הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

עלי לשנוא אותם לנצח: הסרט העלמה אי אפשר 16 ביולי 2016

סופי מבריקה בלימודים, ולג'סיקה יש חבר. אמא מאושרת. ואני? כלום. שום דבר. אסון טבע.

הסרט "העלמה אי אפשר" נפתח במילותיה של אורור, המתארת את חייה לצופים. אורור בטוחה שחייה עלובים ולא מתרחש בהם דבר הראוי לסיפור. אולם הסרט משכיל להפוך את הנורמלי למבט טרגי-קומי על החיים. סיפורה של אורור הוא סיפורה של נערה בת 13 המגלה את נשיותה ואת מקומה בעולם. אורור נדרשת לחזור על שנת הלימודים בתיכון, ורגילה לראות עצמה ככישלון חרוץ. אולם, המורה החדש לספרות, שמחליף מורה שיצאה לחופשת לידה, הוא הבטחה להתחלה חדשה. המורה מקשיב לנקודת המבט המרדנית, אם גם הרדודה, של אורור, ומעודד אותה להמשיך לקרוא ולכתוב: הרעיונות שלך מקוריים, הוא אומר לה, ברור לי שלא קראת אותם באנטרנט, ועל כך מגיעות לך נקודות זכות. אבל, הוא מתעקש, עליך ללמוד לבסס את הטיעונים שלך על הטקסט ולא להסתפק בכתיבת מחשבות אסוציאטיביות וחצאי משפטים.

אביה ואימה, כמו הורים רבים לבני עשרה מרדניים, לא מצליחים ליצור תקשורת בונה עם אורור. תסתכלי עלי כשאני מדבר איתך! צועק עליה אביה, שמנסה לנהל איתה שיחה, אך בסופו של דבר שולח אותה בחזרה לחדרה בחוסר אונים.

ההורים אובדי העיצות מתלבטים בינם לבין עצמם האם עליהם לשלוח אותה לפנימיה. אולי שם היא תהיה מאושרת? בעצם, אולי אני אקח אותה מחר ליער, מפנטז האב. תהיה בטוח שהיא תמצא את הדרך בחזרה הביתה, מנפצת האם את חלומותיו. אה, הוא מחייך, תמיד אפשר לסמוך על טרולים.

אורור, המאזינה בהחבא לשיחתם, מחליטה לברוח מהבית, אולם ההחלטה מחזיקה מעמד לילה קצר אחד. ואז, כשנדמה שכלו כל הקיצין, היא מוזמנת להצטרף כזמרת ללהקה של נערים. למה בחרתם בי? היא שואלת, מופתעת. את נראית לנו מגניבה, הם עונים.

השירה בלהקה גורמת לאורור לגלות את עצמה מחדש. היא מתאהבת בכל אחד מחברי הלהקה, ובסופן של תהפוכות משעשעות מוצאת את מה שעשויה להיות אהבה חדשה.

הסרט הוא עיבוד לספר הראשון בטרילוגיה "יומנה של אורור" מאת מארי דספלשין, שכתבה את התסריט ביחד עם הבמאית, אמילי דלוז. העיבוד של הסרט איפשר לדלוז לתאר את עולמם של בני הנוער מבלי לעסוק ברבדים אוטוביוגרפיים או בזיכרונות אישיים.

איזה ז'אנר קולנועי יוצר סרטים על חיים בהם לא מתרחש דבר? הז'אנר שלי. מעין סרט דוקומנטרי על חיות בר.

הסרט מתאר את בני הנוער כמי שנתונים לחסדי ההורים והמורים, מעין-אסירים במציאות אותה אינם מבינים ובה אינם שולטים. הסרט מציג את היחסים בין הורים לבין ילדיהם בני העשרה כדיאלוג בין חירשים, בו שיחה ישירה היא חסרת תועלת, ורק מחוות לא-מילוליות מאפשרות גילויי חיבה וקרבה. לאורור יש אבחנות חדות על המציאות, אך חסר לה ניסיון החיים שמספק נקודת מבט רחבה יותר למה שנדמה כאסון בגיל הנעורים. את זהותה מוצאת אורור באמצעות קריאת יצירות ספרותיות ובהופעה בה היא שרה עם הלהקה.

תחושת הזרות שחשה אורור מאפשרת לה נקודת מבט מקורית על עצמה ועל האנשים הסובבים אותה. הסרט, שמתחיל במה שנראה כמו חיפוש מתמיד אחר אהבה, מסתיים באבחנה חדה על המחיר שיש לשלם על אהבה, ועל הדרך בה בוחרת אורור כדי לשמור על חירותה:

אם אתחיל לאהוב אותם חיי יהפכו בלתי נסבלים. ארגיש מוזרה. זה יהיה הרבה מידי, מהר מידי. לכן, עלי לשנוא אותם לנצח.

טריילר של "העלמה אי אפשר" (צרפתית עם כיתוביות באנגלית)

הסרט זכה בפרס הקהל הצעיר לשנת 2016 של האקדמיה האירופאית לקולנוע.

בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל: פרשת אחרי מות 28 באפריל 2016

פרשת אחרי מות היא פרשת השבוע השישית בספר ויקרא. הפרשה פותחת בפסוק וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת–אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת.

"אחרי מות" מתייחס למותם של נדב ואביהוא, שני בניו של אהרון, עליהם מסופר בפרשת שמיני.

וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן

ספרא מפרש את מעשה נדב ואביהוא כמעשה של אהבה "ויקחו שני בני אהרון – אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה".

רש"י מפרש שמשה מנחם את אהרון באמירה שידע שהבית יתקדש במי שקרובים לה', אלא שציפה שהוא או אהרון יבחרו, והנה נדב ואביהוא נמצאו ראויים יותר:

הוא אשר דיבר וגו'. (זבחים קטו, ב) היכן דיבר? "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

פרשת אחרי מות ממשיכה ומתארת את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, היום היחיד בו מותר לכהן הגדול להכנס לקודש הקודשים. מכאן ניתן להסיק שקדושה מוגדרת כהפרדה, כהווייה שיש לה מקום וזמן וטקסיות. הקדושה מבקשת דיוק ושלמות, שלכאורה אינן מתקיימות בשגרת היומיום, אלא רק ביום אחד ייחודי בשנה, כפועל יוצא מטקסיות מדוקדקת.

אפשר לראות במעשה נדב ואביהוא אהבה שחרגה מגבולותיה, והפכה מכלה. השניים נשרפו, פשוטו כמשמעו, באהבתם לה', בכמיהתם אל החווייה הרוחנית. האם חוויה רוחנית צריכה להיות מכלה ושורפת? האם חובה על הקדושה שתהיה מתוחמת בגבולות של זמן ומקום, שמא תשרוף ותכלה? ה' אומר למשה: דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ. כלומר, קדושה אינה ספונטנית ומתפרצת, אלא ממודרת ושמורה למתי מעט.

אולם, אם נפרש את אהבתם של נדב ואביהוא ככמיהה אל הרוחני והנשגב, כמיהה שחרגה מגבולותיה ואיבדה את המידה הנכונה, הרי שסדר כניסת הכהן לקודש הקודשים המתואר בפרשת אחרי מות אינו בהכרח מעשה חד-פעמי הנעשה רק ביום הכיפורים, אלא מהלך טקסי של התקרבות לקדושה שניתן לבצע בכל עת.

הגר"א מוילנה פירש "בכל שעה שהוא רוצה לכנוס יכנס, רק שיכנס בסדר זה". כלומר, יכול אדם להכנס לקודש הקודשים בכל זמן שירצה, ובלבד שיעמוד בכללי הטקס: וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל. כלומר, אל לך להכנס אל הקודש למענך בלבד, אלא למען המעגלים האנושיים המקיפים כל אדם: הפרט (בעדו), משפחתו וקהילתו הקרובה (בעד ביתו), וכלל בית ישראל (בעד כל קהל ישראל).

בפרשת קדושים, ישנה פרשנות דומה לקדושה. פרשת קדושים פותחת בפסוק דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ובהמשך נאמר לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:  אֲנִי, יְהוָה.

"קדושים תהיו" מופיע לפני רצף של חוקים שהם חוקים חברתיים: לא לשקר, לא לעשוק, לנהוג בהגינות, ואז מגיע "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, הקדושה מצויה באהבת הזולת, בחברה של משפט צדק והגינות חברתית. במעשה האהבה והקירבה היומיומי, כאשר אדם מתהווה עם זולתו, יש בקרבה זו מידה של קדושה.

אפשר להבין את "וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" כגבול וכהפרדה, כיום אחד ויחיד בו באים מתי מעט אל קודש הקודשים. לחילופין, אפשר להבין את "וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" כהצעה למידתיות ולמודעות לזולת המאפשרות לנו להכנס מתוך טהרה אל הקודש בכל יום, בכל שעה, בכל מקום.

הרבה מהטקסים המדוברים פרשת אחרי מות הם טקסי הקרבת קורבנות ודם. במונחים של תקופתנו, אפשר להמיר את הקרבת הקורבנות בעשייה למען הזולת, בגמילות חסד ובהקשבה. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אין משמעו לאבד עצמך בזולתך, לאהוב עד כלות. משמעותו של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ היא לחיות מתוך מודעות לכך שאנו חלק מרקמה אנושית רחבה, חלק מהמעגלים המרכיבים את מעשה הקדושה: בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל.

ביום בו יקראו לנתניהו בוגד נדע שמשהו השתנה 15 במרץ 2015

מאז ומתמיד עניינה אותי בגידה, מספר לנו עמוס עוז בהרצאה על הספר "הבשורה על פי יהודה". בפעם הראשונה בה קראו לי בוגד הייתי נער צעיר. באינתיפדה המקורית שהיתה פה בארץ, האינתיפדה שלנו היהודים נגד הבריטים, הייתי זורק אבנים וצועק "British go home". זה בערך אוצר המילים שהיה לי באנגלית. ואז עשיתי טעות שתעניק לי את הכינוי בוגד בפעם הראשונה. דיברתי עם קצין בריטי. הוא ידע עברית תנ"כית כי הגיע מבית נוצרי דתי, והציע שאלמד אותו עברית מדוברת, והוא ילמד אותי אנגלית. אחרי תקופה בה נפגשנו כתבו על קיר הבית שלי "עמוס בוגד שפל", ואני שאלתי את עצמי, למה כתבו שפל? וכי יש בוגד שאינו שפל?

מי נקרא בוגד? הנביא ירמיהו כשדיבר נגד המרד בבבל; אברהם לינקולן כשפעל לשיחרור העבדים; וינסטון צ'רצ'יל כשפעל לפירוק האמפריה הבריטית; שארל דה גול כשהעניק עצמאות לאלג'יר; אנוואר סעדאת כשעשה שלום עם ישראל ושילם על כך בחייו; דוד בן גוריון כשהסכים לחלוקת הארץ המובטחת והכריז על הקמת מדינת ישראל; מנחם בגין כשהחזיר את סיני בתמורה לנייר; יצחק רבין ושמעון פרס כשחתמו על הסכם אוסלו; אפילו אריאל שרון זכה לכינוי בוגד כשפינה את גוש קטיף.

מה אנו למדים מכך? שבגידה מסמנת שינוי. האדם המשתנה לפני הסובבים אותו, מי שמסוגל לשינוי בשעה שסביבתו אינה בשלה עדיין לשינוי זה.

שלוש דמויות יש ב"הבשורה על פי יהודה" והן שונות זו מזו, ובתחילת היכרותן סולדות זו מזו. שמואל אש הוא מהפכן שתולה בחדרו פוסטרים של צ'ה גווארה ופידל קסטרו. גרשון ואלד מתעב את מתקני העולם, את המהפכנים ואת כל הדתות. "בכל דור ודור קמים עלינו מתקני העולם להושיענו, ואין מי שיצילנו מידם", אומר ואלד בשנינות אופיינית, ומכוון לכך שכוונותיהם הטובות של מתקני העולם בדרך כלל נשטפות בנהרות של דם. עתליה היא אשה פצועה, מלאת זעם על המין הגברי שהפך את העולם לבית מטבחיים. היא שואלת את שמואל אש בארסיות "למה אתה לא נהרגת?"

במשך שלושה חודשים מצליחות שלושת הדמויות להתקרב זו לזו, ומתרחש בינן נס והן אוהבות זו את זו. בסיומו של הספר מסיר שמואל אש את הפוסטרים של המהפכנים מעל הקירות, עתליה מודה שמבין כל הגברים שחלפו בבית האבן את שמואל אש היא תזכור, וגרשון ואלד מאבד בן בפעם השניה.

שלוש דמויות יש ושלוש רוחות רפאים: מיכה, בנו של גרשון ואלד, שנרצח; שאלתיאל אברבנל, אביה של עתליה; ויהודה איש קריות.

שאלתיאל אברבנל התנגד להקמת המדינה. לא משום שחשב שליהודים אין זכות למדינה, אלא משום שתיעב את רעיון מדינת הלאום מיסודו. מדינת הלאום גורמת לאנשים לנהוג כחיות. צריך אלף שפות ואלף תרבויות, ויש למחות את רעיון מדינת הלאום מן העולם. שמואל אש עונה לו שבמקום בו אנשים נוהגים כחיות צריך כלובים בצורת מדינה. ומעבר לכך, כל זמן שבעולם הפגום הזה לכולם יש מדינת לאום, גם ליהודים מגיעה מדינה.

על פי שמואל אש, יהודה היה תלמידו הנאמן של ישו שרצה בגאולת העולם. יהודה טען שניסים בכפרים בגליל לא יקרבו את הגאולה. צריך צליבה פומבית שלאחריה תרד חי מהצלב, הוא אומר למורו ולרבו. יהודה רוצה משיח עכשיו. ישו לעומת זאת מפחד מהמוות, מבקש להסיר מעליו את עול השליחות. בסצנת הצליבה הנס לא מתרחש, המשיח לא קם לתחיה, וישו מת כשהוא ממלמל "אלי אלי למה עזבתני". יהודה המאוכזב תולה את עצמו, ושמואל אש אומר, כך מת הנוצרי האחרון. כמו יהודה גם שמואל אש מאבד את אמונתו והספר מסתיים בשאלה.

שאלתיאל אברבנל, אביה של עתליה, הוא מקבילו של ישו. כמו ישו גם הוא מאמין באהבה. גרשון ולד אומר שאהבה היא נדירה. אהבה היא מחצב נדיר. אהבה אינה מתוקה, אלא היא רגש קשה ואכזרי, שיש בו אנוכיות ושתלטנות. אף אדם אינו יכול לאהוב את כולם.

על הכתיבה

כשאני שומע רק קול אחד בראשי, אני כותב מאמר דיעה. כשאני שומע שני קולות, אני יודע שאני בהריון עם ספר חדש. את הספר הזה כתבתי במשך עשר שנים. בכל פעם עזבתי אותו כי הטחתי ראשי אל הקיר. בכל פעם החזירה אותי העקשנות אל הספר וצמצמתי וזיככתי את הכתיבה כדי להגיע לעיקר. "הבשורה על פי יהודה" מציג ארבע השקפות עולם מנומקות. ארבע עמדות רגשיות שכל אחת מהן צודקת בדרכה. הקורא הטוב אינו הקורא שיבקש להכריע בשאלה מי צודק, אלא הקורא הסקרן שירצה ללכת בנעליה של כל דמות.

ובסיומה של ההרצאה של עמוס עוז, סיפר לנו אבי בללי על תהליך הכתיבה של השיר "אופניים וספר": לילה אחד יצאתי אחרי הופעה, קצת ספוג באלכוהול, ופגשתי באדם שישן בגן הציבורי. הוא אמר, פעם הייתי רופא עיניים מרומניה, פעם הייתי כמוך… ואותי תפסה הנזילות הזאת של החיים. האיש בא לארץ מרומניה, ופה מגלה שהוא צריך להאבק מחדש.

רק אמירה פוליטית אחת אני אומר פה, חייך עמוס עוז בשיחה שנסובה על בוגדים, ביום בו יקראו לביבי בוגד נדע שמשהו השתנה. והשיר של אבי בללי, אולי בלי להתכוון בכלל, דיבר על הבחירות הקרבות. אז כשאתם הולכים לבחור, חישבו על ההומלס שישן בגן הציבורי, והניחו לאיום האירני.

אבי בללי, אופניים וספר

הדברים הם מה שהם אפילו בעולם הלא ודאי הזה 29 בדצמבר 2014

שידוך הולם מספר את סיפורן של ארבע משפחות: משפ' מארה, משפ' צ'טרג'י, משפ' קאפור (משפחות הינדיות),

ומשפ' קאהן (משפחה מוסלמית). עלילת הסיפור מתרחשת בהודו, בתקופה שלאחר קבלת העצמאות, לפני הבחירות בשנת 1952. העלילה נעה בין ברהמפור, עיר דימיונית על גדת הגנגס, לבין כלכותה, דלהי וקנפור. הספר פורש בפני הקורא יריעה היסטורית רחבה, תוך התייחסות לסוגיות פוליטיות וחברתיות: הקשרים בין הינדים לבין מוסלמים, והיחסים הפיאודלים בין בני הקסטות הנמוכות לבני הקסטות הגבוהות.

הדמות המרכזית, שגם מניעה את העלילה, היא גברת רופה מארה, שמחפשת שידוך לבתה לאטה. היא רגשנית, נוטה לדרמטיות, שמרנית ונאמנה למשפחתה: "גב' רופה מארה היתה מאלה המאמינים באמונה שלמה, גם אם בלתי מנוסחת, בעליונותה של האמת הסובייקטיבית על האובייקטיבית".

למרות הצהרותיה כי לא תתאהב, ולא תתחתן – "הה, אהבה, איזה נושא משעמם… אני לא אתאהב לעולם" – מוצאת עצמה לאטה מחוזרת על ידי שלושה גברים צעירים, השונים זה מזה בתכלית: כאביר הרומנטי והמסעיר, אמיט האגוצנטרי והפיוטי, והארש הארצי והמעשי.

במקום להטריד עצמה בסוגיית נישואיה, מעדיפה לאטה את הקריאה, כמקום מפלט מהמציאות המעיקה:

[לאטה לא ידעה] מה בדיוק מסב לה הנאה במשפטים הללו… אך היו בהם כובד, ניחומים, הכרח … המילים היו מלאות ביטחון ולפיכך נסכו ביטחון: הדברים הם מה שהם אפילו בעולם הלא ודאי הזה, ומשם היא יכולה להתקדם הלאה … עתה חייכה לעצמה, לא מודעת לסובב אותה … למרות דעתה על האהבה עצמה, אהבה לאטה שירי אהבה

את כאביר (המוסלמי) היא פוגשת בחנות ספרים, ומתאהבת בו בניגוד לכל היגיון או כוונה. אהבתם הצעירה נתקלת במהרה בחומות המוסכמות החברתיות. בהשראת אביו המתמטיקאי מסביר כאביר ללאטה כי "משוואה [מתמטית] היא אותה משוואה אם כותבים אותה בדיו אדום או ירוק", ובכך מנמק כי אין חשיבות לעובדת היותו מוסלמי, והיותה של לאטה הינדית. לאטה, לעומתו, תמהה האם אהבתו אליה, או שמא חוסר מודעות חברתית, מעוורות את עיניו מלראות את הקשיים והמכשלות הצפויים לשניהם במידה וינשאו: "האם הוא מסרב בכוונה לראות את הקשיים? האם הוא באמת מאמין שזה לא משנה?" גב' רופה מארה, החרדה לגורל בתה, בוטה הרבה יותר:

דעותיה הקדומות של גברת רופה מארה נגד מוסלמים לא היו גרועות משל רוב הנשים ההינדיות מן הקאסטות הגבוהות בגילה ומן הרקע שלה… אפילו נישואים להינדי לא-קטרי היו גרועים למדי. אך זה היה בל יתואר. התרועעות עם מוסלמים בחוגים חברתיים היא דבר אחד, ודבר אחר לחלוטין הוא להעלות על הדעת זיהום הדם והקרבתה של בתה

בסופו של דבר, גם כאביר מכיר במציאות המורכבת: “אין לנו שום סיכוי אם נברח… אנחנו לא יכולים להחליט כל דבר בעצמנו… [אנחנו צריכים לחכות לפחות שנתיים] קודם אני צריך לגמור את התואר. אחר כך אני מתכונן להתקבל לקיימבריג' – או אולי להבחן לשירות החוץ ההודי”

בתגובה, לאטה המאוכזבת מוותרת בכעס על הקשר ביניהם ועל האהבה: "שוב אינה רוצה לראותו לעולם… היא חשה אומללה ומושפלת. נפשה קצה באמה, בכאביר ובתסבוכות החיים". בהמשך, תתאושש ותבחר בשידוך מקובל יותר מבחינה חברתית.

בחירתה של לאטה בבן-זוג שמקובל על אימה, וכפועל יוצא, בזוגיות שאין בה תשוקה ולהט, אך יש בה הבטחה ליציבות, עומדת בניגוד למוסכמה הרומנטית של הליכה אחרי הלב. יחד עם זאת, הספר, המשבץ את האישי (סיפור השידוך של לאטה) בתוך מרקם פוליטי-חברתי רחב, יוצר הקבלה בין להט המהומות הפוליטיות והדתיות בין מוסלמים לבין הינדים, לבין התשוקה העיוורת של האהבה, המוליכות שתיהן לחורבן והרס.

כל כותב מתבסס על דמויות אמיתיות מחייו

במקור התכוון ויקראם סת' לכתוב נובלה קצרה, אך בסופו של דבר הספר התרחב לפרוייקט שנמשך כעשר שנים. במהלך כתיבת הספר התגורר ויקרם סת' בבית הוריו בהודו. הוריו שימשו כמקור מידע בתחקיר שביצע על התקופה, וגם תמכו בו כלכלית במהלך ההתמסרות לכתיבה.

בראיונות על הספר, אמר סת' כי הוא מבסס את כתיבתו על דמויות מחייו. דמותו של הארש מבוססת אביו, ששימש כמנהל בחברת נעליים. דמויותיהם של חלק מהאחים למשפחת צ'טרג'י מבוססים על אחיו. אולם, מוסיף סת', על מנת לשמור על זכות ההכחשה, רק הכלב קאדלס נקרא בשמו האמיתי, "כי הוא לא יכול לתבוע אותי".

הפער בין הדמויות המציאותיות, ששימשו כהשראה, לבין הדמויות הנוצרות בספר, נובע גם מתהליך הכתיבה ומתכתיבי העלילה: "כל כותב מתבסס על דמויות אמיתיות מחייו, אבל אז, הדמויות נפגשות עם דמויות אחרות, אותן לעולם לא יפגשו במציאות, וכפועל יוצא מתחולל שינוי בלתי נמנע".

נדודים וחירות בפינגרבון: על משמרת בית של מרילין רובינסון 10 בנובמבר 2014

הלן, אמן של רות ולוסיל, מביאה אותן לפינגרבון, העיירה בה גדלה. האם משאירה אותן על מרפסת ביתה של סבתן, ונעלמת מחייהן לנצח:

הלן לקחה אותנו בין ההרים ועל פני המדבר, ושוב אל ההרים, ולבסוף, אל האגם ועל הגשר לתוך העיר… היא הניחה את מזוודותינו במרפסת המסוככת, שהיתה מאוכלסת על ידי חתול ומכונת כביסה באה בימים, והורתה לנו להמתין בשקט. אז חזרה למכונית ונסעה צפונה עד טיילר, מקום בו גלשה ב"פורד" … מפסגת צוק בשם 'סלע ויסקי' אל תוך מעמקיו השחורים של האגם

רות ולוסיל גדלות אצל סבתן. הסבתא מלמדת אותן כי הבית הפיזי הוא מקום של ביטחון:

מכרו את המטע … אך החזיקו בבית. כל עוד תדאגו לבריאותכן ותהיה לכן קורת גג מעל ראשכן, אתן בטוחות כפי שרק אפשר להיות.

אלא שהחיים מלמדים את רות לקחים אחרים בנוגע ליציבות, ביטחון, אהבה ובית.

"משמרת בית" הוא רומן חניכה העוקב אחר תהליך התפתחותה של המספרת רות מילדה לאישה. החדשנות הרדיקלית של "משמרת בית" באה לידי ביטוי הן בחריגה מהמבנה המסורתי של רומן החניכה הגברי והנשי, והן בביקורת שהוא מציג כלפי תפקידי המגדר המקובלים. בניגוד לרומן החניכה המסורתי המציב במרכזו גבר, "משמרת בית" מתאר גנאולוגיה נשית ומותיר לגברים מקום שולי וזניח בעלילה.

לאחר מות סבתן עוברות רותי ולוסיל לטיפולן של גיסותיה של סבתן, העלמות לילי ונונה פוסטר. בהמשך עובר הטיפול באחיות לדודתן, סילביה פישר. הדודה סילבי שונה מאוד מתושביה הנורמטיבים של העיירה האמריקאית הקטנה, מפגינה את אהבתה לבנות חסותה בדרכים יוצאות דופן, ומנהלת את הבית בדרכים לא שגרתיות.

בשונה מרומן החניכה הנשי, בו האשה מוצאת את מקומה בחברה על ידי נישואין או פעילות פילנטרופית, סילבי, הדודה המהווה מודל נשי עבור רות, היא אשה-נודדת העוזבת את בעלה. היא מניחה לבית להתמלא עלי שלכת ומים, ומעדיפה לשבת בחושך ולאכול סרדינים בעזרת אצבעותיה מאשר לעסוק בניקיון. לוסיל מתמרדת נגד דרך החיים של דודתה, ועוזבת את הבית כדי למצוא את מקומה בין אנשי העיירה. רותי, לעומתה, דבקה בדודה סילבי ובחיי הנוודות והחופש, והשתיים עוזבות את פינגרבון על מנת למנוע את הפרדתן בידי השלטונות.

החדשנות של "משמרת בית" באה לידי ביטוי באופן בו הוא מפרק ומבקר את תפקיד האשה כעקרת בית המטפחת את הבית הפיזי ומטפלת בבני משפחתה, ובהפרדה שהוא מציע בין 'בית' כמקום של אהבה ותמיכה (home) לבין 'בית' כמבנה פיזי הדורש תחזוקה משעבדת האמורה לשקף את איכותה של האהבה הנשית-אמהית (house).

לפני שהן עוזבות את פינגרבון, מנסות רותי וסלבי להבעיר את ביתה של הסבתא. בכך מפרקות הנשים את הבית מיסודו ויוצרות יחסים של חופש ואהבה שאינם תלויים במוסכמות או במקום.

חיי הנוודות מזמנים לרותי שהות בטבע והתבוננות עמוקה במרכיבי החיים, שמביאים אותה לחלוק תובנות פילוסופיות עם הקורא:

הנחתי לחשכה שבשמים להתלכד עם החשכה שבגולגלתי, בקרבי ובעצמותי. כל דבר הנגלה לעין הוא חיזיון, מעטה שהוטל על יצירותיו האמיתיות של העולם. העצבים והמח מוּלָכִים שולל והאדם נותר עם החלום שרוחות הרפאים האלה שומטות ידיהן משלנו ומסתלקות, שקע גבם ורפרוף מעיליהן כה מוכרים, כמו לרמוז כי אין הן אלא קביעות מוצקות של העולם, שעה שלמעשה אין דבר יותר בר חלוף

"משמרת בית" פורסם בשנת 1980, ונחשב ליצירה ספרותית מכוננת. זהו ספר הנועד לקריאה איטית ומהורהרת, להתענגות על הכתיבה השירית, ולמחשבה מחדש על החברה ומוסכמותיה. מרילין רובינסון זכתה בפרס פוליצר על ספרה השני, "גלעד", שפורסם בשנת 2004.

מרילין רובינסון, משמרת בית. תרגמה מאנגלית: איירין כרמל-ירקוני. ספריית מעריב 1983

הספר משמרת בית עובד לסרט בשנת 1987 בכיכובן של כריסטין להטי (בתפקיד הדודה סילבי) ושרה ווקר (בתפקיד רות)

קריאה שבלב (1): קריאה ואהבה 18 באוגוסט 2014

אנחנו קוראים ספר. אנחנו אוהבים את הספר. אך מהי אהבה? אהבת אמת של קורא לספר? את הקורא הרע מגדיר עמוס עוז בסיפור על אהבה וחושך :

"הקורא הרע הוא מין מאהב-פסיכופת כזה שמתנפל וקורע את בגדי האשה שנפלה בידיו, וכשהיא כבר עירומה לגמרי הוא ממשיך ופושט את עורה, מסלק הצדה בקוצר רוח את בשרה, מפרק את השלד, ולבסוף – כשהוא כבר מגרם את עצמותיה בין שיניו הצהובות הגסות – רק אז הוא מגיע סוף סוף אל סיפוקו: זהו זה. עכשיו אני ממש ממש בפנים. הגעתי"

הקורא הטוב, לעומתו, חורש את השטח "בין הדמות בסיפור לבין האני שלך, החשאי, המסוכן והאומלל והמטורף והפלילי, זה היצור המבעית שאתה כולא אותו תמיד עמוק עמוק בתוך הצינוק הכי חשוך שלך, כדי ששום אדם לעולם לא ינחש חלילה את עצם קיומו… כך יוכלו הספרים לנחם אותך קצת על אסון סודותיך המחפירים: לא רק אתה, חביבי, אלא כולנו אולי קצת כמוך"

הקורא הרע הוא מי שקריאתו היא מעשה רכילות. הספר עצמו לא מעניין אותו, הוא רק אמצעי המשרת מטרה. המטרה היא ללקט עובדות אמיתיות או מדומיינות על חייו של הסופר. הקורא הטוב, לעומתו, מתהווה עם הספר, בתווך שבין הדמויות לבין עצמו. עוז מציג את הספר כמעין כומר מוודה החושף בפני הקורא את היצור המבעית המסתתר בתוך תוכו. אך עבור הקורא הטוב, הספר הוא מפתח לגילויו של האני-הכמוס, לראייה מחדש של עצמו, של עצמה. המרחב המדומיין שבין הקורא לבין הדמויות הוא כרטיס כניסה לעולם של חיים אפשריים, מפת הדרכים בהן לא הלכנו ואולי לעולם לא נלך.

ומהי אהבת הספר לקורא? אימו של עמוס עוז מסבירה לו כי אהבת הספר לקוראו היא אהבה שאינה תלויה בדבר, נאמנות לשמה:

"אמנם נכון שספרים עלולים להשתנות במשך השנים לא פחות מכפי שאנשים משתנים עם הזמן, אבל ההבדל הוא בכך שאנשים, כמעט כולם יעזבו אותך בסופו של דבר לנפשך כאשר יבוא יום שבו שוב לא יפיקו ממך שום תועלת או עונג או עניין או לפחות הרגשה טובה, ואילו הספרים לעולם לא ינטשו אותך. אתה אותם ודאי תעזוב לפעמים, ואחדים מהם אתה ודאי גם תעזוב לשנים רבות, או לתמיד. אך הם, הספרים, גם אם בגדת בהם, הם לעולם לא יפנו לך עורף: בדומייה שלמה ובענווה הם ימתינו לך על האצטבה. אפילו עשרות שנים ימתינו. לא יתלוננו. עד אשר לילה אחד, כשתהיה פתאום זקוק לאחד מהם, ולו גם בשלוש לפנות בוקר, ולו גם יהיה זה ספר שאתה הזנחת אותו וכמעט מחית מליבך במשך שנים על שנים, הוא לא יכזיב אותך כי אם ירד מן האצטבה ויבוא להיות עמך ברגע קשה. לא יתחשבן ולא ימציא תירוצים ולא ישאל את עצמו אם כדאי לו ואם מגיע לך ואם אתה עדיין מתאים לו, אלא יבוא מיד כאשר תבקש ממנו לבוא. לעולם לא יבגוד בך"

הספר לא יבגוד בך, אך הזיכרון יבגוד גם יבגוד. ובכך טמון הסיכוי והסיכון שבקריאה מחדש בספרים שאהבנו. כשאנו קוראים מחדש בספר אהוב, איננו מבקשים רק לפגוש את הדמויות האהובות שאנו זוכרים, אלא גם מחפשים את עצמנו, את אותו אני-של-עבר שהיה ואיננו עוד, המתהלך בדימיוננו בשבילי הספר. אלא שמפגש עם ספר הוא תמיד חדש, והמרחב המדומיין שבין הקורא לבין הדמויות נבנה ונוצר בכל רגע ורגע, בכל קריאה מחדש בספר אהוב.

זהו מסע אל ספרים שאהבתי. אתם מוזמנים להצטרף ולספר על הספרים האהובים שלכם, ועל המסעות שלכם בשבילי הזמן והזיכרון

שמע ישראל: הקשבה בפרשת ואתחנן 8 באוגוסט 2014

בפרשת ואתחנן משה ממשיך את נאום הפרידה שלו מהעם, שהתחיל בפרשת דברים. הנאום מסכם את קורות העם ארבעים שנה במדבר, ומדגיש את הניצחונות וההצלחות ואת ידו של ה' בכל אלה.

בפרשת ואתחנן מופיעות שוב עשרת הדברות, ומופיע הפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". אפשר לפרש את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" מנקודת מבט הומניסטית-חילונית ולאו דווקא דתית.

החוש המרכזי אותו אנו מתבקשים להפנות לאלוהים [או בהקשר זה היקום, הטבע, הרוח או הנפש] הוא דווקא שמיעה. מדוע דווקא שמע ישראל?

בספר יצירה, שהוא ספר קדום של הקבלה, מונים שלושה אברי אהבה: "שלשה אוהבים הלב והאזנים" (ספר יצירה, פרק שישי, חלק ה').

במשלי נאמר לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ; תַּטֶּה לִבְּךָ, לַתְּבוּנָה (משלי, ב 2)

הגר"א מפרש: חכמה הוא ששומע ומקבל מאחרים, ותבונה שמבין דבר מתוך דבר, ולשמוע ולקבל זהו באזניים ולהבין דבר מתוך דבר זהו בלב

מדוע אזניים?

השמיעה אינה פעולה רצונית. אנו שומעים משום שיש לנו אזניים המסוגלות לשמוע. הקשבה לעומת זאת אינה פעולה פאסיבית, אלא בחירה של הלב. לכאורה, איננו עושים הרבה בזמן שאנחנו מקשיבים. אבל הקשבה אמיתית, הקשבה שבלב – היא פעולה אותה אנו צריכים לעשות בכוונה מלאה, ובתשומת לב גדולה.

הקשבה היא ביטוי מובהק לאהבה, ואילו חוסר הקשבה הוא סימן (ולעיתים גם סיבה) לחוסר אהבה, לתחושת דחיה וסלידה. כאשר אנו אוהבים אדם, מעניין אותנו לשמוע מה יש לו לומר, ולכן אנו רוצים ומסוגלים להקשיב לו. אבל, גם אם אנו סולדים מאדם, הקשבה מודעת לדבריו עשויה לפתח בנו חמלה ונכונות הבין את הדברים מנקודת מבטו. ומכאן הפירוש, חכמה היא ששומעת ומקבלת מאחרים ומתוך זה מבינה.

הקשבה היא אומנות הדורשת מאמץ, תרגול ומיומנות רבה. קיימות אין סוף דרכים להקשבה: להקשיב למה שאדם אומר, לשים לב לדרך בה הדברים נאמרים, לטון הקול, לצבע המילים. לתת לאדם לו אנו מקשיבים את התחושה שאנחנו נוכחים בסיפור שלו, שומעים את המילים, וחשים את התחושות. וגם אם אנו חלוקים בנוגע לעובדות, הרי שהקשבה יכולה להביא לכך שנבין את הרגש והחווייה העומדים מאחורי המילים.

ומה הקשר לשמע ישראל?

מתוך הציווי להקשיב: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו,ד). אנו מגיעים לאהבה: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. והנה לנו אזנים (שמע) ולב (ואהבת).

מדוע לצוות על הקשבה?

את האהבה הבאה לידי ביטוי בהקשבה, לא ניתן להחזיק או לשמור. זו אהבה המתהווה מרגע לרגע, ממילה למילה, מהקשבה להקשבה. אהבה שיש לבחור בה בכל רגע מחדש. ציווי במשמעות מחוייבות, תזכורת פנימית לעשייה, להקשבה.

וכאשר אנחנו מקשיבים, הקשבה עמוקה, הקשבה עם כוונה, אנו מרחיבים את חוויית הקיום האנושי, נוגעים בכל מה שהוא זר, שונה ואחר, בין אם הוא משתייך לעולם האנושי או לעולם הטבע. אנו מרחיבות עצמנו כדי לשמוע, להקשיב, להכיל את כל הקולות כולם.

למי הקשבתם היום?

התמונה:  Ma Lin, Quietly Listening to Wind in the Pines

סגול הוא צבע החופש 26 במאי 2014

"בנסוקה התחיל הכל. הגינה הקטנה של דודה איפאומה ליד מרפסת הבית שלה בנסוקה היא שהתחילה לפוגג את הדממה. המרדנות של ג'ג'ה נראתה לי עכשיו כמו ההיביסקוס הסגול הניסיוני של דודה איפאומה: נדיר, ריחני, עם נימים של חופש, סוג אחר של חופש מזה שההמונים המנופפים עלים ירוקים שרו עליו בכיכר הממשלה לאחר ההפיכה – חופש להיות, לעשות"

"היביסקוס סגול" הוא ספר הביכורים של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. הספר מתאר את תהליך חניכותה והתבגרותה של קמבילי בת החמש-עשרה. קמבילי ואחיה ג'ג'ה גדלים בצל אביהם הנוקשה, המנהל את המשפחה ביד רמה, בהתאם לתפיסת עולמו חסרת הפשרות.

"דודה איפאומה אמרה פעם שפאפא הוא יותר מדי תוצר של הקולוניאליזם. היא אמרה את זה על פאפא בדרך מתונה, סלחנית, כאילו אין זו אשמתו, כמו שמדברים על אדם שמלהג מתוך קדחת מלריה"

קמבילי, המספרת את הסיפור מנקודת מבטה, עוברת תהליך שינוי בנוגע לאופן בו היא רואה את אביה ואת עצמה. תחילה קמבילי מעריצה את אביה הנוקשה. האב, קתולי אדוק, מאמץ לחלוטין את דרכי האדם הלבן ומתעקש לדבר אנגלית גם עם בני משפחתו. הוא סולד מדרכיה המסורתיות של ניגריה, ומכנה את אביו הזקן, השומר על האמונות העממיות, "כופר." כל סטיה מעקרונותיו הנוקשים של האב גוררת ענישה חמורה ואלימה, וקמבילי מתארת עולם מחניק של פחד ושתיקה.

האדם היחיד העומד מול יוג'ין, האב השתלטן והאלים, הוא אחותו, איפאומה: "דמיינתי אם קדמונית גאה, צועדת כברת דרך כדי להביא מים בכד חרס מעשה יד, מיניקה תינוקות עד שלמדו ללכת ולדבר, נלחמת מלחמות ובידה מצ'טות שהושחזו באבנים חמות משמש."

איפאומה הופכת למודל אותו כמהה קמבילי לחקות: "באותו לילה חלמתי שאני צוחקת, אבל הצחוק לא נשמע כמו הצחוק שלי, למרות שלא ידעתי בדיוק איך הצחוק שלי נשמע. זה היה צחוק גרוני, מתגלגל ומתפרץ כמו של הדודה איפאומה"

את צחוקה ואת קולה מוצאת קמבילי בנסוקה, בביתה של דודתה, איפאומה. בנסוקה מגלה קמבילי גישה נינוחה ומתונה יותר לחיים. למרות המחסור החומרי בנסוקה, בביתה של הדודה איפאומה מוצאת קמבילי צחוק ושירה, חירות מחשבתית וחמלה אנושית. איפאומה אינה דבקה בעקרונות, כמו יוג'ין, אביה של קמבילי, ורואה במרדנות דבר חיובי כל עוד היא נעשית במידה, "התרסה היא כמו מריחואנה – איננה דבר רע אם משתמשים בה נכון."

אדיצ'יה יוצרת הקבלה בין ג'ג'ה, אחיה של קמבילי, לבין המלך ג'ג'ה מאופובו שסירב למכור נשמתו לבריטים ולא התיר להם שליטה בכל המסחר. הבריטים הגלו אותו לאיי הודו המערבית, והוא מעולם לא חזר לממלכתו. בהתאמה לשמו, ג'ג'ה יהיה הראשון מבני המשפחה שימרוד באב ובעקרונותיו הנוקשים. נס המרד שיצית יתסיס את היחסים המשפחתיים ויסתיים באסון. ג'ג'ה ישלם בגופו ובחירותו את המחיר הכבד של השיחרור מהאב השתלטן.

עם התקדמות העלילה רגשותיה של קמבילי כלפי אביה משתנים. ההערצה המעורבת בפחד, מתחלפת בעצב ובכאב כלפי האב שעקרונותיו מובילים אותו להתנהגות מורכבת מלאת סתירות. יוג'ין מחלק צדקה בסתר לעניים ותומך במאבק האופוזיציה כנגד השילטון המסואב בניגריה, ובמקביל אותם עקרונות נעלים ונוקשים גורמים לו להיות אכזר ואלים כלפי ילדיו ואשתו: "כל מה שאני עושה אני עושה לטובתך," הוא אומר לבתו, שחווה את אהבתו ככוויה צורבת.

לא רק את קולה מוצאת קמבילי בנסוקה, אלא גם אהבה. אהבה בלתי אפשרית לאב אמאדי, הכומר הקתולי. אהבה זו, שנרמז עליה שהיא הדדית אך בלתי ממומשת, עוזרת לקמבילי למצוא את קולה, ובהמשך להגיע להשלמה עם הסתירות והכאב שבחייה: " איננו יריבים אלוהים ואני," היא אומרת לקוראים, "אנחנו פשוט חולקים. כבר אינני מתלבטת אם האהבה שלי לאב אמדי היא האהבה הנכונה. אני פשוט אוהבת אותו."

היביסקוס סגול, מאת צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. תרגמה מאנגלית: ג'וד שבא. הוצאת מחברות לספרות, 2005.

השיר הפשוט של הלחם: רעב ושובע, ריקות ומלאות במגילת רות 12 במאי 2013

מגילת רות סובבת כולה סביב רעב ושובע, ריקות ומלאות. אלימלך ונעמי עוזבים את בית לחם (הבית של הלחם) כאשר שורר רעב בארץ. הרעב מוביל אותם לשדה מואב, דווקא מואב עליו נאסר לבוא בקהל ישראל, משום שלא קידם את בני ישראל בנדודיהם במדבר בלחם ובמים: "עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם."

במהלך עשר שנות מגוריהם במואב אלימלך מת, בניו מתחתנים עם מואביות, ומתים ללא בנים. כאשר מחליטה נעמי לשוב לביתה ביהודה היא עושה זאת "כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב–כִּי-פָקַד ה' אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם," כלומר בית לחם שבה להיות הבית של הלחם, בית של שובע ומלאות.

אלא שנעמי מוכת היגון רעבה וריקה. ביגונה הגדול היא שולחת מעל פניה את "הלחם" שבידה, את שתי כלותיה שיכולות להוות לה מקור לנחמה ולגאולה, ובוחרת ברעב רגשי. עורפה עוזבת, אך רות, שמשמעות שמה רווייה ורעות, דבקה בחמותה ובדבקותה תושיע את נעמי ותעניק לה חיים והמשכיות. לנשות העיר אומרת נעמי "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'." אך הטקסט מציין כי שתי הנשים "בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים," ובכך מרמז כי מה שנראה כסוף טרגי של אבל, ריקנות ויגון, הוא למעשה התחלה חדשה.

נעמי מסתגרת בביתה, מתעטפת ביגון וברעב, בשעה שרות יוצאת ופועלת במרחב הפיזי והחברתי של הלחם. כאשר פוגש אותה בועז מלקטת בשדהו, הוא מזמין אותה לסעוד איתו וחולק איתה פת לחם: "וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר." את מה שנותר מהלחם, ביחד עם השיבולים שליקטה, היא מביאה לנעמי " וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא, וַתִּתֶּן-לָהּ, אֵת אֲשֶׁר-הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָהּ."

והשובע מחזיר את נעמי לחיים ולאמונה. היא שולחת את רות אל הגורן, לפגישה גורלית עם בועז. בתשובה שולח בועז עם רות שש שעורים כאות לכוונותיו המהוגנות, ונעמי יודעת כי לכלתה ולה יש תקווה: " שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי:  כִּי אָמַר (אֵלַי), אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ. וַתֹּאמֶר, שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין, אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר:  כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי-אִם-כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם."

הכלה אותה רצתה נעמי לשלוח מעל פניה יולדת בן ובכך הופכת רעב לשובע, עקרות לפוריות, יגון לשמחה: " וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ:  כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים."

למדני את השיר הפשוט של הלחם

רחל שפירא כתבה את השיר ללחן של רמי בר-דויד. נורית גלרון שרה את השיר באלבום "נגיעה אחת רכה" (1984). את ההשראה לשיר קיבלה שפירא מ"שיר אהבה" של מאני לייב (1953-1883), משורר יהודי-אמריקאי שכתב ביידיש. שירו של לייב נפתח בשורה "בראשית בא השיר הפשוט של הלחם" (התרגום של שמשון מלצר). אצל שפירא מדובר באוהבת המבקשת להיות חלק מהיומיום של אהובה, כמו לחם.

חג שבועות שמח!