jump to navigation

אבל איזו ברירה יש? איך אפשר לשנות את הסיפור? כמה הרהורים על הורות אחרת 12 במרץ 2013

Posted by Keren Fite in יום האישה, משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, פמיניזם בנעלי בית.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

"את צודקת", אמרה לי א', "הקונפליקט הזה של אמהות ועבודה הוא שחוק ומוכר. אבל עדיין הקונפליקט אמיתי, וכולנו כלואות בתוך המאבק הזה. יש בכלל איזה דרך החוצה?"

"אני לא חושבת שיש דרך רק אחת", עניתי, "וגם אם יש דרכים החוצה, הן עדיין בתהליך התהוות."

עיקרון הרצף ושוק העבודה

את הדרך שלי החוצה התחלתי עם "עקרון הרצף" של ג'יין לידלוף. קיבלתי את הספר במתנה כשנולד בני הבכור. אחד הטיעונים המרכזיים בספר הוא שעל מנת ליצור ילדים בריאים ומאושרים יש לשאת את הילד צמוד לגוף, רצוי לגופה של אימו. למרבית האירוניה מהר מאוד הסתבר שהילד קרא והפנים את עקרונות הספר הרבה לפני, ולא היה מוכן להמצא בשום מקום אחר חוץ מאשר על הידיים, מה שגרם לי לתעב את ספרה של לידלוף בקריאה ראשונה.

למה לתעב? משום שלידלוף טוענת ש"אם יבינו האימהות את החשיבות הרבה של נוכחותן בשנה הראשונה לחיי התינוק, הן עשויות לוותר על עבודתן כדי למנוע את החסכים שעלולים… להזיק לתינוק". ועוד יותר מכך, לידלוף מכריזה כי "עוד לפני שהפכנו להומו סאפיינס היו לנו אינסטינקטים מדויקים ומיומנים להפליא בכל פרט ופרט הנוגע לגידול ילדים."

"תאוריית הרצף" מתאר את החברה המערבית כחברה חולה המנותקת משורשיה הטבעיים, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה ש"טבע" הוא מושג טעון ומורכב לא פחות מהמושג "תרבות." מקריאת הפרק האישי בספר, ברור שלידלוף עברה חוויה משמעותית במהלך שהותה עם השבטים האינדיאנים בדרום אמריקה. אלא שתרגום החוויה לתיאוריה גורפת על המין האנושי, היא הגורמת לכשל הטמון בספר.

לידלוף מתעלמת בנוחיות מהעובדה ש"אינסטינקטים" לא בהכרח מובילים לדפוסי הורות מקובלים, וכי קשה מאוד להוכיח את קיומו של דגם אחד נכון של הורות. במובנים רבים לידלוף שבויה בתפיסה הרואה באם את המטפלת העיקרית והמשמעותית ביותר עבור תינוקה, ואת תקופת הינקות כתקופה המכוננת והמשפיעה ביותר על חיי האדם הבוגר.

אבל, למרות הדחיה הראשונית כלפי הספר, הטענה כי "אמהות [אינן צריכות להתרכז] רק בדאגה לתינוק, אלא בעשיה ההולמת אנשים בוגרים ואינטליגנטים", היתה מסקרנת ומושכת מספיק כדי שאקרא בו בפעם השניה. בעוונותי השהות המתמדת בבית עם הבן שלי שיעממה אותי עד מוות, ונדמה היה לי כי שנינו ראויים לגורל טוב יותר.

הטענה המעניינת בספרה של לידוף היא שההפרדה בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים היא הפרדה מלאכותית ושגויה. את הטענה הזו מעלה גם פיליפ אריאס ב"היסטוריה של ילדות." ההבדל בין שניהם הוא שאריאס טוען שהאופן בו אנו תופסים ילדים נובע מהבניה תרבותית. בשונה ממנו, לידלוף טוענת שדרכם של השבטים האינדיאנים היא מהותית אינסטנקטיבית ומולדת.

מה שעניין אותי כאמא טריה היתה העובדה שבתפיסה שאינה מבחינה בין ילד לבין מבוגר, אין כל סיבה להפוך את הילד למרכז עולמה של אימו, אלא יש לשלב אותו בחיי העשיה שלה. יותר מכך, הילד אינו "טוב" או "רע", אין צורך "לעצב" אותו אל תוך תבנית מסויימת, והטיפול בילד אינו בהכרח "עבודה" של האם ובודאי שאינו ה"קריירה" שלה.

tierney-gearon-1

אלא שבמציאות ההפרדה בין עולם העבודה המונע על ידי כללים של תחרות, הישגים ושיקולי עלות תועלת לבין עולם הבית והמשפחה הפועל לפי עקרונות של אהבה ונתינה ללא תמורה הופכת את שילובם של הילדים בתוך עולם המבוגרים לבלתי אפשרית, אם לא מופרכת מיסודה. מעטים הם מקומות העבודה המסכימים לקבל אמהות ביחד עם התינוקות שלהן, או מסוגלים לאפשר הנקה ו/או נשיאה מתמדת של התינוק.

פתרון אפשרי אחד הוא לוותר מראש על הניסיון לשלב בין העולמות, ולהשאר בבית בשנים בהן הילדים צעירים. ברוב המקרים האם היא המוותרת. להחלטה הזאת יש השלכות משמעותיות על עצמאותן הכלכלית של נשים, על יכולת ההשתכרות שלהן ועל סיכויהן להשתלב בעתיד בשוק העבודה. פתרון אחר, גם הוא של אמהות, הוא להקים עסק עצמאי שמאפשר עבודה מהבית. ברמה כזו או אחרת פתרון כזה מאפשר לשלב את הילדים בעולם המבוגרים. הקושי כאן הוא שפיתרון זה מתאים לאמהות שתחום העיסוק שלהן ואופיין מאפשרים הקמת עסק עצמאי.

בישראל הולכת ומתהווה קבוצת מאבק, שמים את המשפחה במרכז, שטוענת שיש להתאים את מקומות העבודה למשפחה, ולא את המשפחה למקומות העבודה. כלומר, לסיים את יום העבודה בשעות סבירות ולהמנע מקביעת ישיבות אחרי השעה 16:00. מציאותי? אין לדעת. בינתיים, תנאי שוק העבודה הדינמי וחסר היציבות גורם למעבידים דווקא להדק את הפיקוח על העובדים ולאסור על עבודה מהבית.

מודל הורות משותפת

רוב הפתרונות הללו מתעלמים מקושי עיקרי אחד: הציפיה שהאם תהיה המטפלת העיקרית בילדיה, וההנחה שהבאת ילדים והטיפול בהם היא הדרך הבלעדית למימוש עצמי עבור האשה. אף אחד מהפתרונות אינו רואה באב מטפל בעל יכולת בילדיו, ובמובנים רבים חלוקת העבודה השמרנית בין גברים-מפרנסים לבין נשים-מטפלות נשמרת.

פתרון מאתגר אחר הוא מודל "הורות משותפת." לפי מודל הורות זה שני ההורים לוקחים חלק שווה בעבודות הבית, בטיפול בילדים ובפרנסת המשפחה. המחיר העיקרי הוא בעיקר כלכלי. שני בני הזוג מחוייבים לעבודה חלקית וכפועל יוצא הכנסתם המשותפת יורדת. יש גם מחיר מקצועי: שני בני הזוג מוותרים על אפשרויות קידום פוטנציאליות למען הטיפול במשפחה. מעבר לאתגר הכלכלי והמקצועי, מצוי אתגר מורכב יותר של שינוי דפוסי התנהגות ודרכי חשיבה מקובלות בהתנהלות הזוגית, ושילובו של מודל הורות יוצא דופן עם עולם עבודה תובעני.

המקרה של מארק ואיימי וואשון מוכיח עד כמה מודל ההורות המשותפת הוא מאתגר ומאוד לא ברור מאליו או "אינסטנקטיבי" כמו שנטען ב"תאוריית הרצף". בשעה שמקומות עבודה הפנימו את זכותה של האם לחופשת לידה ולמעבר לשבוע עבודה מופחת שעות, עבור גברים אפשרות כזו אינה לגיטימית. כשמארק חיפש עבודה חלקית איש לא הזמין אותו לראיונות. כאשר השמיט את הנושא מקורות החיים שלו, הוא זומן לראיונות, אבל האווירה החברית החמה התחלפה במהירות לריחוק קריר כשהציג את בקשתו לעבוד ארבעה ימים בשבוע. בסופו של דבר מארק מצא עבודה בתחום השיווק. בימים בהם הוא יוצא מוקדם מהמשרד, הוא משתדל לא לבלוט יותר מידי בשטח. הוא לא מתבייש בבחירות שבחר בחייו. הוא פשוט אינו מעוניין להפוך אותן לנושא לדיון במשרד.

אם הגבר מתמודד עם ציפיות חברתיות ונורמות עבודה נוקשות, האשה צריכה להתמודד עם הויתור על היותה המומחית הבלבדית לטיפול בילדיה. בבוקר הראשון של חזרתה לעבודה איימי הכינה עבור מארק רשימת הנחיות כיצד לנהוג עם התינוקת ומה לעשות איתה במהלך היום. מארק התבונן בה לרגע כשהושיטה לו את הרשימה, ואז קרע את הדף לחתיכות קטנות. בלי מילים הוא אמר לה: הניחי לי להתמודד בדרכי שלי. איימי נאלצה ללמוד לקבל הורות אחרת, הורות שדרכה וסיגנונה שייכים למארק ושונים משלה. שני בני הזוג למדו להכיר בלגיטימיות של שני סגנונות הורות תחת קורת גג אחת, ולנהל משא ומתן על גבולותיו של השוני.

התמונה: מתוך התערוכה “אני מצלמה” (2001) של  טירני גירון. גירון תיעדה את מסע הפיכתה לאם, ואת הקשיים הרגשיים שליוו את היווצרותה של המשפחה, והתפרקותם של נישואיה. גירון יוצרת תמונות צבעוניות הלוכדות רגעים של קסם ובלבול במפגש בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים. מתוך התרסה, בלבול ושאלה המצולמים מביטים ישירות אל הצופה ומזמינים אותה להתעמת עימם, להתעמת עם עצמה

אשת חיל היא נסיכה כלואה 10 במרץ 2013

Posted by Keren Fite in יום האישה, משהו לקרוא, ספרות מקור.
Tags: , , , , , , , , ,
1 comment so far

"את חייבת לקרוא את הספר הזה," אמרה לי החברה שהשאילה לי את "אשת חיל" של ליהיא לפיד, "הוא תופס את כל הרגעים הקשים שאף אחת לא מדברת עליהן," היא הוסיפה, "ממש מצאתי את עצמי בתוך מה שהיא כותבת".

לפיד כותבת על אשה המחליטה להפוך לאם, ומתארת את תהליך ההתפקחות הקשה והכואב שהחלטה זו מביאה. הכתיבה בגוף ראשון, המזכירה מאוד את סגנון הכתיבה של לפיד בטור הקבוע שלה בעיתון, יוצרת את הרושם שמדובר בסיפור אוטוביוגרפי. אלא שבפועל, לפיד מצליחה להמנע מהסגרת פרטים אישיים יתר על המידה על המשפחה הידועה אליה היא משתייכת, ומתאמצת לספר סיפור אוניברסלי שיחשוף את השקר הגדול של האמהות המאושרת.

בתוך סיפורה של "אני" המספרת את הסיפור, משולב סיפורה של "הנסיכה", שהיא חברתה של אני-המספרת, ובו זמנית דוגמה למודל הפנטזיה המושלמת של נישואים ואמהות, מודל שמתנפץ לנגד עינינו תוך כדי קריאה. הקטעים ממכתבי הקוראות הנאמנות של טורה השבועי של לפיד, קוראות המספרות לה עד כמה היא נוגעת בחייהן ועד כמה היא מספרת את האמת שאיש אינו מעז להוציא אל האור, רק מחזקים את המגמה להפוך את הספר לסיפורה של כל-אשה.

מה שמעורר תמיהה ב"אשת חיל" אינו האופן המשועשע בו לפיד מתארת את תהליך התדרדרותה של אשה רווקה מאנדיווידואל עצמאי בעל יכולת מקצועית וחברתית, ליצור חסר רצון עצמי המקריבה את כל כולה למען ילדיה ובעלה: "היא מעולם לא חשבה שתהיה אשת איש ואמא במשרה מלאה, הרי לא בשביל זה היא למדה, היא מסוגלת להרבה יותר". סגנון כתיבה הומוריסטי שמסתיר כעס וכאב מאפיין נשים הכותבות על קשיי האמהות.

מה שמעורר תמיהה ואכזבה היא העובדה שלפיד כועסת בעיקר על עצמה, על כך שהקריבה לשווא, על כך שהזניחה את עצמה ואת בן זוגה, ויותר מכך על כך שלא הגשימה את האגדה: "הקרבתי בלי לשאול אם משהו צריך את כל ההקרבה הזאת בכלל. ונתתי בלי שבדקתי אם משהו אכפת לו בכלל מכל הנתינה הזאת. כי היה לי ברור שאני יודעת מה כולם צריכים. כי החלטתי שאני יודעת מה צריך לתת, ומה הילדים שלי צריכים, ומה הבעל שלי צריך… נאבקתי להספיק ולעשות ולתת את כולי, בלי שמישהו ביקש, בלי שהעזתי לבקש עזרה, בלי להתפנק, בלי להעמיד את עצמי בראש סדר העדיפויות, וקיוויתי והאמנתי שיום אחד זה יקרה. שיום יבוא וכולם יבינו, וכולם ירכינו ראש בהערצה".

לרגע היא לא עוצרת את המרוץ המטורף אל היעד הנכסף של אושר ועושר, ועוד יותר מכך היא לא מעלה בדעתה אפשרות שאולי יש סיפור אחר, ולא רק סיפור אחד אלא הרבה סיפורים, ואיתם דרכים שונות ומגוונות להיות מאושרת. באגדה של ליהיא לפיד יש רק דרך אחת להיות מאושרת, והדרך הזאת מתגשמת על ידי מימושו של פוטנציאל אישי ערטילאי, בשילוב הגשמה מלאה של אגדת הנסיך על הסוס הלבן.

גם אחרי שלפיד מגיעה לתובנה ש"זה אדיוטי לבזבז את החיים האלה, את הסיבוב היחיד שלי בלונה פארק המוטרף הזה של החיים, בלדאוג שהדברים יהיו כמו שצריך. כי אין כמו שצריך," עדיין היא מחוייבת "לא להכנע למשחק הזה… היא תילחם בגבולות הסיפור, היא תשנה את הסוף. כי היא האמינה באושר ועושר גם אחרי סוף הסיפור." ובסופו של דבר "אושר ועושר" אינו מגולם בילדים, או בהצלחה מקצועית. "אושר ועושר" בא לידי ביטוי בהחזרת "הנסיך" הביתה, לא כאבא, אלא כבן-זוג אוהב, כמו שהיה לפני פרוץ הילדים אל חייהם: "הזמנתי אותו לצאת לא כמו זוג ותיק שסוחב שקים של מידע על הגב, שיודע הכל אחד על השני, אלא כמו איש ואישה שרוצים להכיר אחד את השני… למזלי הגדול הוא הסכים לצאת איתי לדייט".

sally mann immediate family-2

ובמובן זה "אשת חיל" אינו מחדש דבר. תילי תילים של מילים נשפכו על הדרישות הסותרות של בית ושל קריירה, על העובדה שלמרות שנדמה שהמהפיכה הפמיניסטית הסתיימה ואפשר כבר להפסיק לשרוף חזיות, עדיין יש פערים בלתי ניתנים לגישור בין "הפוטנציאל" לבין מימושו של אותו פוטנציאל במציאות.

הקושי עם "אשת חיל" אינו בנושא עליו בחרה לפיד לכתוב. הרי תילי תילים של מילים נשפכו על אהבה, ועדיין יש ספרים נפלאים הנכתבים בנושא. האכזבה נובעת מכך שלא רק שליהיא לפיד לא מביאה בשורה חדשה לנושא ישן, ושבדרך כתיבתה אין עומק ומשמעות מעבר למה שכבר ידוע, אלא שמסקנתו של הספר שמרנית להחריד.

כמו הנסיכה באגדות, לפיד מגדירה את עצמה כאדם שלם רק אם היא חלק מזוג, רק אם היא נחשקת ונאהבת על ידי גבר. בכך היא מנציחה את חוקי האגדה הבלתי-מציאותיים ולא משנה דבר. הנסיכה אולי למדה לכתוב ספרים ולכעוס על קשיי חייה, אבל נותרה כלואה בארמון.

התמונה: מתוך הספר "משפחה מיידית" (1990) של סאלי מאן. מאן מצלמת את ילדיה ברגעים שונים המשקפים את פניה השונות של הילדות. הילדים מצולמים בעירום (מה שגרם סקנדל בזמן פירסום הספר והצגת התמונות בתערוכות), לעיתים רגועים, מחייכים, מלאכיים, לעיתים פצועים, כועסים או בוכים. מאן אינה מהססת להציג את יחסיה המורכבים עם ילדיה באמצעות הריחוק שמאפשרת עדשת המצלמה. חלק מהתמונות מבויימות ומהוות מעין "תמונה חיה" המשקפת אידיאלים של אימהות ושל ילדות ופרשנויות מחייכות או נושכות של אידיאלים אלו.

ג'קי: המסע אל אימא 28 בינואר 2013

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, סרטי נשים.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

סופי וקאריס מעולם לא הכירו את אימן. אימא עבורן היא "רחם" ותו לא: האישה האמריקאית שילדה אותן, ומסרה אותן לטיפולם של אבא ואבא, זוג הומוסקסואלים שגידלו אותן באהבה רבה בהולנד. "כשאינך יודעת מי אימא שלך," אומרת סופי בפתיחת הסרט, "כל אישה יכולה להיות אימא."

סופי (קאריס ון הוטן) היא עורכת מגזין אמביציוזית ודעתנית המקדישה עצמה לעבודתה. דאן (ג'לקה ון הוטן, אחותה בחיים ולא רק על המסך), מקדישה עצמה לרצונם של אחרים, החל מילדי הגן בו היא עובדת וכלה בבעל שמנהל את חייה. כל אחת שקועה בחייה, והקשר ביניהן רופף ומוגבל לפגישות במהלך ארוחות ערב מזדמנות עם הוריהן. שיחת טלפון בלתי צפויה מארה"ב מזמנת להן פגישה עם אימן.

Jackie-Poster

האם מאושפזת בבית חולים לאחר ששברה את רגלה. היא לא יכולה לנהוג בעצמה, ומשום שהיא סובלת מנזק בעור התוף היא אינה יכולה לטוס לבית החולים השיקומי אליו היא מיועדת להגיע להשלמת הטיפול. תמונה של התאומות כתינוקות, שנמצאת בארנקה של האם, מובילה את הצוות המטפל לפנות לשתי האחיות ולבקש שיגיעו לארה"ב כדי לעזור לאימן. סופי המעשית מסרבת מיד. דאן החולמנית קופצת על ההזדמנות להכיר את אימה ומסרבת לקבל לא כתשובה.

הפתיחה המופרכת משלבת פאתוס והומור, ומהווה הקדמה ראויה למסע הנשי שמהווה את עיקר הסרט. שתי האחיות נוסעות מהולנד לארה"ב כדי להסיע את אימן בקרוון רעוע לאורכה של ניו-מקסיקו.

בדרכן יפגשו בכל הקלישאות המקובלות של סרטי מסע: התקשורת הסלולרית תקרוס ותשאיר אותן מנותקות מהעולם המוכר, בתזמון מושלם גם מיכל הדלק יתרוקן ויותיר אותן בלב מדבר, פגישה בלתי צפויה עם נחש תוביל לקרבה בין האם לאחיות ובין האחיות לבין עצמן, הנסיעה בין נופי מדבר פראיים תביא לרגעים של תובנה.

"תמיד דמיינתי אותך כסוג של אינדיאנה ג'ונס, ואותי מצטרפת אליך למסע הרפתקאות" מספרת דאן לאימה ברגע של גילוי לב. לאורך המסע, האם (הלן האנט בתפקיד אקסצנטרי ומשחק משובח) הופכת מזרה שתקנית ועוינת, למורת דרך שמלמדת את שתי האחיות משהו על עצמן ועל העולם.

מה שמתחיל בעלילת מסע בנאלית למדי, הופך למשל מעורר מחשבה על יחסים, זהות, ומשמעותה של אימהות. בשונה מהסטריאוטיפ המקובל לפיו האימהות הינה קשר ייחודי הנרקם בין אישה לבין בתה, היחסים הנרקמים בין סופי, דאן וג'קי מעידים כי הקשבה, חמלה, נוכחות וקבלת האחר-הזר על כל מוזרויותיו הן אבני היסוד החיוניות לקשר אנושי משמעותי.

האחיות דוברות שתי שפות, הולנדית ואנגלית, והדיבור המשולב בשתי השפות יוצר מעין מגדל בבל לשוני בו, בשונה מהסיפור המקראי, הבלבול מתהווה לכדי חירות. שפת אם אינה בהכרח השפה אותה מדבר אדם מילדותו עם אימו, אלא שפה המייצרת תקשורת הכלה והקשבה, שפה שלעיתים רבה בה השתיקה על הדיבור.

שתי האחיות, שאינן אימהות בעצמן, מוצאות את הדרך להקשיב ולהכיל את עצמן ואת זולתן. כי ההיכרות עם האחר כמוה כיציאה למסע הרחק מעצמך, הרחק מהמוכר והבטוח; והאימהות, כמהות וכחוויה, טמונה בנכונות ללדת מחדש ולהיוולד מחדש בכל רגע ורגע.

ג’קי – הטריילר של הסרט

שבויות בידי הבחירה 30 במאי 2005

Posted by Keren Fite in הרהורים.
Tags: , , , , , , ,
comments closed

אביבה קרול כותבת במוסף יום שישי של "גלובס" על התופעה המתרחבת של מלוניות ליולדות ("סוויטה בייבי", 26.5.05). בית חולים ליס מצטרף לבית חולים שיבא ופותח מלונית חדשה ליולדות. אחריו כבר מתכוננים להצטרף לחגיגה בית חולים בילינסון, בית חולים רמב"ם ובית חולים הדסה עין-כרם, וכמו שאומר השיר הידוע, זוהי רק ההתחלה של הפרטה בפועל של שירות רפואי בסיסי, העומדת בניגוד לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה.

"על-פי הנחיית משרד הבריאות [יולדות] אינן יכולות לצאת מהשגחה רפואית לפחות [למשך] 48 שעות, וכאשר עומדת בפניהן האפשרות לעבור מחדר של שתיים-שלוש יולדות על כל משפחותיהן לחדר פרטי מאובזר ומצויד, רבות מהן בוחרות בה".

"יולדות הן קהל שבוי", מסכמת קרול וקובעת, "למעשה, יולדות הן מקור ממון בלתי נלאה".

"זו הבחירה של היולדת להתפנק" טוען פרופ' רוטשטיין, מנכ"ל בי"ח שיבא. "אני לא מבין אותך כאישה, מדוע את מתקוממת נגד זה שאישה שיש לה אמצעים רוצה להיות בחדר לבד עם בעלה", מתמם ד"ר משה משיח, מנהל בי"ח וולפסון.

 

כשאת אומרת "בחירה" למה את מתכוונת

יש בחירות שאינן פתוחות בפני נשים בארץ, אלא אם כן הממון מצוי בידן, או שהאידיאולוגיה בוערת בעצמותיהן. בתי החולים מקבלים 6,799 ש"ח עבור מהלך הטיפול ביולדת. יולדת הבוחרת "להתפנק" במלונית תשלם כ- 1,300 ש"ח עבור לינה וארוחת בוקר. המשמעות בפועל היא שבית החולים מקבל תשלום כפול מביטוח לאומי ומהיולדת.

לעומת זאת, יולדת הבוחרת ללדת בבית לא תקבל כל החזר מביטוח לאומי, תממן את התשלום למיילדת מכיסה, ועל מנת לקבל את מענק הלידה תאלץ להגיע לבית חולים תוך 24  שעות ממועד הלידה. רוב בתי החולים בישראל לא מאפשרים לאישה לבחור את המיילדת שתלווה אותה במהלך הלידה, ואלו שכן מאפשרים בחירה שכזו גובים עבור שירותי המיילדת תשלום נוסף. גם כאן מדובר בתשלום כפול על שירות עליו מקבל בית החולים תשלום מביטוח לאומי.

רוב בתי החולים אינם מאפשרים ליווי של דוּלוֹת, ובמקרים רבים נאלצת היולדת להציג את הדוּלָה כאחות או כחברה. בכלל בתי חולים לא מחבבים נשים העומדות על דעתן, ומעדיפים שהיולדות יקבלו בהכנעה את הפרוטוקול הרפואי ולא יבלבלו את המח. ברבים מבתי החולים ניתן להכנס לחדר היולדות רק בליווי של מלווה אחד, ואז נדרשת היולדת להחליט בין הדולה לבין בעלה.

מישהו אמר "בחירה" ?

 

בחירה : מגבלות, אשליות וכפיה

בכלואות* בוחנות הלנה מישי ונעמי כאהן את המושגים "בית", "טבע" ו"בחירה" בהקשרם התרבותי ביחס לפיריון ואי-פיריון. מישי וכאהן מציגות את האירוניה החבויה באשליית "הבית שבתוך בית החולים" המוצגת בפני יולדות המשתכנות במלונית הצמודה לבית החולים, זוכות ל"ביות" מלא של התינוקות, ויולדות בחדרי לידה המצויידים באביזרים המאפשרים לידה "טבעית".

מראית העין של הבית מעתיקה את הביטחון המשוייך לבית אל תוך הסביבה הרפואית, מצביעה על הסכנות האפשריות הטמונות בלידה ורומזת על הגבלתן של נשים לסביבת הבית באמצעות הדרישות החברתיות המנוגדות בנוגע לנשיות ולאימהות.

מישי וכאהן אינן חוסכות שבטן גם מהדיונים הפמיניסטים בנוגע להריון, לידה ואמהות. עבור הפמיניזם המטריארכלי (המדגיש את ייחודה של האישה כמי שמסוגלת ליצור חיים), לידת בית מוצגת כבחירתה של האישה המשוחררת, והבית נתפס כאתר בו האישה היא אדון לגופה. האישה מוצגת כמי ש"מחוברת" לגופה, כמי שבנויה ללידות, וכפועל יוצא כמי ש"יודעת" באופן אינטואיטיבי כיצד ללדת ואינה זקוקה לעזרת מוסדות כדוגמת בית חולים. כפועל יוצא, אישה היולדת בניתוח קיסרי או בעזרת זריקת אפידורל נחשבת לאישה "פחותה", המתכחשת לעצמיותה.

נאראטיב העל של "זכות האישה לבחור" (רופא, בדיקות שונות במהלך ההריון, לידה בבית חולים או לידה בבית, החלמה במלונית לאחר הלידה) מעמעם מלכתחילה את מורכבותה של הבחירה. נשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, נשים שמצבן הבריאותי אינו תקין או שחל שיבוש כל שהוא במהלך ההריון שלהן, מוגבלות מראש באפשרויות הבחירה העומדות לפניהן, והנאראטיב התרבותי המכתיב בחירה מסוג מסויים מאוד אינו מציאותי עבורן. מתוך ראיה זו, הבחירה עשויה להפוך לעול כשם שהיא יכולה לאפשר תחושת חופש. ביחד עם הבחירה מגיעה תחושת אחריות היוצרת במקרים מסויימים תחושת אשמה. לעיתים, הבחירה עצמה מונעת על ידי לחץ חברתי (פטריארכלי או מטריארכלי) ולא על ידי אוטונומיה. ומעבר לכך, מהרגע שמתבצעת בחירה, היא קובעת במידה רבה את מהלכן של הבחירות שיבואו אחריה.

הפיקפוק ביציבותם של המושגים "בית", "טבע", ו"בחירה" לא נועד לערער עליהם אלא להרחיב את גבולותיהם. מהרגע ש"בית" אינו מסמן רק ביטחון הטרוסכסואלי של המעמד הבינוני, נפתחות אפשרויות של בתים שונים הכוללים מערכות יחסים ייחודיות ותנאים כלכליים מגוונים. ההליכה מעבר למשוואה "אמהות = טבע" פותחת שיח עשיר יותר בנוגע לאפשרויות הגלומות בנשיות. הצגת המגבלות הפיזיות, החברתיות והכלכליות המשפיעות על בחירות שונות להן נדרשת אישה בהריון עשויה להקל ולעדן את משא האחריות והאשמה המוטל על האמהות שבדרך.

*Helena Michie and Naomi R. Cahn, Confinements : Fertility and Infertility in Contemporary Culture (1997).