jump to navigation

חיי שיעבוד מול מחיר החירות 21 ביולי 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
add a comment

בלראם האלוואי נולד למשפחה עניה בכפר במרכז הודו. בגיל צעיר הוצא על ידי הוריו מבית הספר ונשלח לעבוד בבית תה. בסתר ליבו הוא מטפח חלום לברוח מחיי העוני המרוד אל חיים אחרים, חיים שיש בהם אפשרויות בחירה וחירות. כאשר נקרית לפניו האפשרות לשיחרור מחיי העוני והשיעבוד, הוא מנצל אותה, ומשלם את המחיר האיום שחוקי חברת הדיכוי והעוני תובעים ממנו.

מתחילת הסיפור בלראם מסומן כמי שקיים בו הפוטנציאל להחלץ מסביבת העוני המדכאת בה גדל. תחילה, נותן לו מורה הכפר שם בעל משמעות.

"מונה? זה לא באמת שם." הוא צדק: המשמעות של זה היא פשוט ילד.

"זה מה שיש לי, אדוני," אמרתי. וזו היתה האמת. מעולם לא נתנו לי שם.

"…שמך יהיה בלראם. אתה בטח יודע מי היה בלראם… הא היה עוזרו של האל קרישנה"

בהמשך, מכריז עליו המפקח כ"בחור אינטליגנטי, ישר ומלא חיים בתוך אספסוף של בריונים ואידיוטים", ומכנה אותו טיגריס לבן, שם שיהפוך למכונן בחייו של בלראם בהמשך:

"מהי החיה הנדירה ביותר – היצור שמופיע רק פעם אחת בכל דור?"

"הטיגריס הלבן"

"וזה מה שאתה בג'ונגל הזה"

white tigerאלא שכוחם של החיים חזק יותר ממשאלות ליבו של היחיד, ובלראם מודע לכך עד כאב: "העובדה שהמפקח הילל אותי בפני המורה וחברי לספסל הלימודים, העובדה שקרא לי 'טיגריס לבן', העובדה שקיבלתי ספר ושהובטחה לי מלגה – כל אלה היו חדשות טובות, ואם יש חוק אחד של החיים בחשכה שתמיד עובד, זה שחדשות טובות הופכות לחדשות רעות – ומהר."

החשכה עליה מדבר בלראם היא מציאות חיים של עוני, עליבות ודיכוי בהם נגזר על האדם לחיות חיי שיעבוד ושירות צייתני שאין כל דרך להמלט מהם. בכתיבתו האירונית מסמן בלראם את הדרכים המגוונות בהן החברה והתרבות מחנכות את האדם לחיות חיי צייתנות. אחת מדרכי הדיכוי היא הדת:

הנומן [הוא] האל החביב ביותר על כל מי שחי בחשכה… [האל שחציו אדם וחציו קוף] היה משרתו הנאמן של האל ראמה, ואנחנו סוגדים לו במקדשים שלנו מפני שהוא דוגמה מזהרת לאופן שבו עליך לשרת את אדוניך בנאמנות, אהבה ומסירות מוחלטות. זהו סוג האלים שהלבישו עלינו… עכשיו אתה מבין כמה קשה לאדם לזכות בחירותו בהודו.

מגיל צעיר מבין בלראם את מלכודת השיעבוד אליה נולד. בזמן שהוא צופה בגופת אימו הנשרפת הוא מבין את עומק החשיכה ועוצמתה:

היא מנסה להלחם בבוץ השחור.. אבל הבוץ מוצץ אותה אליו, מוצץ אותה לתוכו. הוא היה סמיך כל כך ורק הלך והתעבה מרגע לרגע… עד מהרה היא תהפוך לחלק מהתל השחור… ואז הבנתי, זה האל האמיתי של בנרס – הבוץ השחור של הגנגס שבו מת הכל, ומתפורר, ונולד מתוכו מחדש, ומת שוב לתוכו. אותו הדבר יקרה גם לי כשאמות ויביאו אותי הנה. פה לא ישתחרר שום דבר.

אביו של בלראם, "איש של כבוד ואומץ", בחר להלחם בחשיכה. הוא בוחר להיות נהג ריקשה, "בהמת משא אנושית", ולא להתחנן לפרנסה אצל עשירי הכפר שדרסו ברגל גסה את מי שנמצא תחתם. "כל חיי התיחסו אלי כמו לחמור", אומר האב לבנו, "כל מה שאני רוצה זה שאחד מבני – לפחות אחד – יצליח לחיות כמו בן אדם."

תחילת החלצותו של בלראם מעולם החשיכה מתרחשת כאשר הוא נשכר להיות נהג המשפחה של האיש העשיר ביותר בכפר שלו. מאחורי ההגה של מכונית ההונדה, הוא מאזין לשיחות ולומד את חוקיו של עולם הפשע, השחיתות ובצע הכסף. מעשה השיחרור הסופי הוא מעשה של אלימות עליו בלראם משלם מחיר יקר, מחיר אותו מסוגל לשלם רק טיגריס לבן, מי שהחליף את עורו והפך מנטרף לטורף.

כלפי קולות הביקורת האפשריים, כלפי מי שעשוי לכנות אותו מפלצת קרת לב, עונה בלראם:

אתה שואל, "אתה אדם או שטן?"

לא זה ולא זה, אני עונה. אני התעוררתי, ואתם עדיין ישנים, וזה ההבדל היחיד בינינו.

בלראם אינו מתיימר להיות צדיק, אך גם מסרב להכנס לתפקיד המפלצת. הוא מודע לחומרת המעשה שעשה, ומודה בפה מלא כי אין בו חרטה: "היה שווה לדעת, ולו רק ליום אחד, ולו רק לשעה אחת, דקה אחת, איך זה לא להיות משרת."

ארווינד אדיגה, הטיגריס הלבן. הוצאת פן. תרגום מאנגלית: יואב כץ.

עבדות בת זמננו: עבדות ילדים בהודו 25 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in עבדות, פסח, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , ,
1 comment so far

אחד ההבדלים המרכזיים בין העבדות בעבר לבין העבדות בת זמננו הוא מחיר הרכישה של עבד. מחירו של אדם בתקופת סחר העבדים הטרנס-אטלנטי היה 40,000 דולרים בקירוב. כתוצאה מעליה באוכלוסיית העולם, המחיר הממוצע של רכישת אדם לעבדות בזמננו הוא כ- 90 דולר.

עבדות-חוב היא השימוש בעבדות כאמצעי לתשלום חובות. בהודו, עוני קיצוני דוחף הורים למכור את ילדיהם לעבדות-חוב. קרוב ל- 350,000 ילדים מצויים בעבדות חוב ועובדים בתעשיית המשי בהודו. הפקעות הבוגרות הופכות לחוט משי בתהליך של פיתול וליפוף. הילדים מועסקים בבישול הפקעות, איסוף תולעים מתות, ושזירת הסיבים לחוט. בעל המפעל מחזיק את רישום החוב. ההורים והילדים אינם יודעים קרוא וכתוב ומחוייבים לקבל את קביעתו של בעל המפעל בנוגע למועד פרעון החוב. הילדים משועבדים במשך שנים רבות, בתמורה לסכומים פעוטים במונחים מערביים.

שלושה ילדים הודים מספרים את סיפורם:

Silk Industry Child Labor Thanthoni-2 הוריו של פ' קאטארמאן שלחו אותו לעבודה כשהיה בן 6 כדי לשלם חוב בסך 3,000 ראנד (כ- 63 דולרים), סכום שלוו כדי לממן את חתונת אחותו. הוא עבד במשך 6 שנים בתעשיית המשי: תנאי העבודה היו קשים… כשלקח לנו זמן רב מידי לבצע משימה, או כשהחוט נקרע, הרביצו לנו… לא קיבלנו הפסקת אוכל. אכלנו תוך כדי עבודה. שילמנו 2.5 ראנד (כ- 0.50 סנט) עבור ארוחה. את התשלום על הארוחות ניכו מהשכר שלנו".

ס' יארמה, בת 11 מספרת: לפני שהגעתי לכאן הלכתי לבית ספר, אבל אחרי שנה הייתי צריכה לעזוב. אחותי היתה חולה. לקחנו אותה לבית החולים, ושם הרופא ביקש הרבה כסף. ההורים שלי מכרו אותי לעבודה בתמורה להלוואה בסך 1,700 ראנד (כ- 35 דולרים). הייתי בת 7. עבדתי בפתיחת הפקעות. לא אהבתי את העבודה, אבל ההורים שלי הכריחו אותי לעבוד. הם אמרו שאני לא יכולה ללכת לבית ספר, אלא חייבת לעבוד… בשעה 4 לפנות בוקר התעוררתי כדי לעבוד. חזרתי הביתה רק פעם בשבוע. ישנתי במפעל ביחד עם עוד 2-3 ילדים. הכנו שם את האוכל וישנו בין המכונות. בעל המפעל סיפק לנו אורז, והוריד את מחיר האורז מהשכר שלנו. אם עשיתי טעות, אם חתחתי את החוט, הוא היכה אותי. לפעמים הוא דיבר אלי בגסות, ואז נתן לי עוד עבודה.

ג' מיאקלאי, בן 10 מספר: עבדתי במפעל המשי. עבדתי [בפיתול] החוט ולפעמים בניקיון. כשהתחלתי לעבוד, הילדים הגדולים יותר לימדו אותי את העבודה. התחלתי לעבוד כשהייתי בן 7… השכר שלי שולם ישירות להורים שלי, אני לא יודע כמה שילמו לי… רציתי לשחק עם ילדים, הייתי עצוב. ראיתי את הילדים של השכנים הולכים לבית ספר, וחשבתי "מה אני עושה פה?" לפעמים חשבתי לברוח. פעם ברחתי וחזרתי אל הבית שלי. הבעלים של המפעל בא אל ההורים שלי, והם שיכנעו אותי לא לעזוב בלי רשותם. חזרתי למפעל עם הבעלים"

READ THIS POST IN ENGLISH

סיפורם של הילדים נלקח מכאן

התמונה מתוך מאמר ב"פרונטליין". הצלם: S. Thanthoni

הדברים הם מה שהם אפילו בעולם הלא ודאי הזה 29 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , ,
1 comment so far

שידוך הולם מספר את סיפורן של ארבע משפחות: משפ' מארה, משפ' צ'טרג'י, משפ' קאפור (משפחות הינדיות),

ומשפ' קאהן (משפחה מוסלמית). עלילת הסיפור מתרחשת בהודו, בתקופה שלאחר קבלת העצמאות, לפני הבחירות בשנת 1952. העלילה נעה בין ברהמפור, עיר דימיונית על גדת הגנגס, לבין כלכותה, דלהי וקנפור. הספר פורש בפני הקורא יריעה היסטורית רחבה, תוך התייחסות לסוגיות פוליטיות וחברתיות: הקשרים בין הינדים לבין מוסלמים, והיחסים הפיאודלים בין בני הקסטות הנמוכות לבני הקסטות הגבוהות.

הדמות המרכזית, שגם מניעה את העלילה, היא גברת רופה מארה, שמחפשת שידוך לבתה לאטה. היא רגשנית, נוטה לדרמטיות, שמרנית ונאמנה למשפחתה: "גב' רופה מארה היתה מאלה המאמינים באמונה שלמה, גם אם בלתי מנוסחת, בעליונותה של האמת הסובייקטיבית על האובייקטיבית".

למרות הצהרותיה כי לא תתאהב, ולא תתחתן – "הה, אהבה, איזה נושא משעמם… אני לא אתאהב לעולם" – מוצאת עצמה לאטה מחוזרת על ידי שלושה גברים צעירים, השונים זה מזה בתכלית: כאביר הרומנטי והמסעיר, אמיט האגוצנטרי והפיוטי, והארש הארצי והמעשי.

במקום להטריד עצמה בסוגיית נישואיה, מעדיפה לאטה את הקריאה, כמקום מפלט מהמציאות המעיקה:

[לאטה לא ידעה] מה בדיוק מסב לה הנאה במשפטים הללו… אך היו בהם כובד, ניחומים, הכרח … המילים היו מלאות ביטחון ולפיכך נסכו ביטחון: הדברים הם מה שהם אפילו בעולם הלא ודאי הזה, ומשם היא יכולה להתקדם הלאה … עתה חייכה לעצמה, לא מודעת לסובב אותה … למרות דעתה על האהבה עצמה, אהבה לאטה שירי אהבה

את כאביר (המוסלמי) היא פוגשת בחנות ספרים, ומתאהבת בו בניגוד לכל היגיון או כוונה. אהבתם הצעירה נתקלת במהרה בחומות המוסכמות החברתיות. בהשראת אביו המתמטיקאי מסביר כאביר ללאטה כי "משוואה [מתמטית] היא אותה משוואה אם כותבים אותה בדיו אדום או ירוק", ובכך מנמק כי אין חשיבות לעובדת היותו מוסלמי, והיותה של לאטה הינדית. לאטה, לעומתו, תמהה האם אהבתו אליה, או שמא חוסר מודעות חברתית, מעוורות את עיניו מלראות את הקשיים והמכשלות הצפויים לשניהם במידה וינשאו: "האם הוא מסרב בכוונה לראות את הקשיים? האם הוא באמת מאמין שזה לא משנה?" גב' רופה מארה, החרדה לגורל בתה, בוטה הרבה יותר:

דעותיה הקדומות של גברת רופה מארה נגד מוסלמים לא היו גרועות משל רוב הנשים ההינדיות מן הקאסטות הגבוהות בגילה ומן הרקע שלה… אפילו נישואים להינדי לא-קטרי היו גרועים למדי. אך זה היה בל יתואר. התרועעות עם מוסלמים בחוגים חברתיים היא דבר אחד, ודבר אחר לחלוטין הוא להעלות על הדעת זיהום הדם והקרבתה של בתה

בסופו של דבר, גם כאביר מכיר במציאות המורכבת: “אין לנו שום סיכוי אם נברח… אנחנו לא יכולים להחליט כל דבר בעצמנו… [אנחנו צריכים לחכות לפחות שנתיים] קודם אני צריך לגמור את התואר. אחר כך אני מתכונן להתקבל לקיימבריג' – או אולי להבחן לשירות החוץ ההודי”

בתגובה, לאטה המאוכזבת מוותרת בכעס על הקשר ביניהם ועל האהבה: "שוב אינה רוצה לראותו לעולם… היא חשה אומללה ומושפלת. נפשה קצה באמה, בכאביר ובתסבוכות החיים". בהמשך, תתאושש ותבחר בשידוך מקובל יותר מבחינה חברתית.

suitable boy HEB בחירתה של לאטה בבן-זוג שמקובל על אימה, וכפועל יוצא, בזוגיות שאין בה תשוקה ולהט, אך יש בה הבטחה ליציבות, עומדת בניגוד למוסכמה הרומנטית של הליכה אחרי הלב. יחד עם זאת, הספר, המשבץ את האישי (סיפור השידוך של לאטה) בתוך מרקם פוליטי-חברתי רחב, יוצר הקבלה בין להט המהומות הפוליטיות והדתיות בין מוסלמים לבין הינדים, לבין התשוקה העיוורת של האהבה, המוליכות שתיהן לחורבן והרס.

כל כותב מתבסס על דמויות אמיתיות מחייו

במקור התכוון ויקראם סת' לכתוב נובלה קצרה, אך בסופו של דבר הספר התרחב לפרוייקט שנמשך כעשר שנים. במהלך כתיבת הספר התגורר ויקרם סת' בבית הוריו בהודו. הוריו שימשו כמקור מידע בתחקיר שביצע על התקופה, וגם תמכו בו כלכלית במהלך ההתמסרות לכתיבה.

בראיונות על הספר, אמר סת' כי הוא מבסס את כתיבתו על דמויות מחייו. דמותו של הארש מבוססת אביו, ששימש כמנהל בחברת נעליים. דמויותיהם של חלק מהאחים למשפחת צ'טרג'י מבוססים על אחיו. אולם, מוסיף סת', על מנת לשמור על זכות ההכחשה, רק הכלב קאדלס נקרא בשמו האמיתי, "כי הוא לא יכול לתבוע אותי".

הפער בין הדמויות המציאותיות, ששימשו כהשראה, לבין הדמויות הנוצרות בספר, נובע גם מתהליך הכתיבה ומתכתיבי העלילה: "כל כותב מתבסס על דמויות אמיתיות מחייו, אבל אז, הדמויות נפגשות עם דמויות אחרות, אותן לעולם לא יפגשו במציאות, וכפועל יוצא מתחולל שינוי בלתי נמנע".