jump to navigation

קלחת הצער הגדולה וספל השמחה הקטן שהם החיים כולם 24 בינואר 2011

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, קריאת עומק.
Tags: , , , , , , , , ,
add a comment

ג'מייקה קינקייד נולדה בשם איליין פוטר ריצ'רדסון באי אנטיגה שבים הקריבי. ב"מר פוטר" היא כותבת על האב שמעולם לא הכירה, מר רודריק פוטר. הכתיבה היא מסע אל עברה המשפחתי, נפילה חוזרת אל תוך תהום סבלם של הילדים העזובים הנולדים "עם קו מתוח עליהם", קו מתוח במקום בו צריך להיות רשום שם האב בתעודת הלידה. בסיומו של המסע אין גאולה או מרפא, אלא רק היכרות אינטימית כמעט עם כאב "קלחת הצער הגדולה וספל השמחה הקטן שהם החיים כולם".

קינקייד כותבת את סיפורו של האב שלא הכיר בקיומה לאחר מותו. על ידי מעשה הכתיבה היא יוצרת היסטוריה פרטית הנותנת לה בעלות על האב שמעולם לא היה שלה בחייו: "כשאני אומרת את שמו, אני גם קוראת אותו, וכך מכוח אמירת שמו ודימוי חייו במקביל הוא נעשה מלא ושלם, לא תמוה ומקוטע, וזה משום שהוא מת ומצוי מעבר לקריאה ולכתיבה ומעבר לערעור על סמכותי לתאר אותו בצלמי כדמותי".

ישנה במעשה הסיפור הפרטי הקבלה מנוגדת לסיפור ההיסטורי של תושביו השחורים של האי אנטיגה. כאשר גילה קולומבוס את האי אנטיגה שבים הקריבי ב- 1492, ניטל קולו של האדם השחור ו"ההיסטוריה עשתה ממנו לא-כלום, דבר נטול כל ערך רוחני". קינקייד אינה מתיימרת להיות הדוברת של האדם השחור, אלא משמיעה את קולו של אדם שחור אחד, אביה, ובכך מוציאה אותו מהדממה הגדולה והמתמשכת, משחררת אותו מהעצב של חיים שמעולם לא היה להם קול. אולם, קינקייד מודעת לחלוטין לעובדה שהקול הוא קולה ולא קול אביה, וכי האב נוצר 'בצלמה ובדמותה'.

קינקייד מתארת מעגל סבל אין סופי בו קורבנות חסרי מודעות יוצרים דורות חדשים של קורבנות חסרי ישע jamaica-kincaidכמותם. רודריק פוטר נולד לאלפרידה רובינסון והיה בנה היחיד. שבוע חייו הראשון מתחיל ב"זעקת אמו של מר פוטר בלידתה אותו, הכאב בהתגלמותו" ממשיך בהנקה ובשינה רכה ושלווה, ומסתיים "בסופיות כה מוחלטת כמו לא היו דברים מעולם". אותו שבוע חסד ראשון בו האם והבן שלובים זה בזו הוא הזמן היחיד בו חווה מר פוטר קירבה אנושית. אלא שתמימות קיומו של מר פוטר, על דרישותיה הבלתי פוסקות, מתישה את אמו עד כדי כך שהיא נוטשת אותו, לא מתוך רישעות או אכזריות, אלא מתוך חוסר יכולת להמשיך ולשאת את עול החיים: "אמו של מר פוטר, אלפרידה רובינסון, עייפה ממנו, מן הדרישות שדרש ממנה, הוא נזקק למזון, הוא נזקק לבגדים…הוא נזקק לאהבה אבל זה היה מחוץ לסדר הדברים…כשהיה בן חמש, אמו עייפה ממנו ומסרה אותו לידי אישה ששמה גברת שפרד, ואחרי כן היא הלכה אל תוך הים".

מר פוטר, שכמו בתו גם עליו "מתוח קו", נמסר לידיו של מר שפרד, מנהל בית הספר לילדים עזובים, "והוא הנחיל למר פוטר את אהבת הבוז לכל מה שפגיע וחלש ונזקק ואבוד וכואב". קינקייד שואלת: "האם יכול יצור אנוש להתקיים בשממה, בעולם כה ריק מרגש אנושי, מאהבה ומצדק? עולם שאהבה ואפילו זה, צדק, מתקיימים בו רק לפרקים ובכמויות קטנות או באופן בלתי צפוי כמו נטע בר של איזה מזון חיוני ושכיח?". השאלה נותרת ללא פיתרון עד סופו של הספר. קינקייד מציגה את המילים, את השפה הכתובה, כאמצעי המאפשר לאדם לדעת את עצמו ואת סביבתו. אולם, מודעות עצמית אינה הבטחה לאחריות לזולת או המנעות מפגיעה ב'אחר'. הנשים, המוצגות בספר כבעלות יכולת מילולית, משתמשות במילים באופן הרסני: "המילים יצאו מפיה של אימו כאילו הוא כלי נשק והמילים הן תחמושת שהותאמה לו במיוחד…המילים פצעו אותו כנראה, שכן הוא הפנה את ראשו, כמבקש לראות מה מקור הכאב המומטר עליו".

קינקייד אינה שופטת את מושאי סיפורה, האנשים אליהם היא קשורה בקשרי דם, אלא מתארת את כאבם, את עליבותם, יוצרת עבורם נוכחות וקול, והופכת אותם למייצגים לא רק את המקרה הפרטי-המשפחתי, אלא את האנושות כולה: "כל בני האדם יש להם כל כך הרבה מן המשותף ולכן הם בזים זה לזה ולכן הם מראים זאת מיד בכל הזדמנות". קינקייד מצהירה על הבחירה לשבור את מעגל האימה: "את הקו הזה, הקו המתוח עלי, ירשתי, אבל לא הסכמתי לקבל את ירושתי ולכן לא הנחלתי אותו לאיש מן הבאים אחרי".

אולם הבחירה להקשיב במקום לפגוע, לשנות במקום להנציח את הסבל הקיים אינה מבטיחה שינוי. החזרות המרובות בספר מבקשות לעגן את המציאות הסיפורית בתוך עולם המשתנה ללא התראה, להפנט את הקורא אל תוך בחירה חוזרת ונשנית של המנעות מודעת מפגיעה בזולת.

מר פוטר, ג'מייקה קינקייד. תרגמה מאנגלית יערית טאובר בן יעקב. עם עובד. 166 עמ'.

פורסם בגירסה שונה במוסף ספרים של הארץ 17.3.2004

יחסי אדם טבע : מעבר מאגו לאקו 22 בינואר 2011

Posted by Keren Fite in ט"ו בשבט, משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , ,
add a comment

יותר ויותר הופך ט"ו בשבט לחג המציין איזון בין פיתוח סביבתי המונע מראיית הטבע כמי שמשרת את צרכי האדם לבין שמירה על הסביבה המונעת מראיית הטבע והאדם כשותפים במערכת אקולוגית אחת.

סופרים רבים עסקו בקשר שבין האדם לטבע. אחת הכותבות המרגשות היא ג'מייקה קינקייד שמראה את תלות הגומלין בין האדם לבין הטבע, ואת האופן בו יחס האדם לטבע קובע את מהלך חייו.

"וביום ההוא עמדה השמש במקומה הרגיל, גבוה-גבוה בלב השמים, והיא זרחה כהרגלה, בהירה וקופחת, עד שאפילו הצללים דהו, עד שאפילו הצללים נאלצו לחפש להם מסתור; ביום ההוא עמדה השמש במקומה הרגיל, גבוה-גבוה בלב השמים, אבל מר פוטר לא הבחין, כה רגיל היה לכך, לשמש במקומה הרגיל, גבוה-גבוה בלב השמים; אילולא עמדה השמש במקומה הרגיל, ודאי היה מתחולל שינוי כביר ביומו של מר פוטר, שהרי אז היה יורד גשם, ודבר כזה, גשם, קצר ככל שיהיה, בכל זאת היה משנה את יומו של מר פוטר, כה רגיל היה לשמש במקומה הרגיל, שם, גבוה-גבוה בלב השמים"

אנחנו מתייחסים לטבע כמובן מאליו, כברור מאליו, כהרגל. בהסתכלות שכזאת אנחנו מחמיצים את פלא הבריאה, פלא המתרחש יום יום, שעה שעה. כי הרי דבר לא מבטיח לנו שהשמש אכן תזרח בכל בוקר, והגשם ירד במועדו.

"כל יפי השמים וכל יפי הארץ וכל יפי המים היו חלק בלתי נפרד מנתניאל פוטר, זה היה כאילו נתבקש לחשוב על ידיו או על עיניו או על רגליו; לא היה אפשר להעלות על הדעת את חייו בלעדיהם. ובאותה מידה גם לא היה אפשר להעלות על הדעת את חייו בלי המים ההם, הארץ ההיא, השמים ההם… נתניאל פוטר היה דייג בעולם הזה של שמים מעל ושל אור הנוהר מבעד לשמים הכחולים ולגופי המים שמתחת להם והוא היה כפוף לעולם הזה, היה דבר-מה קטן בעולם הגדול והכביר שאינו סר למרותו של שום דבר ושל אף אחד"

האדם הוא חלק מהטבע וכפוף לחוקי העולם. והעולם הכביר אינו סר למרותו של אף אדם. ההכרה בחוסר היכולת לשלוט במהלך האירועים וההתרחשויות קשה לאדם עד כדי כך שהוא רואה עצמו כנפרד וכעצמאי.

"ואביו לימד אותו לעשות את כל הדברים שלבסוף יעצבו את חייו, שכן גם נתניאל נעשה דייג… וכשנתניאל נעשה דייג… הוא כבר לא חשב על אביו ולא על איש מאלה שקדמו לו. חייו היו שלו והם נראו לו כעומדים בפני עצמם, ולא כמו חיים אחרים, הם ניתנו לו בלי התייחסות לשום דבר אחר, והוא היה רק הוא עצמו ולא היה עשוי משום דבר אחר "

מתוך ראיית עצמו כנפרד, מגיעה תחושת התקוממות כאשר המציאות אינה מתנהלת לפי רצונו וצרכיו של האדם:

"ככל שהזדקן הלכו חייו ונעשו קשים יותר: הוא כבר לא יכול היה להתלוצץ בקלות כשניצב בפני מזל רע: ללא דגים במלכודותיו וברשת הדיג שלו. והשמש עמדה במקומה הראוי בשמים והשמים עצמם היו כחולים ופני המים היו שקטים והיום היה יום רגיל למראה, לא ניכר שום זכר למהומה במראה הנוף, הנוף היה שליו כל-כך, כאילו מעולם לא ידע את יד אדם או את חרונו של אל, כאילו מעולם לא נצפה, כאילו איש מעולם לא טען לבעלות עליו וכאילו הבעלות עליו מעולם לא היתה שנויה במחלוקת; כאילו מעולם לא ידע אפילו את הגחמנות הטבועה בטבע עצמו, גחמנות הנשגבת מבינת אנוש"

הכח היחיד שיכול לעמוד מול גחמת הטבע וגחמת האדם היא האהבה, משום שבאהבה מתחולל מעבר מאגו – התופס את האדם כמרכז העולם – לאקו – ראיית האדם כחלק ממערכת אקולוגית גדולה יותר ממנו-עצמו. אלא שנתניאל פוטר מתקיים בעולם בו לאהבה אין מקום:

"והאהבה יכולה היתה למצוא מקום בחייו, והאהבה בהחלט צריכה היתה למצוא מקום בחייו, שכן איש כמעט לא נזקק לה יותר ממנו, אבל האהבה לא מצאה מקום בחייו של נתניאל פוטר. וכך לא נאהב, אבל הוא לא ידע זאת ולכן לא יכול היה להתגעגע לאהבה, שכן היא מעולם לא היתה חלק מעצם הווייתו"

ובעולם משולל אהבה מתרחש ניצול נורא של בני אדם ושל משאבי טבע. פתרון אפשרי הוא בבחירה מודעת המתרחשת מתוך הכרה והתבוננות. ג'מייקה קינקייד מעידה על עצמה שבחרה לשבור את מעגל הסבל והעיוורון:

"את הקו הזה, הקו המתוח עלי, ירשתי, אבל לא הסכמתי לקבל את ירושתי ולכן לא הנחלתי אותו לאיש מן הבאים אחרי".

והבחירה בחיים של שיתוף והכרה בזולת, יהא זה אדם או טבע, היא בחירה שעלינו להתחייב לה בכל יום מחדש.

הציטוטים הובאו מתוך: ג'מייקה קינקייד, מר פוטר. הוצאת עם עובד 2002. תרגמה מאנגלית: יערה טאובר בן יעקב