הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

הגדה אחרת: עבדות מדור לדור במאוריטניה 26 במרץ 2015

אוכלוסיית מאוריטניה מונה כ- 3.4 מיליון איש. קרוב ל- 20% מאוכלוסיית מאוריטניה משועבדת לכל החיים. בשנת 1981 מאוריטניה היתה המדינה האחרונה בעולם שביטלה את מוסד העבדות. רק בעקבות לחץ בין-לאומי, המדינה העצומה, שרוב שטחה משתרע על פני מדבר סהרה, חוקקה חוק נגד העבדות בשנת 2007. אולם, עד היום פעילים מתנגדי עבדות נאסרים. הממשלה מכחישה את קיום העבדות במאוריטניה. רק בעל עבדים אחד נשפט בהצלחה.

מוסד העבדות במאוריטניה מבוסס על המבנה החברתי-אתני במדינה. צאצאי שחורים (מורים שחורים) שנלכדו כעבדים בתקופת הסחר בעבדים משועבדים עד היום במאוריטניה, בעבדות לכל חיים. העבדים וילדיהם נחשבים לרכוש בעליהם.

זהו סיפורה של מולקהיר מינט יארבה:

מולקהיר חזרה לבית אדוניה לאחר יום ארוך במדבר סהרה בו רעתה את עדרי העיזים של האדון. לתדהמתה מצאה את גופת בתה התינוקת, שעדיין לא החלה לזחול, זרוקה במדבר. הילדה נולדה לאחר שהאדון, בעליה של מולקהיר, אנס אותה. האדון אמר לה שהשליך את הילדה אל המדבר, "את תעבדי מהר יותר בלי שהילדה תהיה תלויה על גבך", הסביר.

מולקהיר חבקה את גופת התינוקת וביקשה לקבור אותה. "הנשמה שלה היא נשמת כלב", ענה בעליה, ואמר לה לחזור לעבודה.

"קברנו אותה בקבר שטוח, בלי לרחוץ אותה ובלי לבצע טקסי קבורה", סיפרה מולקהיר, "רק הדמעות שלי ניחמו אותי. בכיתי על הבת שלי ועל המצב שלי. במקום להבין אותי, הם אמרו לי לשתוק. הם אמרו שאם לא אשתוק המצב יהיה רע עבורי, רע כל כך שלא אוכל לסבול יותר".

לעבדים במאוריטניה נאמר שגן העדן מובטח להם רק אם יצייתו לבעליהם, וכי על פי האיסלם גורלם תלוי בנכונות שלהם לקבל את עבדותם. ללא גישה להשכלה או לאמצעי פרנסה, רבים מהעבדים מאמינים כי עבדותם היא רצון אללה, וכי אלוהים ינטוש אותם אם לא יצייתו לבעליהם ויקבלו את גורלם. זהו מנגנון רב עוצמה המשתמש באסלם כאמצעי שליטה ודיכוי. למעשה, האיסלם אוסר על האדם המוסלמי לשעבד אדם מוסלמי אחר.

מולקהיר מינט יארבה נמלטה מעבדות בשנת 2010. היא פנתה לבתי המשפט במאוריטניה בבקשה לתבוע את האדם שהחזיק בה כשפחה. "אני דורשת צדק, צדק עבור הבת שלי שהם הרגו, צדק בשביל כל הפעמים בהן הרביצו לי וניצלו אותי".

READ THIS POST IN ENGLISH

סיפורה של מולקהיר מינט יארבה נלקח מתוך תחקיר של ג'ון סאטר עבור ה- CNN

את התמונה צילם Edythe McNamee

עבדות בת זמננו: עבדות ילדים בהודו 25 במרץ 2015

אחד ההבדלים המרכזיים בין העבדות בעבר לבין העבדות בת זמננו הוא מחיר הרכישה של עבד. מחירו של אדם בתקופת סחר העבדים הטרנס-אטלנטי היה 40,000 דולרים בקירוב. כתוצאה מעליה באוכלוסיית העולם, המחיר הממוצע של רכישת אדם לעבדות בזמננו הוא כ- 90 דולר.

עבדות-חוב היא השימוש בעבדות כאמצעי לתשלום חובות. בהודו, עוני קיצוני דוחף הורים למכור את ילדיהם לעבדות-חוב. קרוב ל- 350,000 ילדים מצויים בעבדות חוב ועובדים בתעשיית המשי בהודו. הפקעות הבוגרות הופכות לחוט משי בתהליך של פיתול וליפוף. הילדים מועסקים בבישול הפקעות, איסוף תולעים מתות, ושזירת הסיבים לחוט. בעל המפעל מחזיק את רישום החוב. ההורים והילדים אינם יודעים קרוא וכתוב ומחוייבים לקבל את קביעתו של בעל המפעל בנוגע למועד פרעון החוב. הילדים משועבדים במשך שנים רבות, בתמורה לסכומים פעוטים במונחים מערביים.

שלושה ילדים הודים מספרים את סיפורם:

הוריו של פ' קאטארמאן שלחו אותו לעבודה כשהיה בן 6 כדי לשלם חוב בסך 3,000 ראנד (כ- 63 דולרים), סכום שלוו כדי לממן את חתונת אחותו. הוא עבד במשך 6 שנים בתעשיית המשי: תנאי העבודה היו קשים… כשלקח לנו זמן רב מידי לבצע משימה, או כשהחוט נקרע, הרביצו לנו… לא קיבלנו הפסקת אוכל. אכלנו תוך כדי עבודה. שילמנו 2.5 ראנד (כ- 0.50 סנט) עבור ארוחה. את התשלום על הארוחות ניכו מהשכר שלנו".

ס' יארמה, בת 11 מספרת: לפני שהגעתי לכאן הלכתי לבית ספר, אבל אחרי שנה הייתי צריכה לעזוב. אחותי היתה חולה. לקחנו אותה לבית החולים, ושם הרופא ביקש הרבה כסף. ההורים שלי מכרו אותי לעבודה בתמורה להלוואה בסך 1,700 ראנד (כ- 35 דולרים). הייתי בת 7. עבדתי בפתיחת הפקעות. לא אהבתי את העבודה, אבל ההורים שלי הכריחו אותי לעבוד. הם אמרו שאני לא יכולה ללכת לבית ספר, אלא חייבת לעבוד… בשעה 4 לפנות בוקר התעוררתי כדי לעבוד. חזרתי הביתה רק פעם בשבוע. ישנתי במפעל ביחד עם עוד 2-3 ילדים. הכנו שם את האוכל וישנו בין המכונות. בעל המפעל סיפק לנו אורז, והוריד את מחיר האורז מהשכר שלנו. אם עשיתי טעות, אם חתחתי את החוט, הוא היכה אותי. לפעמים הוא דיבר אלי בגסות, ואז נתן לי עוד עבודה.

ג' מיאקלאי, בן 10 מספר: עבדתי במפעל המשי. עבדתי [בפיתול] החוט ולפעמים בניקיון. כשהתחלתי לעבוד, הילדים הגדולים יותר לימדו אותי את העבודה. התחלתי לעבוד כשהייתי בן 7… השכר שלי שולם ישירות להורים שלי, אני לא יודע כמה שילמו לי… רציתי לשחק עם ילדים, הייתי עצוב. ראיתי את הילדים של השכנים הולכים לבית ספר, וחשבתי "מה אני עושה פה?" לפעמים חשבתי לברוח. פעם ברחתי וחזרתי אל הבית שלי. הבעלים של המפעל בא אל ההורים שלי, והם שיכנעו אותי לא לעזוב בלי רשותם. חזרתי למפעל עם הבעלים"

READ THIS POST IN ENGLISH

סיפורם של הילדים נלקח מכאן

התמונה מתוך מאמר ב"פרונטליין". הצלם: S. Thanthoni

הגדה אחרת: עבדות בת-זמננו – שפחת מין בפיליפינים 22 במרץ 2015

קרוב ל- 27 מיליון בני אדם מצויים בעבדות בימינו. במשך 300 שנות העבדות, קרוב ל- 13 מיליון בני אדם נחטפו כעבדים לעולם החדש כחלק מסחר העבדים. המשמעות היא שכיום מספר כפול של בני אדם חיים כעבדים.

העליה במספר בני האדם בעולם, בשילוב עם עוני מרוד, אפליה חברתית והעדר הגנה משפטית הביאה לכך שמוסד העבדות ממשיך להתקיים בתקופתנו. בשונה מהעבר, בכל מדינות העולם קיימת חקיקה האוסרת על עבדות, ולכן העבדות המודרנית מתקיימת בהחבא, ומה שמאפשר את קיומה הוא העדר אכיפה משפטית.

בפסח אנו קוראים "עבדים היינו לפרעה במצרים", אולם העבדות חיה וקיימת גם בתקופתנו. הפסח הזה, כשאתם קוראים בהגדה, ספרו את סיפורם של העבדים והשפחות בני זמננו.

עבדות בת-זמננו: שפחת מין בפיליפינים

סחר בבני אדם הוא תחום הפשיעה הגדל ביותר ברחבי העולם. קרוב ל- 21 מיליון בני אדם, מבוגרים וילדים, נחטפים ונמכרים כעבדים בתעשיית המין . קרוב ל- 2 מיליון ילדים מנוצלים בסחר המין העולמי. כ- 6 מתוך 10 קורבנות שניצלו מהסחר בבני אדם, נחטפו במטרה לנצלם מינית. נשים וילדות מהוות כ- 98% מקורבנות הסחר בבני אדם.

תעשיית המין כוללת זנות, פורנוגרפיה, מועדוני חשפנות וכל צורה אחרת של בידור הכולל שירותי מין תמורת תשלום כספי או אחר. סחר בבני אדם למטרות מין – בין שנעשה בתוך המדינה או מעבר לגבולות בין-לאומיים – מפר זכויות אדם בסיסיות ביניהן זכות האשה על גופה, זכותו של אדם לשיוויון זכויות ולחירות, זכותו של אדם לשמור על בריאותו, הזכות לחיים של כבוד וביטחון, הזכות לתעסוקה הוגנת, והזכות להגנה מפני אלימות והתעללות.

זהו סיפורה של אלמה שהיתה זונה בעל כורחה בפיליפינים:

בשנות ה- 80 של המאה ה- 20 העיר אולונגפו היתה בסיס צבאי תוסס ופעיל של צבא ארצות-הברית. כל המועדונים היו מלאי פעילות כשספינות חיל הים היו מגיעות לנמל.

באותה תקופה הייתי אמא חד-הורית ונאבקתי כדי לפרנס שני ילדים צעירים. כילדה חלמתי להפוך לרואת חשבון. כשהאח שלי הבטיח שיממן את לימודי, עזבתי את מנילה ונסעתי לעיר אולונגפו בה הוא התגורר. כשהגעתי לעיר, אחי הודה שלא התכוון להגשים את חלומות ההשכלה הגבוהה שלי, אלא קיווה שאלך לחפש מזלי בחברת אנשי השירות האמריקאים, ואולי אצליח להתחתן עם חייל וכך אתמוך במשפחתי.

אחרי מספר חודשים בהם לא מצאתי עבודה, הסכמתי לעבוד כמלצרית ליד בסיס חיל הים האמריקאי במפרץ סוביק. אחי ניסה לאלץ אותי להתחבר עם החיילים שביקשו את חברתי, אבל אני סירבתי.

יום אחד, איש שירות אמריקאי הציע למנהל המסעדה בה עבדתי "תשלום לבר" עבורי. אני סירבתי ואמרתי שאני רק מלצרית במקום. מנהל המסעדה אמר לי שאם אמשיך לסרב, הוא יפטר אותי מהעבודה. בנוסף, הוא איים שישאיר את מסמכי העבודה שלי ברשותו, וכך ימנע ממני לעבוד במקום אחר. פחדתי שילדי ואני נהיה רעבים ונהפוך לחסרי בית. בעל כורחי הסכמתי ללכת עם החייל.

החייל רצה לשכור חדר במלון עבורנו. אמרתי לו שיתן לי את הכסף שהיה משלם למלון, ולקחתי אותו לביתי. שלחתי את הילדים להורי כדי שלא יהיו עדים למעשיה של אמא שלהם. ניסיתי להמנע מלחזור על כך בהמשך, אבל הבת שלי חלתה ונזקקתי לכסף בשביל טיפול רפואי עבורה. עבדתי במסעדה במשך 4 שנים, ו"אירחתי" כ- 30 "חברים" אמריקאים.

בשנות ה- 80 של המאה ה- 20 לא היו תוכניות בריאות ואף אחד לא השתמש באמצעי מניעה. אוכלוסיית הילדים המעורבים, אמריקאים-אסייתים, גדלה בהתמדה. ילדתי את ילדי השלישי בידיעה שהוא לא יכיר את אביו. בתקופה זו התחלנו לשמוע על איידס. הבחורים האמריקאים קיבלו קונדומים לפני הירידה מהספינות. רבים מהם ניפחו את הקונדומים לבלונים והשליכו אותם לאויר. לא יכולנו לדרוש מלקוח להשתמש בקונדום. הלקוח אמר, "שילמתי כסף טוב", ועשה בנו כרצונו.

בפיליפינים נשים אינן זוכות להזדמנויות שוות בתעסוקה ובהשכלה. האפשרויות שלהן מוגבלות, ולכן הן הופכות מיואשות. בגלל שנשים נתפסות כאובייקטים מיניים, כחלשות וחסרות יכולת, הן נדחפות לתעשיית המין. היו תקופות בהן גם אני האמנתי שאני קיימת רק כדי לענג גברים.

אלמה נחלצה מתעשיית המין וייסדה את ארגון "בוקלוד" בשנת 1987. הארגון מקדיש עצמו להעלאת מודעות כנגד זנות, להעצמת נשים וילדות שהיו קורבנות של תעשיית המין והסחר בבני אדם. משמעות המילה "בוקלוד" בשפה הפיליפינית היא קשר המחבר בין אנשים.

READ THIS POST IN ENGLISH

סיפורה של אלמה נלקח מאתר Equality Now

את התמונה צילמה ליסה קריסטין, יוצרת פרוייקט "לשאת עדות לעבדות בת-זמננו"

הנשים בתמונה הן שפחות מין בנפאל. הנשים עובדות במסעדות בהן הן נדרשות לספק שירותי מין ללקוחות, תוך שהן מעודדות אותם לרכוש אוכל ושתיה אלכוהולית.

הרצאתה של ליסה קריסטין ב- TED "לשאת עדות לעבדות בת-זמננו"

איך תהפוך את העולם לטוב יותר? ויליאם וילברפורס משחרר עבדים 13 באפריל 2014

סיפור יציאת מצרים הוא מיתוס מכונן של יציאה מעבדות לחירות. סיפור חייו של ויליאם וילברפורס הוא סיפורו של אדם שהקדיש עצמו לביטול העבדות באנגליה ובמושבותיה. הסרט "רוחות של תקווה" (שמוקרן גם תחת השם המדוייק יותר "חסד מופלא") מספר את סיפור מאבקו של ויליאם וילברפורס נגד העבדות.

הסרט נפתח ב- 1797 ומציג את וילברפורס חולה ומיואש, לאחר מאבק שנדמה חסר תוחלת שנמשך שנים רבות ללא כל תוצאה מוחשית. הסרט חוזר 15 שנים לאחור, לשנת 1782, המוצגת כשנה בה החליט חבר הפרלמנט הצעיר וילברפורס לקשור את חייו במאבק לביטול העבדות.

ויליאם וילברפורס נולד ב- 1759 למשפחה עשירה. הכסף והמוניטין המשפחתי איפשרו את בחירתו לפרלמנט בגיל 21. לאחר חווייה של התעוררות דתית, וילברפורס מתחיל להתעמק בנושא סחר העבדים, קורא מאמר של תומס קלרקסון נגד העבדות, ומתוודע לאכזריות הכרוכה בראייתו של אדם אחד כרכושו של אדם אחר. עבור וילברפורס המאבק נגד העבדות אינו רק מאבק בחוסר צדק והעדר הומניות, אלא הבאה לידי ביטוי של אמונתו באלוהים.

בקרב הסטוריונים וביוגרפים מתקיים ויכוח בשאלה מי השפיע על וילברפורס לבחור במאבק נגד העבדות כתחום העיקרי בו ישקיע קרוב לארבעים שנות פעילות פוליטית. הסרט בוחר להציג ארבע דמויות כמשפיעות עיקריות: ויליאם פיט הצעיר (בנו של ויליאם פיט הבוגר, הרוזן מצ'טהם), ג'ון ניוטון (רב חובל שעסק בסחר עבדים, עד אשר חזר בתשובה והפך לאחד המובילים במאבק נגד העבדות והסחר בעבדים), תומס קלרקסון (אחד הדוברים הבולטים בתנועת המאבק נגד העבדות), ואולודה אקויאנו (עבד משוחרר שהאוטוביוגרפיה שכתב היוותה אחד המסמכים המרכזיים והמשפיעים במאבק נגד העבדות).

ויליאם פיט היה חברו הקרוב של וילברפורס. השניים הכירו בתקופת לימודיהם באוניברסיטה, והמשיכו לשתף פעולה לאחר בחירתם לפרלמנט. פיט, שמונה בשנת 1783 לראש ממשלה בהיותו בן 24 , ובכך הפך לראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות אנגליה, אומר לוילברפורס בסרט: "אנו צעירים מכדי לדעת שדברים מסויימים הם בלתי אפשריים, ולכן נעשה אותם בכל מקרה."

הסרט נמנע מלהמחיש בצורה דרמטית את האכזריות שבסחר בעבדים ובעבדות עצמה, ומסתפק בסצנה בה תומס קלרקסון, שנסע לאורכה ולרוחבה של אנגליה כדי להביא עדויות על זוועות העבדות, מוציא מתיקו אזיקים ושלשלאות ומדגים את השימוש בהם. לאחר ההדגמה של קלרקסון, חושף אולודה אקויאנו, בן שבט האיגבו שנחטף לחיי עבדות, את הטיבוע שנצרב בעורו, ואומר לוילברפורס "[זה נעשה] כדי שאדע שאיני שייך יותר לאלוהים אלא הפכתי לרכושו של אדם אחר."

לאחר פגישה זו, וילברפורס הולך לפגוש את ג'ון ניוטון. ניוטון היה רב חובל לשעבר שהיה מעורב בסחר בעבדים. לאחר חזרתו בתשובה, הוא הופך לכומר, נושא דרשות בו הוא מציג את הסחר בעבדים כחטא כנגד אלוהים ואדם, ומפרסם חיבור נגד הסחר בעבדים, בו הוא מתאר את זוועות המסע בו נלקחו העבדים מאפריקה אל מושבות איי הודו המערבית. וילברפורס הכיר את ניוטון עוד כשהיה ילד, ובסרט שואל את ניוטון למה התכוון כשאמר "רודפות אותי רוחותיהם של 20,000 עבדים."

בשעה שוילברפורס מעולם לא הפסיד בבחירות לפרלמנט, החוק האוסר סחר בעבדים, אותו הגיש בדבקות בכל שנה לאישור הפרלמנט, נדחה 11 פעמים עד שאושר בשנת 1807. הסרט מסתיים בנקודת שיא זאת.

אולם, בניגוד לאמונת הפעילים נגד העבדות, החוק צמצם את מעורבותה של אנגליה בסחר העבדים, אך לא גרם להפסקת העבדות או לשחרור העבדים. החוק לביטול העבדות, שהוביל לשחרור העבדים במושבות הבריטיות, עבר בפרלמנט בשנת 1833, רק 3 ימים לפני מותו של ויליאם וילברפורס.

סיפורי אוכל: לחמניות גבינה לפסח 30 במרץ 2013

יש האומרים שאם לא טעמתם לחם גבינה (Pão de Queijo) לא ביקרתם בברזיל. אמנם מעולם לא ביקרנו בברזיל, אבל חיפושי אחר לחם כשר לפסח הובילו עד אמריקה הלטינית וקמח הטפיוקה.

קמח הטפיוקה הוא עמילן המופק משרש צמח היוקה, הידוע גם בשם קסבה ו- מאניוק
(manihot esculenta). במיתוסים של התרבויות האנדיאניות של אמריקה הלטינית,  צמח היוקה הוא מתנת האלים המבטיחה את קיומם של בני האנוש.

מיתוס אחד מספר על אשה משבט הטוּפִּי שבתה גוועה מרעב. באבלה הגדול, האשה אינה יכולה להפרד מילדתה המתה, וקוברת אותה תחת רצפת בקתת הקש שלה. האלים, שעדים לאבלה הכבד של האם וחומלים עליה, שולחים אל הבקתה רוח יער בשם מאני. רוח היער הופכת את גופת הילדה לשרשי צמח היוקה, שמקבל את השם מאני-יוקה (manioca) 'שרש רוח היער' והופך להיות רכיב מרכזי בתזונת השבטים האנדיאנים.

הקשרים הנסתרים מעין: עבדים היינו ולחמניות גבינה

ב- 1531 מגיעים ראשוני המתיישבים מפורטוגל לברזיל. המתיישבים הפורטוגזים מנסים לשעבד את בני ובנות שבט הטוּפִּי, ולהשתמש בהם כעבדים במטעים ובמכרות, אך נתקלים בהתנגדות עזה. הכישלון מוביל ליבוא עבדים מאפריקה לברזיל.

מקורו של לחם הגבינה הוא במחוז מינאס ז'ריאס (Minas Gerais), שנוסד על ידי מתיישבים שחיפשו זהב, אבני חן, ובהמשך גם יהלומים. שרש היוקה היה מזון שיועד למעמדות הגבוהים. העבדים השחורים הסתפקו בעמילן היוקה שנותר בקערות העץ בהן רחצו ועיבדו את שרש היוקה. הם גילגלו את עמילן היוקה לכדורים ואפו אותם ללחם בסיסי.

כאשר התפתחו חוות בקר ומשק חי בברזיל, ולעבדים היתה גישה לחלב ולביצים, הפך הלחם הבסיסי ללחמניות גבינה עסיסיות. כיום מוגשות לחמניות הגבינה ביחד עם קפה כארוחה קלה המוגשת לאורחים.

לחמניות גבינה ברזילאיות כשרות לפסח

מה צריך?

כ- 100 מ"ל שמן צמחי

כ- 150 מ"ל חלב

כ- 350 גר' קמח טפיוקה

כ- 120 גר' גבינה בולגרית קשה מפוררת ו/או גבינת פרמז'ן (אנחנו השתמשנו בגבינה בולגרית)

1 ביצה

איך להכין?

לחמם את התנור ל 180 מעלות. להרתיח את השמן והחלב בסיר קטן. לאחר הרתיחה להעביר לקערה ולהוסיף את קמח הטפיוקה. ללוש בסבלנות ובזהירות את הבלילה (ונא להזהר לא לכוות את עצמכם בתהליך). בשלב הראשון, הבצק יוצא דביק ונדמה כאילו אין קשר בינו לבין בצק ללחמניות. אמצו את שרירי האמונה והמשיכו ללוש עד שהמרכיבים הופכים לעיסה אחת, ואז הוסיפו את הגבינה הבולגרית והביצה.

כאשר מתקבלת עיסה אחידה, צרו כדורים קטנים וסדרו על תבנית. הכמות מספיקה לכ- 10-15 כדורים.

הכניסו לתנור החם ל- 20-30 דק'. כאשר הלחמניות מזהיבות, זה הזמן להוציאן מהתנור.

אם תאכלו את הלחמניות חמות הישר מהתנור תפגשו קרום חיצוני קשה ומתפצח ומרקם פנימי רך, דביק מעט ונימוח. אם תחכו עד שהלחמניות יתקררו, תפגשו מרקם דומה יותר ללחם מוכר בעל מרקם פנימי אוורירי. אנחנו חצינו את הלחמניות לחצי, הוספנו גבינה בולגרית עסיסית וקרירה ומעט ממרח זיתים, ויצרנו מעין סנדוויצ'ונים.

אוכל ספרותי: משחקי הרעב ולחמניות הגבינה של פיטא

"פיטא מגיע כל יום עם לחמניות גבינה ועוזר לי בעבודה על ספר המשפחה," מספרת קטניס ב"התלקחות," הספר השני בטרילוגיית משחקי הרעב. ספר המשפחה הוא אוסף איורים של צמחי מרפא וצמחי מאכל ששמרו על משפחתה של קטניס בחיים לאחר מות אביה, ועזרו לה לשרוד במהלך משחקי הרעב. פיטא, האמן-האופה, מצייר את הצמחים שמתארת לו קטניס.

קטניס אוכלת ומתבוננת בפיטא בעבודתו "זו עבודה שקטה שדורשת ריכוז," היא מתארת, "אני מתבוננת בו כשהוא מפריח דף חלק בעזרת כמה משיכות מכחול… כשהוא מתרכז, מבטו הנינוח הרגיל מתחלף במבט רב עוצמה שמרמז על עולם ומלואו הנעולים עמוק בתוכו…"*

ומהו פסח אם לא סוג-של משחק רעב? משחק מחבואים עם הרגל אכילת לחם, לישה מחדש של עצמנו ושל הֶרְגֵלֵנוּ.

*מתוך: Suzanne Collins, Catching Fire  תרגום: קרן פייט (תרגום חופשי מאנגלית)

המסע אחרי אוכל לפסח:

סיפורי אוכל: פנקייק כשר לפסח

סיפורי אוכל: פנקייק לפסח 28 במרץ 2013

מצוות אכילת מצות בפסח מחייבת אכילת מצה כזית בזמן הסדר. משמע, במהלך ימי הפסח אין סיבה להמשיך להתענות באכילת מצות. כי עם כל הכבוד לאבותינו שנמלטו בחיפזון ממצרים ובצקם לא החמיץ, לבטח אימותנו הכינו משהו אכיל יותר מקרקרים יבשים מעיקי-מעיים במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר.

הפסח הזה יצאנו למחוזות הקמח האחר. התחלנו את המסע עם קמח תירס ופנקייק.

הקשרים הנסתרים מעין: בין הפנקייק לבין חג הפסח

הפנקייק נאכל לארוחת הבוקר כבר ביוון העתיקה. מאז התפתחו גירסאות שונות לחביתיה החמימה בתרבויות ברחבי העולם.

חג הפסחא הוא המקבילה הנוצרית לחג הפסח. במהלך תקופת התענית שלפני חג הפסחא נאסרה האכילה של ביצים, חלב וסוכר, שנחשבו למאכלי מותרות. יום הפנקייק, הידוע יותר בשמו מארדי גרא (יום שלישי השמן), נחגג ביום שלפני יום רביעי של האפר, בו מתחילה תקופת התענית שנמשכת ארבעים יום.

ביום החגיגה האחרון לפני תקופת הצום, הוכנו ונאכלו שפע פנקייקים עסיסיים. זו היתה דרך מוצלחת להשתמש ולסיים את כל מאגר הביצים והחלב שנצבר לפני הצום, ולהתמלא באוכל שמן ומהנה לפני ארבעים ימי התענית בה נהוג לאכול אוכל דל וצנוע.

גירסת לחם עוני של הפנקייק היא גרסת "עוגת מעדר" (hoecake) שאכלו העבדים בשדות הכותנה בארצות הברית. את עוגת המעדר מכינים מקמח תירס (cornmeal), מלח, סוכר ומים רותחים. השם ניתן למאכל משום ששדות הכותנה בהם עבדו העבדים היו רחוקים ממגוריהם. לכן, בזמן הפסקת הצהרים, הם היו מבשלים בשדה ומטגנים את תערובת הפנקייק על מעדר (hoe) מעל אש פתוחה.

פנקייק גבינה וקמח תירס בגירסה ישראלית לפסח

מה צריך?

1 ביצה

2 כפות גבינה לבנה

1 כף קמח תירס (cornflour)

מעט קליפת לימון מגוררת

1 כפית סוכר

איך מכינים?

מערבבים את המצרכים עד שמתקבלת בלילה אחידה, ומטגנים במחבת.

הופכים בעדינות

הכמות מספיקה לשני פנקייק גדולים. מגישים עם מגוון סוגי ריבה

או, בגירסת ילדים, עם הרבה שוקולד

בתיאבון!

והגדת לבתך: כוס מרים 15 במרץ 2013

בשנים האחרונות מתפתח מנהג סדר נשים, סדר לנשים בלבד הנערך לפני סדר הפסח עצמו. במהלך סדר זה מספרים את סיפורן של שפרה, פועה, מרים, יוכבד ובת פרעה, הנשים שלקחו חלק ביציאת מצרים, אך קולן לא נשמע בהגדה עצמה.

היוזמה יפה מאוד, אך משאירה את הנשים ואת סיפורן בסוג של עזרת נשים: נפרדות ומבודדות בקרב עצמן. השנה, עשו לכן מנהג חירות, והכניסו את סיפורן של הנשים אל סדר פסח עצמו

באר מרים וכוס מרים

מרים, אחות משה, היתה נביאה בזכות עצמה. יש המפרשים כי חזתה את הולדת משה ואת גאולת העם: "בן יוולד לך אימי, והוא יושיע את ישראל." מרים הוליכה את הנשים בריקוד ובשיר בחציית ים סוף. בזכות מרים ליוותה את העם באר מים חיים במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר.

דמותה של מרים מסמלת חיים, התחדשות, ומנהיגות נשית. עם השנים התפתחה מסורת של הוספת כוס מרים לסדר הפסח: כוס מים חיים הנמזגת בתחילת הסדר, או אחרי מניית עשרת המכות או בסיום הסדר במקביל לכוסו של אליהו. מאחר ומדובר במנהג חדש יחסית, ישנה חירות בבחירת אופן שילובו של מנהג כוס מרים בטקס החג.

איך להכין כוס מרים

השבוע שלפני הפסח הוא זמן נהדר לגייס את הילדים והמבוגרים לפעילות יצירתית לקראת החג

מה צריך?

• כוסות יין מזכוכית
• צבעי זכוכית
• מכחולים
• הרבה רצון טוב והתלהבות

תוך כדי הכנת כוסות מרים אפשר לספר את סיפורה של מרים, ולהסביר את מקורו של המנהג החדש שנועד להזכיר ולהכליל את סיפורי הנשים כחלק מטקס סדר הפסח

בזמן סדר הפסח

מזגו מים חיים אל כוס מרים וברכו

זאֹת כּוֹס מִרְיָם, כּוֹס מַיִם חַיִּים,
זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם

חג חירות שמח!

ועוד הצעה לברכה נשית בשולחן הסדר: מנהג חרוסת זכר לתפוח

Read this post in English

בין "נעשה ונשמע" לבין מרידתה של בת פרעה 3 ביוני 2006

ב-ו' סיוון, יום מעמד הר סיני לעתיד לבוא, שולחת יוכבד את בנה בתיבה אל היאור. בכך מפרשת יוכבד מחדש את צו המלך פרעה להשליך כל בן עברי אל היאור. בת פרעה היורדת לרחוץ בנהר מוצאת את התינוק בוכה בתיבתו.

לשון המקרא המתארת את השלבים המובילים את בת פרעה להפר את חוקי אביה ולאמץ את הילד העברי, מקבילה לשלבים המובילים את אלוהים להציל את עמו מעבדות:

"ותרד בת פרעה… ותרא את התיבה… ותפתח… ותראהו את הילד… בוכה ותחמול עליו, ותאמר מילדי העברים זה" (שמות ב', ה-ו).

בת פרעה רואה את הילד כפי שהוא, תינוק בוכה המצוי בסכנת חיים. לפני שהיא מזהה אותו כ"ילד עברי", כבנו של האוייב, היא חומלת עליו, כלומר רואה אותו כאדם.

במסורת העברית בת פרעה נקראת בתיה – בת האלוהים. בחירתה לאמץ את הילד, בניגוד לצו המוות של אביה, היא מעשה של מרי אזרחי: היא נותרת בבית אביה, אך מסרבת לקיים את חוקיו.

המקרא אינו מתעד את השם שנתנה יוכבד, האם היולדת, לבנה, אלא דווקא את השם שבחרה האם המאמצת לתינוק שמצאה בנהר. בת פרעה מכנה את התינוק "משה". במצרית משמעות השם "בן", בעברית משמעותו "מי שנמשה מן המים", מי שלעתיד לבוא ימשה אחרים מעבדותם. האימוץ אינו בא למחוק את זהותו של משה, ואינו מתכחש להוריו (בת פרעה שוכרת את שירותיה של יוכבד כמינקת), אלא פשוטו כמשמעו מציל את חייו, ומעניק לו התנסות חשובה בעוצמת הממשל המצרי, שתאפשר בהמשך את הפיכתו למנהיג. אחרי הכל, נדרשת מידה מסויימת של חירות על מנת לצאת מעבדות. בשלב מסויים משה מסרב להקרא "בנה של בת פרעה", חוזר לזהותו העברית, עוזב את מעמדו כנסיך רם מעלה ונמלט אל המדבר, בו יתגלה בפניו אלוהים ויטיל עליו את שליחותו.

יום מעמד הר סיני מתקיים גם הוא ב-ו' סיוון. נאמר "ויען כל העם קול אחד", כלומר קבלת התורה מתרחשת מתוך קבלת האחר, מתוך ראיה עמוקה של זהות אנושית החבויה מתחת לכל השוני שעל פני השטח. העם "רואה את הקולות", ויחד עם זאת נאמר "תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". הפחד (יראה) מפני ההשגחה האלוהית, משולב בראיה מורכבת, חווייתית ועמוקה של המציאות (ראיית הקולות).

הזהות הסמלית בין יום הצלתו של משה ביאור לבין יום מתן תורה, מקפלת את תוך הקבלה המוחלטת של "נעשה ונשמע" את מעשה המרי של בת פרעה. ימי ספירת העומר, הימים שבין יציאת מצרים (פסח) למתן תורה (שבועות), הם הימים במהלכם נפטרו תלמידיו של רבי עקיבא. תלמידי החכמים, שלא היו כמותם בעלי ידע בתורה, מתים משום שידיעותיהם העצומות אינן מלוות בחסד וביראה. משמעותה של חוכמה ואחריות מוסרית אינה צייתנות עיוורת, אלא ראיה צלולה אל תוך נסיבות האירועים, פעולה מתוך שיקול דעת אנושי ולא על פי תבניות נוקשות.

והגדת לבתך : מנהג חרוסת זכר לתפוח 12 באפריל 2006

נשים חייבות בארבע כוסות ובכל המצוות הנוהגות בליל הסדר, שאף הן היו באותו הנס.
נאמר "כה תאמר לבית יעקב", משה מצווה לומר לנשים תחילה. רבי תחליפא דקיסרין מפרש: "אם איני קורא לנשים תחילה הן מבטלות את התורה".

שני פירושים למנהג החרוסת: רבי יוחנן אומר, זכר לטיט. רבי לוי אומר, זכר לתפוח. רש"י מפרש: "שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב, שלא יכירו בהם מצריים, דכתיב "תחת התפוח עוררתיך" (שיר השירים).

קחו מעט חרוסת ואמרו יחדיו:
חרוסת זו – על שום מה ? על שום נשים שיוצאות היום ממצרים. מעתה, בכל דור ודור, תראה עצמה כל אשה כאילו היא יצאה ממצרים, ויקויים מקרא חדש:

"והגדת לבתך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"*

חג שמח! 

הצעה נוספת לברכה נשית בשולחן הסדר: כוס מרים

* מתוך הגדת סדר נשים של ילתא

Read this Post in English

יוצאות מעבדות לחירות: ארבע בנות שואלות על שחרור האשה 11 באפריל 2006

פמיניסטית? אני?!

לאחרונה הזדמן לי לפגוש נשים שהצהירו בפני ש"כל הענין הפמיניסטי הזה רחוק ממני". חלקן טענו שעידן השיוויון בין המינים כבר כאן, ואפשר להפסיק את המלחמה. אחרות טענו שאינן אוהבות את הפמיניסטיות.

אפשר לטעון שהפמיניזם זוכה ליחסי ציבור גרועים, או, לחילופין, שנשים רבות שופטות את מידת השיחרור של נשים אחרות לפי טווח העצמאות האישית שהן חוות. "פמיניסטית" נתפסת כ"שורפת חזיות", לוחמנית, צעקנית וכוחנית, תכונות המיוחסות לגברים ומנוגדות לתפיסה הרווחת של נשיות. בנוסף, ראייה צרה, מנקודת מבט אישית, גורמת לנשים, שמעמדן החברתי והכלכלי מאפשר להן ללמוד, לפתח קריירה מקצועית ולחוש עצמאות יחסית בחייהן, לדמות בנפשן שאבד הכלח על המאבק לזכויות הנשים.

פסח, הזמן בו אנו חוגגות יציאה מעבדות לחירות, הוא זמן מתאים לבחון מחדש את הנחות היסוד שלנו בנוגע לשחרור האשה.

על ארבע בנות דיברה התורה: החוקרת, הלא-פמיניסטית, חסרת המודעות, ושאינה יכולה לשאול

הבת המחפשת עבר המאפשר לה קיום, מה היא שואלת?
מדוע לא נמנות הנשים בקרב 600,000 שיצאו ממצרים? מדוע משה מצווה על הגברים להתרחק מנשים, ורומז כי אין מקום לנשים בזמן התגלות האל?

בת זו מבינה את חשיבות הזיכרון הלאומי ואת מרכזיותו של זיכרון זה ביצירת זהות. למדו אותה כי ההסטוריה נוצרת בידי מי שמספרות את סיפורן. אם לא נמנו נשים בקרב היוצאים ממצרים, זוהי אחריותה למלא את החללים בנאראטיב ההגדה.

הבת המבקשת למחוק את שונותה, מה היא שואלת?
מדוע אתן מתעקשות לדחוף את הנשים לכל טקסט, ולמה שאלות של מגדר חשובות לכן כל כך?

"לכן ולא לי המאבק הזה", אומרת בת זו, ומוחקת את מאבקן של דורות הנשים שקדמו לה. ספרו לה על הדרך שעברתן בדרך אל שולחן הסדר, ספרו על הנשים בנות זמננו שאינן יכולות לשאול (המוכות, העגונות, האנוסות, הנמכרות לזנות, המושתקות), הזכירו לה שגם אם נדמה לה שיצאה ממצרים ושאבד הכלח על שאלות של מגדר ושחרור האשה, במצב העניינים הנוכחי, כהרף עין יכולה היא למצוא עצמה במצבן, משועבדת במצרים של כאן ועכשיו.

הבת שאינה יודעת שיש לה מקום בשולחן הסדר, מה היא שואלת?
מה זאת?

בת זו אינה יודעת ששאלתה היא חלק ממסורת הסדר. למדו אותה כי ההגדה הינה דיון מורחב בשאלות של חירות. שאלתה היא חלק מהשיח, חלק מהטקסט המתהווה בכל דור ודור. שאלות, מטבען, הן פתח ליצירת מודעות.

הבת שאינה יכולה לשאול, מה היא שואלת?
רק בכיה החרישי נשמע, רק קול סבלה.

לבת זו אין די חירות על מנת לשאול שאלות. היא נתונה עדיין בשיעבוד. היא מזכירה לנו את העבדות המושתקת של נשים, הנמשכת גם בימינו: נשים מסורבות גט, נשים הנסחרות כצעצועי מין, נשים הכופפות עצמן לאידאל יופי לא מציאותי, נשים המשעבדות חייהן למעשה הלוליינות של אמהות-מושלמת-וקריירה-גם, נשים שנשללת מהן הזכות על גופן, נשים מוכות, נאנסות, נרצחות.

העבדות המושתקת מתקיימת בקרבנו בצורות שונות. קולות הסבל העולים ממציאות אפלה זו מחייבים אותנו להמשיך ולהשמיע קול, לקרוא דרור לכולן, בכל הארץ.

* רשומה זו מבוססת בחלקה על קטע מתוך הגדת "מעיין" המופיע באתר Ritualwell.org.

על תפוז בקערת הסדר, שפרה ופועה וכוס מרים ב"הגדה אחרת: לספר את סיפורה".

קישורים נוספים:

גרסה שונה לארבע הבנות אצל שלומית הברון
יעקב נגן על חמץ והחמצה