הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

בין ט' באב לט"ו באב: על פילגש בגבעה, חורבן ושיחרור מפחד 31 ביולי 2012

ט' באב הוא יום תענית המציין את חורבן בית המקדש הראשון והשני, יום של אובדן ובכייה. יש המפרשים כי המרגלים ששבו לדווח על הארץ המובטחת והוציאו דיבתה עשו זאת בליל ט' באב. ר' יוחנן אומר "אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם – ואני קובע לכם בכיה לדורות." (תענית כ"ט ע"ב)

יש הרואים בט"ו באב את היפוכו של ט' באב. מיום של פירוד, מחלוקת וחורבן (ט' באב) אנו מגיעים ליום של אחדות והמשכיות (ט"ו באב) בו לובשות בנות ישראל לבן ויוצאות לחולל בכרמים, ושבטי ישראל מתערבבים ומשתדכים זה בזה ללא הפרדה.

אלא שהמעבר מחורבן פיזי ורוחני אל חיים ואהבה עובר דרך אלימות, שפיכות דמים ותרגול שמהותו שיחרור מפחד.

וַתִּזְנֶה עָלָיו, פִּילַגְשׁוֹ

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל; וַיְהִי אִישׁ לֵוִי, גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר-אֶפְרַיִם, וַיִּקַּח-לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. וַתִּזְנֶה עָלָיו, פִּילַגְשׁוֹ, וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל-בֵּית אָבִיהָ, אֶל-בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה; וַתְּהִי-שָׁם, יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים

פרקים י"ט-כ"א הם הפרקים המסיימים את ספר שופטים. למרות שהמאורעות המסופרים בהם פותחים את תקופת שופטים, בחרו הסופרים לשבצם בסוף, כדי להדגיש את הצורך במלך שילכד את שבטי ישראל ויכניס סדר באנדרלמוסיה ששרתה בארץ.

הסיפור נפתח בהצגת הדמויות המרכזיות: איש לוי ופילגשו. שניהם חסרי שם, ומשתייכים למעמד חברתי נמוך יחסית. הלוי משתייך לשבט משולל נחלה שייעודו שירות בקודש. מעמדה החברתי של הפילגש נמוך ממעמדה של אשת איש ושתיהן נסמכות על גבר שיבטיח את שלומן. יש פרשנים הטוענים כי ללוי היתה אישה, והפלגש היתה אשתו השניה. בכל מקרה, יחסיהם עלו על שרטון והפילגש עוזבת את הלוי וחוזרת אל בית אביה. בשונה מהפרשנות המתבקשת ל"וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ," רוב הפרשנים טוענים כי לא זנתה אלא זנחה אותו משום שנהג בה שלא בהגינות. לו אכן זנתה עליו, בת מוות היתה, ואביה לא היה מקבלה אל ביתו.

לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ

וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ, לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ, וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ, וְצֶמֶד חֲמֹרִים; וַתְּבִיאֵהוּ, בֵּית אָבִיהָ, וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה, וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ. וַיַּחֲזֶק-בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה, וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ, וַיָּלִינוּ, שָׁם. וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי, וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת; וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל-חֲתָנוֹ, סְעָד לִבְּךָ פַּת-לֶחֶם–וְאַחַר תֵּלֵכוּ. וַיֵּשְׁבוּ, וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו–וַיִּשְׁתּוּ; וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה, אֶל-הָאִישׁ, הוֹאֶל-נָא וְלִין, וְיִיטַב לִבֶּךָ. וַיָּקָם הָאִישׁ, לָלֶכֶת; וַיִּפְצַר-בּוֹ, חֹתְנוֹ, וַיָּשָׁב, וַיָּלֶן שָׁם. וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי, לָלֶכֶת, וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה סְעָד-נָא לְבָבְךָ, וְהִתְמַהְמְהוּ עַד-נְטוֹת הַיּוֹם; וַיֹּאכְלוּ, שְׁנֵיהֶם. וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת, הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ; וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב, לִינוּ-נָא הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ, וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם, וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ. וְלֹא-אָבָה הָאִישׁ, לָלוּן, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ

ארבעה חודשים יושבת האישה בבית אביה, עד שמגיע הלוי "לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ." מה שעשוי להראות כפגישה מחודשת של אוהבים, כגבר הבא לבקש סליחה ולהשיב את אשתו אל ביתו, מלא ברמזים מטרימים המסמנים אסון.

על אונס דינה בת יעקב מסופר "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָה, וַיְדַבֵּר, עַל-לֵב הַנַּעֲרָה" (בראשית ל"ד, ב-ג). בזמן השהות בבית אביה הפילגש מכונה "נערה." כמו במקרה בת יפתח, הנערה יוצאת מבית אביה כדי לקבל את פני הלוי. אביה עושה מאמץ ניכר כדי להיטיב את לב חתנו. השימוש ב"וְיִיטַב לְבָבֶךָ" מכוון לשני פניו של הלב האנושי: יצר הטוב ויצר הרע. משמע, יתכן כי אבי הנערה חשד כי לא הכל תקין ביחסי בתו וחתנו, וכי לא לשווא עזבה את הלוי. הוא מנסה להחזיק בו, אך הלוי מתעקש לצאת לדרכו. כמו אברהם בדרכו אל הר המוריה, לעקדת בנו יחידו, הלוי נוסע עם נער וחמור. וביציאתם, היום נוטה לערוב, והנערה שבה ונקראת פילגש.

וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם

בדרכם הלוי מסרב ללון ביבוס, בהיותה עיר נוכרית, ומחפש מקום לינה בגבעה, מקום מושבם של בני בנימין. איש מבני המקום לא אוסף את הלוי ופלגשו, לבד מאיש זקן אחד המארח אותו לפי כל הכללים המקובלים: וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ, רַק כָּל-מַחְסוֹרְךָ עָלָי; רַק בָּרְחוֹב, אַל-תָּלַן. וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ, וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים; וַיִּרְחֲצוּ, רַגְלֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ

ואז, כאשר הם "מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם" מתממשים כל הרמזים מבשרי הרעה לכדי זוועה של אלימות ודם: וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת, מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת; וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ. וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא; אַחֲרֵי אֲשֶׁר-בָּא הָאִישׁ הַזֶּה, אֶל-בֵּיתִי–אַל-תַּעֲשׂוּ, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ, דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וְלֹא-אָבוּ הָאֲנָשִׁים, לִשְׁמֹעַ לוֹ, וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ; וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וַיְשַׁלְּחוּהָ, כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר

כמו בסדום, בה מציע לוט את בנותיו הבתולות להמון המבקש את אורחיו, כך מציע המארח את בתו הבתולה ואת פלגשו של אורחו. כשבני הבליעל מסרבים להצעה, הלוי עצמו מוציא את פילגשו אל מחוץ לבית: וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ.

אביה החזיק בחתנו כדי לעורר את טוב ליבו וליצור שלום בית. הלוי מחזיק בפילגשו ומקריב אותה כדי להציל את חייו וכבודו. על כך אמרו חז"ל (בהקשר של לוט ובנותיו) "בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן" (תנחומא וירא י"ב).

כאשר נותן אברהם את פלגשו הגר בידי שרה הוא אומר לה עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ, וזוהי הסכמה שבשתיקה ליחסה האכזרי של שרה. הגר בורחת אל המדבר, אל מקום צחיח ובודד, ודווקא שם נמצאת לה גאולתה. לעומתה, הפלגש בספר שופטים מחפשת ביטחון ונחמה בקרב בני האדם, ובידי בני אדם היא מעונה ונרצחת: היא חוזרת אל בית אביה למצוא ביטחון, אביה עושה מאמץ להיטיב עם חתנו ולהבטיח את שלומה של בתו, הלוי בוחר ללון בקרב שבטי ישראל ולא בקרב נוכרים, ומתארח אצל איש זקן שמוצאו מאפרים כמוהו. אלא שמלכתחילה הלוי מתייחס לפלגשו כאל רכוש, ולא כאל אדם שווה, והבית הוא מראית עין לשלום ולביטחון, כי במקום בו אִישׁ הַטּוֹב בְּעֵינָיִו והַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה, ההבטחות הן להרס והביטחון הוא בחורבן.

נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ, עַל-הַסַּף

וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, לִפְנוֹת הַבֹּקֶר; וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית-הָאִישׁ, אֲשֶׁר-אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם–עַד-הָאוֹר. וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר, וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת, וַיֵּצֵא, לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ; וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ, נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ, עַל-הַסַּף. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה, וְאֵין עֹנֶה; וַיִּקָּחֶהָ, עַל-הַחֲמוֹר, וַיָּקָם הָאִישׁ, וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ. וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה כָל-הָרֹאֶה, וְאָמַר לֹא-נִהְיְתָה וְלֹא-נִרְאֲתָה כָּזֹאת, לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה; שִׂימוּ-לָכֶם עָלֶיהָ, עֻצוּ וְדַבֵּרוּ.

בסיומו של ליל התעללות של אונס קבוצתי, חוזרת האשה אל הבית. הבית שהשליך אותה אל האלימות והחושך. הלוי מכונה "אֲדֹנֶיהָ" ומתייחס אליה כאל חפץ או בהמה, ולא כאדם אל אדם. הוא פותח את דלתות הבית, יש האומרים כדי לבדוק האם תהה יציאתו בטוחה, ומפטיר לעברה הוראה "קוּמִי וְנֵלֵכָה."

האשה "נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ, עַל-הַסַּף," שותקת, אין זה ברור האם נפחה נשמתה או עודנה גוססת. היא מצויה באיזור דמדומים, לא בפנים ולא בחוץ, על הסף. אדוניה לוקח גופתה אל ביתו – ביתו ולא ביתה, ביתו ולא ביתם – ושם מבצע אקט פרפורמטיבי טקסי, "וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל." במעשה החיתוך של גופתה הוא מפרק אותה מזהותה האנושית. אין כאן זעקה על העוול שנעשה לאשה, אלא כוונה לזעזע ולהחריד מעבר ליכולת לשיקול הגיוני ומוסרי, לטלטל אל מחוזות הנקמה והדם.

מעשה הלוי מעורר שרשרת קרבות בין השבטים, מרחץ דמים בין אחים שמוביל את שבט בנימין (ממנו יצאו בני הבליעל) לעברי פי פחת. השבטים נודרים שלא יתנו את בנותיהם לבני שבט בנימין, וכתוצאה ממחיר הדמים של הקרבות, מגיע השבט לסף הכחדה.

וַיְדַבְּרוּ אֶל-בְּנֵי בִנְיָמִן, אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן; וַיִּקְרְאוּ לָהֶם, שָׁלוֹם… וְהָעָם נִחָם, לְבִנְיָמִן… וַיֹּאמְרוּ, יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן; וְלֹא-יִמָּחֶה שֵׁבֶט, מִיִּשְׂרָאֵל.

סאת החורבן נמלאת כמעט עד תום ושבט בנימין עומד לפני כליה. ואז, כשם שהחלה האלימות, בלתי מוסברת ואכזרית, כך היא מסתיימת. כדי לעקוף את השבועה על איסור הנישואים עם בני בנימין, מוזמנים בני השבט לחטוף להם נשים מן המחוללות בכרמי שילה. החורבן והאימה נעצרים, ולו לרגע.

וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג-יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית-אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, לִמְסִלָּה, הָעֹלָה מִבֵּית-אֵל שְׁכֶמָה–וּמִנֶּגֶב, לִלְבוֹנָה. וַיְצַוּוּ אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר:  לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ; וַהֲלַכְתֶּם, אֶרֶץ בִּנְיָמִן.

אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו

על מעשי פלגש בגבעה אמר רב חסדא "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל" (גיטין ו' ע"ב)

ט' באב הוא אובדן, קינה ונהי. אבל שלם ומלא ללא נחמה. אלא שכוחם של החיים חזק מכל חורבן, פיזי או רוחני, ובסופו של המוות ממתינה סליחה ולידה מחדש.

"אמר רבי לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור! והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים! והיו עומדים ומוציאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט, חסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון עשו כן, ומצאו עצמן שלמים. אמרו: דומה שטעינו בחשבון? וכן בעשור, ובאחד עשר, ובשנים עשר, ושלושה עשר, וארבעה עשר. כיוון שאימלא סיהרא, אמרו: דומה שהקדוש ברוך הוא ביטל אותה גזירה מעלינו. וחזרו ועשאוהו יום טוב" ( איכה רבה)

בעקבות חטא המרגלים נגזר מותו של דור המדבר. בכל תשעה באב הלכו אנשי המחנה לישון בקברים שחפרו, מבלי לדעת מי ימות ומי יחיה. על הפחד שפחדו המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה, שילמו בני העם שנה אחר שנה, עד אשר חלף פחדם ולא היה. כי האדם ההולך לישון כשחייו ומותו שווים בעיניו, הוא חופשי.

והתיקון נעשה בט"ו באב. ומתוך החופש באה אהבה, אהבה בין שווים, שלמה בגופה וברוחה.

התמונות:

The Rape, Darwin Leon
Tu B'Av Girls, Karla Gudeon

הגר במדבר: חניכה, עוצמה וחמלה 27 בספטמבר 2008

בראש השנה אנו קוראים את הפרקים המספרים על לידתו ועקדתו של יצחק (בראשית כ"א וכ"ב). בתוך סיפור זה נמצא גם סיפורה של הגר. הגר היא דמות שולית בסיפור המקראי. היא מצריה, ולכן זרה. היא פלגש, ולכן מעמדה נמוך יותר ממעמדה של שרה. היא אשה בעולם בו הגבר הוא הנותן את הטון.

אלא שעוצמתה של הגר טמונה ביכולתה לגלות חמלה, והסיפור מלווה את שלבי התרגול והחניכה אל החמלה.

פעמיים יוצאת הגר אל המדבר. בפעם הראשונה היא בורחת, בפעם השניה היא מגורשת. בשתי הפעמים היציאה אל המדבר היא כורח ולא בחירה. המדבר מסמל מקום של גלות, בדידות ופחד. אלא שההתבוננות שכופה המדבר על הגר, תרגול חמלה והעוצמה הרוחנית המגולמת בדמות המלאך שנגלה לה, עוזרות לה למצוא את דרכה ולבנות את חייה במדבר.

בפעם הראשונה בורחת הגר מפני העינוי והסבל שמטילה עליה שרה. במובן מסויים היא בורחת מפני עצמה, מפני גורלה. הגר יודעת לשרוד במדבר, היא יודעת למצוא מים. המלאך פוגש אותה עַל-עֵין הַמַּיִם. אלא שהגר, הנמלטת מפני הקושי והכאב, אינה יודעת מי היא ולאן היא בורחת. המלאך שואל אותה אֵי-מִזֶּה בָאת–וְאָנָה תֵלֵכִי. הוא פונה אליה כהָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי. כל עוד הגר אינה יודעת מי היא ולאן היא הולכת, כמוה כשפחה ואין היא משוחררת באמת. יכולתה למצוא מים מעידה על עוצמה אדירה ויכולת הישרדות מרשימה. אלא שהמעין לצידו יושבת הגר הוא מקום של בלבול ואובדן דרך. המלאך מורה לה, שׁוּבִי אֶל-גְּבִרְתֵּךְ, וְהִתְעַנִּי, תַּחַת יָדֶיהָ. אין זו אטימות לסבלה של הגר, זוהי הזמנה לגלות את עצמה באמצעות ידיעת הסבל ותירגול חמלה.

שרש המילה חמלה הוא ח.מ.ל, לשאת. המלאך שולח את הגר לשאת את סבלה. לא לברוח, לא להאבק, אלא לדעת את הסבל לעומקו ולהיות נכונה לשאת אותו. יותר מזה, הוא מזמין אותה לראות לא רק את סבלה-שלה, אלא גם את סבלה של שרה, את סבלה המר של האשה העקרה שמניע אותה למרר את חיי שפחתה. בכל מובן חברתי וכלכלי הגר אינה שווה לשרה. אולם, שתיהן חולקות את הכמיהה האנושית להמשכיות ולביטחון, כמיהה שעבור נשות התקופה התגלמה בבן זכר. במובן זה הגר ההרה יכולה לגלות רוחב לב כלפי גבירתה.

המלאך מנחם את הגר, ג'ובני באטיסטה 1732

הגר נותנת שם למלאך: וַתִּקְרָא שֵׁם-יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ, אַתָּה אֵל רֳאִי, ויותר מכך, היא מתחייבת להמשיך ולראות:  כִּי אָמְרָה, הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי–אַחֲרֵי רֹאִי. כולנו רוצים מישהו שיראה אותנו, לא מתוך מידת הדין אלא מתוך מידת הרחמים. המלאך רואה את הגר ויודע את סבלה. בו זמנית הוא מציב מולה את האתגר שבראיית עצמה ובראיית זולתה מתוך מידת הרחמים. הגר ההרה, הגר שהיא רחם, חוזרת אל בית שרה ואברהם, אל הבית שאיננו ביתה, כשהיא מוכנה לשאת בסבל ולהיות רחמים.

בפעם השניה מגורשת הגר אל המדבר. למרות הנסיבות הקשות של הגירוש, ניתן לראות בו שיחרור בפועל. כשפחת-מלוג הגר היא רכושה של שרה, ולכן מבחינה חוקית שרה יכלה למכור את הגר במקום לגרשה. במובן מסויים הגירוש הינו מעשה החמלה של שרה. למרות שהיא רואה בהגר, ועכשיו גם בישמעאל בנה, איום, היא אינה נוקמת בהגר בשם פחדיה, אלא זוכרת לה את חסד חזרתה מהמדבר. היא משחררת את הגר, ובכך מוקירה לה תודה על כך שנשאה איתה בצער עקרותה והמתינה עד שקיבלה את יצחק. הגירוש אל המדבר משחרר את הגר ומאפשר לה לבנות את ביתה במדבר.

אלא שהגר מפחדת מפני הבלתי נודע. היא יוצאת עם חמת מים ופת לחם. כשאוזלים המים היא מאבדת את עשתונותיה ומתמסרת לייאוש. הגר מתיישבת במרחק מה מישמעאל ופורצת בבכי. רק כאשר היא מגיעה אל המקום האפל של הנפש נגלה לפניה המלאך ואומר אַל תִּירְאִי. הפעם מזמין אותה המלאך להתבונן בפחד.

הגר בוכה בכי של ייאוש, בכי של כאב, בכי של אפיסת כוחות. הפחד גורם לה לראות עתיד מלא אסונות, ולהיות עיוורת להווה. בכך היא מאבדת את המרחב הנפשי שמאפשר למצוא מים וחיים. התעוררות אינה מעשה סופי ומוחלט. חמלה אינה אירוע חד פעמי אלא תרגול לחיים. הגר שידעה לתרגל חמלה כלפי שרה, אינה מחוסנת מהפחד, וצריכה לשוב ולראות, להמשיך וליצור את דרכה, להכיר מחדש בזהותה. בדבריו המלאך מעיר את הגר אל ההווה: מַה לָּךְ הָגָר; אַל תִּירְאִי… קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ.

השאלה הפשוטה מַה לָּךְ וההזמנה לא לפחד, אַל תִּירְאִי, מחזירים את הגר מהפחד מפני העתיד אל העשיה אשר בהווה. כשהיא לוקחת את ידי בנה בידה, היא מתבוננת בצרכי הזמן והמקום בו היא נמצאת, ובאותו הרגע נפקחות עיניה לראות מים וחיים: וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת מַיִם, וַתַּשְׁקְ אֶת-הַנָּעַר.

מרגע זה הגר הופכת לסמכות בחיי בנה. הגר היא אחת הנשים הבודדות הפוגשת את שליח האלוהים, לא פעם אחת אלא פעמיים. הגר היא זו המקבלת את ההוראה לגבי שמו של ישמעאל, והיא הנותנת שם למלאך האלוהים. היא האישה היחידה המקבלת הבטחה לצאצאים רבים. היא, ולא אברהם, מחנכת את ישמעאל ורואה אותו הופך לעצמאי. היא, ולא אביו, בוחרת עבורו כלה מבנות עמה. והמדבר הופך להיות ביתה, המקום בו היא שרויה באחדות עם עצמה ועם זולתה.

שנה טובה!