הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

סיפורי דהרמה (5): אתה רצחת את בעלי, בוא ואלמד אותך מוסיקה 9 באוגוסט 2008

חמלה, ההיית או חלמתי חלום?

יגאל סרנה פרסם בבלוג שלו את הסיפור על נקמת האם שפורסם כאן. בדיון שהתפתח אצל יגאל כותבת מיכל: תסלחו לי אם אפקפק באמינות הסיפור יפה הנפש הזה. אמא שמוכנה לאמץ את מי שהרג את בנה? איפה יש דברים כאלו?  מה האמא לוקחת? אני אמורה להתרגש מזה? להזיל דמעה על ההאפי-אנד? נו באמת. יגאל עונה: זה לא סיפור עיתונאי,  בחיאת מיכל. זה סיפור מוסר חכם מאד. נשחקנו פה מרוב נקמות טופשנו מרוב תגמולים. ובתגובה אחרת מוסיף, [צריך] גדלות עצומה [בשביל מעשה כזה]. [גדלות] אגדתית. אבל זהו משל או סיפור מוסר, לא דיווח ממעריב. ונשמע משונה מאד במיוחד במקום כמו שלנו שבנוי על נקמת דם מתמשכת ותגמול ועין תחת עין. כמה רחקנו מהמחשבה שטמונה בבסיסו של סיפור זה.

ככל שידוע לי הסיפור על האם שאימצה את רוצח בנה הינו סיפור אמיתי ולא משל, סיפור מוסר או אגדה. ג'ק קורנפילד מספר כי שמע את הסיפור ממנהל התוכנית לשיקום עבריינים צעירים במחוז קולומביה. למה חשוב להדגיש את אמיתות הסיפור? משום שכשאנו מכנים אותו אגדה, אנו למעשה מרחיקים עצמנו ממנו, הופכים אותו לאידיאל בלתי מושג. קורנפילד לא מספר את הסיפור כאגדה או כמשל, והאשה לא מוצגת כאידאל אגדי שבני אנוש פשוטים כמותנו מסוגלים רק להעריץ מרחוק או לכמוה אליו. קורנפילד מספר על האשה על מנת להמחיש עד כמה החמלה אפשרית גם בנסיבות קשות וקיצוניות. בסיס הסיפור אינו מחשבה, וחמלה אינה אידאולוגיה. חמלה היא מעשה.

אלא שמבלי משים, מיכל נוגעת באחד הכשלים של רוב סיפורי הדהרמה. רובם מסתיימים בנקודה בה החמלה מרפאה את הסבל, במקום בו המתרגל זוכה להארה כתגמול על עבודתו הרוחנית הקשה. למרות שהסיפור על נקמת האם, סיפור שאינו בודהיסטי קלאסי, אינו מסתיים בהארה, עדיין הוא מסתיים בנקודת שיא דרמטית בה האישה מאמצת את הנער לבן. איש לא מספר לנו מה התרחש אחר כך, והאם באמת השניים חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה. את זה נותר לנו, הקוראים, רק לדמיין.

אולם, השאלה האם העניק מעשה החמלה תגמול לעושה אינה רלוונטית. משום כך, בחרתי הפעם בסיפור שאכן התפרסם בעיתון. סיפור אמיתי, כואב ומורכב כמו שרק המציאות מסוגלת לרקוח. סיפור ששמלווה את גיבוריו גם אחרי מעשה הסליחה והחמלה.

הגברת פיאטלי ותומי בליץ

היינקה אוברהוף היתה כנרת מחוננת. בת יחידה לאביה, התיאולוג הקתולי אוטו אוברהוף. את בעלה לעתיד, יעקב פיאטלי, פגשה באחד הקונצרטים בעיר רומא, בה ניהל אביה מכון מחקר נוצרי ושימש כמתורגמנו של שגריר גרמניה.

המהנדס פיאטלי התמחה באוירונאוטיקה ועבד בתעשיית המטוסים של איטליה הפאשיסטית. כאשר חוקקו חוקי הגזע בשנת 1938 פוטר מעבודתו. קשריו של חמו, אוטו אוברהוף, עם אנשי השגרירות הנאצית ברומא הצילו את פיאטלי ממשלוחי המוות. לאחר שיחרור איטליה, שיכנעה היינקה את בעלה לעלות לישראל. לאנשים כמונו אין מקום אחר, אמרה לו.

בארץ לימדה היינקה מוסיקה ורכשה מוניטין כמורה לכינור, ופיאטלי הצטרף לתעשיה האווירית. היינקה ויעקב היו שני הפכים: איטלקי חם מזג ופרוסית נמרצת ומעשית. לבני הזוג לא היו ילדים. ליעקב היו מאהבות לרוב. אחת מהן, ביאנקה רומנו, טענה כי נשאר לחיות עם אשתו משום שחב לה את חייו. היינקה התמסרה לתלמידיה, לימדה, האכילה וטיפלה בהם כמו אם שניה.

תומי בליץ נולד באנטוורפן. הילד נרדף בשל יהדותו והחל מפתח סלידה כלפי אנשים. עם כיבוש בלגיה בידי הנאצים נלקח אביו למחנה מעצר. תקופת המעצר החריפה את מחלת הכליות ממנה סבל והוא נפטר בשנת 1941. אלמנתו הסתירה את יהדותה, ושלחה את בנה למנזר פרנציסקני בבריסל. הילד לקה בקצרת, וסבל מגעגועים בלתי פוסקים אל אימו. בראיון עם שבתאי טבת הוא מספר על חלום חוזר שחלם בהקיץ באותה התקופה: חלמתי שאני שליט, והתנקמתי בסובבים אותי. הנזירות הענישו אותי, ורציתי לשבת בתוך מפציץ ולזרוק פצצה על הבניין. חיפשתי הצדקה לשנוא אנשים.

כדי לשרוד התרועעה הלנה עם חיילי הוורמאכט. בשנת 1944 הרתה לאחד החיילים הגרמנים ולבן שנולד קראה פטריק. בסוף המלחמה מסרה את שני בניה לפנימיה של פועלי אגודת ישראל באמסטרדם. בשנת 1950 נשפטה והורשעה בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים. היא נדונה לשמונה שנות מאסר, אך זכתה בחנינה מטעם המלכה. את ילדיה הבריח ארגון העליה החשאית לישראל לפני הצהרת העצמאות. הקשר בין האם לבין הבנים ניתק. יתכן שהלנה חששה מפני הגעה ארצה, פן יחשף עברה.

שני הילדים טולטלו בין מעונות ופנימיות שונות. בהגיעו לגיל 16 הופסקה הקיצבה שקיבל תומי מטעם עליית הנוער, והוא נדרש למצוא עבודה לפרנסתו. מחלת הקצרת הקשתה עליו למצוא עבודה קבועה. תומי הסתבך בשורת פריצות. הוא הפך זר, קשוח להחריד, ומהלך אימים.

ב 21 באוגוסט 1957 נכנס תומי אל קולנוע צפון בתל אביב, כיוון אקדח אל הקופאי ודרש את הכסף שבקופה. מאוחר יותר סיפר שהחליט לשדוד את בית הקולנוע משום שמספר שבועות קודם לכן החמיץ לו הקופאי פנים. הקופאי המבוהל צעק, ותומי, שכעס על כך שהוא מקלקל לו את התוכניות, החל לירות לכל עבר תוך שהוא נמלט מבית הקולנוע. פיאטלי, שהמתין ליד הקופות בתקווה להשיג כרטיס לסרט, נורה ונפצע. לפני מותו, יומיים מאוחר יותר, הספיק למסור עדות מפורטת למשטרה.

בתקופה בה מעשי האלימות היו נדירים, העסיק הרצח את דמיונו של הציבור. תומי נלכד, נשפט ונשלח לכלא. הפסיכולוג של שירות בתי הסוהר קבע כי הוא מלא חרון ומסוכן. לאחר שלוש שנות מאסר, כתב מכתב לאלמנה פיאטלי בו הביע חרטה על מעשה הרצח. היינקה החלה לבקר אותו בבית הסוהר. היא זיהתה את כישרון המוסיקה שלו, ודאגה לממן שיעורי גיטרה עבורו. אתה מנגן יפה, אמרה לו, יש לך לב בפנים.

בהמלצתה של היינקה קיבל תומי חנינה לאחר 15 שנות מאסר. לאחר שיחרורו ניתק הקשר ביניהם. תומי התחתן והקים משפחה. הוא שינה את שמו בניסיון להתרחק מעברו, והתפרנס מהוראת מוסיקה. בשנת 2000 הואשם תומי בביצוע מעשים מגונים בתלמידותיו. הוא נשפט וריצה תקופת מאסר בכלא. ההורים בעיירה בה לימד והתגורר התנגדו לחזרתו אל העיירה לאחר שיחרורו.

היינקה יצאה למסע רוחני. היא התעמקה בבודהיזם, למדה יפנית וסנסקריט ותרגלה זן. באוגוסט 1977, ביום השנה ה- 20 לרצח בעלה, הטביעה עצמה באגם Chiem שבבוואריה ונקברה באחד האיים שבאגם.

סבל על סבל הסיפור הזה, כאב על כאב. ובתוך כל זה הנכונות הפשוטה, הצלולה, להפגש כשווים. אשה סובלת עם איש סובל – לא עוד רוצח וקורבן אלא בני אדם. רגע של חסד.

מקור:
ירון לונדון, "רצח בקולנוע צפון". ידיעות אחרונות 16.4.2003