jump to navigation

הקול השר את שירו האחרון 14 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in בודהיזם, משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
add a comment

טזא הוא דמות בידיונית שיצרה קארן קונלי בהתבסס על תחקיר ארוך שנים וראיונות עם גולים ומתנגדי משטר בורמזיים. באמצעות דמותו של טזא קונלי מספרת את סיפורם של האסירים הפוליטים בבורמה. הספר מתאר את המאבק העממי כנגד שילטון החונטה הצבאית בבורמה (הקרויה כיום מיאנמר) דרך סיפורם של שני אחים: אונג מין שעוזב את בורמה כדי להאבק מאבק אלים בשילטון הדיקטטורה, וטזא המלהיב את המפגינים בשירי מחאה, נכלא ונשפט לעשרים שנות מאסר, וממשיך בדרך מאבק של מחאה לא-אלימה גם מאחורי כותלי הכלא.

הקורא מתוודע לאכזריות ולאבסורד של מציאות החיים בכלא דרך עיניו של ילד יתום שנסיבות חיים קשות מביאות אותו לחיות בכלא. בשונה משאר אוכלוסיית הכלא הילד אינו אסיר או סוהר, אלא מתגורר בכלא, אותו מכנים האסירים "הכלוב", משום שאינו מכיר מציאות חיים אחרת, ובהעדר השכלה וידע, אינו יודע על אפשרויות אחרות ומפחד לנסות.

lizard cage "המקום הזה, שכולו בנייני לבנים וחומות גבוהות, הוא בית הספר שלו ומגרש המשחקים שלו והבית שלו. הוא לא חושב שזה מוזר. הוא זוכר-שוכח ששיחק עם ילדים אחרים בכפר, לפני המון זמן – כשהיה קטן מאוד… הכלא אינו מקום לילדים קטנים. למרבה המזל הוא לא ילד קטן. הצרחות באמצע הלילה, קולות העינויים, הנהמות והזעקות המוחנקות של קרבות, של גברים אונסים, נאנסים, של ריח צואת אדם… הראיות המוצקות לכך שבני אדם משתגעים או נעשים אכזריים, מראה גברים בוכים, גברים גוססים: הוא מבוגר דיו להכיר את כל הדברים האלה".

אלא שהמפגש עם טזא מזמן לילד הפתעה: "האסיר הרזה, עם הלסת העקומה, הוא בלתי מזיק. וגם אם הוא מסוכן, הרי הוא נעול בכלוב. אבל לא כאן טמונה הסכנה. אלא באופן שהאיש הזה מפתיע אותו, תופס אותו לא מוכן, ולא באמצעות אלימות או במילים קשות אלא בנדיבות".

טזא שנאסר כאסיר פוליטי כלוא בבידוד. אל מול הניתוק הנכפה עליו במהלך שנות הבידוד בצינוק, טזא מתרגל חמלה: "הכלוב שלי הוא מנזר אחד גדול, והמאסר שלי הוא מדיטציה ארוכה מאוד".

במטרה לפגוע במורל של האסירים הפוליטיים מתכננת הנהלת הכלא להכניס אל תאו של טזא עט ונייר, ואז לאתר אותם במהלך חיפוש פתע, ולהאריך את מאסרו של טזא במשפט ראווה. כאשר מגיעים סוהרים המחפשים את הנייר והעט האסורים, השקולים בשילטון דיקטטורי לפצצות מתקתקות, מצהיר טזא: "אין לי שום דבר להחביא מפניכם". משום שהשליך את החפצים המפלילים מתאו, הסוהרים אינם מצליחים למצוא את הנייר והעט. ככל שמתקדם החיפוש תופח התסכול של סוהריו של טזא, עד שהוא מתפרץ באלימות ללא שליטה.

"אתה לא חייב להכות אותי", אומר טזא לסוהר הצעיר שקיבל פקודה, "אתה יכול לסרב לו". אלא שמרגע שהחלו המכות, האלימות רק מחריפה. ואל נוכח פני האלימות, קולו של טזא עולה צלול וברור, "אתה אומר לפעמים את התפילות הבודהיסטיות שלנו?" הוא שואל את מפקד הסוהרים, "סאבה סאטא אביפאג'הא הונטו, כל יצור חי באשר הוא, מי ייתן ויהיה חופשי מפוגענות". וברכת החמלה מופנית בו זמנית אליו ואל סוהריו, כי שווים הם.

"אין מה לעשות עם זיכרון האלימות, כפי שלא היה מה לעשות עם האלימות עצמה, מלבד לשאת אותה מבלי להעשות כמוה, וזו העבודה הכי חשובה שלו בכלוב, איך הוא נכנס, איך הוא יוצא".

כשגופו דווי מהמכות שקיבל, יודע טזא שהוא עייף. "כל המאבקים האלה. מעייפים כל כך", הוא מספר לסוהר צ'יט ננג שהופך לבן בריתו. "אני מתכוון לשחרר את עצמי. אני מוכן לצאת מהכלוב… אני כבר לא מסוגל לשנוא אותם. אני לא שונא… את מי שהכניסו אותי לכאן, מי שמחזיקים בי כאן… אני מתכוון לומר שסיימתי את המלחמה… החיים שלי היו כלי הנשק שלי. אבל גם המוות יכול להיות נשק". ובמילים אלו מכריז טזא על שביתת רעב.

אלא שלפני שהוא משלים את שביתת הרעב הוא משכנע את צ'יט ננג לעזור לילד לצאת מבית הסוהר, ובילד עצמו הוא מעורר את הכמיהה לידע ולידיעת קרוא וכתוב: "אתה יודע למה זה דומה, לקרוא? … זה כמו לעוף. קריאה של ספר יכולה לקחת אותך לכל מקום בעולם".

הילד, שמצליח להחלץ מבית הסוהר נושא עימו את שיריו האחרונים של טזא, השירים שכתב בבית הסוהר: "אני נטשתי כל כלי נשק מלבד הקול השר את שירו האחרון. ומלבד היד, אחי היקר, היד שלי הכותבת אותו".

קארן קונלי, כלוב הלטאה. תרגם מאנגלית, יואב כץ. הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר 2009.

לתרום להיסטוריה של טוב הלב

בראיונות על הספר מספרת קארן קונלי על תהליך הכתיבה והמוטיבציה לכתיבת רומן העוסק במציאות החיים בכלא:

הספר נכתב בתהליך ארוך שנמשך תשע שנים. הכנסתי את עצמי לכלוב קטנטן, כמו גיבור הספר. במהלך ארבע השנים הראשונות לכתיבת הספר, בכיתי כל יום.

כתיבת הספר היתה מעשה של אומץ לב: ירדתי אל תהומות האפלה ושהיתי שם עד שמצאתי דרך החוצה. האפלה האנושית שהיא להיות כלוא, אלים וסובל ונזקק לאהבה. זו היתה חובתי, וזה גם היה סוג של תהליך טיהור.

בזמן שכתבתי את כלוב הלטאה הבנתי שהדבר המועיל ביותר שביכולתי לעשות ככותבת הוא לתרום להיסטוריה של טוּב הלב. זה אולי נראה מוזר – לחפש אחר טוּב לב בין כותלי הכלא, אבל בית כלא הוא רק מיקרוקוסמוס של העולם שאנו חיים בו יום-יום.

הפרטים שונים, אך המאבקים והצרכים האנושיים זהים: לאכול כראוי, להרגיש נקי ובטוח, לחיות בתחושת כבוד, לחיות עם יכולת בחירה, עם אמת כלשהי, לאהוב ולהיות נאהב, למות בחסד…

בכל יום אני פוגשת אנשים רחומים, ותעלומת הטוּב שלהם נשגבת ממני כמו גם תעלומת הרוע המוחלט בקרב החוקרים והסוהרים. זו התעלומה שלנו, התעלומה האנושית. זה גם הסיפור שלנו, של האפשרויות שלנו, לוּ יד הגורל המופלאה של הולדתנו היתה מתרחשת במקום אחר: אתם יכולתם להיות הפליט, אני יכולתי להיות המעַנָה.

להתעמת עם האמת הזאת – גם זה נטל. אחרי הכול, כל אחד מאיתנו הוא צופה, משקיף, האדם הסָביר שרק במקרה אינו שומע, אינו מדבר, אינו רואה את האנשים האלה, הבלתי נראים, אלה שחיים בצדו השני של הגבול.

משחקי הרעב (3) הסרט : התנגדות לא אלימה 27 ביולי 2012

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, משהו לקרוא, מתח ופעולה, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
1 comment so far

הסרט "משחקי הרעב" הוא הראשון בסדרת סרטים בעקבות ספריה של סוזן קולינס. הסרט נפתח בהצגת העולם הפוסט-אפוקליפטי של פנאם, ומציג את עולמה של קטניס אוורדין (בגילומה של ג'ניפר לורנס): מציאות בה בני הנוער חיים בעולם משולל הגנה, מחוייבים להגן על עצמם בכל דרך אפשרית, ומוקרבים באקט טקסי-בידורי כחלק משילטון דיקטטורי שמנוהל על ידי מבוגרים.

למרות שהספר רווי בתיאורי מציאות אלימה, בצורה אופיינית למציאות שנבנית ממילים, תיאורי הקרבות העקובים מדם מותירים מקום לדימיון. כפועל יוצא, הקורא מדמיין את ההתרחשויות בהתאם לניסיונו, ידיעותיו, ומגבלות דמיונו-הוא. משום שהספר צמוד לנקודת מבטה של קטניס, הקורא הופך שותף ללבטיה של קטניס נוכח האלימות, מה שמוסיף רובד שלם של משמעות לספר, שנעדר מהסרט.

סצנות האלימות בסרט מצולמות במצלמת יד, חלקן מעורפלות, כולן מהירות. יותר משהסרט מציג את שלבי האלימות המדממים, הוא מציג את תוצאותיה: רסס של דם ולאחריו גופה של נער. ברור שנערים ונערות מתים בסרט, אבל טכניקת הצילום המהירה והתזזיתית מעמעמת את חומרת האלימות ואת הסבל שמתלווה אליה, והופכת את הסרט לחוויה מעוצבת, לא אמיתית, מרוחקת.

הצופים באולם הקולנוע למעשה משמשים בתפקיד הקהל הצופה מהקפיטול: מרוחק, נהנה מהאלימות כבידור. הזוועה עטופה בסוכריה מתוקה ומעוצבת, כל כך מתוקה שהזוועה הופכת סבירה לחלוטין, כל כך מעוצבת שאירועי הסרט עצמו נדמים לא אמיתיים ולעיתים אף מגוחכים.

במובן זה הסרט חלש יותר מהספר. כל ההתלבטויות של קטניס המופיעות בספר, התלבטויות שמעלות חשבון נפש מוסרי ותחושה של התקוממות כנגד המשחק האכזרי ושילטון הדיכוי נעלמות בסרט.

ketnis closeup
הסרט נותן לצופים דימויים ברורים ויפים, לועג לתרבות הבידור של תוכניות הריאליטי, אך בו זמנית מעמעם את האלימות במידה שתאפשר לצופים צעירים לראות את הסרט, ולהשתתף בדיוק באותה תרבות הבידור אותה הוא מבקר.

הדמויות המעניינות בסרט, שמצליחות לאתגר את העולם האכזרי והמעוצב, הן דווקא דמויות המשנה: גייל הות'ורן (ליאם המסוורת') חברה לצייד של קטניס, וקאטו (אלכסנדר לודוויג) המתחרה הקטלני ממחוז 2. הרגעים מעוררי המחשבה בסרט הם הסצנות בהן הדמויות מוצאות בעצמן את הנכונות להתנגד למשטר הדורסני ולאלימות שהוא כופה על משתתפי "משחקי הרעב," כולל סצנה אחת ייחודית לסרט שאינה מופיעה בספר.

עם תחילת משחקי הרעב כלל תושבי פנאם מתכנסים בפני מסכי הטלביזיה כדי לצפות במהלכי הקטל. במקביל לדמויות התושבים הצופים, המשתפים פעולה עם שטיפת המח של המשטר, אנו רואים את גייל יושב ביער, במקום בו קטניס נהגה להפגש איתו, ובכך מסרב לקחת חלק במשחקי הרעב.

במהלך המשחק, לאחר מותה של רו, קטניס דואגת לקבור אותה, ולסמן בתנועת יד למצלמה את הכבוד והעצב שהיא חשה כלפיה, ובמרומז להעיד על ההרג המיותר. גם זה מהלך של מרד לא אלים. במאבק הישרדות לחיים ולמוות המתחרים לא אמורים לראות זה את זה כבני אדם, שמא המהלך הרצחני יגדע בעודו באיבו. העובדה שקטניס מתאבלת על רו מצביעה על כך שהאוייב האמיתי הוא משטר הדיכוי ולא המתחרים במשחק הרעב. המהלך הזה של אנושיות בתוך ים של אכזריות מהווה הקדמה לשבירת חוקי המשחק לה תגרום קטניס, כשתציע לפיטא להתאבד ביחד במקום להרוג זה את זה בסוף המשחק.

מעשה המחאה הלא אלימה המפתיע ביותר מגיע בסצנה הלפני האחרונה. בקרב האחרון לחיים ולמוות קאטו לוכד את פיטא וניצב מול קטניס המכוונת אליו את קשת הציידים כשבתוכה חץ קטלני. עד לרגע הזה קאטו הוצג כרוצח בדם קר.

cato-poster
ברגע האמת של קרב לחיים ומוות, דווקא קאטו אומר לקטניס: "תירי בי ואז ניפול שנינו [קאטו ופיטא – ק.פ. ] ואת תוכלי לנצח. לכי על זה, אני מת בכל מקרה. תמיד הייתי מת, נכון? לא הבנתי את זה עד עכשיו. ככה הם רצו שיהיה? אני עדיין יכול להרוג, עוד רצח אחד. זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות, להביא כבוד למחוז שלי. לא שזה משנה…" [*]

סוזן קולינס, שהשתתפה בכתיבת התסריט לסרט, הוסיפה את הנאום של קאטו (שלא נכלל בספר) על מנת לשרת את סרטי ההמשך, וליצור בסיס למרד בקרב מחוזות 1 ו- 2 שמשתפים פעולה עם השילטון. מעבר לשיקולי עלילה וסרטי המשך, זהו אחד הקטעים הנוגעים ללב בסרט. קאטו הרוצח הקטלני מגלה לפתע את פניו האנושיות, מבין לפתע שהוא בן מוות, נועד למות עוד מהימים בהם התאמן במחוז 2 לקראת משחק הרעב.

אחרי חיים שלמים שהוקדשו למוות, לפתע הוא מבין שיתכן שאין לו דבר למענו היה רוצה להמשיך לחיות. ברגע האמת עוד רצח אחד, עוד כבוד למחוז, לפתע מאבדים מחשיבותם, ומשחק הרעב נחשף כמשחק שיש בו רק מוות חסר תוחלת.

עוד בנושאמשחקי הרעב (4): התלקחות

*תרגום: קרן פייט, מתוך הסרט "משחקי הרעב"