jump to navigation

אלוהים הוא בצבע המים. למים אין צבע 14 באוקטובר 2013

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, סיפורי חיים, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
add a comment

ג'יימס מקברייד, מוסיקאי ועיתונאי, בנו של כומר שחור, ואם לבנה יוצא לחפש את עצמו, את קולו, את זהותו, דרך סיפור חייה של אימו.

החלק שבתוכי שרצה להבין מי אני, התחיל להציק לי כמו עקיצת יתוש שפשוט חייבים לגרד… הכאב הקטן שליווה אותי כילד כבר לא היה קטן כשמלאו לי שלושים. זה היה כמו קצב מוסיקלי ענק, שואג, צורח בתוך תוכי כגיטרת רוק מזייפת שצלילה גבוה וצורמני, שאמר לי "תמשיך עם החיים שלך: תנגן בסקסופון, תכתוב ספרים, תחבר מוסיקה, תעשה משהו. תבטא את עצמך, מי אתה לעזאזל בכלל?" שני עולמות מלאים להתפקע התקיימו בתוכי פנימה, מנסים להתפרץ החוצה. הייתי חייב לגלות יותר לעומק מי אני, ובכדי לגלות מי אני, הייתי חייב לגלות מי היתה אמי.

הסיפור שמגלה מקברייד, הוא סיפור מרתק על אישה שנסיבות חייה הובילו אותה בדרך חתחתים פתלתלה לעבור בין יבשות, להמיר את דתה, ולהתמודד עם גזענות, כשרק מצפן אחד מוליך אותה בדרכה: אהבה.

הספר הוא אוטוביוגרפיה בשני קולות, קולה של האם שלוב בקולו של הבן, ושניהם מגלים את עצמם, ויוצרים את זהותם מחדש, באמצעות ההתבוננות המזככת והכואבת בעברם.

רות מקברייד ג'ורדן, לשעבר רייצ'ל דבורה שילנסקי, נולדה כיהודיה בפולין והיגרה עם משפחתה לארה"ב. אביה היה רב אורתודוקסי, שהפך לחנווני. המשפחה חיה בסופוק, עיירה קטנה במדינת וירג'יניה, בדרום ארה"ב בתקופה בה שלטה ההפרדה הגזעית.

כילדה יהודיה רייצ'ל סובלת מרדיפה כפולה: מצד אחד, המשפחות הפרוטסטנטיות סולדות מיהודים, וילדי בית הספר מכנים את רייצ'ל "יהודיה מלוכלכת", מצד שני, הקהילה היהודית הקטנה מחשיבה את משפחתה כנחותה "מפני שהיו לנו עסקים עם שוורצעס." אפילו במשפחתה הגרעינית רייצ'ל אינה מרגישה בטוחה או אהובה. אביה נוהג כרודן, מטיל אימתו על בני המשפחה, ומטריד אותה מינית:

אף אחד לא חיבב אותי. זה מה שהרגשתי כילדה… אף פעם לא רעבתי לאוכל… אבל הייתי מורעבת בצורה אחרת. רעבתי לאהבה ולחיבה. לא קיבלתי כלום מזה… [בפסח] הייתי מביטה על הכיסא הריק שהשארנו לאליהו ליד השולחן ומייחלת להיות באותו מקום שבו נמצא אליהו, לאכול בבית אחר, איפה שאבא שלך לא זוחל למיטה שלך בלילה, מפריע לחלומות שלך, עד שאת לא יודעת יותר אם זה באמת הוא או איזה חלום-בלהות שחוזר על עצמו שוב ושוב.

היא עוזבת את הבית, מסתבכת בהרפתקאות מפוקפקות, ונסיבות החיים מובילות אותה אל זרועות בעלה הראשון, דניס מקברייד, כנר שחור ונוצרי מאמין, שבהמשך הופך לכומר. בתקופה בה נישואים בין-גזעיים היו לצנינים בעיני שחורים ולבנים, ובמדינות הדרום אף היוו עילה לרצח, רייצ'ל רואה וחווה רק את האהבה הגדולה בינה לבין דניס, ובשל אהבה זו ממירה את דתה:

אבא שלך שינה את חיי. הוא לימד אותי על אלוהים, אלוהים שהרים אותי מעפר וסלח לי והפך אותי לחדשה. היה לי מזל שפגשתי אותו, אחרת הייתי נעשית זונה או שהייתי מתה. מי יודע מה יכול לקרות לי. נולדתי מחדש דרך ישו. זה היה חייב לקרות אחרי כל מה שעברתי

"נדרשו הרבה שנים לגלות מי היתה, במידה מסויימת מפני שלא ידעתי מי הייתי אני," כותב בנה, ג'יימס מקברייד, בגילוי לב, "לא היתה זו כל כך שאלה של חיפוש עצמי, כמו שהיתה זו החלטה שלי שלא לחפש… ברגעים הבלתי צפויים והנדירים, כאשר הייתי מוצא את עצמי לחוץ חברתית בין שחורים לבין לבנים, נמלטתי לצד השחור, ממש כמו שעשתה אמי, ולא הגחתי אלא אם כן נדחפתי החוצה בעשן ואש."

בסיומו של מסע פתלתל וכואב בעקבות אימו, מגיע מקברייד לתובנה בהירה לפיה מתנת החיים, הקשרים האנושיים בין בני אדם, כבני אדם, ולא אבחנות המבוססות על אמונה או על גזע, הם העקרון המנחה לפיו עליו לחיות:

כאב חדש ומודעות חדשה נולדו בתוכי. אי-הוודאות שהייתה בי החלה להתפוגג… האנושיות שבי התעוררה, הרימה ראש וקמה לברך אותי בלחיצת יד… יש כזה הבדל גדול בין להיות מת או חי, אמרתי לעצמי, והמתנה הגדולה ביותר שמישהו יכול לתת למישהו אחר היא החיים… ליד זה, כל החוקים והדתות שבעולם הם משניים, מילים בלבד.

אמא שלו, שחצתה גזע ואמונה, שנתנה לו חיים ואהבה, העניקה לו בסיפור חייה גם את מתנת התובנה: "אלוהים הוא בצבע המים. למים אין צבע."

צבע המים: הוקרתו של איש שחור לאימו הלבנה, מאת ג'יימס מקברייד. תרגמה מאנגלית: זיוה יבין. הוצאת כנרת, 1996. 239 עמ'.

קלחת הצער הגדולה וספל השמחה הקטן שהם החיים כולם 24 בינואר 2011

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, קריאת עומק.
Tags: , , , , , , , , ,
add a comment

ג'מייקה קינקייד נולדה בשם איליין פוטר ריצ'רדסון באי אנטיגה שבים הקריבי. ב"מר פוטר" היא כותבת על האב שמעולם לא הכירה, מר רודריק פוטר. הכתיבה היא מסע אל עברה המשפחתי, נפילה חוזרת אל תוך תהום סבלם של הילדים העזובים הנולדים "עם קו מתוח עליהם", קו מתוח במקום בו צריך להיות רשום שם האב בתעודת הלידה. בסיומו של המסע אין גאולה או מרפא, אלא רק היכרות אינטימית כמעט עם כאב "קלחת הצער הגדולה וספל השמחה הקטן שהם החיים כולם".

קינקייד כותבת את סיפורו של האב שלא הכיר בקיומה לאחר מותו. על ידי מעשה הכתיבה היא יוצרת היסטוריה פרטית הנותנת לה בעלות על האב שמעולם לא היה שלה בחייו: "כשאני אומרת את שמו, אני גם קוראת אותו, וכך מכוח אמירת שמו ודימוי חייו במקביל הוא נעשה מלא ושלם, לא תמוה ומקוטע, וזה משום שהוא מת ומצוי מעבר לקריאה ולכתיבה ומעבר לערעור על סמכותי לתאר אותו בצלמי כדמותי".

ישנה במעשה הסיפור הפרטי הקבלה מנוגדת לסיפור ההיסטורי של תושביו השחורים של האי אנטיגה. כאשר גילה קולומבוס את האי אנטיגה שבים הקריבי ב- 1492, ניטל קולו של האדם השחור ו"ההיסטוריה עשתה ממנו לא-כלום, דבר נטול כל ערך רוחני". קינקייד אינה מתיימרת להיות הדוברת של האדם השחור, אלא משמיעה את קולו של אדם שחור אחד, אביה, ובכך מוציאה אותו מהדממה הגדולה והמתמשכת, משחררת אותו מהעצב של חיים שמעולם לא היה להם קול. אולם, קינקייד מודעת לחלוטין לעובדה שהקול הוא קולה ולא קול אביה, וכי האב נוצר 'בצלמה ובדמותה'.

קינקייד מתארת מעגל סבל אין סופי בו קורבנות חסרי מודעות יוצרים דורות חדשים של קורבנות חסרי ישע jamaica-kincaidכמותם. רודריק פוטר נולד לאלפרידה רובינסון והיה בנה היחיד. שבוע חייו הראשון מתחיל ב"זעקת אמו של מר פוטר בלידתה אותו, הכאב בהתגלמותו" ממשיך בהנקה ובשינה רכה ושלווה, ומסתיים "בסופיות כה מוחלטת כמו לא היו דברים מעולם". אותו שבוע חסד ראשון בו האם והבן שלובים זה בזו הוא הזמן היחיד בו חווה מר פוטר קירבה אנושית. אלא שתמימות קיומו של מר פוטר, על דרישותיה הבלתי פוסקות, מתישה את אמו עד כדי כך שהיא נוטשת אותו, לא מתוך רישעות או אכזריות, אלא מתוך חוסר יכולת להמשיך ולשאת את עול החיים: "אמו של מר פוטר, אלפרידה רובינסון, עייפה ממנו, מן הדרישות שדרש ממנה, הוא נזקק למזון, הוא נזקק לבגדים…הוא נזקק לאהבה אבל זה היה מחוץ לסדר הדברים…כשהיה בן חמש, אמו עייפה ממנו ומסרה אותו לידי אישה ששמה גברת שפרד, ואחרי כן היא הלכה אל תוך הים".

מר פוטר, שכמו בתו גם עליו "מתוח קו", נמסר לידיו של מר שפרד, מנהל בית הספר לילדים עזובים, "והוא הנחיל למר פוטר את אהבת הבוז לכל מה שפגיע וחלש ונזקק ואבוד וכואב". קינקייד שואלת: "האם יכול יצור אנוש להתקיים בשממה, בעולם כה ריק מרגש אנושי, מאהבה ומצדק? עולם שאהבה ואפילו זה, צדק, מתקיימים בו רק לפרקים ובכמויות קטנות או באופן בלתי צפוי כמו נטע בר של איזה מזון חיוני ושכיח?". השאלה נותרת ללא פיתרון עד סופו של הספר. קינקייד מציגה את המילים, את השפה הכתובה, כאמצעי המאפשר לאדם לדעת את עצמו ואת סביבתו. אולם, מודעות עצמית אינה הבטחה לאחריות לזולת או המנעות מפגיעה ב'אחר'. הנשים, המוצגות בספר כבעלות יכולת מילולית, משתמשות במילים באופן הרסני: "המילים יצאו מפיה של אימו כאילו הוא כלי נשק והמילים הן תחמושת שהותאמה לו במיוחד…המילים פצעו אותו כנראה, שכן הוא הפנה את ראשו, כמבקש לראות מה מקור הכאב המומטר עליו".

קינקייד אינה שופטת את מושאי סיפורה, האנשים אליהם היא קשורה בקשרי דם, אלא מתארת את כאבם, את עליבותם, יוצרת עבורם נוכחות וקול, והופכת אותם למייצגים לא רק את המקרה הפרטי-המשפחתי, אלא את האנושות כולה: "כל בני האדם יש להם כל כך הרבה מן המשותף ולכן הם בזים זה לזה ולכן הם מראים זאת מיד בכל הזדמנות". קינקייד מצהירה על הבחירה לשבור את מעגל האימה: "את הקו הזה, הקו המתוח עלי, ירשתי, אבל לא הסכמתי לקבל את ירושתי ולכן לא הנחלתי אותו לאיש מן הבאים אחרי".

אולם הבחירה להקשיב במקום לפגוע, לשנות במקום להנציח את הסבל הקיים אינה מבטיחה שינוי. החזרות המרובות בספר מבקשות לעגן את המציאות הסיפורית בתוך עולם המשתנה ללא התראה, להפנט את הקורא אל תוך בחירה חוזרת ונשנית של המנעות מודעת מפגיעה בזולת.

מר פוטר, ג'מייקה קינקייד. תרגמה מאנגלית יערית טאובר בן יעקב. עם עובד. 166 עמ'.

פורסם בגירסה שונה במוסף ספרים של הארץ 17.3.2004