הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

למנוע את האונס הבא: איך לדבר עם בני ובנות נוער על הטרדות מיניות 25 בדצמבר 2013

13 נערים בגילאי 12-14 נעצרו בחשד לאונס נערה בת 12 בשטח בית ספר. "אנחנו המומים," אומרים ההורים, ומספרים עד כמה זה לא מתאים לילד שלהם. "מדובר בבני טובים," מספרים לנו עורכי הדין, ומוסיפים וקובעים "הם ממש ילדים, צריך לטפל בזה בפן החינוכי."

ושוב אנחנו שומעים שהם בני טובים, והיא למעשה רצתה את זה.

הרבה דיו נשפך בהסברים על החשיפה המתמדת לתכנים אלימים ומיניים בתוכניות טלביזיה ובקולנוע, אבל האתגר הגדול בתודעה הפמיניסטית הוא היכולת לממש אותה בחיי היומיום, ועוד יותר מכך למנוע את האונס הבא. כי כשמדובר בילדים שלנו, אנחנו לא רוצים להגיע למצב של הטרדה מינית או אונס.

דברו איתם

הסטטיסטיקה אומרת שברוב מקרי האונס וההטרדה המינית הפגיעה מגיעה מידי אדם מוכר, אדם שהנער או הנערה מכירים. ולא במקרה אני מדברת בלשון זכר ונקבה. רוב נפגעי הטרדות מיניות הן נפגעות, אך מיעוט מתוך נפגעי האונס הם נערים, ולכן חשוב לדבר עם בני ובנות הנוער, ולא לקיים את השיחה רק עם הנערות. בכל מקרה של הטרדה מינית יש לפחות שניים, והמציאות לא תשתנה אם נדבר רק עם הנערות.

התחלנו לדבר על הטרדות מיניות כשילדי הבית היו צעירים מאוד. התכנים של השיחה הפכו מורכבים ומפורטים לאורך השנים, לפי גיל הילדים ולפי ההקשר. מה שחשוב בעיני בשיחות מהסוג הזה הוא שיהיו ישירות ומפורשות, ושיגעו בדוגמאות רלוונטיות מתוך חיי היומיום של הילדים, ולא יסתפקו בהתייחסות כללית למקרים רחוקים שקורים לאנשים אחרים ששומעים עליהם בחדשות.

כשלוחם-האור היה בן 8, ועמד לצאת למחנה נוער בפעם הראשונה, נסיעה שכללה לינה בשטח, ההכנות לטיול כללו גם שיחה בנושא הטרדה מינית.

– אני רוצה לדבר איתך ילד, אמרתי בענייניות, מנתקת אותו לרגע ממהומת אריזת הציוד, כשאתה הולך לשירותים או למקלחת, שים לב אם מישהו נכנס ביחד איתך.

– למה שמישהו ירצה להכנס איתי לשירותים? הוא שאל בפליאה.

– כי לפעמים יש נערים שנמשכים לנערים אחרים, זה יכול להיות מישהו שאתה מכיר מהשכבה, זה יכול להיות מדריך.

– אבל מה הם רוצים לעשות איתי בשירותים? הוא תלה בי עיניים גדולות, תמהות.

– אולי לגעת בך, אולי לעשות דברים אחרים. מה שחשוב הוא שאם זה קורה, שתדע שזה בסדר גמור לצעוק, להגיד לא, ולברוח החוצה מהשירותים, או מהמקלחות. ואם זה קורה, תגיד למי שנמצא בחוץ, למדריכים אחרים, אל תשמור את זה בשקט, אמרתי, ותתקשר מיד הביתה, ונבוא לקחת אותך

כשגיליתי שבבית הספר של מלכת-השמים משחקים משחקי אמת או חובה, שאלתי מה עושים במשחקים האלה.

– שום דבר מיוחד אמא, זה סתם בשביל צחוקים, היא ענתה

– כן, אבל לפעמים יכולים לבקש שתנשקי משהו, ואת לא תרצי, אמרתי, משהו כזה קרה?

– לא! היא אמרה, מה פתאום?

– כי לפעמים ילדים וילדות בגיל שלכם מסתקרנים ורוצים לנסות דברים. חשוב לי שתדעי שמותר לך להגיד לא. זה בסדר. ואם צוחקים עליך או אומרים שאת חייבת, זה בסדר לומר לא, ולהתקשר הביתה, וללכת משם

לפני מסיבות כיתתיות, לפני שהיא יוצאת לישון אצל חברה, אני מוודאת שהבנות ישנות בנפרד מהבנים, ומזכירה:

– יכול להיות שמישהו יתקרב אליך בלילה. זה יכול להיות ילד מהכיתה, או אח או אבא של הילדה, אולי חבר מבוגר שנמצא שם. אם זה קורה, תגידי לא, תצעקי, אל תשארי בשקט, ותתקשרי הביתה

– מה זאת אומרת יתקרב, כאילו ישן לידי? היא שואלת

– זה יתחיל בהתקרבות, אני עונה, אבל אז הוא ינסה לגעת בך. אולי בהתחלה זה יהיה מסקרן, אולי אפילו נעים. לגוף יש דרך להגיב עוד לפני שהראש שלך יבין מה קורה. ועדיין, אם זה קורה, גם אם היה נעים בהתחלה, ברגע שאת לא רוצה תגידי לא! ותלכי משם. ובכלל, הוספתי, לדעתי את צעירה מכדי לדעת באמת אם את רוצה יחסים פיזיים. יש לך עוד שנים ארוכות בשביל לפתח יחסים עם בנים. לא חייבים להתחיל בגיל 11 גם אם אתם סקרנים.

השיחה עניינית לחלוטין, ונטולת הגדרות טוב ורע. זה לא דיון אינטלקטואלי או מוסרי. זה גם לא דיון להעלאת מודעות פמיניסטית. זו שיחה תכליתית עם הנחיות ברורות בנוגע למה לעשות אם מישהו נוגע בך, ואיך לזהות את הסימנים המקדימים ולברוח לפני שזה מסתבך.

תבעטי לו בביצים

יש ויכוח האם במקרים של הטרדה מינית או אונס הקורבן צריך להתנגד בכח, או לחילופין לשמור על חייו במצבי איום. אם נחזור לסטטיסטיקה, מקרים של הטרדה מינית ואונס על ידי אדם קרוב ברוב המקרים לא מתרחשים בהקשר של איום פיזי על חיי הקורבן. האיום במקרים כאלו הוא על שמה הטוב של הקורבן בנוסח, "אנחנו נספר לכולם," או דרישת אתנן בתמורה לקירבה לחזקים ולמקובלים. דווקא במקרים כאלו, לעיתים בריחה אינה אפשרית, והתנגדות פיזית מאפשרת אמירה ברורה של לא! גם כשהמילים לא שם כדי לעזור. צעקה ודיבור מוציאים את הקורבן ממעמד אשם ומתבייש נוסח "היא רצתה את זה," אל מעמד של נביא מוכיח בשער המצביע על התועבה, מוציא את המעשה המגונה אל האור, מצביע אל התוקף ומציג אותו בדיוק כפי שהוא: אלים, תוקפני וחסר כל הצדקה.

במצב מיידי של איום בו התוקף לא מקבל לא בתור תשובה קבילה, מותר גם לעזוב את דרכי הנועם והשכנוע, ולומר אמירה נחרצת במעשים: להרביץ או לברוח. אנחנו לא מעודדים אלימות, ובדרך כלל ממליצים על בריחה מאשר על קרב אגרופים עם התוקף, אבל בשיחות על הטרדה מינית (או כל הטרדה גופנית אחרת), אלימות היא גם תשובה אפשרית, כשכל האמצעים האחרים כשלו. בהקשר זה מלכת השמים למדה שיעור חשוב כבר בגן.

ר' חווה תקופה של שריטות. הוא תקף בעיקר את הבנות. מלכת-השמים (שהיתה אז בת 3) החלה לחזור הביתה עם פסים אדומים לאורך לחייה. שריטות חדשות עיטרו את פניה, עוד לפני שהישנות הספיקו להגליד.

מה לא ניסינו? הגננות הסבירו לילד שלא מרביצים ולא שורטים, יצרו עבורו "פינת כעס", מקום בו מותר להרביץ לכריות ולפרוק את הכעס בדרך לא מזיקה, ביוזמתי נכללו עבודות יצירה המאפשרות הפעלה מוטורית של האצבעות המדמה שריטה. ולמרות כל ההסברים והיוזמות, הילד המשיך לשרוט.

אחרי כמה שבועות של ניסיונות כושלים להתמודד עם התוקפנות בדרכי שלום, מלכת-השמים ואני יזמנו פגישת חמ"ל. "כשהוא בא לשרוט אותך, אל תבכי", אמרתי, "עשי לו כואב". הילדה התבוננה בי בשקט. "יש לו תלתלים יפים וארוכים", הזכרתי לה, "תתפסי אותם ותמשכי", אמרתי, "ואם הוא ממשיך לשרוט, תבעטי לו בביצים". מלכת-השמים חייכה.

בצהרי יום שישי באותו השבוע היא ניגשה לאבא שבא לאסוף אותה מהגן, ודיווחה בקולי קולות ובגאווה גדולה: "אבא, ר' בא לשרוט אותי ואני תפסתי אותו בשערות ומשכתי בדיוק כמו שאמא הראתה לי".

ומאז שוב לא שרט אותה אף ילד.

אבל איך אני אדע שזה לא בסדר?

יש לנו כלל אצבע בבית שנותן הכוונה טובה בנוגע למה שבסדר ולא בסדר. אם אתה עושה משהו אותו יש לך צורך להסתיר כי את מתביישת זה סימן שלא צריך לעשות את זה. בשונה מרצון לגיטימי לפרטיות, כל דבר המתקיים רק במחשכים, שאינך רוצה שתזרח עליו השמש ואינו יכול להתקיים באור, כי את מתביישת בו, מוטב שיגווע וימות מאשר יגדל ויזדהם ויצבור מוגלה.

חינוך למודעות מינית לא מתחיל בגיל 12-13 אלא בגילאים מוקדמים הרבה יותר. התרבות שלנו ספוגה אלימות ומיניות בכל פינה: בשלטי פרסומת בדרכים, בפרסומות בטלביזיה, בקליפים של מוסיקה, בתוכניות בערוץ הילדים, בסרטי קולנוע. אני לא מאמינה בהגבלות גלישה במחשב, ובהמנעות מצפיה בחדשות. אני גם לא מאמינה בהפרדה גורפת בין בנים לבין בנות. אני מאמינה בדיאלוג ובפיתוח מודעות. אני צופה איתם בתוכניות השונות, כולל מהדורת החדשות, ומדברת איתם על התכנים. בכל קיץ מתקיימת אצלנו בבית שיחה על ביגוד חושפני ודיוני עומק על מי קובע מה זה יפה, והאם באמת נשים הולכות בביגוד חשוף "כי חם," כי הן נהנות מהמבטים המעריצים, או כי זה מה שהאופנה "דורשת." הדיאלוג אינו חד-פעמי אלא מתמשך, וראוי שיהיה מתמשך, כי מודעות היא דבר הדורש טיפוח ותחזוקה.

*התמונה: אונס תמר של יוסטש לה סור ( Eustache Le Sueur)

ספר שמואל מספר על אונס תמר בת דוד. לאחר שאונס אותה אחיה-למחצה, תמר אינה אוספת חרפתה וחיה בבושה ובדממה, אלא יוצאת אל הרחוב וזועקת, מוחה על העוול שנעשה לה: וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל-רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה; וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה (שמואל ב', י"ג, י"ט).

בין ט' באב לט"ו באב: על פילגש בגבעה, חורבן ושיחרור מפחד 31 ביולי 2012

ט' באב הוא יום תענית המציין את חורבן בית המקדש הראשון והשני, יום של אובדן ובכייה. יש המפרשים כי המרגלים ששבו לדווח על הארץ המובטחת והוציאו דיבתה עשו זאת בליל ט' באב. ר' יוחנן אומר "אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם – ואני קובע לכם בכיה לדורות." (תענית כ"ט ע"ב)

יש הרואים בט"ו באב את היפוכו של ט' באב. מיום של פירוד, מחלוקת וחורבן (ט' באב) אנו מגיעים ליום של אחדות והמשכיות (ט"ו באב) בו לובשות בנות ישראל לבן ויוצאות לחולל בכרמים, ושבטי ישראל מתערבבים ומשתדכים זה בזה ללא הפרדה.

אלא שהמעבר מחורבן פיזי ורוחני אל חיים ואהבה עובר דרך אלימות, שפיכות דמים ותרגול שמהותו שיחרור מפחד.

וַתִּזְנֶה עָלָיו, פִּילַגְשׁוֹ

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל; וַיְהִי אִישׁ לֵוִי, גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר-אֶפְרַיִם, וַיִּקַּח-לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. וַתִּזְנֶה עָלָיו, פִּילַגְשׁוֹ, וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל-בֵּית אָבִיהָ, אֶל-בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה; וַתְּהִי-שָׁם, יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים

פרקים י"ט-כ"א הם הפרקים המסיימים את ספר שופטים. למרות שהמאורעות המסופרים בהם פותחים את תקופת שופטים, בחרו הסופרים לשבצם בסוף, כדי להדגיש את הצורך במלך שילכד את שבטי ישראל ויכניס סדר באנדרלמוסיה ששרתה בארץ.

הסיפור נפתח בהצגת הדמויות המרכזיות: איש לוי ופילגשו. שניהם חסרי שם, ומשתייכים למעמד חברתי נמוך יחסית. הלוי משתייך לשבט משולל נחלה שייעודו שירות בקודש. מעמדה החברתי של הפילגש נמוך ממעמדה של אשת איש ושתיהן נסמכות על גבר שיבטיח את שלומן. יש פרשנים הטוענים כי ללוי היתה אישה, והפלגש היתה אשתו השניה. בכל מקרה, יחסיהם עלו על שרטון והפילגש עוזבת את הלוי וחוזרת אל בית אביה. בשונה מהפרשנות המתבקשת ל"וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ," רוב הפרשנים טוענים כי לא זנתה אלא זנחה אותו משום שנהג בה שלא בהגינות. לו אכן זנתה עליו, בת מוות היתה, ואביה לא היה מקבלה אל ביתו.

לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ

וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ, לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ, וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ, וְצֶמֶד חֲמֹרִים; וַתְּבִיאֵהוּ, בֵּית אָבִיהָ, וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה, וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ. וַיַּחֲזֶק-בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה, וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ, וַיָּלִינוּ, שָׁם. וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי, וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת; וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל-חֲתָנוֹ, סְעָד לִבְּךָ פַּת-לֶחֶם–וְאַחַר תֵּלֵכוּ. וַיֵּשְׁבוּ, וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו–וַיִּשְׁתּוּ; וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה, אֶל-הָאִישׁ, הוֹאֶל-נָא וְלִין, וְיִיטַב לִבֶּךָ. וַיָּקָם הָאִישׁ, לָלֶכֶת; וַיִּפְצַר-בּוֹ, חֹתְנוֹ, וַיָּשָׁב, וַיָּלֶן שָׁם. וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי, לָלֶכֶת, וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה סְעָד-נָא לְבָבְךָ, וְהִתְמַהְמְהוּ עַד-נְטוֹת הַיּוֹם; וַיֹּאכְלוּ, שְׁנֵיהֶם. וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת, הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ; וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב, לִינוּ-נָא הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ, וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם, וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ. וְלֹא-אָבָה הָאִישׁ, לָלוּן, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ

ארבעה חודשים יושבת האישה בבית אביה, עד שמגיע הלוי "לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ." מה שעשוי להראות כפגישה מחודשת של אוהבים, כגבר הבא לבקש סליחה ולהשיב את אשתו אל ביתו, מלא ברמזים מטרימים המסמנים אסון.

על אונס דינה בת יעקב מסופר "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָה, וַיְדַבֵּר, עַל-לֵב הַנַּעֲרָה" (בראשית ל"ד, ב-ג). בזמן השהות בבית אביה הפילגש מכונה "נערה." כמו במקרה בת יפתח, הנערה יוצאת מבית אביה כדי לקבל את פני הלוי. אביה עושה מאמץ ניכר כדי להיטיב את לב חתנו. השימוש ב"וְיִיטַב לְבָבֶךָ" מכוון לשני פניו של הלב האנושי: יצר הטוב ויצר הרע. משמע, יתכן כי אבי הנערה חשד כי לא הכל תקין ביחסי בתו וחתנו, וכי לא לשווא עזבה את הלוי. הוא מנסה להחזיק בו, אך הלוי מתעקש לצאת לדרכו. כמו אברהם בדרכו אל הר המוריה, לעקדת בנו יחידו, הלוי נוסע עם נער וחמור. וביציאתם, היום נוטה לערוב, והנערה שבה ונקראת פילגש.

וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם

בדרכם הלוי מסרב ללון ביבוס, בהיותה עיר נוכרית, ומחפש מקום לינה בגבעה, מקום מושבם של בני בנימין. איש מבני המקום לא אוסף את הלוי ופלגשו, לבד מאיש זקן אחד המארח אותו לפי כל הכללים המקובלים: וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ, רַק כָּל-מַחְסוֹרְךָ עָלָי; רַק בָּרְחוֹב, אַל-תָּלַן. וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ, וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים; וַיִּרְחֲצוּ, רַגְלֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ

ואז, כאשר הם "מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם" מתממשים כל הרמזים מבשרי הרעה לכדי זוועה של אלימות ודם: וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת, מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת; וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ. וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא; אַחֲרֵי אֲשֶׁר-בָּא הָאִישׁ הַזֶּה, אֶל-בֵּיתִי–אַל-תַּעֲשׂוּ, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ, דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וְלֹא-אָבוּ הָאֲנָשִׁים, לִשְׁמֹעַ לוֹ, וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ; וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וַיְשַׁלְּחוּהָ, כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר

כמו בסדום, בה מציע לוט את בנותיו הבתולות להמון המבקש את אורחיו, כך מציע המארח את בתו הבתולה ואת פלגשו של אורחו. כשבני הבליעל מסרבים להצעה, הלוי עצמו מוציא את פילגשו אל מחוץ לבית: וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ.

אביה החזיק בחתנו כדי לעורר את טוב ליבו וליצור שלום בית. הלוי מחזיק בפילגשו ומקריב אותה כדי להציל את חייו וכבודו. על כך אמרו חז"ל (בהקשר של לוט ובנותיו) "בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן" (תנחומא וירא י"ב).

כאשר נותן אברהם את פלגשו הגר בידי שרה הוא אומר לה עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ, וזוהי הסכמה שבשתיקה ליחסה האכזרי של שרה. הגר בורחת אל המדבר, אל מקום צחיח ובודד, ודווקא שם נמצאת לה גאולתה. לעומתה, הפלגש בספר שופטים מחפשת ביטחון ונחמה בקרב בני האדם, ובידי בני אדם היא מעונה ונרצחת: היא חוזרת אל בית אביה למצוא ביטחון, אביה עושה מאמץ להיטיב עם חתנו ולהבטיח את שלומה של בתו, הלוי בוחר ללון בקרב שבטי ישראל ולא בקרב נוכרים, ומתארח אצל איש זקן שמוצאו מאפרים כמוהו. אלא שמלכתחילה הלוי מתייחס לפלגשו כאל רכוש, ולא כאל אדם שווה, והבית הוא מראית עין לשלום ולביטחון, כי במקום בו אִישׁ הַטּוֹב בְּעֵינָיִו והַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה, ההבטחות הן להרס והביטחון הוא בחורבן.

נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ, עַל-הַסַּף

וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, לִפְנוֹת הַבֹּקֶר; וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית-הָאִישׁ, אֲשֶׁר-אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם–עַד-הָאוֹר. וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר, וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת, וַיֵּצֵא, לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ; וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ, נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ, עַל-הַסַּף. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה, וְאֵין עֹנֶה; וַיִּקָּחֶהָ, עַל-הַחֲמוֹר, וַיָּקָם הָאִישׁ, וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ. וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה כָל-הָרֹאֶה, וְאָמַר לֹא-נִהְיְתָה וְלֹא-נִרְאֲתָה כָּזֹאת, לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה; שִׂימוּ-לָכֶם עָלֶיהָ, עֻצוּ וְדַבֵּרוּ.

בסיומו של ליל התעללות של אונס קבוצתי, חוזרת האשה אל הבית. הבית שהשליך אותה אל האלימות והחושך. הלוי מכונה "אֲדֹנֶיהָ" ומתייחס אליה כאל חפץ או בהמה, ולא כאדם אל אדם. הוא פותח את דלתות הבית, יש האומרים כדי לבדוק האם תהה יציאתו בטוחה, ומפטיר לעברה הוראה "קוּמִי וְנֵלֵכָה."

האשה "נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ, עַל-הַסַּף," שותקת, אין זה ברור האם נפחה נשמתה או עודנה גוססת. היא מצויה באיזור דמדומים, לא בפנים ולא בחוץ, על הסף. אדוניה לוקח גופתה אל ביתו – ביתו ולא ביתה, ביתו ולא ביתם – ושם מבצע אקט פרפורמטיבי טקסי, "וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל." במעשה החיתוך של גופתה הוא מפרק אותה מזהותה האנושית. אין כאן זעקה על העוול שנעשה לאשה, אלא כוונה לזעזע ולהחריד מעבר ליכולת לשיקול הגיוני ומוסרי, לטלטל אל מחוזות הנקמה והדם.

מעשה הלוי מעורר שרשרת קרבות בין השבטים, מרחץ דמים בין אחים שמוביל את שבט בנימין (ממנו יצאו בני הבליעל) לעברי פי פחת. השבטים נודרים שלא יתנו את בנותיהם לבני שבט בנימין, וכתוצאה ממחיר הדמים של הקרבות, מגיע השבט לסף הכחדה.

וַיְדַבְּרוּ אֶל-בְּנֵי בִנְיָמִן, אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן; וַיִּקְרְאוּ לָהֶם, שָׁלוֹם… וְהָעָם נִחָם, לְבִנְיָמִן… וַיֹּאמְרוּ, יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן; וְלֹא-יִמָּחֶה שֵׁבֶט, מִיִּשְׂרָאֵל.

סאת החורבן נמלאת כמעט עד תום ושבט בנימין עומד לפני כליה. ואז, כשם שהחלה האלימות, בלתי מוסברת ואכזרית, כך היא מסתיימת. כדי לעקוף את השבועה על איסור הנישואים עם בני בנימין, מוזמנים בני השבט לחטוף להם נשים מן המחוללות בכרמי שילה. החורבן והאימה נעצרים, ולו לרגע.

וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג-יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית-אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, לִמְסִלָּה, הָעֹלָה מִבֵּית-אֵל שְׁכֶמָה–וּמִנֶּגֶב, לִלְבוֹנָה. וַיְצַוּוּ אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר:  לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ; וַהֲלַכְתֶּם, אֶרֶץ בִּנְיָמִן.

אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו

על מעשי פלגש בגבעה אמר רב חסדא "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל" (גיטין ו' ע"ב)

ט' באב הוא אובדן, קינה ונהי. אבל שלם ומלא ללא נחמה. אלא שכוחם של החיים חזק מכל חורבן, פיזי או רוחני, ובסופו של המוות ממתינה סליחה ולידה מחדש.

"אמר רבי לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור! והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים! והיו עומדים ומוציאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט, חסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון עשו כן, ומצאו עצמן שלמים. אמרו: דומה שטעינו בחשבון? וכן בעשור, ובאחד עשר, ובשנים עשר, ושלושה עשר, וארבעה עשר. כיוון שאימלא סיהרא, אמרו: דומה שהקדוש ברוך הוא ביטל אותה גזירה מעלינו. וחזרו ועשאוהו יום טוב" ( איכה רבה)

בעקבות חטא המרגלים נגזר מותו של דור המדבר. בכל תשעה באב הלכו אנשי המחנה לישון בקברים שחפרו, מבלי לדעת מי ימות ומי יחיה. על הפחד שפחדו המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה, שילמו בני העם שנה אחר שנה, עד אשר חלף פחדם ולא היה. כי האדם ההולך לישון כשחייו ומותו שווים בעיניו, הוא חופשי.

והתיקון נעשה בט"ו באב. ומתוך החופש באה אהבה, אהבה בין שווים, שלמה בגופה וברוחה.

התמונות:

The Rape, Darwin Leon
Tu B'Av Girls, Karla Gudeon