jump to navigation

ושתי ואסתר: דימיון בין הפכים 15 במרץ 2011

Posted by Keren Fite in פורים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , ,
3 comments

במבט ראשון ושתי ואסתר שונות זו מזו באופן מובהק. סיפור המגילה מציג את ושתי כיפהפיה גנדרנית, המסרבת לציית למלך ומשלמת בחייה על עקשנותה. אסתר מוצגת כמי שיודעת את מקומה ואת תפקידה כאשה. היא פאסיבית וצייתנית. בפרקים הראשונים משמש הפועל "לקח" ביחס לאסתר: היא נלקחת על ידי מרדכי כבת, נלקחת אל המלך, מצייתת להוראות מרדכי. אין להתפלא כי היא "נושאת חן בעיני כל רואיה".

אלא שסיפוריהן של ושתי ואסתר דומים במבנה היסוד שלהם, וניתן למצוא מקבילות רבות בין מעשיהן של שתי הנשים. בסיפורה של אסתר המן מבקש להשמיד את העם היהודי בטענה שאינו מציית למלכות. בפועל המן הוא זה המושמד. היפוך דומה מתרחש בסיפורה של ושתי. אחשוורוש מבקש להיות השליט בביתו והמחליט על מעשיה של אשתו. את ההחלטה אחשוורוש מפרסם בכל מלכותו: "כל הנשים יתנו יקר לבעליהן", "כל איש שורר בביתו". מידת השליטה של המלך (הגבר) בביתו נמדדת במידת צייתנותה של זוגתו (האשה). בפועל, אחשוורוש שרצה לשלוט בכל, מבצע בדייקנות את הוראותיה של אסתר.

כמה פרשנויות מסבירות את סירובה של ושתי כמקרה פשוט של גנדרנות נשית. היא חשה שאינה נראית במיטבה, ולכן סירבה להופיע לפני המלך ואורחיו. פרשנות מעניינת אחרת רואה במעשה הסירוב של המלכה סוג של מרי אזרחי. ושתי ערכה משתה נשים במקביל למשתה הגברים שערך אחשוורוש. מאחורי הנהנתנות הסתתרו שיקולים פוליטיים: והיה ותתרחש הפיכה בזמן המשתה, נשותיהם של של שרי הארץ ישמשו כבנות ערובה למשא ומתן או לנקמה שתבטיח את המשך שלטונו של אחשוורוש. כלומר, ושתי אינה תמימה, גנדרנית ונהנתנית, אלא שותפה לשמירת שלטונו של המלך. אלא שאחשוורוש אינו רוצה שותפה שווה. הוא רוצה אשה שאפשר להראותה כחפץ ולהשתעשע בה. יש המפרשים את הציווי "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא", כפשוטו. המלכה צוותה להופיע לפני עדת גברים שיכורים בעירום מלא כשהיא עונדת כתר. על פי פירוש זה סירובה של ושתי הוא מעשה של אומץ של אשה המסרבת לשמש כחפץ שעשועים.

שמה של אסתר מרמז על הסתרה. במובן מסויים אסתר מסתתרת. היא מסתירה את מוצאה מפני המלך, היא מסתירה את רצונותיה וכוונותיה. בפרקים הראשונים אסתר לומדת את סביבת הארמון ואת המלך. כאשר היא נדרשת למעשה ההצלה, היא מאמצת חלק מאסטרטגיות הפעולה של ושתי. אסתר משנה את תוכנית הפעולה של מרדכי. היא מופיעה לפני המלך בזמן המתאים לה, לאחר שלושה ימי צום, תפילה והרהור. כמו ושתי היא מארגנת שלושה ימי משתה.

אסתר אינה מסתפקת בעשיה ובהצלה, אלא שותפה גם בכתיבה ובקביעת פורים כחג לדורות: "ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף לקיים את אגרת הפורים הזאת… ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר". הגמרא מספרת על מאבקה של אסתר למען הכללת סיפורה בתנ"ך: "שלחה להם אסתר לחכמים, כתבוני לדורות. שלחו לה, הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא ריבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה…" (מסכת מגילה דף ז').

אסתר מחושבת וזהירה יותר מושתי. דרך פעולתה מעודנת ומעוררת פחות התנגדות. אולם נחישותן ועצמאותן של שתי הנשים דומות.

Esther_Gentileschi

ארטמיסיה ג'נטילסי (1593-1652) בוחרת לצייר את הסצנה בה אסתר מפרה את צו המלך ומתייצבת מולו ללא הזמנה, תוך סיכון חייה. כאשר נכנסת אסתר בפני המלך, אחשוורוש זועם על הפרת האיסור לבוא בפניו ללא הזמנה. אסתר הרואה כעסו על פניו נבהלת ונשענת על הנערות המלוות אותה: "ותשא אסתר את עיניה ותרא את פני המלך והנה כאש בוערות מרוב החמה אשר בלבו… ותתבהל מאד ותפג רוחה ותשם ראשה על הנערה הסומכת ימינה". ג'נטילסי מן הסתם לא הכירה את הגירסה הזו המסופרת במדרש אסתר רבה, אלא את תרגום התנ"ך ליוונית שם נאמר שאסתר התעלפה בראותה את כעס המלך.

בתמונה דמותה של אסתר מוארת, ומיקום האור מושך את תשומת ליבו של הצופה אליה, והופך אותה, ולא את אחשוורוש, למוקד הציור, ובהשאלה למוקד הכח. בשונה מציורים אחרים של סצנה זו, אסתר אינה נופלת, אלא רק נשענת על נערותיה. עיניה עצומות למחצה במה שעשוי להראות כהצגת חולשה מתוזמנת היטב, ולאו דווקא בהלה ואיבוד שליטה.

אחשוורוש נשען קדימה בעניין, נמשך אל אסתר, המשחקת את תפקיד חייה כעלמה במצוקה. צוארה החשוף והמואר מרמז על האירוטיקה והפיתוי השזורים בסיפור המגילה.

איפה הבנות כולן? על נשים בחג חנוכה 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , ,
comments closed

חנוכה תשס"ה (3)

חג חנוכה הוא מקרה ממחיש נוסף לאופן בו המנהגים המקובלים דוחקים את רגלי הנשים, למרות שההלכה עצמה גורסת כי הן שוות לגברים בחובת הדלקת הנרות. הדלקת הנרות בחנוכה עיקרה פרסום הנס, ומשום שהנשים "אף הן היו באותו הנס", הן חייבות במצוות הדלקת נרות חנוכה. יש פוסקים המגדילים לעשות וטוענים כי אישה המדליקה נרות חנוכה אף מוציאה גברים ידי חובת הדלקת הנרות (דיון רחב בנושא אפשר למצוא אצל הרב אהרון ליכטנשטיין).

המנהג הרווח לא רק מוציא את הנשים מהטקס המרכזי של החג (הדלקת נרות חנוכה) ומותיר להן את תפקיד הטבחית-המארחת המטגנת סופגניות ולביבות וממונה על אירגון אירועי החג, אלא שהנאראטיב ההגמוני של החג מותיר לנשים רק את מקומן המסורתי כאימהות וכשומרות הבית היהודי.

במרכז סיפור חנוכה נמצאים גברים המוצגים כלוחמים עזים הנאבקים למען אמונתם. לפני המרד המזויין, בזמן המאבק הפאסיבי כנגד גזרות השמד, הנשים מופיעות כמי שמקריבות עצמן (ואת בניהן) על קידוש השם. למרות גזירת איסור המילה, הנשים ממשיכות למול את בניהם לזכר הברית בין העם לבין אלוהיו, והאישה היחידה המופיעה בשמה בסיפור חנוכה המסורתי היא חנה, המעודדת את שבעת בניה להקריב את חייהם ולא לעבור על מצוות היהדות במילה או במעשה. לפני מותו של צעיר בניה מורה לו חנה "אמור לאברהם אבינו: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה – נסיון  ואני –מעשה". גבורתה של חנה-האם באה לידי ביטוי דווקא בנאמנות הקיצונית לעקרונות הדתיים, המתעלה אף על נאמנותו של אברהם אבינו לאלוהיו. השמירה על הבית ועל המשפחה, הנתונה באופן מסורתי לנשים, הופכת בסיפור חנוכה לקטלנית. מתורת חיים המצווה "וחיי בהם", הופכת הזהות היהודית לעקרון המקודש יותר מהחיים עצמם, וסוכנת ההקרבה היא אישה.

מרים בת מתתיהו, יהודית ושלומציון המלכה

כאשר אתן מדליקות נרות ומספרות את סיפור החנוכה, ספרו גם את סיפורן של נשים חזקות אחרות.

על פי מסורת פחות מפורסמת, אחת הגזרות שגזרו היוונים על היהודים היתה "חוק הלילה הראשון". חוק זה היה אונס ברשות של בתולות יהודיות, בליל כלולותיהן, על ידי ההגמון היווני. מסופר על מרים, אחות החשמונאים, שהיתה בדרכה לסעודת החג לרגל נישואיה הקרבים. עם הגיעה קרעה את בגדיה וגילתה חלק מגופה. אחיה התביישו במעשיה ובאו להרגה. מרים הרימה את קולה עליהם ואמרה: "ומה שעמדתי לפני צדיקים עירומה בלי שום עבירה, הרי אתם מקנאים בי, ואין אתם מקנאים למסרני בידי ערל להתעלל בי?…". בהמשך, לוקחים האחים את אחותם אל השליט היווני בתואנה שהם מוסרים אותה לידיו, אך מנצלים את המעמד כדי להרוג אותו.  במעשה זה מתחיל מרד המכבים (בגירסאות אחרות מרים בת מתתיהו עומדת עירומה אל מול הסנהדרין על מנת לעורר מרד).

ספר יהודית מוגדר כספר חיצוני שאינו כלול במנין ספרי התנ"ך. מעשה יהודית נחשב לאגדה ויש הטוענים שזהו הרומן ההסטורי הראשון. יהודית מצילה את כל יהודה מפני מצור בראשות הולופרנס. היא מציגה עצמה בפני המצביא, מפתה אותו ביופיה, מאכילה אותו גבינה מלוחה ומשקה אותו יין, ועורפת את ראשו כאשר הוא משתכר ונרדם. במסורת היהודית הסיפור נקשר לתקופת המכבים ולמרד החשמונאים.

בשני המקרים מדובר בנשים שעוצמתן טמונה במיניותן. מרים מפרה את כללי הצניעות המוטלים על נשים בכך שהיא מפגינה בעירום בוטה כנגד חוסר יכולתם של הגברים לגונן על בתוליה ועל קדושת נישואיה. יהודית מפתה את הולופרנס במיניותה, אולם בשעה שמחאתה של מרים ישירה וגלויה, יהודית הורגת את הגבר המאיים על עמה בתחבולות עקיפות.

שלומציון המלכה (139-67 לפנה"ס) נישאה ליהודה אריסטובלוס. לאחר מותו נשאה לאחיו אלכסנדר ינאי, כחלק ממצוות היבום. ינאי רדף את הפרושים ותקופת שלטונו היתה רצופה עימותים בין היהודים שהתקרבו לתרבות ההלניסטית לבין היהודים שעמדו על נאמנות לדתם. לאחר מותו מינה ינאי את אשתו ליורשת על פני בניו. תקופת שלטונה של שלומציון נמשכה 9 שנים והיתה תקופה של שלום. שלומציון קירבה מחדש את הפרושים, ובעזרת דיפלומטיה ממולחת הצליחה לשמור על עצמאות ממלכת יהודה. שלומציון כנסה מחדש את הסנהדרין בראשות רבי שמעון בן שטח, והאגדה מתייחסת לתקופת שלטונה במונחים של ימי משיח: תקופה של שפע ושלווה בה יורד הגשם בעיתו והאדמה הפוריה מצמיחה תבואה בכמות שיא.

חג הבנות

בקהילות צפון-אפריקה היתה נהוגה מסורת "חג הבנות" הנחגג בלילה השביעי של חנוכה. בלילה זה, חגגו הנשים את כניסת ראש חודש טבת (חגיגה השמורה באופן מסורתי לנשים), אכלו מאכלי גבינה מלוחה כזכר למעשה יהודית, באותו הלילה הגיעו הנשים לבית הכנסת כדי לגעת בתורה, והעניקו מתנות וברכות לבנות.

התמונה:
Artemisia Gentileschi, Judith Beheading Holophernes, 1612-1621

ארטמיסיה ג'נטילסי היא האישה הראשונה שהתקבלה לאקדמיה לציור, ובין הנשים הבודדות שהעזו לצייר סצנות הסטוריות ודתיות בתקופה בה נשים נתפסו כבלתי מסוגלות להתמודד עם נושאים חשובים שכאלה. ארטמיסיה ציירה נשים חזקות, ביניהן יהודית. בניגוד לציורים אחרים המדגישים את מיניותה של יהודית, ג'נטילסי מציירת את יהודית יותר כדמות ארצית ועניינית מאשר כנשית ומפתה. יהודית נתפסת בציור ברגע בו היא כורתת את ראשו של הולופרנס. היא מבצעת את המשימה בדייקנות ובמיקוד של קצב, ללא אכזריות אך גם ללא רחמים או רתיעה מהמשימה האלימה. הסטוריוניות פמיניסטיות מפרשות את הציור, בין השאר, כביטוי לאלימות שחוותה ג'נטילסי כשנאנסה בצעירותה על ידי אגוסטינו טאסי, מי שמונה להיות המורה שלה לציור. אביה של ג'נטילסי דיווח על האונס, וטאסי נשפט ונענש. במהלך המשפט ג'נטילסי עברה חקירה תחת עינויים על מנת להוכיח את כנות טענותיה (ההגיון המעוות שעמד מאחורי נוהג חקירת עדים תחת עינויים היה שאדם המסוגל לחזור על סיפורו במהלך עינויים לבטח דובר אמת).