הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

המשפחה היא שדה בו הטירוף גדל כמו עשבים שוטים 13 באפריל 2015

כל חייה ניסתה אלן להבין את החלום החוזר הטורד את מנוחתה: אימה מחליקה איתה מתחת לפני הנהר, והיא כמעט טובעת. אחרי חיים של מאבק בעוני והתמודדות עם אב שתיין ואלים ואם מנוכרת קשת יום, אחרי שילדיה בגרו ושני בעליה כבר נפטרו, אלן יוצאת לברר את תעלומת חלום הטביעה. היה או לא היה?

הספר סובב סביב שאלות של זיכרון וזהות. כמו סיפור בלשי מצטברים הרמזים אודות זיכרון הטבילה/טביעה בנהר, עד אשר אחיה של אלן מספר לה את גירסתו לסיפור. או אז, ניצבת אלן בפני השאלה האם חובה עליה לבחור, האם יש סיפור זהות נכון אחד, או אולי כל הסיפורים וכל הזיכרונות יכולים להתקיים זה לצד זה.

מציאות החיים של "הטביעה שלי" היא מציאות של תנאי קיום קשים ואכזריים בקהילה כפרית עניה. חיי מחסור הסובבים סביב העדר: ילדי המשפחה רעבים, לובשים בגדים שהתקבלו מצדקה ונעליים קטנות מכפי מידתם, הוריהם לכודים במאבק השרדות ואינם פנויים לטפל בהם.

גרימסלי מתאר תיאור ריאליסטי של עוני ומצוקה. חיי הילדים אינם חיים של שמחה, מציאות חייהם רחוקה מתיאורי המשפחה המאושרת המסתפקת במועט שמתארת לואיזה מיי אלקוט ב"נשים קטנות". רגעי העונג נדירים ומעטים.

אך, למרות הקושי, אלן מתגעגעת לילדותה ולאמה האהובה. את חוויית ההעדר היא ממלאה בדימיון ובמישור קיום מאגי: אלן זוכרת את אחותה הקטנה שמתה בהעדר טיפול רפואי. האחות מלווה אותה. היא "רואה" אותה גדלה. מישור המציאות המאגית מעלה שאלה בנוגע למהימנותה של אלן כמספרת, ולמהימנות גירסת העבר אותה היא מספרת. לחילופין, המימד המאגי הוא מימד של מציאות מקבילה, מנחמת ומכילה כמו מי הנהר שיש בהם מוות ופחד, אך גם זרימה אין-סופית.

הספר כתוב בגוף ראשון, והוא שילוב קטעי נרטיב בזמן הווה ובזמן עבר: הנרטיב בזמן עבר מביא את זיכרונות הילדות של אלן הצעירה, הנרטיב בזמן הווה מאפשר לאלן הבוגרת להתבונן על חייה. אלן הצעירה מתארת את ילדותה ללא כחל וסרק, על העוני, האלימות, הקור והרעב שאיפיינו אותה. אלן הבוגרת רואה את הוריה כפי שהם: שורדים נוכח מציאות חיים חסרת רחמים. היא עצמה מצליחה לבנות חיים עצמאים ושונים, אך משהו בה כמה אל המציאות המאגית של ילדותה, מבלי לייפות את אכזריותה של מציאות החיים בהרי אפלצ'יה.

"אהבתה של אמא נשפכה על מדסון כמו מפל מים טהור ומנצנץ. גם אבא הציג את גאוותו בבנו החדש ונשא אותו על זרועו הכפופה בשרוול חולצת הפלנל כשלגם ויסקי או עישן סיגריה. אני לא זוכרת שאבא נגע בי אי פעם כדי להחזיק אותי. הוא היה עושה זאת רק כדי להכאיב לי. אמא עשתה ממני יצור שנברא רק כדי להביא דברים ולסחוב, יצור לא יעיל במיוחד, כי שלא כמו נורה, לא יכולתי לקחת ממנה את התינוק ולספק לו את צרכיו במקומה. ישבתי שקטה ורעבה בפינה, שמלתי הדקה תחובה בין ירכי, וגופו החיוור של מדסון מכוסה בשמיכתו ומאשים אותי בדרך שלא הצלחתי להבין"

מציאות החיים האכזרית בה נשים נועדו לעבודת שירות קשה, והגברים הם בעלי השליטה לא הופכת את אלן לאדם כועס או מתוסכל. כמעט באורח פלא היא מצליחה לראות ולתעד בסיפורה את האלימות, העדר האהבה, ההזנחה הרגשית והניצול המיני, ועדיין להפוך לאדם אוהב וחומל המצליחה לשאת את הכאב והאלימות, ועדיין ליצור חיים שונים משל עצמה.

"הטביעה שלי" הוא הראשון בטרילוגיה על חייו של דן קרל (בנה של אלן). שני הספרים הנוספים הם "ציפורי חורף", ו"נחמה ואושר". בטרילוגיה יש מימדים אוטוביוגרפיים מחייו של ג'ים גרימסלי שגדל גם הוא בדרום הכפרי והעני.

"עבור מי שגדל בדרום", אמר גרימסלי על ילדותו, "המשפחה היא שדה בו הטירוף גדל כמו עשבים שוטים".

ג'ים גרימסלי, הטביעה שלי. מאנגלית: לאה ששקו. הוצאת גוונים. 192 עמ'.