jump to navigation

אמרי לי כיצד את מסרבת ואומר לך מי את 17 במרץ 2014

Posted by Keren Fite in נשים במקרא, פורים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

במשתה הפותח את מגילת אסתר נאמר: "והשתיה כדת, אין אונס… לעשות כרצון איש ואיש." כלומר, כל משתתף במשתה יכול לשתות על פי דרכו ולעשות כרצונו. לכאורה, המלך אחשוורוש מכבד את מנהגיו וטעמיו השונים של כל חוגג על מנת לאפשר לכולם לחגוג ביחד, למרות השוני ביניהם. בפועל, פתיחותו של אחשוורוש לרצונותיהם של נתיניו מתחילה ונגמרת בנכונות לספק להם מיני משקאות על פי טעמם. כשמלכתו, ושתי, מסרבת להופיע לפניו, ומביעה רצון שונה מאוד מרצונו, המלך מגרש אותה הופך אותה לאות ומופת.

אפשר להתייחס למגילת אסתר כאל מגילת חוק. החוק משמש כאמצעי להשלטת סדר נוכח איבוד השליטה המלכותית הבא לידי ביטוי במעשה הסירוב של המלכה, וכאמצעי ליצירת אחדות בממלכה השולטת בעמים רבים. בהקשר זה, המקרה הפרטי של ושתי המסרבת לבוא לפני המלך, הופך למקרה מייצג המשקף איבוד שליטה קולקטיבי של הגברים בנשותיהם:

לֹא עַל-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ, עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה:  כִּי עַל-כָּל-הַשָּׂרִים, וְעַל-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן:  בְּאָמְרָם, הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו–וְלֹא-בָאָה

הלכה למעשה, החוק משמש כדרך לאכוף צייתנות. החוק אינו נוצר מתוך דיאלוג, אלא מהווה ציווי הנכפה על האוכלוסיה. במהלך המגילה מסתבר שהחוק הינו חסר סדר וחסר היגיון בדיוק כמו הגורל העיוור המעלה למדרגת מלכות את ושתי, משליך אותה ממעמדה ומחליף אותה באסתר. אותו גורל עיוור שמעלה את המן למעלת שר בכיר רק כדי להשליך אותו ממרום שלטונו כדי להחליפו במרדכי.

מהרגע בו נכתב החוק וספרי החוק נשלחו לכל מדינות המלך, לכל מדינה ככתבה ולכל עם כלשונו, לא ניתן לשנות את הציווי, אכזרי ככל שיהיה. הדרך היחידה לשנות את גזירת החוק היא על ידי יצירתו של חוק אחר, בדרך כלל שרירותי ואכזרי כמו קודמו.

הנעת העלילה באמצעות החוק יוצרת משחק תפקידים בלתי צפוי לפיו הסרבן המורד של אתמול הופך למחוקק של מחר. מרדכי המורד מפר פעמים את חוק המלך: בכך שהוא מסרב להשתחוות להמן, ובהמשך כשהוא לובש בגדי אבל וזועק זעקה מרה מול שער המלך. אותו מרדכי יכנס בהמשך בנעלי המן, יהפוך ליד ימינו של המלך, יקבל לידיו את טבעת המלך ויחוקק חוקים אכזריים לא פחות מחוקיו של אויבו המנוצח המן.

על הסכנות שב"כטוב בעיניך"

כאשר נותן אחשוורוש להמן את הסמכות לחוקק חוקים כנגד העם שכה הכעיס אותו, הוא אומר לו "העם [נתון לך] לעשות בו כטוב בעיניך." הרשות לעשות "כטוב בעיניך" היא רשות להתיר כל רסן, ומתן רשות להמן לפעול בהתאם לכעסו על מרדכי. רשות הרסנית המובילה לצווי שמד. במתן רשות זה מנקה עצמו אחשוורוש מידיעה ומאחריות על משמעות החוקים שיחוקק המן.

עיוורון שכזה מתרחש קודם לכן, כאשר אברהם מנקה עצמו מאחריות כלפי הגר, ומתיר לאשתו שרה לעשות לשפחתה את מה שרצונה וכעסה ינחו אותה לעשות: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ–עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי (בראשית ט"ז).

לא במקרה אמר הרמב"ן: "חטאה [שרה] אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן, שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי," כי הראיה הצרה של טובתנו המיידית מנסה לרפא עוול בעוול, ומייצרת הרס.

 

not the israel my parents promised me waldman

אמרי לי כיצד את מסרבת ואומר לך מי את

אין להתפלא שבמגילה העוסקת כל כך הרבה בחקיקה ובחוקים, ישנן כל כך הרבה דמויות מורדות המסרבות לציית לחוק. בהקשר זה יש דימיון מעניין בין ושתי לבין מרדכי: שניהם מורדים בגלוי, בפומבי, כמעט בהתרסה, כנגד סמכות החוק.

בשל היותה פומבית, הסרבנים הופכים למקרה מייצג וסרבנותם הופכת לחוק החל על כלל האוכלוסיה. ושתי שמסרבת לבוא לפני המלך, משפילה אותו בעיני שריו, וסרבנותה גורמת למלך ליצור חוק החל על כלל הנשים באשר הן. מרדכי, שמסרב להשתחוות להמן, משפיל את השר הבכיר של אחשוורוש וגורם ליצירת חוק רצחני שאמור לחול על היהודים באשר הם.

בשני המקרים הסרבנות הפומבית והגלויה מסוכנת לסרבן ולקולקטיב אליו הוא משתייך. ושתי ומרדכי לא מסכנים רק את עצמם בסרבנותם, אלא את הקבוצה החברתית אליה הם משתייכים. לא במקרה המגילה לא נותנת סיבות למעשה הסירוב של ושתי ושל מרדכי. עיוורונם הסרבני משתווה לעיוורונו האכזרי של החוק.

דווקא אסתר, שאינה נתפסת כדמות סרבנית או מורדת, מצליחה לפעול בניגוד לחוק, מבלי להענש. ההבדל בינה לבין ושתי ומרדכי הוא שהיא אינה מציבה עצמה על מסלול התנגשות המתריס כנגד החוק, אלא מודעת להקשר החברתי בו היא מתנהלת, ומשתמשת בהקשר זה בחוכמה.

אסתר מפרה את צו המלך שלא לבוא לפניו ללא הזמנה. אסתר חוששת מהפרת הצו, ולכן אינה פועלת מתוך מרדנות עיוורת, אלא נערכת בקפדנות לקראת האתגר. ראשית, אסתר קובעת שלושה ימי צום ותפילה: לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם–גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי. בהמשך, היא מתלבשת במיטב מחלצותיה כדי לפגוש את המלך. ביודעה את חולשותיו, היא מופיע לפניו במלוא יופיה, ומשהוא נכון לקבל אותה ולתת לה את מה שתרצה, היא מזמינה אותו ואת המן למשתה.

בניגוד להוראת מרדכי, האומר לה לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן-לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו–עַל-עַמָּהּ, אסתר ממתינה עם בקשתה, מותחת את סקרנות המלך במשך ימי המשתה, וכשהיא מציגה את בקשתה היא אינה מתחננת אלא מציגה טיעון סדור והגיוני:

אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב:  תִּנָּתֶן-לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי. כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי, לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד; וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, הֶחֱרַשְׁתִּי–כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה, בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ.

אסתר אינה פותחת בהאשמות אלא מסבירה כי היא פונה אל המלך בשל סכנת השמד המוטלת אל עמה. לו היה עמה נמכר לעבדות, לא היתה מטרידה את המלך בכך. כשאחשוורוש שואל מי אחראי לחוק השמד, היא מפנה אצבעה כלפי המן, ודואגת להפלילו גם בניסיון לאונס המלכה:

וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל-בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהָמָן נֹפֵל עַל-הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת; הַדָּבָר, יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ, וּפְנֵי הָמָן, חָפוּ.

מן הסתם, אסתר מודעת לקלות דעתו ולשרירות ליבו של המלך, ולדאגתו המתמדת לכבודו. היא אינה בטוחה עד כמה תצליח לגעת לליבו עם הטיעון למען חיי בני עמה, אולם היא בטוחה כי פגיעה בכבודו תגרום לו לגרש את המן מעל פניו ולחוקק מחדש חוקים המבטלים את צווי השמד.

כאשר מקבלת אסתר את טבעת המלך, ואת הסמכות לחוקק חוקים, היא ממנה את מרדכי כמחליפו של המן, והשניים מחוקקים חוקים. תחילה, החוקים קשים ואכזריים לא פחות מהחוקים שחוקקו קודמיהם, חוקים המקנים ליהודים את הרשות להרוג באויביהם הרבה מעבר לצורך בהגנה עצמית, עד כדי כך שפחד היהודים נופל על כל העמים.

בהמשך, כותבת אסתר המלכה בת אביחיל את מגילת אסתר, בה מצווים היהודים לחגוג את חג פורים, לא כחג של הרג ורצח, אלא דווקא כיְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. חג בו אנו מצווים לראות את הזולת, להיות מודעים להקשר החברתי, ולא רק לעשות את הטוב בעינינו.

ומרדכי היהיר, שסירב להשתחוות, לומד ענווה והופך לדורש טוב ולדובר שלום [1].

 

התמונה מתוך:

Harvey Pekar and JT Waldman, Not the Israel My Parents Promised Me

[1] ניתן לפרש את הפסוק דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל-זַרְעוֹ בשתי דרכים. האחת, שמרדכי רואה רק את טובת העם היהודי. השניה, שמרדכי, מתוקף תפקידו כשר בממלכת פרס ומדי, רואה את טובת כלל תושבי הממלכה, ומתוך ראיה כוללת זו מנסה להרבות טוב ולדבר שלום.

אמא אחת ועשרה בנים מתים 16 במרץ 2011

Posted by Keren Fite in פורים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

אמא אחת מופיעה במגילת אסתר: זרש אשת המן. הפעם הראשונה בה אנו פוגשים בה היא כאשר המן חוזר אל ביתו לאחר ליל המשתה הראשון שארגנה אסתר עבור אחשוורוש ויד ימינו ראש השרים. בשלב זה, המן אינו משער שאסתר מכינה את הקרקע לקראת הפלתו, והוא מבושם מן הכבוד שזכה לו ויוצא שמח וטוב לב בדרכו הביתה. אלא שאליה וקוץ בה. בדרכו נתקל המן במרדכי העומד בשער המלך. עומד ומסרב להשתחוות בפניו.

חמתו של המן בוערת, וכמו כל אדם כועס שמכבד את עצמו, הוא מכנס את אנשי שלומו, כדי שיעזרו לו להוסיף שמן למדורה, כדי שיאמרו לו שהוא צודק.

וַיָּבוֹא אֶל-בֵּיתוֹ; וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת-אֹהֲבָיו, וְאֶת-זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת-כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ, עַל-הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר, הָמָן–אַף לֹא-הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשָׂתָה, כִּי אִם-אוֹתִי; וְגַם-לְמָחָר אֲנִי קָרוּא-לָהּ, עִם-הַמֶּלֶךְ. וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי:  בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי–יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל-אֹהֲבָיו, יַעֲשׂוּ-עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת-מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא-עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ; וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן, וַיַּעַשׂ הָעֵץ.

עניין תמוה המשפט וַיָּבֵא אֶת-אֹהֲבָיו, וְאֶת-זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. וכי לא אהבה אותו אשתו? וכי לא גרה בביתו, והיה צריך להזמין אותה אליו? פרשנים מסבירים כי המן נהג כדרך המלך אחשוורוש, וזרש אשתו היתה כלואה בהרמון הנשים, משם זימן אותה אליו.

המן פותח ומספר על עושרו שנמנה בנכסים ובבנים, על הכבוד הגדול שחלק לו המלך שהפך אותו לשר בכיר ונישא על כל השרים, ועל ההזמנה שניתנה רק לו למשתה המלכה עם המלך. אלא שהמן אינו מסתפק רק בזה. הכבוד שהוא זוכה לו הוא משענת רצוצה להשען עליה. כבוד שברירי שיש לאשש אותו בכל יום ובכל שעה, וכל דבר פעוט, אפילו אדם העומד בשער ואינו משתחווה, הופך לקוץ מכאיב, לסיכה אכזרית המפוצצת את בלון האויר החם של הכבוד.

לפי תחושתו של המן, כל הכבוד אינו שווה דבר, כל עוד מרדכי יושב בשער העיר ומסרב להשתחוות ולהכיר בכבודו של המן: וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי:  בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי–יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ

זרש, שכנראה יודעת את לב בעלה יותר ממה שיודע הוא את עצמו, מציעה להמן: יַעֲשׂוּ-עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת-מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא-עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ

כי הרי במגילה הספוגה הילולת שיכורים והרמון מלא נשים שנועדו לענג את המלך וגחמותיו, ראוי שהכבוד יהיה מיוצג על ידי סמל פאלי מפואר כמו עמוד תליה בגובה חמישים אמה.

אלא שאז נודדת שנת המלך, והוא קורא בדברי הימים ונזכר כי איש אחד הציל את חייו מבגתן ותרש שזממו להרעילו. והאיש הזה מעולם לא קיבל כגמולו. המלך ההולל, שעד כה לא עשה מעשה הגון אחד, מחליט להשיב לאיש הזה כגמולו. ומשום שהמלך לא מחליט דבר בכוחות עצמו, גם הוא מזמן יועצים.

כאשר המן נשאל מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ רדיפת הכבוד מעוורת את עיניו. כשהוא משוכנע שלבטח המלך מתכוון אליו, מציע המן לעשות את כל אשר הוא חפץ שיעשה לו. לגודל הזוועה מסתבר לו שמה שביקש ינתן למרדכי.

כאשר חוזר המן, אבל וחפוי ראש, אל ביתו ומספר את אשר קרה לו מזהירה אותו אשתו כי אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא-תוּכַל לוֹ–כִּי-נָפוֹל תִּפּוֹל, לְפָנָיו

hanging-gallows-1

אפשר לקרוא את דבריה של זרש כאמירה אנטישמית הרואה ביהודי תככן שבכוחו להשתלט על המלך במרמה ולהפיל את כל מי שבדרכו. לעומת זאת, אפשר לקרוא את דבריה של זרש כדברי אזהרה. יתכן שזרש מודעת לכך שהכבוד הגדול בו זכה המן מעוור את עיניו מלראות את האשליה הטמונה במעמד גבוה, ואת ארעיותם של הדברים. זרש רואה בצלילות את מהלך ההתרחשויות לפיו עלייתו של האחד כרוכה בהכרח בנפילתו של האחר. כשם שעלייתה של אסתר כרוכה בנפילתה של ושתי, כך עלייתו המסתמנת של מרדכי כרוכה בנפילתו של המן.

אלא שהאזהרה מגיעה מאוחר מידי. המן מוזמן אל המשתה השני של אסתר, שם הוא מוצג כאוייבה וכאוייב עמה ונגזר עליו להתלות על אותו עמוד תליה שהכין עבור מרדכי: הִנֵּה-הָעֵץ אֲשֶׁר-עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר-טוֹב עַל-הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן–גָּבֹהַּ, חֲמִשִּׁים אַמָּה; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, תְּלֻהוּ עָלָיו. וַיִּתְלוּ, אֶת-הָמָן, עַל-הָעֵץ, אֲשֶׁר-הֵכִין לְמָרְדֳּכָי

זרש חכמה דיה כדי לראות נכונה את הכיוון אליו מתפתחים האירועים, אך קצרה ידה מלהציל את בני משפחתה. בהמשך המגילה, לא רק המן נתלה אלא גם בניו: וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן, יִתְלוּ עַל-הָעֵץ. ואחרי הנקמה הגדולה הזאת של מחיקת האיש ויוצאי חלציו, אחרי ההוצאה להורג של בעלה ושל בניה, נעלמת זרש מן המגילה.