jump to navigation

מגילת איכה: מאלמנה בוכיה לנשים המקוננות 8 באוגוסט 2016

Posted by Keren Fite in ט' באב, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , ,
add a comment

מגילת איכה, אותה קוראים ב- ט' באב, מונה חמש קינות. הקינות מבכות את חורבן ירושלים, מתארות את הרעב הכבד ממנו סבלו תושבי העיר, את זוועות המוות, תחושות הייאוש והנטישה, כאב הגלות וצער השיעבוד.

החורבן הלאומי מוצג באמצעות מטאפורה פיוטית לפיה ירושלים היא אישה אלמנה המקוננת על מות בעלה, בת ציון הבוכה ומקוננת על חורבנה:

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר … הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה… בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ–אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ:  כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.

אֲלֵיכֶם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ–הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם-יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי… עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם–כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי (איכה א').

Picasso_The_Weeping_Womanתיאורי ירושלים כאישה בוכיה, אלמנה נטושה, מתארים דמות אישה שהיא קורבן חסר אונים נוכח נסיבות חיים גדולות משליטתה. בתיאורים אלו, ירושלים היא אישה חוטאת הנדונה להענש על טומאתה: חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה … טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ, וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ.

על פי המסורת, מחבר הקינות במגילת איכה הוא הנביא ירמיהו. בספר ירמיהו, קורא הנביא לנשים המקוננות לבוא ולבכות על חורבן העיר ומות אנשיה:

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה; וְאֶל-הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ, וְתָבוֹאנָה. וּתְמַהֵרְנָה, וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי; וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה, וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ-מָיִם. כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן, אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ; בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי-עָזַבְנוּ אָרֶץ, כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ.  כִּי-שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר-יְהוָה, וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר-פִּיו; וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה (ירמיהו ט').

החל מהתקופה הכנענית ועד ימי הביניים, נשים מקוננות היו נקראות בזמן אבל כדי לבכות על המת. לתפקיד הנשים המקוננות נבחרו נשים בוגרות, בעלות ניסיון חיים; מי שידעו צער וכאב נקראו להשמיע קולן למען האבלים ולמען הקהילה. קול קינתן הופך את נוכחותן של הנשים לנוכחות פומבית ומשמעותית בקהילה, למי שמייצגות קינה ונהי באשר הם, ומאפשרות לקהל השומעים להביע את כאבו.

אין זו אישה חסרת אונים הבוכה, אלא מקוננת המזמינה את קהל השומעים לשהות בכאב, לחוות את הלילה האפל של החורבן עד תומו. הנשים מסמלות את מעגל החיים: לידה – מוות – לידה מחדש. מכאן, שנוכחותן הפומבית של הנשים מסמלת גם התחדשות ולידה מחדש. ירמיהו מתאר את חורבן ירושלים במונחים של תוהו ובוהו: רָאִיתִי, אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה-תֹהוּ, וָבֹהוּ; וְאֶל-הַשָּׁמַיִם, וְאֵין אוֹרָם (ירמיהו ד'). אך מתוך החורבן והתוהו, עולה גם בריאה, חיים, לידה מחדש: חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא-תָמְנוּ, כִּי לֹא-כָלוּ רַחֲמָיו (איכה ג').

תשעה באב: הזמנה לחמלה 3 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in ט' באב, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

Ernst_Ludwig_Kirchner_Totentanz_der_Mary_Wigman_1926-8 קיץ. זמן חורבן והרס. באיזור המזרח התיכון, הקיץ הוא העונה שבין הקציר לבין האסיף; תקופה של חום, יובש וצמא, בה כל גיץ הופך לאש. המיתוסים של עמי האיזור מספרים על גברים צעירים שמתים מוות אלים ומרווים את האדמה בדמם.

במועדי הלוח העברי, ט' באב הוא יום תענית על החורבן, יום של התמסרות לאובדן ולבכי. אלא שכשם שהקיץ מכיל בתוכו את ההבטחה למים ולסתיו, כך החורבן מכיל בתוכו את ההבטחה לחמלה ולחיים.

הרקע לצומות לזכר חורבן בית המקדש טמונים במעשי עם ישראל במדבר: ב- י"ז בתמוז, ארבעים יום אחרי שעמדו במעמד הר סיני, מתרחש חטא העגל. בליל ט' באב שבים המרגלים לדווח על ארץ ישראל ומוציאים דיבתה.

ר' יוחנן אומר: "אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם [בכיה לשווא על הארץ] – ואני קובע לכם בכיה לדורות [בכי וצום ב-ט' באב]" (תענית כ"ט ע"ב)

על החמלה

השרש ח.מ.ל משמעו לשאת. המילה حامل (חַאמֵל) בערבית משמעה אשה הרה. מכאן, חמלה משמעה לשאת את כאב החיים, לשאת את סבלו של הזולת, להיות נוכחת בסבלו של הזולת.

בעת כעס מצהיר משה כי אינו אמו הורתו של העם קשה העורף אותו נגזר עליו להנהיג: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה–אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק?  (במדבר יא 10-12). אולם נוכח חרון אפו של האל המבקש להשמיד את העם הסוגד לעגל הזהב, משה מגונן על העם ומבקש להציל את חייו: שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ (שמות, לב 12).

הרוע נובע מתוך מציאות של העדר. הכמיהה אל עגל הזהב היא כמיהה אל החומר, דבר מה שניתן להאחז בו, איזו אשליה של ביטחון, הבטחה של סופיות. אלא שהקיום האנושי הינו ארעי וזמני, והתשוקה (שנובעת מתוך העדר) רק מגבירה את הסבל.

ניתן לראות את הארעיות האנושית בדברי ה' אל משה: לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם:  כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ (דברים, ט 5). מתוך פרשנות חילונית אפשר לומר שעמים באים ועמים הולכים והאדמה לעולם נשארת. עם ישראל לא מקבל את ארץ ישראל כתוצאה מסגולתו המיוחדת, אלא כחלק מגלי ההרס והבניה שבמציאות העולם הזה, כחלק ממעגל הלידה- המוות- והלידה מחדש הטמון במחזוריות הטבע (לענין זה ראו גם רשימה על פרשת דברים).

מכאן, שצום ט' באב הינו שיחרור, ולו לרגע, ממציאות החומר, ויתור על השפע והנוחות של היומיום. פתיחת הלב לנשיאת האבל, הסבל, והכאב של האנשים סביבנו: מי שברחו מביתם בגלל ההפצצות, מי שאיבדו את בניהם בגלל הקרבות.

חמלה אינה אהבה במובנה הפשוט והפשטני – אני אוהבת אותך ולכן אני רוצה בך – אלא היכולת לעמוד נוכח פני הסבל ולשאת את הכאב. לא רק את הכאב הקרוב אל עצמי, אלא גם את כאבו של הזולת. האחר, הלא מוכר, השונה, הזר והמפחיד. כן, גם את כאבו של מי שנחשב לאוייב.

בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ונאמר שיבנה במקום בו תתקיים אהבת חינם. במלחמה הזאת חוזרת האמירה "אין לנו ברירה". אין לנו ברירה להפגיז, אין לנו ברירה להרוג, אין לנו ברירה להקריב. המצב הבלתי-נסבל של העדר, התחושה הנוראית של אין ברירה, מובילים לאלימות.

חמלה היא מצב של יש ברירה. חמלה היא בחירה. בחירה בחיים, בחירה בשותפות גורל, נכונות לחיות ביחד על האדמה הזאת.

מי יתן ונהיה כולנו משוחררים מכאב, אובדן וסבל.

התמונה:   Ernst Ludwig Kirchner, Mary Wigman's Dance of Death

בין ט' באב לט"ו באב: על פילגש בגבעה, חורבן ושיחרור מפחד 31 ביולי 2012

Posted by Keren Fite in ט"ו באב, ט' באב, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
2 comments

ט' באב הוא יום תענית המציין את חורבן בית המקדש הראשון והשני, יום של אובדן ובכייה. יש המפרשים כי המרגלים ששבו לדווח על הארץ המובטחת והוציאו דיבתה עשו זאת בליל ט' באב. ר' יוחנן אומר "אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם – ואני קובע לכם בכיה לדורות." (תענית כ"ט ע"ב)

יש הרואים בט"ו באב את היפוכו של ט' באב. מיום של פירוד, מחלוקת וחורבן (ט' באב) אנו מגיעים ליום של אחדות והמשכיות (ט"ו באב) בו לובשות בנות ישראל לבן ויוצאות לחולל בכרמים, ושבטי ישראל מתערבבים ומשתדכים זה בזה ללא הפרדה.

אלא שהמעבר מחורבן פיזי ורוחני אל חיים ואהבה עובר דרך אלימות, שפיכות דמים ותרגול שמהותו שיחרור מפחד.

וַתִּזְנֶה עָלָיו, פִּילַגְשׁוֹ

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל; וַיְהִי אִישׁ לֵוִי, גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר-אֶפְרַיִם, וַיִּקַּח-לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. וַתִּזְנֶה עָלָיו, פִּילַגְשׁוֹ, וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל-בֵּית אָבִיהָ, אֶל-בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה; וַתְּהִי-שָׁם, יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים

פרקים י"ט-כ"א הם הפרקים המסיימים את ספר שופטים. למרות שהמאורעות המסופרים בהם פותחים את תקופת שופטים, בחרו הסופרים לשבצם בסוף, כדי להדגיש את הצורך במלך שילכד את שבטי ישראל ויכניס סדר באנדרלמוסיה ששרתה בארץ.

הסיפור נפתח בהצגת הדמויות המרכזיות: איש לוי ופילגשו. שניהם חסרי שם, ומשתייכים למעמד חברתי נמוך יחסית. הלוי משתייך לשבט משולל נחלה שייעודו שירות בקודש. מעמדה החברתי של הפילגש נמוך ממעמדה של אשת איש ושתיהן נסמכות על גבר שיבטיח את שלומן. יש פרשנים הטוענים כי ללוי היתה אישה, והפלגש היתה אשתו השניה. בכל מקרה, יחסיהם עלו על שרטון והפילגש עוזבת את הלוי וחוזרת אל בית אביה. בשונה מהפרשנות המתבקשת ל"וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ," רוב הפרשנים טוענים כי לא זנתה אלא זנחה אותו משום שנהג בה שלא בהגינות. לו אכן זנתה עליו, בת מוות היתה, ואביה לא היה מקבלה אל ביתו.

לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ

וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ, לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ, וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ, וְצֶמֶד חֲמֹרִים; וַתְּבִיאֵהוּ, בֵּית אָבִיהָ, וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה, וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ. וַיַּחֲזֶק-בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה, וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ, וַיָּלִינוּ, שָׁם. וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי, וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת; וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל-חֲתָנוֹ, סְעָד לִבְּךָ פַּת-לֶחֶם–וְאַחַר תֵּלֵכוּ. וַיֵּשְׁבוּ, וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו–וַיִּשְׁתּוּ; וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה, אֶל-הָאִישׁ, הוֹאֶל-נָא וְלִין, וְיִיטַב לִבֶּךָ. וַיָּקָם הָאִישׁ, לָלֶכֶת; וַיִּפְצַר-בּוֹ, חֹתְנוֹ, וַיָּשָׁב, וַיָּלֶן שָׁם. וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי, לָלֶכֶת, וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה סְעָד-נָא לְבָבְךָ, וְהִתְמַהְמְהוּ עַד-נְטוֹת הַיּוֹם; וַיֹּאכְלוּ, שְׁנֵיהֶם. וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת, הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ; וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב, לִינוּ-נָא הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ, וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם, וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ. וְלֹא-אָבָה הָאִישׁ, לָלוּן, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ

ארבעה חודשים יושבת האישה בבית אביה, עד שמגיע הלוי "לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ." מה שעשוי להראות כפגישה מחודשת של אוהבים, כגבר הבא לבקש סליחה ולהשיב את אשתו אל ביתו, מלא ברמזים מטרימים המסמנים אסון.

על אונס דינה בת יעקב מסופר "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָה, וַיְדַבֵּר, עַל-לֵב הַנַּעֲרָה" (בראשית ל"ד, ב-ג). בזמן השהות בבית אביה הפילגש מכונה "נערה." כמו במקרה בת יפתח, הנערה יוצאת מבית אביה כדי לקבל את פני הלוי. אביה עושה מאמץ ניכר כדי להיטיב את לב חתנו. השימוש ב"וְיִיטַב לְבָבֶךָ" מכוון לשני פניו של הלב האנושי: יצר הטוב ויצר הרע. משמע, יתכן כי אבי הנערה חשד כי לא הכל תקין ביחסי בתו וחתנו, וכי לא לשווא עזבה את הלוי. הוא מנסה להחזיק בו, אך הלוי מתעקש לצאת לדרכו. כמו אברהם בדרכו אל הר המוריה, לעקדת בנו יחידו, הלוי נוסע עם נער וחמור. וביציאתם, היום נוטה לערוב, והנערה שבה ונקראת פילגש.

וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם

בדרכם הלוי מסרב ללון ביבוס, בהיותה עיר נוכרית, ומחפש מקום לינה בגבעה, מקום מושבם של בני בנימין. איש מבני המקום לא אוסף את הלוי ופלגשו, לבד מאיש זקן אחד המארח אותו לפי כל הכללים המקובלים: וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ, רַק כָּל-מַחְסוֹרְךָ עָלָי; רַק בָּרְחוֹב, אַל-תָּלַן. וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ, וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים; וַיִּרְחֲצוּ, רַגְלֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ

ואז, כאשר הם "מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם" מתממשים כל הרמזים מבשרי הרעה לכדי זוועה של אלימות ודם: וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת, מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת; וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ. וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא; אַחֲרֵי אֲשֶׁר-בָּא הָאִישׁ הַזֶּה, אֶל-בֵּיתִי–אַל-תַּעֲשׂוּ, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ, דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וְלֹא-אָבוּ הָאֲנָשִׁים, לִשְׁמֹעַ לוֹ, וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ; וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וַיְשַׁלְּחוּהָ, כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר

כמו בסדום, בה מציע לוט את בנותיו הבתולות להמון המבקש את אורחיו, כך מציע המארח את בתו הבתולה ואת פלגשו של אורחו. כשבני הבליעל מסרבים להצעה, הלוי עצמו מוציא את פילגשו אל מחוץ לבית: וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ.

אביה החזיק בחתנו כדי לעורר את טוב ליבו וליצור שלום בית. הלוי מחזיק בפילגשו ומקריב אותה כדי להציל את חייו וכבודו. על כך אמרו חז"ל (בהקשר של לוט ובנותיו) "בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן" (תנחומא וירא י"ב).

כאשר נותן אברהם את פלגשו הגר בידי שרה הוא אומר לה עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ, וזוהי הסכמה שבשתיקה ליחסה האכזרי של שרה. הגר בורחת אל המדבר, אל מקום צחיח ובודד, ודווקא שם נמצאת לה גאולתה. לעומתה, הפלגש בספר שופטים מחפשת ביטחון ונחמה בקרב בני האדם, ובידי בני אדם היא מעונה ונרצחת: היא חוזרת אל בית אביה למצוא ביטחון, אביה עושה מאמץ להיטיב עם חתנו ולהבטיח את שלומה של בתו, הלוי בוחר ללון בקרב שבטי ישראל ולא בקרב נוכרים, ומתארח אצל איש זקן שמוצאו מאפרים כמוהו. אלא שמלכתחילה הלוי מתייחס לפלגשו כאל רכוש, ולא כאל אדם שווה, והבית הוא מראית עין לשלום ולביטחון, כי במקום בו אִישׁ הַטּוֹב בְּעֵינָיִו והַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה, ההבטחות הן להרס והביטחון הוא בחורבן.

the-rape-darwin-leon

נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ, עַל-הַסַּף

וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, לִפְנוֹת הַבֹּקֶר; וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית-הָאִישׁ, אֲשֶׁר-אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם–עַד-הָאוֹר. וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר, וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת, וַיֵּצֵא, לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ; וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ, נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ, עַל-הַסַּף. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה, וְאֵין עֹנֶה; וַיִּקָּחֶהָ, עַל-הַחֲמוֹר, וַיָּקָם הָאִישׁ, וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ. וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה כָל-הָרֹאֶה, וְאָמַר לֹא-נִהְיְתָה וְלֹא-נִרְאֲתָה כָּזֹאת, לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה; שִׂימוּ-לָכֶם עָלֶיהָ, עֻצוּ וְדַבֵּרוּ.

בסיומו של ליל התעללות של אונס קבוצתי, חוזרת האשה אל הבית. הבית שהשליך אותה אל האלימות והחושך. הלוי מכונה "אֲדֹנֶיהָ" ומתייחס אליה כאל חפץ או בהמה, ולא כאדם אל אדם. הוא פותח את דלתות הבית, יש האומרים כדי לבדוק האם תהה יציאתו בטוחה, ומפטיר לעברה הוראה "קוּמִי וְנֵלֵכָה."

האשה "נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ, עַל-הַסַּף," שותקת, אין זה ברור האם נפחה נשמתה או עודנה גוססת. היא מצויה באיזור דמדומים, לא בפנים ולא בחוץ, על הסף. אדוניה לוקח גופתה אל ביתו – ביתו ולא ביתה, ביתו ולא ביתם – ושם מבצע אקט פרפורמטיבי טקסי, "וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל." במעשה החיתוך של גופתה הוא מפרק אותה מזהותה האנושית. אין כאן זעקה על העוול שנעשה לאשה, אלא כוונה לזעזע ולהחריד מעבר ליכולת לשיקול הגיוני ומוסרי, לטלטל אל מחוזות הנקמה והדם.

מעשה הלוי מעורר שרשרת קרבות בין השבטים, מרחץ דמים בין אחים שמוביל את שבט בנימין (ממנו יצאו בני הבליעל) לעברי פי פחת. השבטים נודרים שלא יתנו את בנותיהם לבני שבט בנימין, וכתוצאה ממחיר הדמים של הקרבות, מגיע השבט לסף הכחדה.

וַיְדַבְּרוּ אֶל-בְּנֵי בִנְיָמִן, אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן; וַיִּקְרְאוּ לָהֶם, שָׁלוֹם… וְהָעָם נִחָם, לְבִנְיָמִן… וַיֹּאמְרוּ, יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן; וְלֹא-יִמָּחֶה שֵׁבֶט, מִיִּשְׂרָאֵל.

סאת החורבן נמלאת כמעט עד תום ושבט בנימין עומד לפני כליה. ואז, כשם שהחלה האלימות, בלתי מוסברת ואכזרית, כך היא מסתיימת. כדי לעקוף את השבועה על איסור הנישואים עם בני בנימין, מוזמנים בני השבט לחטוף להם נשים מן המחוללות בכרמי שילה. החורבן והאימה נעצרים, ולו לרגע.

וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג-יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית-אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, לִמְסִלָּה, הָעֹלָה מִבֵּית-אֵל שְׁכֶמָה–וּמִנֶּגֶב, לִלְבוֹנָה. וַיְצַוּוּ אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר:  לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ; וַהֲלַכְתֶּם, אֶרֶץ בִּנְיָמִן.

אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו

על מעשי פלגש בגבעה אמר רב חסדא "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל" (גיטין ו' ע"ב)

ט' באב הוא אובדן, קינה ונהי. אבל שלם ומלא ללא נחמה. אלא שכוחם של החיים חזק מכל חורבן, פיזי או רוחני, ובסופו של המוות ממתינה סליחה ולידה מחדש.

"אמר רבי לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור! והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים! והיו עומדים ומוציאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט, חסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון עשו כן, ומצאו עצמן שלמים. אמרו: דומה שטעינו בחשבון? וכן בעשור, ובאחד עשר, ובשנים עשר, ושלושה עשר, וארבעה עשר. כיוון שאימלא סיהרא, אמרו: דומה שהקדוש ברוך הוא ביטל אותה גזירה מעלינו. וחזרו ועשאוהו יום טוב" ( איכה רבה)

Tu B'Av dancing girls Karla Gudeon

בעקבות חטא המרגלים נגזר מותו של דור המדבר. בכל תשעה באב הלכו אנשי המחנה לישון בקברים שחפרו, מבלי לדעת מי ימות ומי יחיה. על הפחד שפחדו המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה, שילמו בני העם שנה אחר שנה, עד אשר חלף פחדם ולא היה. כי האדם ההולך לישון כשחייו ומותו שווים בעיניו, הוא חופשי.

והתיקון נעשה בט"ו באב. ומתוך החופש באה אהבה, אהבה בין שווים, שלמה בגופה וברוחה.

התמונות:

The Rape, Darwin Leon
Tu B'Av Girls, Karla Gudeon