הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

חג סוכות : מים וצדק חברתי 9 באוקטובר 2011

חג סוכות הוא חג המים. בתקופה בה התקיים בית המקדש התבצע טקס נסך המים במשך כל ימי החג, וכלל תהלוכה מרשימה, שהמחישה את שמחת החוגגים עליה נאמר "מי שלא חזה בשמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". בימים רגילים יין ננסך על המזבח. בימי סוכות ננסכו מים בנוסף על היין.

מהי משמעות המים בחג סוכות? על-פי המסורת, בחג הסוכות נקבע גורל השנה מבחינת הגשמים: "ובחג [הסוכות] נידונים על המים [כלומר, על הגשמים]". ספר דברים מצביע על תלותה של ארץ ישראל במטר השמים, כהבדל המסמן את השוני בין ארץ ישראל לבין ארץ מצרים:

"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק: והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים" (דברים י"א, י-יב).

פרשנות אחת לתלות זו היא פרשנות אמונית: תלות במטר מהשמים משמעה תלות בבורא. בשונה מנהרות ואגמים שמספקים מים על בסיס קבוע, כאן המים הם על בסיס ארעי. יש להתפלל עליהם ובעבורם בכל שנה מחדש.

פרשנות אחרת היא פרשנות חברתית, הרואה בשינוי באופן השקיית האדמה הכוונה לצדק חלוקתי ושיוויון חברתי:

"מפני ד' דברים חזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן. מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים רעים, ושיהא הגבוה שותה כנמוך, ועוד שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה הה"ד לשום שפלים למרום".

הגשם ניתן באופן שווה לכולם, עשירים כעניים, חזקים כחלשים, ובמובן זה "הגבוה שותה כנמוך". לעומת זאת, מקורות המים יכולים להיות בשליטת "בעלי זרוע" וליצור אפליה בחלוקת המשאבים בין "גבוהים לבין נמוכים".

השיוויון והארעיות באים לידי ביטוי גם במבנה הסוכה עצמה. הסוכה נבנית לזכר המבנים הארעיים שבנו בני ישראל במדבר. עשיר ועני יושבים במבנה זמני החשוף לרקיע. בהקשר זה גם גופנו-אנו הוא משכן זמני. ההפטרה לסוכות, מתוך ספר קהלת, מזכירה כי כל חיינו בעולם הזה משולים לסוכת ארעי, לצל עובר ולעלה, שהיום הוא פורח ומחר הוא נובל.

"דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים; הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל", פסוקי הפתיחה של ספר קהלת מציבים את כל הדברים המוחשיים המרכיבים את חיינו (מעמד חברתי, ייחוס משפחתי, שיוך לארץ ולמקום, רכוש), אל מול אפסותם (הבל הבלים). אין הכוונה לכך שדבר אינו נחשב, ושאין חשיבות לכל מעשינו, אלא שדווקא מתוך קיומם של הדברים עולה הבחנה מחודדת וצלולה של ריקותם, השתנותם, היותם בני חלוף.

סוכות הוא גם חג האסיף. הזמן בו נאסף היבול, פסטיבל שמחה ותודה על ברכת האדמה. בתקופה המודרנית ובעולם המערבי אנו חיים בעולם של שפע, מרוחקים מחיי עבודת האדמה ומקצביה. כיצד בכל זאת ניתן לחבר בין מאפייני חג סוכות – הודיה ושמחה, ארעיות וצדק חברתי – לבין חיי היומיום?

חיבור אפשרי אחד הוא דרך אחריות סביבתית. הדאגה לסביבה היא דאגה לזולת, החל מילדנו להם נוריש עולם בר קיימא, וכלה במעגלים החברתיים הסובבים אותנו, כי לסביבה (כמו לגשם) אין גבולות או העדפה. ביחד עם הודיה ושמחה על השפע והברכה, אפשר לקחת לתשומת ליבנו את הרגלי הצריכה שלנו, את הרגלי האוכל שלנו, את מידת היכולת שלנו לחסוך במים ולשמור על מקורות המים. האם אנו רוכשים מזון מתוצרת מקומית (מה שמפחית את הנזק הסביבתי)? האם אנו אוכלים בצורה בריאה (ושומרים על סוכתנו-גופנו)? האם נוכל בשנה זו להשתמש במים באופן מודע וחסכני יותר? אולי נתמוך בעסקים בעלי תו חברתי שהתחייבו לתעסוקה בתנאים הוגנים ולדאגה לסביבה?

ומתוך חיי יומיום של מודעות חברתית וסביבתית מי יתן ותתקיים בנו הברכה המסיימת את תפילות חג סוכות:

משיב רוח ומוריד גשם / לברכה ולא לקללה / לחיים ולא למוות / לשובע ולא לרזון

מדע ואחריות חברתית בסדרת הארי פוטר 16 בספטמבר 2008

סדרת ספרי הארי פוטר מעלה בדימיוננו עולם של קסם והרפתקאות. אלא שהסופרת ג'יי קיי רולינג עשתה יותר מאשר לייצר סדרה חדשה של רבי מכר. עולם הקוסמים בו מתבגר הארי פוטר, תוך מאבק עוצר נשימה על חייו, מקפל בתוכו ביקורת על מוסדות חברתיים ביחד עם כמה אמירות מעניינות על סמכות, לימודי מדע, ואחריות חברתית.

זמן קצר לאחר לידתו הופך הארי פוטר למושיע העתידי של עולם הקוסמות. הילד ששרד את קללת אבדא קדברא האכזרית של וולדמורט, הופך כמעט בעל כורחו לנושא הדגל של מלחמת הטוב ברע. אלא שככל שהארי מתבגר, וככל שספרי הסידרה מתפתחים והופכים מורכבים יותר, כך מתגברת סלידתו של הארי כלפי העולם שהוטל עליו להושיע.

המציאות אליה גדל הארי הינה מורכבת וחסרת וודאות. דרכם של המבוגרים להתמודד עם מציאות זו היא על ידי ייצור חוקים ותקנות נוקשים המכבידים יותר ויותר על מי שממשיך להתעקש להפעיל שיקול דעת עצמאי ולפעול בשם ערכי מוסר וצדק. החל מהספר הראשון הארי מפר את כללי בית הספר בו הוא לומד, ובהמשך יוצא כנגד חוקי עולם הקסמים. במקביל, דימויו הציבורי ומעמדו החברתי מתדרדרים מהערצה כלפי הילד המהולל, ששרד התקפה אכזרית של נציג הרשע עלי אדמות, לזילזול, השמצה ורדיפה כלפי מי שנתפס כפורע חוק וכסכנה מיידית שיש לחסלה.

עבור הארי, המגיע להוגוורטס אחרי שנים של דיכוי בבית משפחת דארסלי, בית הספר לקוסמים נחווה, בשלב ראשון, כמקום של ידע ושיחרור. אולם הידע הנלמד בהוגוורטס הינו חלק ממערכת היררכית וסמכותית, שאינה בהכרח מעודדת חשיבה עצמאית או משחררת מתלאות הקיום האנושי. הלימודים מתייחסים לכישוף כאל מדע, מפרקים אותו לתחומי מומחיות מובחנים ולמיומנויות טכניות. התלמידים מצויידים בארגז כלים בסיסיים למכשף (שיקויים, תורת הצמחים, טיפול ביצורים קסומים), ובמיומנויות שליטה בשרביט ובשפת הכשפים (הגנה בפני אמנויות הרשע, קמעות, שינוי צורה). אין בהוגוורטס לימודים המשתייכים לתחום מדעי הרוח (ספרות, שפות, מוסיקה, ציור), לימודי ההיסטוריה מוגבלים ללימודי ההיסטוריה של הכישוף, וחיי התרבות של התלמידים מתמצים בביקורים בבתי קפה ובשיחות ליד האח.

אלא שרולינג אינה יוצאת כנגד המדע בכללותו. הטענה העולה מסדרת "הארי פוטר" היא שמדע המכמת את הידע ללא כל טיפוח של אחריות חברתית, וחברה הנשלטת על ידי שיח של כח ושליטה, מהווים קרקע פוריה לצמיחתם של רשע ואומללות. במובן זה בית הספר אינו שונה מהמציאות הסובבת אותו, והחיים בו מוכתבים על ידי חוקים ומנהגים נוקשים. ב"מסדר עוף החול" אויביו הגדולים של הארי פוטר הם קורניליוס פאדג' ודולורס אומברידג', המגוננים בדבקות על החוק, גם כשהחוק אינו משרת דבר זולת שאפתנותם ופחדיהם. לעומתם, אלדוס דאמבלדור, שמעשיו משמשים השראה חינוכית לתלמידו פורע החוק, מלמד את הארי כי כאשר החוק מתנגש עם עקרון של צדק והגינות, יש להפר את החוק.

בהתאמה לעקרונותיו, ב"אסיר מאזקבן" דאמבלדור נותן בידי הארי וחבריו את הכלים להפרת הכללים של משרד הכשפים, ולשיחרורו של סיריוס בלק. שיתוף הפעולה בין המנהל לבין תלמידיו החתרניים הופך מוצדק לאור העובדה כי הקשר בין החוק לבין הצדק מקרי בהחלט. ב"חדר הסודות" האגריד נשלח לכלא אזקבן ללא משפט משום שמשרד הקסמים נדרש להוכיח שהוא פועל להגנת הציבור. בהעדר האשם האמיתי, נשלח אדם חף מפשע אל הכלא. באותו אופן סיריוס בלק נשלח אל הכלא ללא משפט, כחלק ממאבק עיוור באוכלי המוות. השימוע המשמעתי שנערך להארי פוטר ב"מסדר עוף החול" רק מוכיח את הדבקות בסדר ובמשמעת על חשבון הצדק והאמת.

ההתנהלות בכלא הקוסמים אזקבן מוסיפה וממחישה את אכזריותם של מוסדות השילטון ואת העדר הצדק. בשונה מבתי הכלא של המוגלים, המסתפקים בשלילת חירותו של אדם שביצע פשע, באזקבן שוללים גם את זיכרונותיהם המאושרים של האסירים ואת שמחת חייהם. הסוהרסנים, שותפיו לשעבר של וולדמורט, מופקדים על שאיבת הרגשות של האסירים וגוזרים עליהם חיי דיכאון וסבל.

למרות האלמנטים הפנטסטיים הקיימים בסדרת "הארי פוטר", רולינג נמנעת מליצור עולם מקביל המנותק ממציאות החיים של הקוראים. אין בכישוף בהוגוורטס שום דבר רוחני המשחרר את האדם ממציאות חייו. על התלמידים בהוגוורטס נאסר לבצע קסמים מחוץ לבית הספר, ויכולת הכישוף אינה פוטרת את הקוסמים מהצורך להתמודד עם תלאות החיים. "מדוע ישנם קוסמים עניים?" שאל קורא בן 12 והוסיף "מדוע רון לא מכשף את הגלימה שלו כדי שתראה חדשה ולא מרופטת, זה צריך להיות קסם פשוט, לא?". אלא שזו בדיוק הנקודה. הכישוף אינו משנה את טבע האדם או מקל על הארי וחבריו לבחור בחירות מוסריות. רולינג מתייחסת לכישוף כאל מדע, ובאמצעותו בוחנת את הקשר שבין מדע לבין מוסר, מתוך מטרה להדגיש את חשיבותה של בחירה חופשית ואחריות חברתית.

לא נוצה לבנה של פחדנות ולא נוצה אדומה של אומץ: גברת דאלווי ומשנתה החברתית של וירג'יניה וולף 14 באוגוסט 2008

בשנת 1923, שנתיים לפני פרסומו של "גברת דאלוויי", הצהירה וירגי'ניה וולף ביומנה על מטרותיה בכתיבת הספר: "ברצוני לתת חיים ומוות, שפיות וטירוף, אני רוצה לבקר את המערכת החברתית ולהראות כיצד היא פועלת בצורתה הנמרצת ביותר… אני רואה חשיבות להתמקדות בדברים המרכזיים. גם אם אינם נכנעים, כפי שראוי, לייפוי באמצעות השפה".

הספר מתאר יום קיץ אחד בחייה של קלאריסה דאלווי, בת החברה הגבוהה המתכוננת למסיבה, ובחייו של ספטימוס וורן סמית', חייל שחזר מקרבות מלחמת העולם הראשונה כשהוא סובל מתסמונת פוסט-טראומטית. הסגנון הלירי בו כותבת וולף שוטף את הקורא בפרטי הפרטים החולפים בהכרה האנושית ומעורר אמפתיה כלפי הדמויות השונות. וולף הופכת כל התרחשות, מחשבה או הרגשה לתחום עיסוק לגיטימי של הרומן, ומעבר לסיפוק חוויה אסטטית מבקשת לאתגר את הקורא ולעורר בנשים ובגברים תודעה המואסת במבני כח המבוססים על אפליה ואלימות.

וולף שואפת להראות את הדרכים המורכבות בהן בני המעמד הבינוני והגבוה, הנהנים מזכויות יתר חברתיות ופוליטיות, שותפים, בדרכים סמויות וגלויות, לקיומה של האמפריה הבריטית ולזוועות מלחמת העולם הראשונה. כפועל יוצא, שותפות זו הופכת אותם אחראים לניצול ולעוולות שממשל זה גורם. היא פונה לבני ולבנות המעמד שלה, לגברים המשכילים ולבנותיהם, במטרה לעורר את מודעותם להיותם חלק ממנגנון דיכוי, גם אם המוטיבציה האישית של כל אחד מהם טהורה.

דמותו של פיטר וולש, אהוב נעוריה של קלאריסה דאלוויי, הוא אחד המקרים הממחישים שותפות זו. הוא חוזר מהודו לאחר שמילא בה תפקיד בממשל הבריטי האמפריאליסטי. למרות שהיה סוציאליסט בצעירותי ובבגרותו הוא נחשב לכישלון "לפי המושגים של בני דאלוויי", הוא עדיין מאמין ש"עתידה של התרבות האנושית נתון בידי צעירים… שאוהבים עקרונות מופשטים".

הסכנה בעקרונות מופשטים מגולמת, בין השאר, בחבורת נערים במדים שמצעדם חוצה את דרכו. וולש מהרהר במשמעות של מה שהוא רואה, ומתאר את המטמורפוזה המתחוללת בנערים ההופכים מצעירים קלי-דעת, לאנדרטאות חיות, ואת האופן בו אנשים חשים חסרי משמעות נוכח סימנים של עוצמה מוסדית: "הם המשיכו לצעוד, חלפו על פניו… בדרכם הקצובה, כאילו רצון אחד מפעיל באחידות את הרגליים והידיים, כאילו החיים על רבגוניותם… הונחו תחת מדרכת של אנדרטות וזרים וסוממו על ידי משמעת עד שנהפכו לגוויה נוקשה אך פעורת עיניים. אי אפשר לא לכבד את זה".

אלא שלא רק מי שנולדו אל תוך המעמדות השולטים משתפים פעולה ביודעין או מתוך עיוורון אידיאולוגי עם עוולות הממשל. סיר ויליאם ברדשו, הפסיכיאטר המטפל בספטימוס וורן סמית', הוא נציג נוסף של האלימות המוסדית המדכאת כל סטיה או שונות: "בריאות היא שמירה על אמות מידה… כמי שסוגד לאמות מידה סר ויליאם לא רק שגשג בעצמו אלא הביא לשגשוגה של אנגליה – בודד את המשוגעים שלה, אסר הולדת ילדים, העניש על יאוש, לא אפשר לבלתי כשירים להפיץ את דעותיהם עד שיקבלו את אמות המידה שלו".

"תפקידן של בנותיהם של הגברים המשכילים", טוענת וולף ב"שלוש גינאות", "הוא לאמץ גישה אדישה כלפי מלחמות… אל להן לעודד את אחיהן או לרפות את ידיהם… הפסיכולוגיה מראה כי קשה לאדם לפעול כשאנשים אחרים מגלים אדישות… אל לבנותיהם של הגברים המשכילים להגיש לאחיהן נוצה לבנה של פחדנות או נוצה אדומה של אומץ, עליהן להמנע מלהעניק נוצות בכלל".

במובן מסויים זו בחירתה של קלאריסה דאלוויי. עיסוקה בפרחים ובארגון מסיבות נובע מהמגבלות שמטילים עליה מעמדה ומינה: "יש לה תחושה סמויה שהיא בלתי נראית; סמויה מן העין; לא מוכרת; עכשיו, כשלא צריך להתחתן, כשלא צריך להביא ילדים לעולם, נותר רק להמשיך בהתקדמות המדהימה והחגיגית למדי עם כל השאר".

המגבלות אינן מעוורות את קלאריסה, והיא מודעת עד כאב  לתפקידים שמטילה עליה החברה. הספר מתאר את התייחסותה ותגובותיה למגבלות אלו. וולף אינה מציעה תכלית ברורה אחת למסיבות של קלריסה, ואינה טוענת כי בכוחו של אדם מודע ומצפוני להציל את העולם. ויחד עם זאת, מעמדה של קלאריסה מעניק לה את הכוחות שנמנעו מספטימוס וורן סמית': אל נוכח הסבל האנושי אפשר לשקוע אל תוך יאוש ומוות, ואפשר גם להמשיך לחיות באומץ לעשות טוב לשם טוב:

"כשאחותך נהרגת מול העיניים שלך מעץ שנופל… זה מספיק כדי להפוך אותך לאדם מריר. אחר כך אולי לא היתה משוכנעת בזה כל כך; חשבה שאין אלים; אין את מי להאשים; וככה פיתחה את הדת האתאיסטית של עשיית טוב למען הטוב".

וירג'יניה וולף, גברת דאלוויי. ידיעות ספרים. תרגמה שרון פרמינגר. 227 עמ'.