jump to navigation

אליסיום: הבטחה מטרידה 28 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, מתח ופעולה.
Tags: , , , , , ,
1 comment so far

*הרשימה כוללת ספוילרים

השנה היא 2154. כדור הארץ עני, הרוס ומזוהם. העשירים עברו לאליסיום, מושבה נקיה וירוקה בה אפשר לרפא כל מחלה. אוירת הכאוס והסכנה בכדור הארץ באה לידי ביטוי בשימוש במצלמות יד ובצילומים תזזיתיים. הצילומים באליסיום נקיים ואסתטיים עד כדי סטריליות.

elysium-poster מקס (מאט דיימון), הדמות המרכזית בסרט, הוא אסיר לשעבר. מציאות החיים בכדור הארץ המזוהם היא מציאות של מדינת משטרה דיסטופית. השוטרים וקציני המבחן הם רובוטים, המתייחסים לבני האדם, ובכלל זה למקס, כנתון סטטיסטי ולא כבן אנוש. הסרט נפתח בניסיונותיו של מקס להמנע מעבריינות ומאלימות, ומנסיבות בלתי אפשריות שדוחפות אותו למסלול התנגשות קטלני מול מערכת דיכוי וחוסר צדק.

השוטרים תוקפים אותו משום שהתחצף אליהם (או התבדח לטענתו) ומנמקים את אלימותם באמירה "יש מדיניות של אפס סובלנות." קצין המבחן מסביר למקס שקיים סיכוי של 78% שהוא יחזור לפשע, ולכן ההתנגשות עם השוטרים מביאה להארכת תקופת המבחן שלו.

במקום העבודה של מקס הערך העליון הוא תפוקה בהתאמה למכסות, עמידה ביעדי הייצור, והגדלת הרווח. כשנתקע הכבשן עליו עובד מקס, מנהל העבודה דורש ממנו להכנס ולתקן את התקלה. כשהוא נלכד בכבשן וסופג קרינה ברמה גבוהה, מודיע לו רובוט שיש לו חמישה ימים לחיות, מספק לו כדורים ושולח אותו הביתה. במציאות החיים של ”אליסיום” אין שום ענין בפרט, בסבלו, בחייו או במותו.

מקס המיואש פונה לשותפו לשעבר לפשיעה, כדי שיסדיר עבורו כרטיס כניסה לאליסיום, שם יוכלו לרפא אותו. התנאי הוא שיעבור ניתוח שיהפוך אותו למעין אדם-מכונה, וישתתף במבצע שמהותו פריצה למחשבי אליסיום. המבצע, כמובן, משתבש.

מקס גדל במנזר של נזירות היספניות ביחד עם פריי (אליס בראגה). אחת הנזירות מספרת למקס שהוא יחיד ומיוחד, שנולד למען מטרה מיוחדת, שיעשה משהו גדול ונפלא בעתיד. מקס הופך לעבריין, וגם כאשר הוא מבקש לשקם את דרך חייו, נסיבות החיים מונעות זאת ממנו. פריי, לעומתו, הופכת לאחות בית חולים ועוזרת לחולים ולנזקקים כנגד כל הסיכויים. אולם, הבת שלה חולה בלוקמיה ללא סיכוי להחלמה, אלא אם כן תגיע לאליסיום.

הבת החולה מספרת למקס סיפור על סוריקטה שעולה על גבו של ההיפופוטם כדי לאכול פירות. "מה יוצא להיפופוטם מזה?" שואל אותה מקס. "הוא רוצה חבר," היא עונה.

לכאורה פריי מתנגדת לאלימות, ומוצגת כהיפוכה של דלאקורט (ג'ודי פוסטר), קצינת האבטחה של אליסיום, שמסבירה שהאלימות אותה היא מפעילה (בסיועו של קרוגר, שמאופיין כרוצח פסיכופת), נועדה כדי להגן על ילדיה ועל עולמה מפני הפולשים מכדור הארץ. הנשיא של אליסיום דוגל בדרכי שלום, אבל מעוצב כאמפוטנט חסר יכולת. דלאקורט, מסבירה לו שהאלימות נחוצה כדי לשמר את הפציפיזם שלו: "כשיש לך פולשים אתה צריך אותי שאעשה את העבודה המלוכלכת." למעשה, על מנת לרפא את אזרחי העולם כולו (ולממש את משאלת ליבה של פריי) ולקבל אותם לאליסיום, נדרשת אלימות הרסנית, שגובה את חייו של מקס. האלימות הופכת לרע הכרחי עבור כולם.

בסופו של ענין, אחרי פריצה אלימה לאליסיום, מקס מקריב את חייו כדי לאתחל את המערכת, מה שהופך את כל תושבי כדור הארץ לאזרחי אליסיום. למקס אין למעשה כל אידיאולוגיה או רצון לגאול את העולם. הוא מבקש להגיע לאליסיום כדי להציל את חייו. את ההחלטה להציל את כולם במחיר חייו הוא מקבל כשהוא מבין שימות בכל מקרה.

יש קווי דימיון בין "אליסיום" לבין "מחוז 9", סרטו הקודם של הבמאי ניל בלומקמפ (Neill Blomkamp). בשני הסרטים ישנה אמירה פוליטית בנוגע ליכולתו של הרוב השבע לקבל את האחר שנתפס כזר וכמסוכן. ”אליסיום” מתאר דיסטופיה בה הפערים הכלכליים-חברתיים מתרחבים עד כדי כך שהמעמדות העליונים (הלבנים והמשכילים, שהסרט מאפיין כאירופאים) מרחיקים עצמם מהמעמדות הנחשלים (בעיקר היספנים ושחורים), אך ממשיכים לנצל את עבודתם.

שרלטו קופלי (Sharlto Copley), השחקן שמשחק את קרוגר האלים, גילם את ויקוס, השוטר הבירוקרט טוב הלב שרק-עושה-את-תפקידו ב"מחוז 9" אך מגלה לזוועתו שהוא הופך לחיזר בעל כורחו. בשני המקרים מדובר בדמות המאבדת את זהותה האנושית. ויקוס הופך לחייזר, קרוגר מתמסר כליל לאלימות.

הסרט צולם בשכונות העוני במקסיקו סיטי. "יש לך צוות שמגיע מהעולם העשיר והשבע, שמגיע לשכונות העוני של מקסיקו סיטי עם טכנולוגיה מתקדמת לאיזור מצוקה… זאת אליסיום של תקופתנו. אנחנו באנו מתחנת החלל קליפורניה," אמר בלומקמפ בראיון, "אם באת בשביל חוויית פופקורן כייפית, מחכה לך חוויה מטלטלת… אם בסוף הסרט אתה מוצא את עצמך מוטרד, צפית בו כמו שהתכוונו."

אליסיום מייצגת את מימושה של המשאלה האנושית לשיחרור מסבל וכאב: מקום בו אין דאגות של פרנסה, והטכנולוגיה נותנת מענה לכאב, מחלה, זקנה, ואפילו למוות. אלא שמחיר האוטופיה הוא אלימות ואפליה חברתית הגובלת בגזענות. בשונה מ"מחוז 9," שמסתיים בצורה מורכבת ועוכרת שלווה, "אליסיום" מציע סוף טוב-לכאורה. בנקודה בה מסתיים הסרט ההפרדה בין תושבי אליסיום לבין תושבי כדור הארץ מתבטלת וכולם הופכים לאזרחים שווים. אולם, הפוטנציאל הנפיץ של האלימות נותר בשדות הנצח של אליסיום כמו הבטחה מטרידה.

"זמנים רעים הגיעו, השטן מסתובב בעולם" 8 בנובמבר 2006

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , ,
comments closed

"היכן הכל מתחיל? בהיסטוריה אין התחלות, כי כל דבר שקורה נהפך לסיבה או לתואנה לדבר שקורה אחריו, והשרשרת הזאת של סיבות ותוצאות נמשכת הרחק לאחור, עד לעידן הפליאוליתי, כאשר הקין הראשון מאחד השבטים רצח את ההבל הראשון משבט אחר. כל מלחמה היא רצח אח, ולכן נוצרת שרשרת אינסופית של אשם, המתעקלת ומתפתלת הלוך ושוב על פני הדרך ומתחת לרגליהם של כל העמים וכל האומות. וכך, עם שנופל קורבן בדור מסוים נהפך למתעלל בדור שלאחר מכן, ואומות שהשתחררו זה עתה משתמשות מיד באמצעים ששימשו את משעבדיהן לשעבר. שלוש המחלות המידבקות – לאומנות, אוטופיות, ורודנות דתית – מבעבעות ומתרכבות יחד לחומצה שמאכלת את מתכת המוסר של כל גזע, וכך, בלי בושה, ואפילו בגאווה, הוא מבצע מעשים שהיו נראים לו נתעבים אילו נעשו על ידי אחרים".

ב"ציפורים בלי כנפיים" פורש לואי דה-ברנייר יריעה רחבה של סבל מעשה ידי אדם ומאתגר את הקורא להרהר באיזו מידה ניתן היה למנוע סבל זה. הרומן לוכד את שנות גסיסתה של האמפריה העותומנית, דרך תהליך ההתפרקות והחורבן של קהילה קטנה בדרום-מערב אנטליה. תושבי הכפר אֶסקיבַּחצֶ'ה משמשים כמיקרוקוסמוס המשקף את הסובלנות הדתית והפוליטית שאיפיינה את האמפריה העותומנית בימי עוצמתה. נוצרים ומוסלמים חיים בדו-קיום ורקמת חייהם משולבת זה בזה כמעט לבלי התר: הנוצרים כותבים טורקית באותיות יווניות, המוסלמים נקברים כשהם אוחזים בידם צלב כסף עטוף בדף מן הקוראן "משום שעדיף להמר על שני הגמלים במרוץ אחר הגאולה", נישואים מעורבים מתקבלים בהבנה שבשתיקה, וכל תושבי הכפר, מוסלמים ונוצרים, נעזרים באיקונין של הבתולה פאניה גליקופילוסה, ומאמינים ביכולתה של אם האלוהים להמתיק את מזלם ללא קשר לדת או ללאום.

דומה שהפוליטיקה הגבוהה של לאומנות ופנטיות דתית, כפי שהן באות לידי ביטוי במלחמות הבלקן, מלחמת העולם הראשונה, הסכסוכים בין יוון לבין טורקיה, ולבסוף חילופי האוכלוסיה בין טורקיה ליוון, חודרת אל חיי הכפריים התמימים ומשבשת את שגרתם השלווה עד כדי חורבן. אולם, לצד גילויי אחווה, חמלה הדדית וחיי הרמוניה בכפר משלב ברנייר תיאורי זוועות הנובעות ממסורת, רשעות ובורות, חושפות את השברים המתקיימים לצד חיי הדו-קיום, ומעלות תמיהה בלתי פתירה בנוגע למקורות הסבל האנושי.

רוסטם ביי, בעל הקרקעות בכפר, מוליך את אשתו הנואפת לסקילה, לאחר שהרג את מאהבה. הקהל מתקבץ מתוך "מניעים בזויים ביותר של רשעות וסקרנות… רחש של קולות חייתיים וכיעור החל להתפתל… הרוע שנובע מאליו כשאנשים מקבלים רשות לנהוג בשפלות בשמו של עיקרון מוסרי לכאורה". לבון הארמי, הרוקח של הכפר, מוכה ומושפל על ידי השיכור המקומי תוך עידודם של אנשי הכפר שהזדמנו למקום: "ברגע שנהפכו לאספסוף, לא עלתה תבונתם האישית על זו של צבועים… פשוטי העם נהנו ממחזות כאלה, בייחוד כשהיו מלווים בהשפלה של אדם פיקח או בר מזל מהם". כאשר פורצת המלחמה וסוחפת עימה את בני הכפר, גילויי האלימות והאחווה האנושית מזעזעים ומדהימים את הקורא, אך מותירים אותו חסר הסבר בנוגע למקורות האכזריות והחמלה האנושית.

"ציפורים בלי כנפיים" אינו סיפורה של דמות אחת, אלא מרקם עשיר של סיפוריהן של דמויות בדיוניות רבות, המספרות כל אחת מנקודת מבטה את מסכת סבלה. ריבוי הקולות האישיים משולב בסיפורו הביאוגרפי של מוסטפא כאמל, מי שיהפוך לאטא טורק, מייסדה של טורקיה המודרנית, ומכניס מבט-על היסטורי-מחקרי אל תוך הנאראטיבים הטרגיים-קומיים של תושבי הכפר.

ציפורים משמשות כמטאפורה מרכזית לסבל האנושי. "האדם הוא ציפור בלי כנפיים, וציפור היא אדם בלי ייסורים", מסביר איסקנדר הקדר לבנו עבדול, ונותן לו ולחברו הנוצרי ניקו ציפורי חרס ההופכות עד מהרה לסימן ההיכר של השניים. קרטווק (שחרור) ומחמטצ'יק (אדום חזה) הופכים לחברים בלב ובנפש, ולמרות שהמלחמה הממושכת והגירוש הבא בעקבותיה כופים עליהם פרידה, נאמנותם עומדת במבחן נוכח העיוורון הדתי והלאומני.

לעומתם, אהבתם של פילותיי הנוצריה ואיברהים המוסלמי, שנועדו זה לזו עוד מילדותם, נדונה לטרגדיה ולשיגעון. כמו הכפר אסקיבחצ'ה המיוחד בפשטותו, כך יופיה של פילותיי, המכונה "הציפור הקטנה" בפי אהובה, מיוחד בשל מזגה הטוב והאור הקורן מפניה. מותה המקרי של פילותיי מתרחש במקביל לחורבן קהילת אסקיבחצ'ה, כי היופי המושלם מזכיר למתבונן את האמת הנוראה והבלתי-נמנעת של המוות.

הספר מציג את מחלת האהבה, ההופכת אנשים לטיפשים אחוזי דיבוק, כאחותה התאומה של מחלת השינאה, המחוללת זוועות בשמה של  התשוקה לצדק ולנקמה. מעניין לקרוא את "ציפורים בלי כנפיים" לאור המציאות העכשווית בה המערב יוצא למלחמת בני האור בבני החושך בטרור, והאיסלם מצידו מכריז על מלחמת קודש.

ברנייר לא מציע לקורא דרכי פעולה כנגד זוועות המלחמה או תרופה לתחושת הוודאות המוסרית המחוללת אלימות וסבל, אלא מסתפק בהצגת פנורמה רחבה של אוזלת ידו של האדם בזמנים הרעים בהם השטן מהלך בארץ. מכתב הגעגועים שכותב קראטווק לחברו האבוד מחמטצ'ק מסכם את הכאב הגלום בנשיאת עול הקיום האנושי: "אצל ציפורים עם כנפיים שום דבר לא משתנה. הן עפות לאן שהן רוצות, וגבולות לא מעניינים אותן, והמריבות שלהן קטנות מאוד. אבל אנחנו תמיד כבולים לאדמה, גם אם נטפס למקומות גבוהים וננפנף בידיים. כי אנחנו לא יכולים לעוף, ונגזר עלינו לעשות דברים שהם לא טובים לנו. מפני שאין לנו כנפיים, אנחנו נגררים למאבקים ו
למעשי תועבה שלא רצינו, ואז, אחרי כל זה, השנים עוברות, ההרים נעשים גבוהים פחות, הגאיות נעשים עמוקים פחות, הנהרות נחסמים בחול והצוקים נופלים לתוך הים".

ציפורים בלי כנפיים, לואי דה-ברנייר. תרגמה מאנגלית: שרון פרמינגר. הוצאת זמורה-ביתן. 623 עמ'.

פורסם (בגירסה שונה) במוסף "ספרים" של "הארץ", 8.11.06