, הקהילה היהודית הקטנה מחשיבה את משפחתה כנחותה "מפני שהיו לנו עסקים עם שוורצעס." אפילו במשפחתה הגרעינית רייצ'ל אינה מרגישה בטוחה או אהובה. אביה נוהג כרודן, מטיל אימתו על בני המשפחה, ומטריד אותה מינית:

אף אחד לא חיבב אותי. זה מה שהרגשתי כילדה… אף פעם לא רעבתי לאוכל… אבל הייתי מורעבת בצורה אחרת. רעבתי לאהבה ולחיבה. לא קיבלתי כלום מזה… [בפסח] הייתי מביטה על הכיסא הריק שהשארנו לאליהו ליד השולחן ומייחלת להיות באותו מקום שבו נמצא אליהו, לאכול בבית אחר, איפה שאבא שלך לא זוחל למיטה שלך בלילה, מפריע לחלומות שלך, עד שאת לא יודעת יותר אם זה באמת הוא או איזה חלום-בלהות שחוזר על עצמו שוב ושוב.

היא עוזבת את הבית, מסתבכת בהרפתקאות מפוקפקות, ונסיבות החיים מובילות אותה אל זרועות בעלה הראשון, דניס מקברייד, כנר שחור ונוצרי מאמין, שבהמשך הופך לכומר. בתקופה בה נישואים בין-גזעיים היו לצנינים בעיני שחורים ולבנים, ובמדינות הדרום אף היוו עילה לרצח, רייצ'ל רואה וחווה רק את האהבה הגדולה בינה לבין דניס, ובשל אהבה זו ממירה את דתה:

אבא שלך שינה את חיי. הוא לימד אותי על אלוהים, אלוהים שהרים אותי מעפר וסלח לי והפך אותי לחדשה. היה לי מזל שפגשתי אותו, אחרת הייתי נעשית זונה או שהייתי מתה. מי יודע מה יכול לקרות לי. נולדתי מחדש דרך ישו. זה היה חייב לקרות אחרי כל מה שעברתי

"נדרשו הרבה שנים לגלות מי היתה, במידה מסויימת מפני שלא ידעתי מי הייתי אני," כותב בנה, ג'יימס מקברייד, בגילוי לב, "לא היתה זו כל כך שאלה של חיפוש עצמי, כמו שהיתה זו החלטה שלי שלא לחפש… ברגעים הבלתי צפויים והנדירים, כאשר הייתי מוצא את עצמי לחוץ חברתית בין שחורים לבין לבנים, נמלטתי לצד השחור, ממש כמו שעשתה אמי, ולא הגחתי אלא אם כן נדחפתי החוצה בעשן ואש."

בסיומו של מסע פתלתל וכואב בעקבות אימו, מגיע מקברייד לתובנה בהירה לפיה מתנת החיים, הקשרים האנושיים בין בני אדם, כבני אדם, ולא אבחנות המבוססות על אמונה או על גזע, הם העקרון המנחה לפיו עליו לחיות:

כאב חדש ומודעות חדשה נולדו בתוכי. אי-הוודאות שהייתה בי החלה להתפוגג… האנושיות שבי התעוררה, הרימה ראש וקמה לברך אותי בלחיצת יד… יש כזה הבדל גדול בין להיות מת או חי, אמרתי לעצמי, והמתנה הגדולה ביותר שמישהו יכול לתת למישהו אחר היא החיים… ליד זה, כל החוקים והדתות שבעולם הם משניים, מילים בלבד.

אמא שלו, שחצתה גזע ואמונה, שנתנה לו חיים ואהבה, העניקה לו בסיפור חייה גם את מתנת התובנה: "אלוהים הוא בצבע המים. למים אין צבע."

צבע המים: הוקרתו של איש שחור לאימו הלבנה, מאת ג'יימס מקברייד. תרגמה מאנגלית: זיוה יבין. הוצאת כנרת, 1996. 239 עמ'.

מי צריך רגליים כשאפשר לעוף? 3 במאי 2006

היום מתחילה התחרות הפתוחה למצנחי רחיפה בהאדלי (בריטיש קולומביה, קנדה) שתמשך עד ה- 10 במאי. בשנת 1998 הושג הסכם בין בריטיש קולומביה לבין האינדיאנים המקומיים לפיו תהפוך האדלי, הממוקמת בעמק סימילקמין (Similkameen valley), למרכז היסטורי ותיירותי. בעבר היתה האדלי עיירת כורים בה כרו עפרת זהב בתנאים בלתי אפשריים. בנוסף, איזור ההרים בו ממוקמת האדלי היה מקור לאוֹ­כְרָה, אדמה צהובה או חומה-אדומה, ממנה ייצרו האינדיאנים פגמנט ששימש לצביעת גוף, צביעת בדים ולציורים המעטרים מערות בסביבה עד היום. העמק עדיין נחשב לאתר רוחני אליו יוצאים האינדיאנים ל"מסעות חיזיון".

את פוטנציאל הרחיפה בהאדלי גילו מספר טייסי מצנחי רחיפה בזמן שיצאו לצלם סרט בעמק סימילקמין. לטענתם, בעמק ובהרים הסובבים אותו (המתנשאים לגובה 1,000 מטר ומעלה מעל רצפת העמק) טמון פוטצניאל לרחיפת רכס ולתנאים תרמליים המאפשרים טיסות מרחק. פוטנציאל הרחיפה המוצלח והנוף המרהיב גרם למארגנים לכנות את האדלי "יוטה של קנדה", כינוי המדגיש את תנאי מזג האויר החם יחסית לתנאים המאפיינים את קנדה רבתי בעונה זו של השנה.

תחרות מצנחי הרחיפה משולבת עם פסטיבל הררי שיכלול פעילויות ספורטיביות נוספות, ביניהן מפגש ראשון מסוגו של טייסי מצנחי רחיפה נכים, כולל הצגת ציוד ייחודי, הדרכות והתנסות ראשונית בטיסות טנדם למעוניינים.

המסכן, הגאון והגיבור

שלושה דימויים רווחים בתרבות המערבית בנוגע לנכים בגופם או בנפשם:

דימוי הנכה כמסכן תופס את הנכה כמי שנמצא בעמדת נחיתות ביחס לאדם ה"נורמלי" המצוי. הנכה נתפס כמוגבל, כחסר יכולת, הדורש טיפול מתמיד. מעבר לכך, בשל הדגש המושם על מוגבלותו, הנכה נתפס כבלתי כשיר לבצע החלטות עצמאיות וכמי שזקוק להנחיה ולהגנה.

דימוי הנכה הגאון מדגיש פן אחד מפותח במיוחד אצל הנכה, למשל כישרונו המתמטי יוצא דופן של הילד המספר ב"מעשה המוזר בכלב באישון לילה", או יכולתו הנדירה של "איש הגשם". הנכה עדיין נתפס כמוגבל בכל מובן שהוא, למעט התחום בו הוא עולה על האדם הממוצא. תודעתו של הנכה הגאון וחוויית המציאות השונה שלו, משמשות כאמצעי הַזַרַה, נקודת מבט שונה וייחודית המאפשרת התבוננות מחדש במציאות בלתי אפשרית. אולם, למרות ייחודו, הנכה נותר כלוא במוגבלותו וזקוק להנחיה, לפיקוח ולתמיכה בכל מעשיו.

דימוי הנכה הגיבור מתייחס לנכה שמתעלה על מוגבלותו. הנכה שכנגד כל הסיכויים מבצע את מה שהאדם הממוצע לא מסוגל לו. בשונה מדימוי הנכה הגאון לא מדובר בכישרון נדיר, אלא בדבקות במטרה, ברצון חזק הגורם לרוח להתעלות על מכשלות הגוף בעזרת אימונים מפרכים. בשונה מדימוי הנכה המסכן, לא מדובר בשיקום או בריפוי בעיסוק שנועדו לאפשר לנכה תפקוד מינימלי או עיסוק שיצור עבורו סביבה נוחה, אלא בבחירה מודעת של האדם שהפך נכה לא רק לעסוק בתחום ייחודי אלא גם להצטיין בו.

נכים העוסקים בספורט מצנחי רחיפה מאפשרים התבוננות מחדש בדימויים המגבילים הללו. המקרה של לארס טיילור מעניין במיוחד.

כנפיים על גלגלים

לפני התאונה שהפכה אותו למשותק מהחזה ומטה, לארס היה חבר בצוות הסקי הקנדי, ועמד להשתתף באליפות העולם. תאונה עם אופנוע שלג בה נפצע קשה בגבו שינתה את תוכניותיו. לאחר מספר שנים של שיקום, אימץ לארס כיסא גלגלים ייחודי המאפשר תנועה בשטח וחזר לעסוק בסקי. בשלב כלשהו החל להתעניין בתעופה קלה, ובחר במצנחי רחיפה בשל הקלות היחסית של נשיאת הציוד ופרישתו בשטח.

"כשאתה נכה, כולם רוצים לעזור לך, אתה מאבד שליטה על חייך", מסביר לארס, "באויר יש לך חופש… קשה להמריא עם כיסא גלגלים, אבל הנחיתות קלות יחסית", הוא מחייך. אשתו מוסיפה, "מהרגע שהוא באויר, הוא שווה לכל טייס אחר. אין כל הגבלה".

"אחרי שנים של כאב נפשי וגופני אני מצטער על הסבל שגרמתי להורי", מודה לארס, "אולם איני יכול להתכחש למי שאני… כשאתה מביט למטה, יש לך תחושת עליונות כמו לנשר. הכל שלם ונכון באותו הרגע".

הסיבות לרחיפה אותן מונה לארס דומות מאוד לסיבות של מרחפים בריאים בגופם: תחושת החופש והשלמות, ההתבוננות המעצימה "מלמעלה". בשעה שטייסים מרחפים אחרים מרגישים משוחררים ממגבלות היומיום (עבודה, משפחה), לארס חש שווה לכל טייס אחר במובן של העדר מגבלה פיזית או חברתית. הטייס הבודד בשמים מתמודד לבדו מול הרוחות, תלוי לחלוטין ביכולתו, ללא כל עזרה חיצונית.

לא מדובר באדם שבחר בספורט אתגרי כדי לנצח את הגוף בעזרת הרוח או כדי להיות "גיבור", אלא במי שהיה ספורטאי כל ימיו, מי שזהותו קשורה בהישגים ובלקיחת סיכונים, שמצא דרך חדשה לחוש שלם.

קישורים נלווים:

קטעים מהסרט "כנפיים על גלגלים", ובו הראיון עם לארס טיילור ואישתו מופיעים כאן (יש לגלגל למטה עד לקישור לסרט המופיע בסוף העמוד)

פרטים על התחרות בהאדלי באתר של פיטר צ'רזנובסקי (שגם צילם את הסרט הנ"ל)

פרטים על פרוייקט התיירות בהאדלי אפשר למצוא כאן (האתר הרישמי) וכאן (רקע כללי)