jump to navigation

מתנת האש, מתנת היצירה 22 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , , , ,
add a comment

רבי לוי בשם רבי נזירא אמר:  שלושים ושש שעות שמשה אותה האורה.
שתים עשרה של ערב שבת, ושתים עשרה של ליל שבת, ושתים עשרה של שבת.
כיון שחטא אדם הראשון בקש לגנזה, חלק כבוד לשבת, שנאמר: ויברך אלהים את יום השביעי.
ובמה בירכו? באור.
כיון ששקעה חמה במוצאי שבת, התחיל החושך ממשמשת ובא.
באותה שעה נתיירא אדם הראשון, אמר: שמא אותו שכתוב בו: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" "בא להזדווג לי?!" ואומר: "אך חשך ישופני, אתמהא?! "
מה עשה לו הקב"ה?
זמן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה.

Helix Nebula-1 בעולם שלפני הגירוש מגן העדן, התקיים אור, אור גנוז. לאחר החטא והגירוש, אלוהים גונז את האור. אבל, בשבת מתקיימת ברכה של אור והאור מתמשך. כאשר השמש שוקעת במוצאי שבת, נופל פחד גדול על האדם, והוא נזכר בנחש ובחטא הקדמון: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב בא להזדווג לי"

הפחד הקמאי מפני חושך, מפני החושך הראשון אותו חווים אדם וחווה, מביא את האדם לחשוש גם מפני החטא:

"בא להזדווג לי?!"

כאן בדיוק נכנסת תמיהתם של חכמים: "אך חושך ישופני, אתמהא", האם היצר או המשיכה אל הפיתוי שבחטא קיימת רק בלילה, בשעות החושך?

האדם האוכל מפרי עץ הדעת, מה הוא יודע? הוא יודע את המיניות שהיא כח החיים, ויחד עם זאת הופך מודע גם למוות ולסופיות החיים. עם חוויית החושך הראשון, אדם מפחד. מהו פחד? חוסר ידיעה. הפחד מכוון כלפי זמן העתיד וחושש מפני מה שעשוי לבוא.

בנקודה זו של פחד, ניתנת לאדם היכולת ליצור אור: מה עשה לו הקב"ה? זמן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה.

מתנת היצירה, היכולת ליצור אור, היא מעשה של חמלה וחסד. היכולת ליצור אור הופכת את האדם לעצמאי, מרחיבה את יכולתו להגדיל את ידיעתו את העולם. ידיעת האור, וידיעת היכולת ליצור אור, מביאה את האדם לראות אל תוך הפוטנציאל הגדול הטמון ביצירתיות. השאלה "בא להזדווג לי" מופיעה תחילה ממקום של פחד, ובהמשך מציינת את מודעותו של האדם ליצירתיות הגדולה הטמונה במעשה היצר: יצר יכול להרוס, יצר יכול לבנות. כאשר רואה האדם את הפוטנציאל של היצירתיות, ניתנת לו מתנת האש.

התמונה: Helix Nebula, NASA

בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי: תובנות בין חושך לאור 20 בדצמבר 2011

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , ,
6 comments

חודשי כסלו וטבת הם החודשים בהם הולך ומתמעט האור עד לשיא המגיע ביום היפוך החורף: היום הקצר ביותר בשנה, שלאחריו האור הולך ומתרבה. הפחד האנושי מפני העלמות האור והשמחה על חזרת השמש בא לידי ביטוי בתרבויות ובדתות השונות בפסטיבלים של אור ואש המתקיימים בתקופה זו של החורף.

מדרש המופיע במסכת עבודה זרה יוצר קשר בין אדם הראשון לבין מנהג חג החנוכה:

לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים {עבודה זרה}
(תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', א')

עמדתו הראשונה של האדם היא עמדה אגוצנטרית לפיה העולם סובב סביבו: "בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו". כלומר, אדם הראשון סבור שבשל החטא הקדמון, האור מתמעט והולך והעולם חוזר לתוהו ובוהו. תחושת האשמה שהוא חש היא רגש מגלומני, לפיו רק מעשיו-הוא הם הקובעים מה יתרחש בעולם לטוב ולרע. בעקבות הפחד הגדול בו מצוי האדם "ישב ח' ימים בתענית". זו המשך הגישה של האשמה. האדם גוזר על עצמו תענית צום ותפילה כדי לכפר על מעשיו הרעים. משום שהוא מרכז העולם, עליו ליצור תיקון בעולם מתוך תחושה של אשמה והאשמה עצמית. אין לו מודעות או יכולת לראות את נסיבות החיים המורכבות היוצרות את תופעת הטבע לה הוא עד.

אלא שמתוך הישיבה בתענית, שניתן לפרשה גם כתפילה או כהתבוננות, נפקחות עיני האדם והוא נרפא מאשלייתו: "ראה יום שמאריך והולך". האדם נוכח לדעת כי הוא אינו מרכז העולם: ישנן נסיבות, ישנו מנהג לעולם, ומנהג העולם אינו קשור בקשר ישיר וסיבתי למנהג האדם.

לאחר שהכיר בכך שאינו מרכז העולם, "הלך ועשה שמונה ימים טובים". מעשה זה מציין את המעבר מאשמה לאחריות. אדם הראשון מכיר בכך שאינו מרכז העולם, ובכך משתחרר מאשמה, אך מבין בו זמנית שהוא קשור אל העולם ויש לו חלק בעולם, ועם תובנה זו עובר לקבלת אחריות. המילה אחריות מגלמת בתוכה את המילה אחר שמציינת זולת אנושי או סביבתי, ובכך "עולם כמנהגו נוהג" אינו נפרד מהאדם אלא האדם רואה עצמו כחלק מהעולם.

chaos_orion תהליך הלימוד המתואר הוא תהליך של התבוננות. תחילה האדם מפרש את המתרחש סביבו מתוך תפיסה שגויה של המציאות: "עולם חשוך בעדי… זוהי מיתה שנקנסה עלי". תפיסת העולם של האדם היא דיכוטומית, החושך מנוגד לאור ומסמן תוהו ובוהו, פחד ועונש. אך האדם הראשון לא מגיב מתוך הפחד. תגובתו אינה בריחה או שיתוק, אלא פעולה של עצירה מכוונת והתבוננות: "ישב ח' ימים בתענית". הישיבה השקטה אינה התבצרות בתוך הפרשנות השגויה, אלא התבוננות בעצמו ובסביבתו שמובילה להכרה החדשה כי "עולם כמנהגו נוהג". מהו עולם כמנהגו נוהג? עולם בו החושך והאור, היום והלילה, השמש והתוהו ובוהו, הם חלק ממערכת קיום אחת המתהווה מתוך תלות גומלין. לאחר התבוננות בה הוא נוכח שהיום המתקצר החל מתארך האדם משנה את תפיסתו ואת התנהלותו, וקובע שמונה ימים טובים. בשונה מסיפור בראשית בו הידע – האכילה מעץ הדעת – נקשר בבושה, במשנה זו הידע הוא חווייה של התגלות שמחליפה פחד ואשמה באחריות ועשייה. האדם הראשון שחווה התגלות על מנהגו של עולם לא מתחבא ולא מתבייש, אלא רואה עצמו חלק מהעולם ומנהגיו, מכיר בידע שרכש ופועל בגלוי בהתאם למה שלמד.

חג חנוכה שמח!

התמונה: Orion Trapezium Cluster, NASA