הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

נדודים וחירות בפינגרבון: על משמרת בית של מרילין רובינסון 10 בנובמבר 2014

הלן, אמן של רות ולוסיל, מביאה אותן לפינגרבון, העיירה בה גדלה. האם משאירה אותן על מרפסת ביתה של סבתן, ונעלמת מחייהן לנצח:

הלן לקחה אותנו בין ההרים ועל פני המדבר, ושוב אל ההרים, ולבסוף, אל האגם ועל הגשר לתוך העיר… היא הניחה את מזוודותינו במרפסת המסוככת, שהיתה מאוכלסת על ידי חתול ומכונת כביסה באה בימים, והורתה לנו להמתין בשקט. אז חזרה למכונית ונסעה צפונה עד טיילר, מקום בו גלשה ב"פורד" … מפסגת צוק בשם 'סלע ויסקי' אל תוך מעמקיו השחורים של האגם

רות ולוסיל גדלות אצל סבתן. הסבתא מלמדת אותן כי הבית הפיזי הוא מקום של ביטחון:

מכרו את המטע … אך החזיקו בבית. כל עוד תדאגו לבריאותכן ותהיה לכן קורת גג מעל ראשכן, אתן בטוחות כפי שרק אפשר להיות.

אלא שהחיים מלמדים את רות לקחים אחרים בנוגע ליציבות, ביטחון, אהבה ובית.

"משמרת בית" הוא רומן חניכה העוקב אחר תהליך התפתחותה של המספרת רות מילדה לאישה. החדשנות הרדיקלית של "משמרת בית" באה לידי ביטוי הן בחריגה מהמבנה המסורתי של רומן החניכה הגברי והנשי, והן בביקורת שהוא מציג כלפי תפקידי המגדר המקובלים. בניגוד לרומן החניכה המסורתי המציב במרכזו גבר, "משמרת בית" מתאר גנאולוגיה נשית ומותיר לגברים מקום שולי וזניח בעלילה.

לאחר מות סבתן עוברות רותי ולוסיל לטיפולן של גיסותיה של סבתן, העלמות לילי ונונה פוסטר. בהמשך עובר הטיפול באחיות לדודתן, סילביה פישר. הדודה סילבי שונה מאוד מתושביה הנורמטיבים של העיירה האמריקאית הקטנה, מפגינה את אהבתה לבנות חסותה בדרכים יוצאות דופן, ומנהלת את הבית בדרכים לא שגרתיות.

בשונה מרומן החניכה הנשי, בו האשה מוצאת את מקומה בחברה על ידי נישואין או פעילות פילנטרופית, סילבי, הדודה המהווה מודל נשי עבור רות, היא אשה-נודדת העוזבת את בעלה. היא מניחה לבית להתמלא עלי שלכת ומים, ומעדיפה לשבת בחושך ולאכול סרדינים בעזרת אצבעותיה מאשר לעסוק בניקיון. לוסיל מתמרדת נגד דרך החיים של דודתה, ועוזבת את הבית כדי למצוא את מקומה בין אנשי העיירה. רותי, לעומתה, דבקה בדודה סילבי ובחיי הנוודות והחופש, והשתיים עוזבות את פינגרבון על מנת למנוע את הפרדתן בידי השלטונות.

החדשנות של "משמרת בית" באה לידי ביטוי באופן בו הוא מפרק ומבקר את תפקיד האשה כעקרת בית המטפחת את הבית הפיזי ומטפלת בבני משפחתה, ובהפרדה שהוא מציע בין 'בית' כמקום של אהבה ותמיכה (home) לבין 'בית' כמבנה פיזי הדורש תחזוקה משעבדת האמורה לשקף את איכותה של האהבה הנשית-אמהית (house).

לפני שהן עוזבות את פינגרבון, מנסות רותי וסלבי להבעיר את ביתה של הסבתא. בכך מפרקות הנשים את הבית מיסודו ויוצרות יחסים של חופש ואהבה שאינם תלויים במוסכמות או במקום.

חיי הנוודות מזמנים לרותי שהות בטבע והתבוננות עמוקה במרכיבי החיים, שמביאים אותה לחלוק תובנות פילוסופיות עם הקורא:

הנחתי לחשכה שבשמים להתלכד עם החשכה שבגולגלתי, בקרבי ובעצמותי. כל דבר הנגלה לעין הוא חיזיון, מעטה שהוטל על יצירותיו האמיתיות של העולם. העצבים והמח מוּלָכִים שולל והאדם נותר עם החלום שרוחות הרפאים האלה שומטות ידיהן משלנו ומסתלקות, שקע גבם ורפרוף מעיליהן כה מוכרים, כמו לרמוז כי אין הן אלא קביעות מוצקות של העולם, שעה שלמעשה אין דבר יותר בר חלוף

"משמרת בית" פורסם בשנת 1980, ונחשב ליצירה ספרותית מכוננת. זהו ספר הנועד לקריאה איטית ומהורהרת, להתענגות על הכתיבה השירית, ולמחשבה מחדש על החברה ומוסכמותיה. מרילין רובינסון זכתה בפרס פוליצר על ספרה השני, "גלעד", שפורסם בשנת 2004.

מרילין רובינסון, משמרת בית. תרגמה מאנגלית: איירין כרמל-ירקוני. ספריית מעריב 1983

הספר משמרת בית עובד לסרט בשנת 1987 בכיכובן של כריסטין להטי (בתפקיד הדודה סילבי) ושרה ווקר (בתפקיד רות)

אבל איזו ברירה יש? איך אפשר לשנות את הסיפור? כמה הרהורים על הורות אחרת 12 במרץ 2013

"את צודקת", אמרה לי א', "הקונפליקט הזה של אמהות ועבודה הוא שחוק ומוכר. אבל עדיין הקונפליקט אמיתי, וכולנו כלואות בתוך המאבק הזה. יש בכלל איזה דרך החוצה?"

"אני לא חושבת שיש דרך רק אחת", עניתי, "וגם אם יש דרכים החוצה, הן עדיין בתהליך התהוות."

עיקרון הרצף ושוק העבודה

את הדרך שלי החוצה התחלתי עם "עקרון הרצף" של ג'יין לידלוף. קיבלתי את הספר במתנה כשנולד בני הבכור. אחד הטיעונים המרכזיים בספר הוא שעל מנת ליצור ילדים בריאים ומאושרים יש לשאת את הילד צמוד לגוף, רצוי לגופה של אימו. למרבית האירוניה מהר מאוד הסתבר שהילד קרא והפנים את עקרונות הספר הרבה לפני, ולא היה מוכן להמצא בשום מקום אחר חוץ מאשר על הידיים, מה שגרם לי לתעב את ספרה של לידלוף בקריאה ראשונה.

למה לתעב? משום שלידלוף טוענת ש"אם יבינו האימהות את החשיבות הרבה של נוכחותן בשנה הראשונה לחיי התינוק, הן עשויות לוותר על עבודתן כדי למנוע את החסכים שעלולים… להזיק לתינוק". ועוד יותר מכך, לידלוף מכריזה כי "עוד לפני שהפכנו להומו סאפיינס היו לנו אינסטינקטים מדויקים ומיומנים להפליא בכל פרט ופרט הנוגע לגידול ילדים."

"תאוריית הרצף" מתאר את החברה המערבית כחברה חולה המנותקת משורשיה הטבעיים, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה ש"טבע" הוא מושג טעון ומורכב לא פחות מהמושג "תרבות." מקריאת הפרק האישי בספר, ברור שלידלוף עברה חוויה משמעותית במהלך שהותה עם השבטים האינדיאנים בדרום אמריקה. אלא שתרגום החוויה לתיאוריה גורפת על המין האנושי, היא הגורמת לכשל הטמון בספר.

לידלוף מתעלמת בנוחיות מהעובדה ש"אינסטינקטים" לא בהכרח מובילים לדפוסי הורות מקובלים, וכי קשה מאוד להוכיח את קיומו של דגם אחד נכון של הורות. במובנים רבים לידלוף שבויה בתפיסה הרואה באם את המטפלת העיקרית והמשמעותית ביותר עבור תינוקה, ואת תקופת הינקות כתקופה המכוננת והמשפיעה ביותר על חיי האדם הבוגר.

אבל, למרות הדחיה הראשונית כלפי הספר, הטענה כי "אמהות [אינן צריכות להתרכז] רק בדאגה לתינוק, אלא בעשיה ההולמת אנשים בוגרים ואינטליגנטים", היתה מסקרנת ומושכת מספיק כדי שאקרא בו בפעם השניה. בעוונותי השהות המתמדת בבית עם הבן שלי שיעממה אותי עד מוות, ונדמה היה לי כי שנינו ראויים לגורל טוב יותר.

הטענה המעניינת בספרה של לידוף היא שההפרדה בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים היא הפרדה מלאכותית ושגויה. את הטענה הזו מעלה גם פיליפ אריאס ב"היסטוריה של ילדות." ההבדל בין שניהם הוא שאריאס טוען שהאופן בו אנו תופסים ילדים נובע מהבניה תרבותית. בשונה ממנו, לידלוף טוענת שדרכם של השבטים האינדיאנים היא מהותית אינסטנקטיבית ומולדת.

מה שעניין אותי כאמא טריה היתה העובדה שבתפיסה שאינה מבחינה בין ילד לבין מבוגר, אין כל סיבה להפוך את הילד למרכז עולמה של אימו, אלא יש לשלב אותו בחיי העשיה שלה. יותר מכך, הילד אינו "טוב" או "רע", אין צורך "לעצב" אותו אל תוך תבנית מסויימת, והטיפול בילד אינו בהכרח "עבודה" של האם ובודאי שאינו ה"קריירה" שלה.

אלא שבמציאות ההפרדה בין עולם העבודה המונע על ידי כללים של תחרות, הישגים ושיקולי עלות תועלת לבין עולם הבית והמשפחה הפועל לפי עקרונות של אהבה ונתינה ללא תמורה הופכת את שילובם של הילדים בתוך עולם המבוגרים לבלתי אפשרית, אם לא מופרכת מיסודה. מעטים הם מקומות העבודה המסכימים לקבל אמהות ביחד עם התינוקות שלהן, או מסוגלים לאפשר הנקה ו/או נשיאה מתמדת של התינוק.

פתרון אפשרי אחד הוא לוותר מראש על הניסיון לשלב בין העולמות, ולהשאר בבית בשנים בהן הילדים צעירים. ברוב המקרים האם היא המוותרת. להחלטה הזאת יש השלכות משמעותיות על עצמאותן הכלכלית של נשים, על יכולת ההשתכרות שלהן ועל סיכויהן להשתלב בעתיד בשוק העבודה. פתרון אחר, גם הוא של אמהות, הוא להקים עסק עצמאי שמאפשר עבודה מהבית. ברמה כזו או אחרת פתרון כזה מאפשר לשלב את הילדים בעולם המבוגרים. הקושי כאן הוא שפיתרון זה מתאים לאמהות שתחום העיסוק שלהן ואופיין מאפשרים הקמת עסק עצמאי.

בישראל הולכת ומתהווה קבוצת מאבק, שמים את המשפחה במרכז, שטוענת שיש להתאים את מקומות העבודה למשפחה, ולא את המשפחה למקומות העבודה. כלומר, לסיים את יום העבודה בשעות סבירות ולהמנע מקביעת ישיבות אחרי השעה 16:00. מציאותי? אין לדעת. בינתיים, תנאי שוק העבודה הדינמי וחסר היציבות גורם למעבידים דווקא להדק את הפיקוח על העובדים ולאסור על עבודה מהבית.

מודל הורות משותפת

רוב הפתרונות הללו מתעלמים מקושי עיקרי אחד: הציפיה שהאם תהיה המטפלת העיקרית בילדיה, וההנחה שהבאת ילדים והטיפול בהם היא הדרך הבלעדית למימוש עצמי עבור האשה. אף אחד מהפתרונות אינו רואה באב מטפל בעל יכולת בילדיו, ובמובנים רבים חלוקת העבודה השמרנית בין גברים-מפרנסים לבין נשים-מטפלות נשמרת.

פתרון מאתגר אחר הוא מודל "הורות משותפת." לפי מודל הורות זה שני ההורים לוקחים חלק שווה בעבודות הבית, בטיפול בילדים ובפרנסת המשפחה. המחיר העיקרי הוא בעיקר כלכלי. שני בני הזוג מחוייבים לעבודה חלקית וכפועל יוצא הכנסתם המשותפת יורדת. יש גם מחיר מקצועי: שני בני הזוג מוותרים על אפשרויות קידום פוטנציאליות למען הטיפול במשפחה. מעבר לאתגר הכלכלי והמקצועי, מצוי אתגר מורכב יותר של שינוי דפוסי התנהגות ודרכי חשיבה מקובלות בהתנהלות הזוגית, ושילובו של מודל הורות יוצא דופן עם עולם עבודה תובעני.

המקרה של מארק ואיימי וואשון מוכיח עד כמה מודל ההורות המשותפת הוא מאתגר ומאוד לא ברור מאליו או "אינסטנקטיבי" כמו שנטען ב"תאוריית הרצף". בשעה שמקומות עבודה הפנימו את זכותה של האם לחופשת לידה ולמעבר לשבוע עבודה מופחת שעות, עבור גברים אפשרות כזו אינה לגיטימית. כשמארק חיפש עבודה חלקית איש לא הזמין אותו לראיונות. כאשר השמיט את הנושא מקורות החיים שלו, הוא זומן לראיונות, אבל האווירה החברית החמה התחלפה במהירות לריחוק קריר כשהציג את בקשתו לעבוד ארבעה ימים בשבוע. בסופו של דבר מארק מצא עבודה בתחום השיווק. בימים בהם הוא יוצא מוקדם מהמשרד, הוא משתדל לא לבלוט יותר מידי בשטח. הוא לא מתבייש בבחירות שבחר בחייו. הוא פשוט אינו מעוניין להפוך אותן לנושא לדיון במשרד.

אם הגבר מתמודד עם ציפיות חברתיות ונורמות עבודה נוקשות, האשה צריכה להתמודד עם הויתור על היותה המומחית הבלבדית לטיפול בילדיה. בבוקר הראשון של חזרתה לעבודה איימי הכינה עבור מארק רשימת הנחיות כיצד לנהוג עם התינוקת ומה לעשות איתה במהלך היום. מארק התבונן בה לרגע כשהושיטה לו את הרשימה, ואז קרע את הדף לחתיכות קטנות. בלי מילים הוא אמר לה: הניחי לי להתמודד בדרכי שלי. איימי נאלצה ללמוד לקבל הורות אחרת, הורות שדרכה וסיגנונה שייכים למארק ושונים משלה. שני בני הזוג למדו להכיר בלגיטימיות של שני סגנונות הורות תחת קורת גג אחת, ולנהל משא ומתן על גבולותיו של השוני.

התמונה: מתוך התערוכה “אני מצלמה” (2001) של  טירני גירון. גירון תיעדה את מסע הפיכתה לאם, ואת הקשיים הרגשיים שליוו את היווצרותה של המשפחה, והתפרקותם של נישואיה. גירון יוצרת תמונות צבעוניות הלוכדות רגעים של קסם ובלבול במפגש בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים. מתוך התרסה, בלבול ושאלה המצולמים מביטים ישירות אל הצופה ומזמינים אותה להתעמת עימם, להתעמת עם עצמה

אשת חיל היא נסיכה כלואה 10 במרץ 2013

"את חייבת לקרוא את הספר הזה," אמרה לי החברה שהשאילה לי את "אשת חיל" של ליהיא לפיד, "הוא תופס את כל הרגעים הקשים שאף אחת לא מדברת עליהן," היא הוסיפה, "ממש מצאתי את עצמי בתוך מה שהיא כותבת".

לפיד כותבת על אשה המחליטה להפוך לאם, ומתארת את תהליך ההתפקחות הקשה והכואב שהחלטה זו מביאה. הכתיבה בגוף ראשון, המזכירה מאוד את סגנון הכתיבה של לפיד בטור הקבוע שלה בעיתון, יוצרת את הרושם שמדובר בסיפור אוטוביוגרפי. אלא שבפועל, לפיד מצליחה להמנע מהסגרת פרטים אישיים יתר על המידה על המשפחה הידועה אליה היא משתייכת, ומתאמצת לספר סיפור אוניברסלי שיחשוף את השקר הגדול של האמהות המאושרת.

בתוך סיפורה של "אני" המספרת את הסיפור, משולב סיפורה של "הנסיכה", שהיא חברתה של אני-המספרת, ובו זמנית דוגמה למודל הפנטזיה המושלמת של נישואים ואמהות, מודל שמתנפץ לנגד עינינו תוך כדי קריאה. הקטעים ממכתבי הקוראות הנאמנות של טורה השבועי של לפיד, קוראות המספרות לה עד כמה היא נוגעת בחייהן ועד כמה היא מספרת את האמת שאיש אינו מעז להוציא אל האור, רק מחזקים את המגמה להפוך את הספר לסיפורה של כל-אשה.

מה שמעורר תמיהה ב"אשת חיל" אינו האופן המשועשע בו לפיד מתארת את תהליך התדרדרותה של אשה רווקה מאנדיווידואל עצמאי בעל יכולת מקצועית וחברתית, ליצור חסר רצון עצמי המקריבה את כל כולה למען ילדיה ובעלה: "היא מעולם לא חשבה שתהיה אשת איש ואמא במשרה מלאה, הרי לא בשביל זה היא למדה, היא מסוגלת להרבה יותר". סגנון כתיבה הומוריסטי שמסתיר כעס וכאב מאפיין נשים הכותבות על קשיי האמהות.

מה שמעורר תמיהה ואכזבה היא העובדה שלפיד כועסת בעיקר על עצמה, על כך שהקריבה לשווא, על כך שהזניחה את עצמה ואת בן זוגה, ויותר מכך על כך שלא הגשימה את האגדה: "הקרבתי בלי לשאול אם משהו צריך את כל ההקרבה הזאת בכלל. ונתתי בלי שבדקתי אם משהו אכפת לו בכלל מכל הנתינה הזאת. כי היה לי ברור שאני יודעת מה כולם צריכים. כי החלטתי שאני יודעת מה צריך לתת, ומה הילדים שלי צריכים, ומה הבעל שלי צריך… נאבקתי להספיק ולעשות ולתת את כולי, בלי שמישהו ביקש, בלי שהעזתי לבקש עזרה, בלי להתפנק, בלי להעמיד את עצמי בראש סדר העדיפויות, וקיוויתי והאמנתי שיום אחד זה יקרה. שיום יבוא וכולם יבינו, וכולם ירכינו ראש בהערצה".

לרגע היא לא עוצרת את המרוץ המטורף אל היעד הנכסף של אושר ועושר, ועוד יותר מכך היא לא מעלה בדעתה אפשרות שאולי יש סיפור אחר, ולא רק סיפור אחד אלא הרבה סיפורים, ואיתם דרכים שונות ומגוונות להיות מאושרת. באגדה של ליהיא לפיד יש רק דרך אחת להיות מאושרת, והדרך הזאת מתגשמת על ידי מימושו של פוטנציאל אישי ערטילאי, בשילוב הגשמה מלאה של אגדת הנסיך על הסוס הלבן.

גם אחרי שלפיד מגיעה לתובנה ש"זה אדיוטי לבזבז את החיים האלה, את הסיבוב היחיד שלי בלונה פארק המוטרף הזה של החיים, בלדאוג שהדברים יהיו כמו שצריך. כי אין כמו שצריך," עדיין היא מחוייבת "לא להכנע למשחק הזה… היא תילחם בגבולות הסיפור, היא תשנה את הסוף. כי היא האמינה באושר ועושר גם אחרי סוף הסיפור." ובסופו של דבר "אושר ועושר" אינו מגולם בילדים, או בהצלחה מקצועית. "אושר ועושר" בא לידי ביטוי בהחזרת "הנסיך" הביתה, לא כאבא, אלא כבן-זוג אוהב, כמו שהיה לפני פרוץ הילדים אל חייהם: "הזמנתי אותו לצאת לא כמו זוג ותיק שסוחב שקים של מידע על הגב, שיודע הכל אחד על השני, אלא כמו איש ואישה שרוצים להכיר אחד את השני… למזלי הגדול הוא הסכים לצאת איתי לדייט".

ובמובן זה "אשת חיל" אינו מחדש דבר. תילי תילים של מילים נשפכו על הדרישות הסותרות של בית ושל קריירה, על העובדה שלמרות שנדמה שהמהפיכה הפמיניסטית הסתיימה ואפשר כבר להפסיק לשרוף חזיות, עדיין יש פערים בלתי ניתנים לגישור בין "הפוטנציאל" לבין מימושו של אותו פוטנציאל במציאות.

הקושי עם "אשת חיל" אינו בנושא עליו בחרה לפיד לכתוב. הרי תילי תילים של מילים נשפכו על אהבה, ועדיין יש ספרים נפלאים הנכתבים בנושא. האכזבה נובעת מכך שלא רק שליהיא לפיד לא מביאה בשורה חדשה לנושא ישן, ושבדרך כתיבתה אין עומק ומשמעות מעבר למה שכבר ידוע, אלא שמסקנתו של הספר שמרנית להחריד.

כמו הנסיכה באגדות, לפיד מגדירה את עצמה כאדם שלם רק אם היא חלק מזוג, רק אם היא נחשקת ונאהבת על ידי גבר. בכך היא מנציחה את חוקי האגדה הבלתי-מציאותיים ולא משנה דבר. הנסיכה אולי למדה לכתוב ספרים ולכעוס על קשיי חייה, אבל נותרה כלואה בארמון.

התמונה: מתוך הספר "משפחה מיידית" (1990) של סאלי מאן. מאן מצלמת את ילדיה ברגעים שונים המשקפים את פניה השונות של הילדות. הילדים מצולמים בעירום (מה שגרם סקנדל בזמן פירסום הספר והצגת התמונות בתערוכות), לעיתים רגועים, מחייכים, מלאכיים, לעיתים פצועים, כועסים או בוכים. מאן אינה מהססת להציג את יחסיה המורכבים עם ילדיה באמצעות הריחוק שמאפשרת עדשת המצלמה. חלק מהתמונות מבויימות ומהוות מעין "תמונה חיה" המשקפת אידיאלים של אימהות ושל ילדות ופרשנויות מחייכות או נושכות של אידיאלים אלו.

את מאמינה בשלום? לכי תעשי מקלחת קרה 24 ביולי 2006

אולי לא כתבתי עד עכשיו בגלל ההלם.

הפעם הקודמת בה חוויתי התקפות טילים היתה במלחמת המפרץ. גם באותה תקופה התגוררתי במרכז האירועים, אלא שליוותה אותי איזו שאננות בלתי מוסברת. לא טרחנו לישון עם גל שקט, והתעוררנו לקול נפילת טיל, שפגע בבית במרחק שני רחובות מאיתנו. מסיכות האב"כ גרמו לי תגובה אלרגית, כך שבשלב מסויים ויתרתי על העונג הכרוך בלבישתן. למדתי למבחנים תוך כדי אזעקות, בחדר האטום, אך איש מבכירי האוניברסיטה לא העלה בדעתו לבטל את מועד המבחן, או לבדוק אותו תוך התחשבות בנסיבות. יותר משהרגיזו אותי התקפותיו של סדאם חוסיין הרגיזה אותי העובדה שבמבחן, שהתנהל בזמן המלחמה, קיבלתי את הציון הנמוך ביותר בתואר.

תמיד שייכתי את עצמי למחנה השלום. תמכתי באיפוק שהפגינה ממשלת ישראל בזמן מלחמת המפרץ, במשא ומתן עם הפלשתינאים, בויתור על שטחים.

אלא שהמלחמה הזאת שונה. זו המלחמה הראשונה בה יש לי ילדים. והדחף להגן על שלומם מטלטל והופך את כל מה שחשבתי והאמנתי עד עכשיו.

אמא, בואי נברח מכאן

ביום חמישי (13.7.06) לפנות בוקר חזרנו מחופשה משפחתית ביוון. הלומי עייפות הלכנו לישון, שמחים על כך שחזרנו הביתה. התעוררנו בסביבות הצהרים, כדי לגלות שאנו מתגוררים באיזור מלחמה. העמק הפסטורלי אליו משקיפים חלונות הבית הפך ברגע אחד מאתר דאייה של עיטים ובזים, למקום נחיתתן של קטיושות. לוחם-האור פרץ בבכי והצהיר, "אמא, בואי נברח מכאן, בואי נחזור ליוון".

ובאמת, הדחף הראשוני היה לברוח. לקחת את הילדים ולהמלט אל מקום שקט. אבל, לאן נברח ילד? לאן נלך?
קלטתי פתאום שאין לי לאן ללכת. שכל בריחה תהיה זמנית. הבית שלי נמצא כאן, בלב המתקפה. וכאשר תוקפים אותך, את ביתך, את ילדיך, את לא מתחילה לדבר, את הולמת בחזרה.

קיבלתי בהקלה גדולה את קולות המסוקים והמטוסים, שהחליפו את ציוץ הציפורים. הממ"ד הפך לחדר המרכזי בבית. רק כשניסיתי להסביר לבן השש ולבת הארבע למה תוקפים אותנו ועל מה המלחמה, הבנתי באופן חדש לחלוטין את המציאות ההזויה בה אנחנו חיים.

נדב חוזר הביתה בארון

נדב התעקש להתנדב ליחידה מובחרת. לא רק התעקש, אלא הקדיש את השנה שלפני הגיוס לאימוני כושר. "אני לא אתחמק, אמא, אני אשמור עליך, אמא", הוא הבטיח לאמו, שהתמוטטה כשנודע לה שהתקבל לסיירת. "אל תדאגי, כבר אין מלחמות", ניסה לנחם אותה.

נדב חזר הביתה ביום שישי בארון עטוף בדגל*.

והילד הזה, שמתעקש שאשן איתו בלילה "כדי שלא יהיו לי חלומות רעים על קטיושות", מה הוא יאמר כשיהיה בן י"ח שנים? האם אסלח לעצמי אם לא אנסה, כנגד כל הסיכויים, להוריש לו שלום?

*נדב באלווה נהרג בקרב במארון א-ראס ב- 20.7.06

שבויות בידי הבחירה 30 במאי 2005

אביבה קרול כותבת במוסף יום שישי של "גלובס" על התופעה המתרחבת של מלוניות ליולדות ("סוויטה בייבי", 26.5.05). בית חולים ליס מצטרף לבית חולים שיבא ופותח מלונית חדשה ליולדות. אחריו כבר מתכוננים להצטרף לחגיגה בית חולים בילינסון, בית חולים רמב"ם ובית חולים הדסה עין-כרם, וכמו שאומר השיר הידוע, זוהי רק ההתחלה של הפרטה בפועל של שירות רפואי בסיסי, העומדת בניגוד לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה.

"על-פי הנחיית משרד הבריאות [יולדות] אינן יכולות לצאת מהשגחה רפואית לפחות [למשך] 48 שעות, וכאשר עומדת בפניהן האפשרות לעבור מחדר של שתיים-שלוש יולדות על כל משפחותיהן לחדר פרטי מאובזר ומצויד, רבות מהן בוחרות בה".

"יולדות הן קהל שבוי", מסכמת קרול וקובעת, "למעשה, יולדות הן מקור ממון בלתי נלאה".

"זו הבחירה של היולדת להתפנק" טוען פרופ' רוטשטיין, מנכ"ל בי"ח שיבא. "אני לא מבין אותך כאישה, מדוע את מתקוממת נגד זה שאישה שיש לה אמצעים רוצה להיות בחדר לבד עם בעלה", מתמם ד"ר משה משיח, מנהל בי"ח וולפסון.

כשאת אומרת "בחירה" למה את מתכוונת

יש בחירות שאינן פתוחות בפני נשים בארץ, אלא אם כן הממון מצוי בידן, או שהאידיאולוגיה בוערת בעצמותיהן. בתי החולים מקבלים 6,799 ש"ח עבור מהלך הטיפול ביולדת. יולדת הבוחרת "להתפנק" במלונית תשלם כ- 1,300 ש"ח עבור לינה וארוחת בוקר. המשמעות בפועל היא שבית החולים מקבל תשלום כפול מביטוח לאומי ומהיולדת.

לעומת זאת, יולדת הבוחרת ללדת בבית לא תקבל כל החזר מביטוח לאומי, תממן את התשלום למיילדת מכיסה, ועל מנת לקבל את מענק הלידה תאלץ להגיע לבית חולים תוך 24  שעות ממועד הלידה. רוב בתי החולים בישראל לא מאפשרים לאישה לבחור את המיילדת שתלווה אותה במהלך הלידה, ואלו שכן מאפשרים בחירה שכזו גובים עבור שירותי המיילדת תשלום נוסף. גם כאן מדובר בתשלום כפול על שירות עליו מקבל בית החולים תשלום מביטוח לאומי.

רוב בתי החולים אינם מאפשרים ליווי של דוּלוֹת, ובמקרים רבים נאלצת היולדת להציג את הדוּלָה כאחות או כחברה. בכלל בתי חולים לא מחבבים נשים העומדות על דעתן, ומעדיפים שהיולדות יקבלו בהכנעה את הפרוטוקול הרפואי ולא יבלבלו את המח. ברבים מבתי החולים ניתן להכנס לחדר היולדות רק בליווי של מלווה אחד, ואז נדרשת היולדת להחליט בין הדולה לבין בעלה.

מישהו אמר "בחירה" ?

בחירה : מגבלות, אשליות וכפיה

בכלואות^* בוחנות הלנה מישי ונעמי כאהן את המושגים "בית", "טבע" ו"בחירה" בהקשרם התרבותי ביחס לפיריון ואי-פיריון. מישי וכאהן מציגות את האירוניה החבויה באשליית "הבית שבתוך בית החולים" המוצגת בפני יולדות המשתכנות במלונית הצמודה לבית החולים, זוכות ל"ביות" מלא של התינוקות, ויולדות בחדרי לידה המצויידים באביזרים המאפשרים לידה "טבעית".

מראית העין של הבית מעתיקה את הביטחון המשוייך לבית אל תוך הסביבה הרפואית, מצביעה על הסכנות האפשריות הטמונות בלידה ורומזת על הגבלתן של נשים לסביבת הבית באמצעות הדרישות החברתיות המנוגדות בנוגע לנשיות ולאימהות.

מישי וכאהן אינן חוסכות שבטן גם מהדיונים הפמיניסטים בנוגע להריון, לידה ואמהות. עבור הפמיניזם המטריארכלי (המדגיש את ייחודה של האישה כמי שמסוגלת ליצור חיים), לידת בית מוצגת כבחירתה של האישה המשוחררת, והבית נתפס כאתר בו האישה היא אדון לגופה. האישה מוצגת כמי ש"מחוברת" לגופה, כמי שבנויה ללידות, וכפועל יוצא כמי ש"יודעת" באופן אינטואיטיבי כיצד ללדת ואינה זקוקה לעזרת מוסדות כדוגמת בית חולים. כפועל יוצא, אישה היולדת בניתוח קיסרי או בעזרת זריקת אפידורל נחשבת לאישה "פחותה", המתכחשת לעצמיותה.

נאראטיב העל של "זכות האישה לבחור" (רופא, בדיקות שונות במהלך ההריון, לידה בבית חולים או לידה בבית, החלמה במלונית לאחר הלידה) מעמעם מלכתחילה את מורכבותה של הבחירה. נשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, נשים שמצבן הבריאותי אינו תקין או שחל שיבוש כל שהוא במהלך ההריון שלהן, מוגבלות מראש באפשרויות הבחירה העומדות לפניהן, והנאראטיב התרבותי המכתיב בחירה מסוג מסויים מאוד אינו מציאותי עבורן. מתוך ראיה זו, הבחירה עשויה להפוך לעול כשם שהיא יכולה לאפשר תחושת חופש. ביחד עם הבחירה מגיעה תחושת אחריות היוצרת במקרים מסויימים תחושת אשמה. לעיתים, הבחירה עצמה מונעת על ידי לחץ חברתי (פטריארכלי או מטריארכלי) ולא על ידי אוטונומיה. ומעבר לכך, מהרגע שמתבצעת בחירה, היא קובעת במידה רבה את מהלכן של הבחירות שיבואו אחריה.

הפיקפוק ביציבותם של המושגים "בית", "טבע", ו"בחירה" לא נועד לערער עליהם אלא להרחיב את גבולותיהם. מהרגע ש"בית" אינו מסמן רק ביטחון הטרוסכסואלי של המעמד הבינוני, נפתחות אפשרויות של בתים שונים הכוללים מערכות יחסים ייחודיות ותנאים כלכליים מגוונים. ההליכה מעבר למשוואה "אמהות = טבע" פותחת שיח עשיר יותר בנוגע לאפשרויות הגלומות בנשיות. הצגת המגבלות הפיזיות, החברתיות והכלכליות המשפיעות על בחירות שונות להן נדרשת אישה בהריון עשויה להקל ולעדן את משא האחריות והאשמה המוטל על האמהות שבדרך.

*Helena Michie and Naomi R. Cahn, Confinements : Fertility and Infertility in Contemporary Culture (1997).