jump to navigation

רקפות לראש השנה 2 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in ראש השנה.
Tags: , , , , , ,
2 comments

על פי חז"ל "סימנא מילתא היא", כלומר יש משמעות לסימנים ולסמלים. הסעודה הראשונה של השנה החדשה מלאה במאכלים המסמלים את משאלות ליבנו לשנה טובה. אין צורך להסתפק רק במאכלים כסימנים. אפשר גם להוסיף לשולחן החג גם פרחים, למשל רקפות.

מקור השם רקפת בלועזית (cyclamen) הוא מהמילה היוונית kyklaminos שמשמעותה מעגל (כנראה בשל צורת הפקעת).

הפרח צומח בתנאים קשים ומסמל התמדה ואהבה. לכן, שימש לאפיית עוגות חתונה, כסמל לאהבת עולם ופוריות, וגם שימש בכשפי אהבה. לפני תקופת הרפואה המודרנית, השתמשו ברקפת כצמח רפואה המבטיח לידה בטוחה ומהירה. האמונה הרווחת בכוחה של הרקפת היתה גדולה כל כך עד כדי כך שנאמר שאישה הרה שתדרוך על רקפת עשויה לחוות לידה טרם זמנה. מכאן, שהרקפת מסמלת את מעגל החיים: לידה – מוות – לידה מחדש.

הרקפת היא הצמח שהוקדש לאלה הקטה, האלה האחראית על מעברים ופרשות דרכים, האישה החכמה היודעת את מעגלי החיים ומכירה את צמחי המרפא כמו גם את צמחי הרעל.

 

Shana Tova 2016 VR readers

גאיוס פלינוס סקונדוס (Gaius Plinius Secundus), הידוע בשם פליני האב, חי ברומא בין השנים 22-79 לפנה”ס, והקדיש את חייו לחקר הטבע.

ספרו Naturalis Historia הוא אנציקלופדיה בת 37 כרכים המקיפה את כל תחומי הידע של תקופתו. באחד הכרכים, שהוקדש לבוטניקה, נכתב על הרקפת:

"ראוי שצמח זה יהיה בכל בית, משום שהאמונה העממית טוענת שהצמח הינו קמע מגן: בית בו גדלה רקפת יהיה מוגן מסבל וצער."

 

במסורת היהודית, הרקפת נתנה השראה לכתר שלמה. בשל העובדה שהרקפת מרכינה את ראשה היא נחשבת לסמל לענווה ולצניעות, ונקראת נזר שלמה. על פי המסורת האדם נברא בראש השנה ולכן ראש השנה הינו יום של התבוננות פנימית, יום בו אנו מקבלים בענווה את מי שהיינו בשנה שחלפה, ומתחייבים באומץ למה שאנו מסוגלים להפוך בשנה הבאה.

 

שנה טובה!

מידת הרחמים וראש השנה 11 בספטמבר 2012

Posted by Keren Fite in ראש השנה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , , , , ,
3 comments

ראש השנה הוא יום הדין. יום בו אנו נשפטים על מעשינו בשנה החולפת, ומבורכים בחיים ומעשים בשנה הבאה: "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון. כמה יעברון, וכמה יבראון. מי יחיה ומי ימות. מי בקיצו ומי לא בקיצו". בתפילות ראש השנה אנו קוראים את סיפור עקדת יצחק כדי לבקש רחמים על עצמנו: "זכור לנו… את הברית ואת החסד, ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה, ואת העקדה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח".

על מידת הרחמים כותב שייקספיר ב"סוחר מונציה" בנאומה הידוע של פורשיה:

מידת הרחמים ניתנת מרצון / יורדת היא כגשם עדין מן השמים אל האדמה / כפל ברכה מביאה היא עימה / מברכת את הנותן ואת המקבל / בעלת עוצמה היא בליבם של חזקים / הולמת את המלך יותר מכתרו / שרביטו מפגין את כוחה של עוצמה בת חלוף / המתלווה ליראה ולתפארת / מקום מושבן של אימה ופחד מפני שליטים / אך הרחמים מתעלים על השרביט ועל כוחו / מולכים הם בלב המלכים / מאפיינים את האלוהות עצמה / ועוצמה ארצית נדמית כאלוהית / כאשר הרחמים מתבלים את הצדק*

הרחמים ניתנים מרצון, מתוך חירות ונדיבות. נדמים הם לגשם היורד ומרווה את הכלל: נהרות וימים, אדמה, צמחים, בעלי חיים ובני אדם. ברחמים כמו בגשם אין העדפה, והברכה הניתנת שורה על הנותן ועל המקבל. הגשם אינו חסר מכך שהוא מרווה את האדמה. האדמה וברואיה שייכים לאותו מעגל חיים, ניזונים זה מזה ומקיימים זה את זה.

ומדוע היא הולמת מלכים טוב יותר מאשר כתרם? הכתר והשרביט מסמלים את כוחו הארצי של המלך, עוצמה שהיא בת חלוף כי בן אנוש הינו "כחרס הנשבר". העוצמה הארצית נסמכת על פחד, שמא לא נישא חן, שמא יבולע לנו. הרחמים, לעומת זאת, נסמכים על רוחב לב ותחושת עוצמה פנימית שאינה תלויה בדבר.

תפילות ראש השנה מזכירות את סיפורן של נשים עקרות שזכו לבנים: חנה אם שמואל, רחל, הגר ושרה. בנוסף על כך התפילות מלאות בדימויים של הריון ולידה, דימויים שבו זמנית ממחישים את החסד הגדול שברחמים ואת זמניות האדם התלוי בין חיים לבין מוות: "יום הרת גורל… רחמנו כרחם אב על בנים… והיושבות על המשבר תוציא אותן מאפלה לאורה…".

מצבו של אדם במעמד ראש השנה מקביל למצבה של אשה היושבת על המשבר. אשה הכורעת ללדת מצויה בין הריון ללידה, כמו אדם העומד למשפט בראש השנה גם היא מפרפרת בין חיים לבין מוות, בין כאב לבין תחילתם של חיים חדשים.

blake abraham isaac sacrificeהמילה רחמים בעברית מכילה בתוכה את המילה רחם. בזמן הריון הרחם נושא, מכיל ומזין. המעבר מהעולם המוגן והסגור של הרחם אל היציאה אל החיים והמציאות טעון בכאב וסכנה מחד, ותקווה והבטחה גדולה מאידך. על אברהם ויצחק נאמר "וילכו יחדיו" אל העקדה. יצחק היה בן 37 בזמן העקדה, ומן הסתם היה מודע למתרחש, והבין הבנה שבשתיקה את בחירתו של אביו. לאחר העקדה מתחדשת הברית בין ה' לבין אברהם, וישנה חזרה והרחבה של הבטחות הברית שנכרתה בעקבות ציווי לך לך. הברית הפעם היא בנוכחות יצחק הבוגר, ובמובן זה יצחק נולד מחדש במעמד העקדה. במהלך חייו יצחק שב אל המקומות בהם היה אביו וחוזר על מהלכיו, למשל בפתיחת הבארות שחפר אברהם שנסתמו בידי פלישתים. בכך מחדש יצחק את הברית במעשיו. נולד מחדש מרגע לרגע.

בראש השנה אנו מבקשים ומתבקשים לחדש את הבחירה: הבחירה בחיים, הבחירה בטוב. כמו החיים עצמם, הבחירה היא זמנית ומתחדשת. בברכת הכהנים, הכלולה גם היא בתפילת ראש השנה, נאמר "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". נהוג לחשוב על ה' כרם ונישא מעל האדם, והנה כאן ה' הוא הנושא פניו אל האדם. עמדת הרחמים היא עמדה מקבלת ונושאת, עמדה הרואה את האדם הנזקק אך אינה מתנשאת עליו. מתוך עמדה זו של ראיה מכילה נולד השלום.

שנה טובה ומבורכת, שנת פוריות, רחמים, שלום ולידה מחדש

*ציטוט מתוך "הסוחר מונציה" מערכה 5 תמונה 1. תרגום: קרן פייט.

הציור:

William Blake, Abraham and Isaac (1799-1800)

הגר במדבר: חניכה, עוצמה וחמלה 27 בספטמבר 2008

Posted by Keren Fite in ראש השנה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , ,
4 comments

בראש השנה אנו קוראים את הפרקים המספרים על לידתו ועקדתו של יצחק (בראשית כ"א וכ"ב). בתוך סיפור זה נמצא גם סיפורה של הגר. הגר היא דמות שולית בסיפור המקראי. היא מצריה, ולכן זרה. היא פלגש, ולכן מעמדה נמוך יותר ממעמדה של שרה. היא אשה בעולם בו הגבר הוא הנותן את הטון.

אלא שעוצמתה של הגר טמונה ביכולתה לגלות חמלה, והסיפור מלווה את שלבי התרגול והחניכה אל החמלה.

פעמיים יוצאת הגר אל המדבר. בפעם הראשונה היא בורחת, בפעם השניה היא מגורשת. בשתי הפעמים היציאה אל המדבר היא כורח ולא בחירה. המדבר מסמל מקום של גלות, בדידות ופחד. אלא שההתבוננות שכופה המדבר על הגר, תרגול חמלה והעוצמה הרוחנית המגולמת בדמות המלאך שנגלה לה, עוזרות לה למצוא את דרכה ולבנות את חייה במדבר.

בפעם הראשונה בורחת הגר מפני העינוי והסבל שמטילה עליה שרה. במובן מסויים היא בורחת מפני עצמה, מפני גורלה. הגר יודעת לשרוד במדבר, היא יודעת למצוא מים. המלאך פוגש אותה עַל-עֵין הַמַּיִם. אלא שהגר, הנמלטת מפני הקושי והכאב, אינה יודעת מי היא ולאן היא בורחת. המלאך שואל אותה אֵי-מִזֶּה בָאת–וְאָנָה תֵלֵכִי. הוא פונה אליה כהָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי. כל עוד הגר אינה יודעת מי היא ולאן היא הולכת, כמוה כשפחה ואין היא משוחררת באמת. יכולתה למצוא מים מעידה על עוצמה אדירה ויכולת הישרדות מרשימה. אלא שהמעין לצידו יושבת הגר הוא מקום של בלבול ואובדן דרך. המלאך מורה לה, שׁוּבִי אֶל-גְּבִרְתֵּךְ, וְהִתְעַנִּי, תַּחַת יָדֶיהָ. אין זו אטימות לסבלה של הגר, זוהי הזמנה לגלות את עצמה באמצעות ידיעת הסבל ותירגול חמלה.

שרש המילה חמלה הוא ח.מ.ל, לשאת. המלאך שולח את הגר לשאת את סבלה. לא לברוח, לא להאבק, אלא לדעת את הסבל לעומקו ולהיות נכונה לשאת אותו. יותר מזה, הוא מזמין אותה לראות לא רק את סבלה-שלה, אלא גם את סבלה של שרה, את סבלה המר של האשה העקרה שמניע אותה למרר את חיי שפחתה. בכל מובן חברתי וכלכלי הגר אינה שווה לשרה. אולם, שתיהן חולקות את הכמיהה האנושית להמשכיות ולביטחון, כמיהה שעבור נשות התקופה התגלמה בבן זכר. במובן זה הגר ההרה יכולה לגלות רוחב לב כלפי גבירתה.

המלאך מנחם את הגר, ג'ובני באטיסטה 1732

הגר נותנת שם למלאך: וַתִּקְרָא שֵׁם-יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ, אַתָּה אֵל רֳאִי, ויותר מכך, היא מתחייבת להמשיך ולראות:  כִּי אָמְרָה, הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי–אַחֲרֵי רֹאִי. כולנו רוצים מישהו שיראה אותנו, לא מתוך מידת הדין אלא מתוך מידת הרחמים. המלאך רואה את הגר ויודע את סבלה. בו זמנית הוא מציב מולה את האתגר שבראיית עצמה ובראיית זולתה מתוך מידת הרחמים. הגר ההרה, הגר שהיא רחם, חוזרת אל בית שרה ואברהם, אל הבית שאיננו ביתה, כשהיא מוכנה לשאת בסבל ולהיות רחמים.

בפעם השניה מגורשת הגר אל המדבר. למרות הנסיבות הקשות של הגירוש, ניתן לראות בו שיחרור בפועל. כשפחת-מלוג הגר היא רכושה של שרה, ולכן מבחינה חוקית שרה יכלה למכור את הגר במקום לגרשה. במובן מסויים הגירוש הינו מעשה החמלה של שרה. למרות שהיא רואה בהגר, ועכשיו גם בישמעאל בנה, איום, היא אינה נוקמת בהגר בשם פחדיה, אלא זוכרת לה את חסד חזרתה מהמדבר. היא משחררת את הגר, ובכך מוקירה לה תודה על כך שנשאה איתה בצער עקרותה והמתינה עד שקיבלה את יצחק. הגירוש אל המדבר משחרר את הגר ומאפשר לה לבנות את ביתה במדבר.

אלא שהגר מפחדת מפני הבלתי נודע. היא יוצאת עם חמת מים ופת לחם. כשאוזלים המים היא מאבדת את עשתונותיה ומתמסרת לייאוש. הגר מתיישבת במרחק מה מישמעאל ופורצת בבכי. רק כאשר היא מגיעה אל המקום האפל של הנפש נגלה לפניה המלאך ואומר אַל תִּירְאִי. הפעם מזמין אותה המלאך להתבונן בפחד.

הגר בוכה בכי של ייאוש, בכי של כאב, בכי של אפיסת כוחות. הפחד גורם לה לראות עתיד מלא אסונות, ולהיות עיוורת להווה. בכך היא מאבדת את המרחב הנפשי שמאפשר למצוא מים וחיים. התעוררות אינה מעשה סופי ומוחלט. חמלה אינה אירוע חד פעמי אלא תרגול לחיים. הגר שידעה לתרגל חמלה כלפי שרה, אינה מחוסנת מהפחד, וצריכה לשוב ולראות, להמשיך וליצור את דרכה, להכיר מחדש בזהותה. בדבריו המלאך מעיר את הגר אל ההווה: מַה לָּךְ הָגָר; אַל תִּירְאִי… קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ.

השאלה הפשוטה מַה לָּךְ וההזמנה לא לפחד, אַל תִּירְאִי, מחזירים את הגר מהפחד מפני העתיד אל העשיה אשר בהווה. כשהיא לוקחת את ידי בנה בידה, היא מתבוננת בצרכי הזמן והמקום בו היא נמצאת, ובאותו הרגע נפקחות עיניה לראות מים וחיים: וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת מַיִם, וַתַּשְׁקְ אֶת-הַנָּעַר.

מרגע זה הגר הופכת לסמכות בחיי בנה. הגר היא אחת הנשים הבודדות הפוגשת את שליח האלוהים, לא פעם אחת אלא פעמיים. הגר היא זו המקבלת את ההוראה לגבי שמו של ישמעאל, והיא הנותנת שם למלאך האלוהים. היא האישה היחידה המקבלת הבטחה לצאצאים רבים. היא, ולא אברהם, מחנכת את ישמעאל ורואה אותו הופך לעצמאי. היא, ולא אביו, בוחרת עבורו כלה מבנות עמה. והמדבר הופך להיות ביתה, המקום בו היא שרויה באחדות עם עצמה ועם זולתה.

שנה טובה!