jump to navigation

המשפחה היא שדה בו הטירוף גדל כמו עשבים שוטים 13 באפריל 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
2 comments

כל חייה ניסתה אלן להבין את החלום החוזר הטורד את מנוחתה: אימה מחליקה איתה מתחת לפני הנהר, והיא כמעט טובעת. אחרי חיים של מאבק בעוני והתמודדות עם אב שתיין ואלים ואם מנוכרת קשת יום, אחרי שילדיה בגרו ושני בעליה כבר נפטרו, אלן יוצאת לברר את תעלומת חלום הטביעה. היה או לא היה?

הספר סובב סביב שאלות של זיכרון וזהות. כמו סיפור בלשי מצטברים הרמזים אודות זיכרון הטבילה/טביעה בנהר, עד אשר אחיה של אלן מספר לה את גירסתו לסיפור. או אז, ניצבת אלן בפני השאלה האם חובה עליה לבחור, האם יש סיפור זהות נכון אחד, או אולי כל הסיפורים וכל הזיכרונות יכולים להתקיים זה לצד זה.

my-drowning מציאות החיים של "הטביעה שלי" היא מציאות של תנאי קיום קשים ואכזריים בקהילה כפרית עניה. חיי מחסור הסובבים סביב העדר: ילדי המשפחה רעבים, לובשים בגדים שהתקבלו מצדקה ונעליים קטנות מכפי מידתם, הוריהם לכודים במאבק השרדות ואינם פנויים לטפל בהם.

גרימסלי מתאר תיאור ריאליסטי של עוני ומצוקה. חיי הילדים אינם חיים של שמחה, מציאות חייהם רחוקה מתיאורי המשפחה המאושרת המסתפקת במועט שמתארת לואיזה מיי אלקוט ב"נשים קטנות". רגעי העונג נדירים ומעטים.

אך, למרות הקושי, אלן מתגעגעת לילדותה ולאמה האהובה. את חוויית ההעדר היא ממלאה בדימיון ובמישור קיום מאגי: אלן זוכרת את אחותה הקטנה שמתה בהעדר טיפול רפואי. האחות מלווה אותה. היא "רואה" אותה גדלה. מישור המציאות המאגית מעלה שאלה בנוגע למהימנותה של אלן כמספרת, ולמהימנות גירסת העבר אותה היא מספרת. לחילופין, המימד המאגי הוא מימד של מציאות מקבילה, מנחמת ומכילה כמו מי הנהר שיש בהם מוות ופחד, אך גם זרימה אין-סופית.

הספר כתוב בגוף ראשון, והוא שילוב קטעי נרטיב בזמן הווה ובזמן עבר: הנרטיב בזמן עבר מביא את זיכרונות הילדות של אלן הצעירה, הנרטיב בזמן הווה מאפשר לאלן הבוגרת להתבונן על חייה. אלן הצעירה מתארת את ילדותה ללא כחל וסרק, על העוני, האלימות, הקור והרעב שאיפיינו אותה. אלן הבוגרת רואה את הוריה כפי שהם: שורדים נוכח מציאות חיים חסרת רחמים. היא עצמה מצליחה לבנות חיים עצמאים ושונים, אך משהו בה כמה אל המציאות המאגית של ילדותה, מבלי לייפות את אכזריותה של מציאות החיים בהרי אפלצ'יה.

"אהבתה של אמא נשפכה על מדסון כמו מפל מים טהור ומנצנץ. גם אבא הציג את גאוותו בבנו החדש ונשא אותו על זרועו הכפופה בשרוול חולצת הפלנל כשלגם ויסקי או עישן סיגריה. אני לא זוכרת שאבא נגע בי אי פעם כדי להחזיק אותי. הוא היה עושה זאת רק כדי להכאיב לי. אמא עשתה ממני יצור שנברא רק כדי להביא דברים ולסחוב, יצור לא יעיל במיוחד, כי שלא כמו נורה, לא יכולתי לקחת ממנה את התינוק ולספק לו את צרכיו במקומה. ישבתי שקטה ורעבה בפינה, שמלתי הדקה תחובה בין ירכי, וגופו החיוור של מדסון מכוסה בשמיכתו ומאשים אותי בדרך שלא הצלחתי להבין"

מציאות החיים האכזרית בה נשים נועדו לעבודת שירות קשה, והגברים הם בעלי השליטה לא הופכת את אלן לאדם כועס או מתוסכל. כמעט באורח פלא היא מצליחה לראות ולתעד בסיפורה את האלימות, העדר האהבה, ההזנחה הרגשית והניצול המיני, ועדיין להפוך לאדם אוהב וחומל המצליחה לשאת את הכאב והאלימות, ועדיין ליצור חיים שונים משל עצמה.

"הטביעה שלי" הוא הראשון בטרילוגיה על חייו של דן קרל (בנה של אלן). שני הספרים הנוספים הם "ציפורי חורף", ו"נחמה ואושר". בטרילוגיה יש מימדים אוטוביוגרפיים מחייו של ג'ים גרימסלי שגדל גם הוא בדרום הכפרי והעני.

"עבור מי שגדל בדרום", אמר גרימסלי על ילדותו, "המשפחה היא שדה בו הטירוף גדל כמו עשבים שוטים".

ג'ים גרימסלי, הטביעה שלי. מאנגלית: לאה ששקו. הוצאת גוונים. 192 עמ'.

מידה ראויה של יאוש 20 באוקטובר 2014

Posted by Keren Fite in מדע בידיוני, משהו לקרוא.
Tags: , , , , , ,
2 comments

עלילת "הקיסר האל של חולית" מתנהלת ככרוניקה של מוות ידוע מראש. כבר בפרקי הפתיחה של הספר מנבא לטו אטריאידס השני, הקיסר האל של היקום, את סופו. יותר מאשר דיון בשאלת האפשרויות למניעת סוף זה, טמון הענין בספר בבירור המניעים שהובילו את לטו השני לבחור במיזוג עם דג החול וקבלת הפיכתו לעקלתון, תהליך המוביל לאובדן הדרגתי של אנושיותו.

god emperor of dune HEB זהו התרגום הראשון לעברית של הספר הרביעי בסידרת ספרי חולית. העלילה מתרחשת כשלושת אלפי שנים לאחר סיום ההתרחשויות המתוארות ב"ילדי חולית". סאגת חולית משתייכת לענף הפנטסיה בספרות המדע הבידיוני, ומאופיינת על ידי עלילת חיפוש (quest) וחניכה. המחפש מזוהה, לרוב, כמשיח העובר מסע פנימי וחיצוני במהלכו הוא נכון להקריב את עצמו למען הבטחת קיומו של העולם. שני הספרים הראשונים בסדרה, "חולית" ו"משיח חולית", מתארים את תהליך החניכה וההתבגרות ואת תקופת הבגרות והשילטון של פול אטריאידס. הספר השלישי והרביעי, "ילדי חולית" ו"הקיסר האל של חולית", מתארים את תהליך החניכה וההשלמה עם הייעוד המשיחי, ואת שלבי הסיום של תקופת שלטונו של לטו אטריאידס השני, בנו של פול.

בניגוד לספרי מדע בדיוני רבים הלוקים בדמויות שטוחות ובייצוג רדוד של נפש האדם, פרנק הרברט מציג בסאגת חולית מציאות מורכבת ורבת פנים. ההתלבטות עימה מתמודד לטו הינה הרחבה של המבחן מולו ניצב פול. פול מגיע לאראקיס כנער, ובפרקי הפתיחה של "חולית" מאבד את אביו ואת מעמדו כדוכס היורש של בית אטריאידס. סכנת החיים בה נתון פול, והדחף לנקום את הבגידה בבית אטריאידס, הם התמריץ הראשוני לקבלת הייעוד המשיחי. בהמשך, חזיונות הנבואה הנגלים בפניו, מעמידים את פול בפני ההכרח הבלתי נמנע שבמלחמת חורמה וקבלת מעמדו כמנהיג הדת המשיחית שסוחפת את היקום. אולם, ב"משיח חולית" פול נרתע מלממש את "שביל הזהב", דרך האמצע שתבטיח את המשך קיומו של היקום ושל האנושות.

לטו, הנולד אל תוך יתמות, לאחר שאביו יצא כמנהג הדררים למות במדבר, מכיל בתוכו את תודעת האבות והאמהות שקדמו לו. כמי שתודעתו התעוררה עוד ברחם אימו, הוא ניחן בזוית ראיה ייחודית בנוגע לאופי האנושי. בסופו של "ילדי חולית", לטו הנער מקבל על עצמו את המיזוג עם דג החול, מיזוג שיבטיח את מימושו של "שביל הזהב". "הקיסר האל של חולית" עוסק במהותו של "שביל הזהב" וביצירת ממשיכי דרך ללטו המצוי בשלבי הסיום של הפיכתו לעקלתון.

לטו מוצג כפילוסוף של המין האנושי, הרואה את בני האדם כמונעים בידי יצר ההשרדות הבא לידי ביטוי באלימות או באהבה. מטרתו של לטו היא לשנות את התשוקה האנושית למלחמה, ולכוון מחדש את התנהגותם של בני האדם לשיתוף פעולה, אהבה וחמלה. הרברט יוצר דיאלוג מעורר סקרנות בנוגע לדרך המימוש של מיזם שאפתני שכזה, אולם הדיונים לא מצליחים להמריא מעבר לקלישאות המגדריות הצפויות של אלימות-גברית ואהבה-נשית. שתי הדמויות המסקרנות ביותר הן דאנקן איידהו וסיונה אטריאידס, ההופכים, כמעט בעל כורחם, לממשיכי חזון "שביל הזהב".

האדם נתפס כמי ששואף לכאוס, הבא לידי ביטוי במלחמה, תוך האחזות, נואשת כמעט, במסגרות התייחסות שרירותיות היוצרות אשליה של וודאות בעולם המשתנה ללא הרף. לטו, שתודעתו הנשית-גברית חובקת את העבר ואת העתיד, מודע עד כאב למבנים שמלבישה התודעה האנושית על המציאות, וטוען כי שיחרורם של בני האדם מקיבעונם המחשבתי טמון ביצירתיות ובהפתעה. סיונה מייצגת את ה"חדש" היצירתי: לוח ריק עליו עשוי להרשם העתיד, מיחידי הסגולה המסוגלים להעלם מזמן לזמן מעיניהם הבוחנות של הרואים את הנולד. איידהו מייצג את הנורמה האנושית הישנה, לפיה ניתן למדוד את התקדמותה והתפתחותה של הנורמה החדשה. למרות היותו של איידהו צפוי-לכאורה, בשל היכרותו רבת השנים עם בני אטריאידס, דווקא הוא הממחיש את יכולת ההפתעה הטמונה בבני האדם.

אם להשתמש באופן חופשי בדבריו של תומס דיטש, הרברט מצליח ליצור דמויות עגולות ומורכבות המאופיינות על ידי "מידה ראויה של ייאוש": חוסר הוודאות והחרדה הקיומית המצויות בבסיס הסבל, האושר והבחירה האנושית. "הקיסר האל של חולית" רחוק מלהשתוות לעוצמה הסוחפת של "חולית", אך עשוי להעניק מספר שעות של הנאה לאוהדי הסאגה.

פרנק הרברט, הקיסר האל של חולית. תרגמה מאנגלית: דורית לנדס. עם עובד. 527 עמ'.

אליסיום: הבטחה מטרידה 28 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, מתח ופעולה.
Tags: , , , , , ,
1 comment so far

*הרשימה כוללת ספוילרים

השנה היא 2154. כדור הארץ עני, הרוס ומזוהם. העשירים עברו לאליסיום, מושבה נקיה וירוקה בה אפשר לרפא כל מחלה. אוירת הכאוס והסכנה בכדור הארץ באה לידי ביטוי בשימוש במצלמות יד ובצילומים תזזיתיים. הצילומים באליסיום נקיים ואסתטיים עד כדי סטריליות.

elysium-poster מקס (מאט דיימון), הדמות המרכזית בסרט, הוא אסיר לשעבר. מציאות החיים בכדור הארץ המזוהם היא מציאות של מדינת משטרה דיסטופית. השוטרים וקציני המבחן הם רובוטים, המתייחסים לבני האדם, ובכלל זה למקס, כנתון סטטיסטי ולא כבן אנוש. הסרט נפתח בניסיונותיו של מקס להמנע מעבריינות ומאלימות, ומנסיבות בלתי אפשריות שדוחפות אותו למסלול התנגשות קטלני מול מערכת דיכוי וחוסר צדק.

השוטרים תוקפים אותו משום שהתחצף אליהם (או התבדח לטענתו) ומנמקים את אלימותם באמירה "יש מדיניות של אפס סובלנות." קצין המבחן מסביר למקס שקיים סיכוי של 78% שהוא יחזור לפשע, ולכן ההתנגשות עם השוטרים מביאה להארכת תקופת המבחן שלו.

במקום העבודה של מקס הערך העליון הוא תפוקה בהתאמה למכסות, עמידה ביעדי הייצור, והגדלת הרווח. כשנתקע הכבשן עליו עובד מקס, מנהל העבודה דורש ממנו להכנס ולתקן את התקלה. כשהוא נלכד בכבשן וסופג קרינה ברמה גבוהה, מודיע לו רובוט שיש לו חמישה ימים לחיות, מספק לו כדורים ושולח אותו הביתה. במציאות החיים של ”אליסיום” אין שום ענין בפרט, בסבלו, בחייו או במותו.

מקס המיואש פונה לשותפו לשעבר לפשיעה, כדי שיסדיר עבורו כרטיס כניסה לאליסיום, שם יוכלו לרפא אותו. התנאי הוא שיעבור ניתוח שיהפוך אותו למעין אדם-מכונה, וישתתף במבצע שמהותו פריצה למחשבי אליסיום. המבצע, כמובן, משתבש.

מקס גדל במנזר של נזירות היספניות ביחד עם פריי (אליס בראגה). אחת הנזירות מספרת למקס שהוא יחיד ומיוחד, שנולד למען מטרה מיוחדת, שיעשה משהו גדול ונפלא בעתיד. מקס הופך לעבריין, וגם כאשר הוא מבקש לשקם את דרך חייו, נסיבות החיים מונעות זאת ממנו. פריי, לעומתו, הופכת לאחות בית חולים ועוזרת לחולים ולנזקקים כנגד כל הסיכויים. אולם, הבת שלה חולה בלוקמיה ללא סיכוי להחלמה, אלא אם כן תגיע לאליסיום.

הבת החולה מספרת למקס סיפור על סוריקטה שעולה על גבו של ההיפופוטם כדי לאכול פירות. "מה יוצא להיפופוטם מזה?" שואל אותה מקס. "הוא רוצה חבר," היא עונה.

לכאורה פריי מתנגדת לאלימות, ומוצגת כהיפוכה של דלאקורט (ג'ודי פוסטר), קצינת האבטחה של אליסיום, שמסבירה שהאלימות אותה היא מפעילה (בסיועו של קרוגר, שמאופיין כרוצח פסיכופת), נועדה כדי להגן על ילדיה ועל עולמה מפני הפולשים מכדור הארץ. הנשיא של אליסיום דוגל בדרכי שלום, אבל מעוצב כאמפוטנט חסר יכולת. דלאקורט, מסבירה לו שהאלימות נחוצה כדי לשמר את הפציפיזם שלו: "כשיש לך פולשים אתה צריך אותי שאעשה את העבודה המלוכלכת." למעשה, על מנת לרפא את אזרחי העולם כולו (ולממש את משאלת ליבה של פריי) ולקבל אותם לאליסיום, נדרשת אלימות הרסנית, שגובה את חייו של מקס. האלימות הופכת לרע הכרחי עבור כולם.

בסופו של ענין, אחרי פריצה אלימה לאליסיום, מקס מקריב את חייו כדי לאתחל את המערכת, מה שהופך את כל תושבי כדור הארץ לאזרחי אליסיום. למקס אין למעשה כל אידיאולוגיה או רצון לגאול את העולם. הוא מבקש להגיע לאליסיום כדי להציל את חייו. את ההחלטה להציל את כולם במחיר חייו הוא מקבל כשהוא מבין שימות בכל מקרה.

יש קווי דימיון בין "אליסיום" לבין "מחוז 9", סרטו הקודם של הבמאי ניל בלומקמפ (Neill Blomkamp). בשני הסרטים ישנה אמירה פוליטית בנוגע ליכולתו של הרוב השבע לקבל את האחר שנתפס כזר וכמסוכן. ”אליסיום” מתאר דיסטופיה בה הפערים הכלכליים-חברתיים מתרחבים עד כדי כך שהמעמדות העליונים (הלבנים והמשכילים, שהסרט מאפיין כאירופאים) מרחיקים עצמם מהמעמדות הנחשלים (בעיקר היספנים ושחורים), אך ממשיכים לנצל את עבודתם.

שרלטו קופלי (Sharlto Copley), השחקן שמשחק את קרוגר האלים, גילם את ויקוס, השוטר הבירוקרט טוב הלב שרק-עושה-את-תפקידו ב"מחוז 9" אך מגלה לזוועתו שהוא הופך לחיזר בעל כורחו. בשני המקרים מדובר בדמות המאבדת את זהותה האנושית. ויקוס הופך לחייזר, קרוגר מתמסר כליל לאלימות.

הסרט צולם בשכונות העוני במקסיקו סיטי. "יש לך צוות שמגיע מהעולם העשיר והשבע, שמגיע לשכונות העוני של מקסיקו סיטי עם טכנולוגיה מתקדמת לאיזור מצוקה… זאת אליסיום של תקופתנו. אנחנו באנו מתחנת החלל קליפורניה," אמר בלומקמפ בראיון, "אם באת בשביל חוויית פופקורן כייפית, מחכה לך חוויה מטלטלת… אם בסוף הסרט אתה מוצא את עצמך מוטרד, צפית בו כמו שהתכוונו."

אליסיום מייצגת את מימושה של המשאלה האנושית לשיחרור מסבל וכאב: מקום בו אין דאגות של פרנסה, והטכנולוגיה נותנת מענה לכאב, מחלה, זקנה, ואפילו למוות. אלא שמחיר האוטופיה הוא אלימות ואפליה חברתית הגובלת בגזענות. בשונה מ"מחוז 9," שמסתיים בצורה מורכבת ועוכרת שלווה, "אליסיום" מציע סוף טוב-לכאורה. בנקודה בה מסתיים הסרט ההפרדה בין תושבי אליסיום לבין תושבי כדור הארץ מתבטלת וכולם הופכים לאזרחים שווים. אולם, הפוטנציאל הנפיץ של האלימות נותר בשדות הנצח של אליסיום כמו הבטחה מטרידה.

האמנם "ונהפוך הוא"? 24 בפברואר 2013

Posted by Keren Fite in פורים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

סיפור פורים מתרחש בתקופה בה הנשים משוללות זכויות, והעם היהודי הוא מיעוט החי בגולה. המשטר הוא משטר מלוכני אבסולוטי, כוחו של המלך הוא כח מוחלט. מי שמתנגד לכח זה באופן ישיר ובוטה, נענש בחומרה. ושתי, המלכה המורדת, שמסרבת להציג עצמה בעירום מול עדת מלכים שיכורים, נענשת בכך שהיא מגורשת מחצר המלכות. מרדכי, שמסרב להשתחוות בפני המן, מעמיד את כל עמו בסכנת השמדה.

דרך ההתמודדות מול מציאות שרירותית ובלתי צפויה בה נופלים מאיגרא רמה לבירא עמיקתא כהרף עין, היא דרך הפיתוי והעמדת הפנים. אסתר מפתה את אחשוורוש ביופיה, הופכת למלכה, ומאוחר יותר מפתה אותו שוב במשתה בן שלושה ימים, על מנת להסיר את צו השמד שנגזר על עמה.

"מטרתו של חג פורים," כותב מונפורד האריס, "היא לאפשר לנו לשאת את הגלות."

 

MegillatEsther.war_.2005

 

הדגש המושם על ההיפוך מנרדף לרודף בא לעודד את היהודים שחיו בגלות כמיעוט בקרב רוב נוצרי או מוסלמי עויין. קרנבל פורים איפשר הפוגה רגעית וחוויית ניצחון בתוך מציאות של רדיפה. אולם, בפועל, אין ב"ונהפוך הוא" של סיפור פורים יצירה של מציאות חברתית חדשה. משניתנה הסמכות והעוצמה ליהודים הם משמידים את אויביהם, ומגדילים לעשות וממשיכים להרוג גם ביום השני והשלישי, הרבה אחרי שהוסר האיום המיידי על חייהם. באותו האופן בו איום ההשמדה גרם חלחלה בלב היהודים, כך האלימות הרצחנית שלהם כלפי אויביהם מעוררת פחד בלב כל העמים. המציאות השרירותית בה עלייתו של האחד מחייבת את נפילתו של האחר ממשיכה ומתקיימת.

כאשר זוכה אסתר בעמדה של כח, היא אינה נדרשת לפיתוי או ליופי. אחשוורוש מאפשר לה ולמרדכי לעשות ככל העולה על רוחם, "עד חצי המלכות". משניתנה לאסתר הסמכות, היא כותבת את סיפור פורים, ועל פי מדרש חז"ל, פונה לחכמים בבקשה "כתבוני לדורות." בפניה זו היא מעלה טיעונים משכנעים מדוע יש לשבץ את ספרה כחלק מספרי התנ"ך, ומשכנעת בכח חוכמתה וזכותה כמי שהצילה את עמה מן השמד.

 

התמונה מתוך הרומן הגרפי “מגילת אסתר” של ג’י. טי. וולדמן

בנות לוהטות, בירה קרה: אלימות, נסיבות וחמלה בסרט "בעמק האלה" 22 ביוני 2009

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, הערות שוליים.
Tags: , , , , ,
2 comments

בדיון המתפתח בסוגיית שוטרי המג"ב כתבו כמה מגיבים כי נדמה שיש פתיחות לראות את מורכבות הסיטואציה רק כשמדובר בחיילים "שלנו". הסרט "בעמק האלה" עוסק בהשלכות הקשות של מלחמת עירק על החברה האמריקאית. יש שטענו כי מדובר בסרט המשתייך לסוגת ה"יורים ובוכים", העוסק בכאב "חיילינו". לדעתי הסיפור הקולנועי והסיפור העיתונאי על חייו ומותו של ריצ'רד דיוויס מהווה המחשה ליכולת לראות את אחריות היחיד למעשיו, ביחד עם הכרה בנסיבות מורכבות, ונכונות להקשבה עמוקה ונעדרת שיפוט. המקום בו אנו רואים את הנסיבות שלנו-אנו הוא המקום בו אנחנו פוקחים עינינו לראות את הנסיבות המשפיעות על הזולת.

בסרט "בעמק האלה" שוטר צבאי לשעבר מגלה כי בנו, שזה עתה חזר מהקרבות בעירק, נעדר מבסיסו. בחקירה איטית, המדמה חקירה פלילית נפתלת בנוסח הסדרה "חוק וסדר", הפרטים בנוגע למעשיו של הבן בעירק ונסיבות העלמותו הולכים והופכים לזוועה שהסבר פשוט בנוגע למי עשה מה, ומי נושא באחריות הפלילית, אינו מסוגל להכיל.

ואולי עיקר הזוועה בסרט הזה מצויה בכותרות הסיום המספרות כי הסיפור הקולנועי אינו משל אלא מבוסס על מקרה אמיתי.

ריצ'רד דיוויס שירת במחלקה ב' באוגדת הרגלים השלישית. אנשי האוגדה היוו חוד חנית שהוביל את ההתקפה האמריקאית על עירק. יש המעריכים כי חיילי אוגדה זו היו מעורבים בהרג יותר מכל יחידה אחרת בעירק. ביולי 2003 חזרה מחלקה ב' לבסיס פורט בנינג לחופשה בבית, והחיילים קיבלו פקודה "להתאוורר ולהרגע". אחרי שישה חודשי לחימה, דיוויס וארבעה מחבריו לפלוגה הלכו "להתאוורר" במועדון "פלטינום" שהבטיח לחיילים בנות לוהטות ובירה קרה.

ריצ'רד התגייס בגיל 19. במשך 5 שנים התאמן בשיטות מגוונות של הרג, מהיכולת להרוג אדם במו ידיו ועד מומחיות בכלי נשק שונים. הבית בו גדל היה בית פטריוטי שדגל בערכים אמריקאים שמרנים. אביו לחם בויאטנם, ושירת בקבע לאחר המלחמה. סיפורי המלחמה של האב השרו על הבן רצון לחזור הביתה עם סיפורי מלחמה משל עצמו.

אמו של ריצ'ארד היא פיליפינית, והדימיון שלו לאימו גרם לילדות עמוסה ברדיפות והצקות. "לא נעים לי לומר זאת אבל יש אנשים נחשלים במיזורי", סיפר האב, לני דיוויס, "ריצ'רד חטף הרבה יחס שלילי בגלל המראה השונה שלו". על הבחירה בסוזן סרנדון בתפקיד האם בסרט, ובמובלע על הבחירה בשחקן המייצג את פניה הלבנים של אמריקה כבן דמותו של ריצ'רד, אמר לני: "סוזן סרנדון היא שחקנית נהדרת, אבל היו צריכים לבחור שחקנית אסייתית. זה היה ממחיש את הדיעות הקדומות שאשתי וריצ'רד, וגם אני דרכם, סבלנו".

בעירק ריצ'רד מתוודע לפניה השרופים של המלחמה: טנקים חרוכים וחלקי גופות פזורים ברחבי המדבר. החיילים מצלמים "תמונות מטורפות" שממחישות עד כמה מיידי, שרירותי ובלתי מסתבר הוא המוות. "כל הזמן תמהתי איך זה לשבת לדבר ולעשן סיגריה עם חבר, וברגע אחד להפוך לפחם כי בכלל לא שמעת את הפגז מגיע", סיפר אחד החיילים, "אתה הרי שומע רק את הנפילות שהחמיצו את יעדן".

אחרי זמן נוסף של אימונים, נשלחה מחלקה ב' ל"סמטת המארב" בבגדד. "היו שם 50 צלפים שאנחנו היינו צריכים להוריד" סיפר סמל פרנק לינדה. במהלך הקרב הפך הרחוב כולו לזירה של אש ופיצוצים זרועה בדם ובבשר אנושי קרוע לגזרים. הלחימה בשטח הבנוי נמשכה חמש שעות גיהנומיות, וקרב זה הפך לאחד הקרבות השנויים במחלוקת וכונה בהמשך "טבח מידטאון".

לאחר שהושג שקט מתוח, הותקפה אחת היחידות על ידי מתאבד. למרות שהמתאבד הפעיל את חגורת הנפץ במרחק מה מחיילי היחידה, ורק חייל אחד נפצע בפועל, החל מרגע זה "הוסרו הכפפות כליל". כל הלוחמים השבויים קיבלו יחס של מתאבדים פוטנציאליים.

החיילים החלו לבצע חיפוש מבית לבית בזוגות. במהלך החיפוש בבית ריצ'רד נותק מבן-זוגו, גרג פרואיט. "שמענו יריות מהקומות העליונות ומהמרתף", מספר פרואיט. כמה רגעים אחר כך, דאגלס וודקוף, שהוביל את צוות החיפוש במרתף, עלה למעלה בלוויית שני שבויים, אחד מהם איבד את ידו מפגיעה של פגז. אולי מתוך טירוף רגעי או כדי לכונן את עליונותו כמנצח, ריצ'רד תקע את ידו בכתף המדממת של השבוי הפצוע וצעק "אני הייתי צריך להרוג אותך יא מניאק!".

חודשים אחר כך, בבסיס פורט בנינג בג'ורג'יה, אחד החיילים, שהתראיין באנונימיות, ניסה להסביר את התנהגותו חסרת ההגיון של ריצ'רד: "אתה יודע, זה לא כמו שאומרים לך, אמנת ז'נבה וכל זה. כשאתה בקרב אתה לא מנסה לקחת שבויים או לעזור לפצועים. אתה מחסל אנשים וממשיך הלאה".

בסרט "בעמק האלה" חבריו של מייק מכנים אותו "דוקטור" בהומור מבשר רע. האב החוקר את העלמו של בנו מצליח לשחזר קטע קצר שצולם בטלפון הסלולרי של הבן. באותו הקטע הבן מכניס ידיו לפצעיו של פצוע שבוי באיצטלה של רופא שבא לעזור לו. בין צווחות הכאב של השבוי, נשמעות צהלות השמחה של חבריו של הבן. הקליפ הקופצני והקצר, שצילומיו חסרי מיקוד ומשמעותו נסתרת, חוזר ומופיע במהלך הסרט כדי לסתור את הצילומים הברורים והיציבים של זירת הפשע ואת הנרטיב הפלילי שהולך ומתגבש במהלך החקירה. השילוב הסותר בין שני הכוחות, זה המבקש משמעות ברורה אחת ואשמים למשפט ולעונש, וזה הנותר מלא זעזוע וללא מילים, ממחיש יותר מכל דבר את הצורך לשהות בכאוס לפני ששופטים אותו. אין כאן ניסיון להצדיק או להלל את המעשים. יש כאן ניסיון להבין את האופן בו סיטואציות בהן סכנת מוות אמיתית או מדומיינת, בשילוב כח מוחלט שניתן לצד אחד ותלות מוחלטת של הצד השני, גורמות לאנשים נורמטיביים לאבד את אנושיותם.

במהלך חופשת האיוורור, אחרי שהבירה נשפכה כמים, ואחרי אין ספור מופעי עירום של "בנות לוהטות" שגילן עולה בקושי על 16, הפכו ריצ'רד וחבריו קולניים יתר על המידה, עד אשר התבקשו לעזוב את מועדון "פלטינום". כשיצאו מהמועדון התפתח ויכוח סביב השאלה מי אשם בגירוש מהמועדון. במהלך הויכוח החלו ריצ'רד וג'ייקוב בורג'וין להתקוטט. בשלב כלשהו מצטרף גם מריו נאוורט לקרב האגרופים המתפתח. ואז, ללא סיבה ברורה שולף אלברטו מרטינז סכין ודוקר את ריצ'רד. ריצ'רד נפל אל הקרקע כשהוא מדמם, והחל מדבר עם אלברטו, מבקש שיפסיק את ההתקפה. ג'ייקוב פונה לאלברטו ואומר לו שעדיין אפשר להפסיק את הכל, לקחת את ריצ'רד לבית חולים. "חשוב על הבן שלך", הוא אומר לאלברטו. אלא שאלברטו ממשיך לדקור את ריצ'רד. בשלב זה ג'ייקוב, מריו, ודאגלס (שסירב לתת הצהרה בנושא אך הובהר מעדויות אחרות שלא היה מעורב באופן פעיל ברצח) מתרחקים מהמקום.

ריצ'רד נדקר כ- 33 פעמים. משום שלא הצליחו לקבור את הגופה, מריו, אלברטו וג'ייקוב, שורפים אותה ומשאירים אותה למאכל החיות. את ראשו של ריצ'רד הם עוטפים בכיפה. "זה סימן לכך שהיה להם אכפת מהקורבן, מעין ביטוי לאהבה", מסביר ברנרד ספייסר, אחד החוקרים בפרשה.

לני לא מקבל את ההסבר שניתן לרצח בנו. לטענתו הרצח תוכנן מראש, ומריו וג'ייקוב ריתקו את ריצ'רד בזמן שאלברטו דקר אותו למוות. מריו ואלברטו היו חברי כנופייה לפני שהצטרפו לצבא. השמועה אמרה שריצ'רד עמד לדווח על כך שאנסו נערות בעירק.

התאוריה של לני בנוגע למניעים לרצח בנו מעולם לא התקבלה רשמית. למרות זאת, אחד החוקרים הבכירים בפרשה מסכים שעדויותיהם של ג'ייקוב ושל מריו הן שטות גמורה. "אבל, אם זה מה שהם רוצים לספר, ובכל זאת זה יכניס אותם לכלא, אז נלך על זה", הוא אומר, "הם בטח רבו על דבר מה מטופש. הם לא חיבבו את דיוויס מההתחלה, ואם לומר את האמת היה לבחורים האלה קל להרוג. הם בטח עשו את זה בשביל הכיף".

לכל אחד יש את המיתוסים המכוננים מהם הוא מנסה לחלץ משמעות. פול האגיס, במאי הסרט, מקשר בעילגות מגומגמת בין סיפור דוד וגוליית לבין סיפורם של לוחמים שהפכו רוצחים: "הם היו צעירים מידי, כמו דוד", מסביר האב השכול בסרט, "לא היה צריך לשלוח ילד צעיר שכזה למשימה איומה כזו מול גוליית".

הסרט מזעזע באיפוק שבו. הסירוב להגיש את סיפורו של ריצ'רד דיוויס במעטפת של לקח ברור וחינוכי משאיר מרחב של חמלה כלפי הנרצח והרוצחים. גוליית אינו ממשל או חיילי רשע. גוליית הינו הטבע האנושי.

מקורות:

* הפרטים על הסיפור האמיתי עליו מבוסס הסרט "בעמק האלה" הם מתוך כתבה של מייקל בואלס שפורסמה במגזין פלייבוי במאי 2004. הכתבה של בואלס היא שנתנה לפול האגיס, במאי הסרט, את ההשראה ליצירה. בואלס והאגיס כתבו את התסריט במשותף.

Mark Boal, Death and Dishoner, Playboy magazine, May 2004

* ניתוח הסרט הוא בהשראת ביקורת קולנוע מאת א' סקוט שפורסמה בניו-יורק טיימס בספטמבר 2007.

A. O. Scott, “Seeking Clues to a Son’s Death and a War’s Meaning”, New York Times, September 14, 2007.

אל תבכי ילדה, תבעטי לו בביצים 26 ביולי 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , , , , ,
5 comments

בשנה שעברה ר' חווה תקופה של שריטות. הוא תקף בעיקר את הבנות. מלכת-השמים החלה לחזור הביתה עם פסים אדומים לאורך לחייה. שריטות חדשות עיטרו את פניה, עוד לפני שהישנות הספיקו להגליד.

מה לא ניסינו ? הגננות הסבירו לילד שלא מרביצים ולא שורטים, יצרו עבורו "פינת כעס", מקום בו מותר להרביץ לכריות ולפרוק את הכעס בדרך לא מזיקה, ביוזמתי נכללו עבודות יצירה המאפשרות הפעלה מוטורית של האצבעות המדמה שריטה. ולמרות כל ההסברים והיוזמות, הילד המשיך לשרוט.

אחרי כמה שבועות של ניסיונות כושלים להתמודד עם התוקפנות בדרכי שלום, מלכת-השמים ואני יזמנו פגישת חמ"ל. "כשהוא בא לשרוט אותך, אל תבכי", אמרתי, "עשי לו כואב". הילדה התבוננה בי בשקט. "יש לו תלתלים יפים וארוכים", הזכרתי לה, "תתפסי אותם ותמשכי", אמרתי, "ואם הוא ממשיך לשרוט, תבעטי לו בביצים". מלכת-השמים חייכה.

בצהרי יום שישי באותו השבוע היא ניגשה לאבא שבא לאסוף אותה מהגן, ודיווחה בקולי קולות ובגאווה גדולה: "אבא, ר' בא לשרוט אותי ואני תפסתי אותו בשערות ומשכתי בדיוק כמו שאמא הראתה לי".

ומאז שוב לא שרט אותה אף ילד.

על חמלה ואלימות

שרון זלצברג, אחת המורות הידועות של מדיטציית ויפאסנה במערב, מספרת שבזמן שתרגלה מדיטציית חמלה בהודו, תקף אותה שיכור. איש לא עזר לה, והיא לא היתה מסוגלת להביא את עצמה להגן על עצמה. מבולבלת מחוסר יכולתה להגיב לתקיפה, פנתה אל המורה שלה למדיטציה. הוא הקשיב בתשומת לב לסיפורה, ואז ענה בכובד ראש: "עם כל החסד שבלבך היית צריכה לקחת את המטריה שלך ולהכות את האיש על ראשו"*.

משמעותה של היכולת שלנו לשאת בסבל ולהיות עדים לסבלו של הזולת אינה מתן היתר לאחרים להתעלל בנו. חמלה אינה פאסיביות, וחסד אינו כניעה. חמלה גם אינה אהבה במובן המערבי המקובל של המילה: אין בה רגשנות והיא משוללת תשוקה.

הנסיבות המסויימות בהקשרן מתרחש מעשה של חמלה או של אלימות הן הקובעות את תוצאותיו. אין זה מדוייק לקבוע באופן גורף שאלימות היא "רעה" בכל מקרה, וחמלה היא "טובה" בכל מצב. ראוי שנקודת הפתיחה לכל מעשה תהיה הענות למצב ולא תגובה עיוורת לדפוסים והטיות מעברנו. רק בדיעבד ניתן לדעת אם תוצאות הפעולה בה נקטנו יצרו טוב או רע.

בנפול אוייבך אל תשמח

עדיין מוקדם לומר מה יהיו תוצאותיה של המלחמה הנוכחית, כמה סבל תייצר, והאם תהיה "טובה" או "רעה".

אתמול (25.7.06) הודה לראשונה סגן ראש הלשכה המדינית של החיזבאללה, מחמוד קומאטי, כי אנשי חיזבאללה הופתעו מתגובת המחץ הישראלית: "לא ציפינו שישראל תפתח במבצע כה גדול נגדנו".

בנאומו האחרון ברשת "אל מנאר", ביחד עם האיום על שיגור טילים דרומית לחיפה, נסראללה מצהיר: "הסיסמא שלנו היא 'קודם כל הכבוד'. בתים וגשרים אפשר לבנות אבל לא ניתן שאיש יפגע בכבוד שלנו. אנו פתוחים לדיון מדיני אך יש קו אדום – האינטרסים המדיניים שלנו. אחרי שרייס באה לכאן היא למעשה נתנה לאוייב עוד צ'אנס. יש לפנינו עוד 7-10 ימים מכריעים ועלינו להמשיך לעמוד איתן ולגלות סבלנות. אנו נמשיך בעימות שלנו".

האם נשכיל לנצח במלחמה תוך שמירה על כבודו של האוייב? האם יהיה בנו האיפוק הדרוש לשבת אל שולחן המשא ומתן מבלי לשאוף להשפיל ולהכניע, אלא רק להגיע להסכם מועיל לשני הצדדים?

*הציטוט מתוך: שרון זלצברג, "חסד", הוצאת פראג 2001

למה לי אלימות עכשיו? 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , ,
comments closed

חנוכה תשס"ה (2)

ב"יהודי שבלוטוס"* נפגש רודג'ר קמנץ עם יהודים שאימצו זהות בודהיסטית בנוסף על או במקום זהותם היהודית, וחוקר את נקודות הדימיון והשוני בין היהדות לבין הבודהיזם הטיבטי. הטיבטים, החיים בגלות בדהארמסלה בהודו בעקבות הכיבוש הסיני של ארצם, רואים ביהודים דוגמה לעם ששימר את זהותו התרבותית והדתית לאורך שנות גלות ארוכות. עבור הטיבטים העם היהודי הוא הבטחה של תקווה, משום שהיהודים הצליחו לחזור אל ארצם ולכונן מחדש את זהותם הלאומית. הקושי מבחינת הטיבטים, שתרבותם ודתם סובבות סביב עקרון אי-האלימות, טמון בכורח הבלתי-נמנע כמעט להאבק בדרכים אלימות למען עצמאות לאומית.

במהלך הדיונים השונים בשאלת האלימות קמנץ לא מנסה לפתור את הנושא הסבוך או להציע דרכי פעולה מעשיות, אלא מקשיב לקולות השונים והמגוונים של בודהיסטים ושל יהודים.

טובטן צ'ודרון, אחת הנשים המערביות הבודדות שהגיעה למעמד גבוה בהיררכיה הדתית הטיבטית, טוענת כי הבודהיזם הטיבטי אינו יכול להרשות לעצמו להשתמש באלימות, משום ש"אינך יכול להגן על דוקטרינה של אי-אלימות בעזרת שימוש באלימות… אנחנו אולי נזכה בטיבט אבל נגרום להשמדת [מהותו של] הבודהיזם הטיבטי".

לעומתה טוען הרב ייץ גרינברג כי עמדה פציפיסטית אפשרית רק במצב של מאזן אימה, כלומר מערך יחסים בו כל צד יפסיד הרבה יותר ממה שירוויח כתוצאה משימוש באלימות. מצבה של ישראל כיום, טוענים היהודים והישראלים המשתתפים בדיון, אינו מאפשר ויתור מוחלט על אלימות.

במפגש עם הדלאי לאמה עולה מחדש שאלת השימוש באלימות. פרופ' פול מנדס-פלור טוען כי חזרתו של העם היהודי אל תוך הפוליטיקה העולמית עם הקמת מדינת ישראל מהווה מקור לשמחה ולכאב. שמחה על תקומתו של העם היהודי בארצו, כאב על המאבק הטרגי עם העם הפלשתינאי. האלימות, לפי מנדס-פלור, היא רע הכרחי במצב הנתון.

הדלאי לאמה מזכיר כי, מנקודת מבט פילוסופית-בודהיסטית, אלימות היא כלי שאינו טוב או רע לכשלעצמו. מוקד ההתבוננות אינו הפעולה עצמה, אלא המניע העומד מאחוריה. ככלל הבודהיזם אינו עוסק בשיפוט או בהצדקה משום שברגע הפעולה אין שום דרך לדעת מה יהיו תוצאותיה. אלימות עשויה להניב פירות חיוביים באותה מידה שהיא מסוגלת להניב פירות שליליים. רק בהתבוננות מרוחקת בדיעבד, ניתן לדעת לאלו תוצאות הביאה האלימות.

יש הטוענים כי חנוכה ופורים קשורים זה בזה. בחנוכה נאבקו היהודים על השרדותם הרוחנית, בפורים נאבקו על השרדותם הפיזית (המן יוזם צו השמדה ליהודים באשר הם). בשני החגים, ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו ואנחנו הרגנו אותם (בפורים, לאחר שצו הההשמדה מבוטל, יוצאים היהודים לנקום את נקמתם בגויים).

שאלת השימוש באלימות מציבה הישרדות (רוחנית או פיזית) אל מול שמירה על עקרונות מוסריים. חנוכה הוא זמן טוב לבחינה-מחדש של תפיסותינו לגבי שלום וביטחון. האם אלימות היא הדרך היחידה ליצירת ביטחון ? האם אנחנו עדיין דוד הקטן הנאבק בגוליית הענק, או שמא הפכנו לשמשון שכוחו הפיזי העצום מעוור את עיניו מלראות דרכי פעולה נוספות ? האם נגזר עלינו להיות מתבדלים-מתגוננים בנוסח "עם לבדד ישכון", או שבאפשרותנו ליצור דיון סביב שאלות של זהות יהודית וישראלית ?

ידיעת הגבולות שלי אינה ויתור אלא בסיס להתרחבות. היכרות אנטימית עם הצמתים בהם הפחד גורם לי להתחפר אל תוך שוחות או לתקוף מתוך הגנה עצמית, התבוננות והכרה במקומות בהם אני צועדת בביטחון בארץ שהיא שלי בזכות ולא בחסדי החרב, הן בסיס להגדרת מרחב פיזי ורוחני מעגן. בטווח שבין "וכיתתו חרבותם לאתים" לבין מציאות של "הלנצח תאכל חרב", יש מגוון רחב של בחירה המאפשר חיים משותפים ביננו לבין עצמנו וביננו לבין שכנינו.

*Rodger Kamenetz. The Jew in the Lotus: A Poet's Rediscovery of Jewish Identity in Buddhist India. 1995.