jump to navigation

אשת חיל היא נסיכה כלואה 10 במרץ 2013

Posted by Keren Fite in יום האישה, משהו לקרוא, ספרות מקור.
Tags: , , , , , , , , ,
1 comment so far

"את חייבת לקרוא את הספר הזה," אמרה לי החברה שהשאילה לי את "אשת חיל" של ליהיא לפיד, "הוא תופס את כל הרגעים הקשים שאף אחת לא מדברת עליהן," היא הוסיפה, "ממש מצאתי את עצמי בתוך מה שהיא כותבת".

לפיד כותבת על אשה המחליטה להפוך לאם, ומתארת את תהליך ההתפקחות הקשה והכואב שהחלטה זו מביאה. הכתיבה בגוף ראשון, המזכירה מאוד את סגנון הכתיבה של לפיד בטור הקבוע שלה בעיתון, יוצרת את הרושם שמדובר בסיפור אוטוביוגרפי. אלא שבפועל, לפיד מצליחה להמנע מהסגרת פרטים אישיים יתר על המידה על המשפחה הידועה אליה היא משתייכת, ומתאמצת לספר סיפור אוניברסלי שיחשוף את השקר הגדול של האמהות המאושרת.

בתוך סיפורה של "אני" המספרת את הסיפור, משולב סיפורה של "הנסיכה", שהיא חברתה של אני-המספרת, ובו זמנית דוגמה למודל הפנטזיה המושלמת של נישואים ואמהות, מודל שמתנפץ לנגד עינינו תוך כדי קריאה. הקטעים ממכתבי הקוראות הנאמנות של טורה השבועי של לפיד, קוראות המספרות לה עד כמה היא נוגעת בחייהן ועד כמה היא מספרת את האמת שאיש אינו מעז להוציא אל האור, רק מחזקים את המגמה להפוך את הספר לסיפורה של כל-אשה.

מה שמעורר תמיהה ב"אשת חיל" אינו האופן המשועשע בו לפיד מתארת את תהליך התדרדרותה של אשה רווקה מאנדיווידואל עצמאי בעל יכולת מקצועית וחברתית, ליצור חסר רצון עצמי המקריבה את כל כולה למען ילדיה ובעלה: "היא מעולם לא חשבה שתהיה אשת איש ואמא במשרה מלאה, הרי לא בשביל זה היא למדה, היא מסוגלת להרבה יותר". סגנון כתיבה הומוריסטי שמסתיר כעס וכאב מאפיין נשים הכותבות על קשיי האמהות.

מה שמעורר תמיהה ואכזבה היא העובדה שלפיד כועסת בעיקר על עצמה, על כך שהקריבה לשווא, על כך שהזניחה את עצמה ואת בן זוגה, ויותר מכך על כך שלא הגשימה את האגדה: "הקרבתי בלי לשאול אם משהו צריך את כל ההקרבה הזאת בכלל. ונתתי בלי שבדקתי אם משהו אכפת לו בכלל מכל הנתינה הזאת. כי היה לי ברור שאני יודעת מה כולם צריכים. כי החלטתי שאני יודעת מה צריך לתת, ומה הילדים שלי צריכים, ומה הבעל שלי צריך… נאבקתי להספיק ולעשות ולתת את כולי, בלי שמישהו ביקש, בלי שהעזתי לבקש עזרה, בלי להתפנק, בלי להעמיד את עצמי בראש סדר העדיפויות, וקיוויתי והאמנתי שיום אחד זה יקרה. שיום יבוא וכולם יבינו, וכולם ירכינו ראש בהערצה".

לרגע היא לא עוצרת את המרוץ המטורף אל היעד הנכסף של אושר ועושר, ועוד יותר מכך היא לא מעלה בדעתה אפשרות שאולי יש סיפור אחר, ולא רק סיפור אחד אלא הרבה סיפורים, ואיתם דרכים שונות ומגוונות להיות מאושרת. באגדה של ליהיא לפיד יש רק דרך אחת להיות מאושרת, והדרך הזאת מתגשמת על ידי מימושו של פוטנציאל אישי ערטילאי, בשילוב הגשמה מלאה של אגדת הנסיך על הסוס הלבן.

גם אחרי שלפיד מגיעה לתובנה ש"זה אדיוטי לבזבז את החיים האלה, את הסיבוב היחיד שלי בלונה פארק המוטרף הזה של החיים, בלדאוג שהדברים יהיו כמו שצריך. כי אין כמו שצריך," עדיין היא מחוייבת "לא להכנע למשחק הזה… היא תילחם בגבולות הסיפור, היא תשנה את הסוף. כי היא האמינה באושר ועושר גם אחרי סוף הסיפור." ובסופו של דבר "אושר ועושר" אינו מגולם בילדים, או בהצלחה מקצועית. "אושר ועושר" בא לידי ביטוי בהחזרת "הנסיך" הביתה, לא כאבא, אלא כבן-זוג אוהב, כמו שהיה לפני פרוץ הילדים אל חייהם: "הזמנתי אותו לצאת לא כמו זוג ותיק שסוחב שקים של מידע על הגב, שיודע הכל אחד על השני, אלא כמו איש ואישה שרוצים להכיר אחד את השני… למזלי הגדול הוא הסכים לצאת איתי לדייט".

sally mann immediate family-2

ובמובן זה "אשת חיל" אינו מחדש דבר. תילי תילים של מילים נשפכו על הדרישות הסותרות של בית ושל קריירה, על העובדה שלמרות שנדמה שהמהפיכה הפמיניסטית הסתיימה ואפשר כבר להפסיק לשרוף חזיות, עדיין יש פערים בלתי ניתנים לגישור בין "הפוטנציאל" לבין מימושו של אותו פוטנציאל במציאות.

הקושי עם "אשת חיל" אינו בנושא עליו בחרה לפיד לכתוב. הרי תילי תילים של מילים נשפכו על אהבה, ועדיין יש ספרים נפלאים הנכתבים בנושא. האכזבה נובעת מכך שלא רק שליהיא לפיד לא מביאה בשורה חדשה לנושא ישן, ושבדרך כתיבתה אין עומק ומשמעות מעבר למה שכבר ידוע, אלא שמסקנתו של הספר שמרנית להחריד.

כמו הנסיכה באגדות, לפיד מגדירה את עצמה כאדם שלם רק אם היא חלק מזוג, רק אם היא נחשקת ונאהבת על ידי גבר. בכך היא מנציחה את חוקי האגדה הבלתי-מציאותיים ולא משנה דבר. הנסיכה אולי למדה לכתוב ספרים ולכעוס על קשיי חייה, אבל נותרה כלואה בארמון.

התמונה: מתוך הספר "משפחה מיידית" (1990) של סאלי מאן. מאן מצלמת את ילדיה ברגעים שונים המשקפים את פניה השונות של הילדות. הילדים מצולמים בעירום (מה שגרם סקנדל בזמן פירסום הספר והצגת התמונות בתערוכות), לעיתים רגועים, מחייכים, מלאכיים, לעיתים פצועים, כועסים או בוכים. מאן אינה מהססת להציג את יחסיה המורכבים עם ילדיה באמצעות הריחוק שמאפשרת עדשת המצלמה. חלק מהתמונות מבויימות ומהוות מעין "תמונה חיה" המשקפת אידיאלים של אימהות ושל ילדות ופרשנויות מחייכות או נושכות של אידיאלים אלו.

לֹא-יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ : צום י' בטבת ואשה אמיצה אחת 5 בינואר 2012

Posted by Keren Fite in צום עשרה בטבת, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , ,
8 comments

חודש טבת הוא העשירי במניין החודשים שנספרים מחודש ניסן. מקור השם טבת מאכדית ומשמעו "החודש ששוקעים בו". חודש טבת הוא חודש גשום, ויתכן כי הבוץ והשלוליות המתלווים לגשמים הם המקור לשם. ראש חודש טבת חל בסופו של חג חנוכה. יש הטוענים שמשמעות השם טבת היא מלשון טוב, הטבה. ראש החודש המואר בנרות (שמונה נרות חנוכה אותם מדליקים בסוף החג) בשילוב עם היום המתארך והולך לאחר מועד היפוך החורף הם סימנים לחודש של ברכה וטוב.

חודש טבת הוא גם חודש של תענית. תענית י' בטבת מציינת את תחילת המצור של נבוכדנצר על ירושלים, מצור שבסיומו נחרב בית המקדש הראשון. מבין התעניות שנקבעו לזכר חורבן בית המקדש ט' באב המציינת את חורבן בית המקדש הראשון והשני היא הידועה ביותר.

ירמיהו מנבא החל מהשנה ה- 13 למלכות יאשיהו ועד חורבן מלכות יהודה בידי הבבלים. תחילת המצור על ירושלים, אותו המצור שמצויין בתענית י' בטבת, מוזכר בספר ירמיהו: וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, סָבִיב (ירמיהו נ"ב, ד')

devora-the-judge akronick בנבואותיו מוחא ירמיהו כנגד פולחן ריק מכל תוכן, שמסתיר מאחוריו עושק, ביזה וניצול חברתי: הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר… וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה (ירמיהו ז', ח'-י')

ההתעלמות הבוטה מצדק חברתי תוך אמונה עיוורת בטקסי פולחן מאפיינת גם את חורבן הבית השני. על חורבן הבית השני אמר רבי יוחנן: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי, כ"ח, י"ד) – על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"

הסיפור על קמצא ובר קמצא הוא סיפור על הלבנת פנים ועלבון, שמוביל לזעם עיוור ולחורבן:

מעשה באדם אחד, שהיה לו חבר ושמו קמצא, והיה לו שונא ושמו בר קמצא. עשה (אותו האיש) סעודה. אמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא ידידי. הלך (בטעות) והביא את בר קמצא (שהיה שונאו של אותו האיש). בא (אותו האיש לסעודה) ומצא את בר קמצא יושב.

אמר לו (אותו האיש): הלוא אני ואתה שונאים. מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר לו (בר קמצא): הואיל וכבר באתי הנח לי, ואתן לך את דמי אכילתי ושתייתי. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך חצי מעלות הסעודה. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך את עלות הסעודה כולה. ענה לו: לא! אחזו בעל הסעודה בידו והוציאו. אמר (בר קמצא): כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה. אלך ואלשין עליהם לפני לקיסר.

הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים! אמר לו (הקיסר): מי אמר? (הצג הוכחה). אמר לו: שְלח להם (לחכמי היהודים) קורבן, וראה אם יקריבו אותו. שלח בידו עגל משובח. (במהלך הדרך) הטיל (בר קמצא) מום בניב השפתיים (של הקורבן), ויש אומרים בדוקין שבעין, מקום שעל פי דין ישראל נחשב כמום ואילו אצל הגויים אינו נחשב מום.

חשבו חכמים שבמקדש להקריב (בכל זאת) את הקורבן, משום שלום המלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: (אם נקריבו), יאמרו אנשים כי מקריבים בעלי מומין על המזבח! חשבו להרוג [את בר קמצא] כדי שלא ילך וילשין (לקיסר). אמר להם רבי זכריה: אנשים יאמרו (או עלולים לחשוב ש)מי שמטיל מומים בקורבן דינו מוות. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. (תרגום מתוך תלמוד בבלי, מסכת גיטין דף נ"ה, עמוד ב')

sarah_maturity_wisdom akronick בר קמצא, שהוזמן בטעות לסעודה, מוכן לשלם את מחיר הסעודה כולה ובלבד שלא להיות מגורש בבושת פנים. בעל הבית מסרב. לעימות בין בעל הבית לבין בר קמצא יש עדים עליהם נאמר "היו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה". שתיקת החכמים גרועה יותר ממעשיו של בעל הבית, והיא-היא שגורמת לבר קמצא לבקש נקמה. ברוח הליברליות של תקופתנו יש שהיו אומרים שמותר לו לאדם לעשות כפי רצונו בביתו. אלא שבמדינה דמוקרטית מתוקנת, זכותו של אדם לעשות כפי רצונו בביתו מסתיימת במקום בו עשיית רצונו מבזה ומשפילה אדם אחר.

בשל ההשפלה, בר קמצא יוצא ובליבו בוערת נקמה. הלך והלשין בפני הקיסר שמורדים בו היהודים. הוא מעודד את הקיסר לשלוח קורבן שיוקרב בבית המקדש כאות לנאמנותם של היהודים. בר קמצא מטיל מום בעגל המשובח שנותן לו הקיסר, מום שנחשב כמום על פי דיני ישראל, אך אינו נחשב כמום בעיני הגויים. כאשר מקבלים חכמי היהודים את הקורבן הפסול, מבינים הם שסירוב להקריב את הקורבן ששלח להם הקיסר יביא על ראשם אסון. כאן מופיע חכם אחר, זכריה בן אבקולס, שמדבר בזכות שמירת דיני הקורבנות כלשונן (אם נקריבו יאמרו אנשים כי מקריבים בעלי מומין על המזבח), ובזכות סובלנות כלפי מחרחר הריב (אנשים יאמרו שמי שמטיל מומים בקורבן דינו מוות). על כך אומר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.

במקום בו נעשה עוול, אל לנו לשתוק ולהניח לקיצונים ולמתלהמים לעשות כרצונם. ההתרחשויות בישראל בתקופה האחרונה, מחקיקה הגובלת בגזענות, דרך ניצול ציני של כספי ציבור לקידום עניינים פרטיים של בעלי הון, וכלה בהדרת נשים, דורשות התבוננות עניינית והכרעה מתי נדרשת סובלנות והבנה, ומתי סובלנות זו מנוצלת באופן ציני כדי להשפיל, לבזות ולהשתיק אוכלוסיות מוחלשות.

אשת חיל מי ימצא

תיאורה של אשת חיל בספר משלי הוא תיאור האשה האידיאלית. אשה זו יוצאת ובאה, עוסקת במסחר ובענייני המשפחה.

יש המתרצים את קווי האוטובוס בהן נדרשות הנשים לשבת מאחור באמירה כי לא מדובר בהדרת נשים (כלומר, בדחיקתן אל השוליים או בהשפלתן) אלא בהידורן (כלומר, בהתייחסות יוצאת מן הכלל שמטרתה לכבד נשים).

ruth_inner_strength akronick על אשת חיל נאמר לֹא-יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ. אם תענית י' בטבת באה להזכיר את הסכנה שבביזוי הזולת, מעשיה של יוכבד הורוביץ באים ללמד על כוחו של היחיד. יוכבד הורוביץ, בת למשפחה חרדית אדוקה, נוסעת באופן קבוע בקווי מהדרין ומקפידה להתיישב בספסלים הקדמיים כדי למחות על השפלת הנשים. קווי המהדרין פעילים מזה כעשר שנים, ורק עכשיו מעוררים מהומה, אך מחאתה של יוכבד הורוביץ הקדימה את הסערה הציבורית. מחאת יחיד צנועה, נר בתוך אפלה גדולה.

בתשובה לגבר שצועק "מהדרין! נשים אחורה!" עונה הורוביץ "מה זאת אומרת אזור של גברים? אזור גיאוגרפי? מה זה מהדרין? אתה מדבר על אתרוג? על לולב? בשום מקום בהלכה, לא ב'שולחן ערוך' ולא ב'יורה דעה', לא נאמר שלגבר אסור לשבת אחרי אשה… מה שכן כתוב בתורה ובהלכה זה שאסור לבזות את בני ישראל ובנות ישראל".

לכתבת "הארץ" שראיינה אותה מסבירה הורוביץ כי "הביטוי ‘אחורה' מראה שזה העיקר. המלה הזו מראה עד כמה גברים מזלזלים בנשים. זה כמו בדרום אפריקה, שהשחורים היו כמה דרגות מתחת ללבנים. וזה חילול השם גדול, להתנהג כך… התורה אוסרת עלינו בכל תוקף להתנהג ככה. זה נקרא, 'נבל ברשות התורה'. אנשים משתמשים בכל מיני אמרות מחז"ל וכך מכסים את הרוע שלהם והשנאה שלהם לנשים. וזה הכי גרוע, כי נשים לא למדו את הדברים האלה. והן לא יודעות מה נכון ומה לא".

"אני פועלת כי אני לא יכולה לראות נשים אחרות מושפלות", מסבירה הורוביץ, "חינכו אותן לחיות בעיניים עצומות ואני אומרת, במקום שאין איש השתדל להיות אשה… אין לי חס וחלילה שום עניין בפרובוקציה. אני מקווה שמה שקרה היום יקרה כל יום. בהתחלה תשב אשה אחת מקדימה, ואחר כך שנייה תצטרף אליה ואז תבוא השלישית. הכל יחזור לאט להיות נורמלי, ושילמדו להתייחס לנשים".

מספרים לנו שהדרת הנשים היא פועל יוצא של מיעוט קיצוני ושולי שאין לו ממש השפעה. בפועל המיעוט הגס, הצעקני והאלים הופך את הרוב לחסר כח כל עוד אותו הרוב שותק וממשיך להשמע לציווי הקיצוני של המיעוט. יש התממות גדולה בהתייחסות לקווי מהדרין כמקרה היחיד של הדרת נשים ברשות התורה. האירועים המרכזיים בחייו של אדם, החל מנישואים וגירושים וכלה בקבורה נשלטים על ידי ממסד אורתודוקסי שבאופן בוטה מפלה לרעה נשים: הפרדת נשים בבתי הכנסת, איסור עליה לתורה לנשים, איסור אמירת קדיש או הספד של בת על הוריה, איסור נוכחות נשים או הפרדת נשים ודחיקתן לשוליים באירועים בעלי ציביון הלכתי (שחלקם ממומנים בכספי ציבור ורחוקים מלהיות אירועים של "מיעוט קיצוני ושולי").

אל תשארו שותקים כמו החכמים בסיפור על קמצא ובר קמצא, אל תהיו שותפים לנבלה ברשות החוק או ברשות התורה. צאו ועשו מעשה, צרפו אור לאור וגרשו את החשכה.

דבריה של יוכבד הורוביץ הובאו מתוך הכתבה "רוזה פרקס האמיתית", "הארץ" 23.12.2011

התמונות הן עבודות של Anna Kronick