jump to navigation

סיפורי עצים: העץ העקר 26 בינואר 2015

Posted by Keren Fite in ט"ו בשבט, סיפורי עצים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , ,
add a comment

החוואי והגנן היו אחים. לגנן היתה חממה גדולה, מלאה בעצים משובחים. הוא היה ידוע בכישרון הגינון שלו, ושמם של העצים שגידל היה מפורסם בכל הארץ. באחד הימים, הגיע החוואי לעיירה ובא לבקר בחממה של אחיו הגנן. הוא הסתובב בחממה והעריך את יופיים של העצים שהיו נטועים בשורות ישרות, והתנשאו לגובה.

KFite-VR-Tree at Noon "אחי! ברוך בואך!" שמח לקראתו הגנן, "אתן לך את העץ היפה והמוצלח ביותר בחממה שלי, כדי שאתה, ילדיך וילדי ילדיך תהנו ממנו"

הגנן הראה לעובדיו איזה עץ לחפור ולתת לאחיו. החוואי שמח מאוד. הוא העמיס את העץ וחזר אל ביתו.

בבוקר שלמחרת התקשה החוואי להחליט היכן כדאי לו לשתול את העץ החדש שקיבל. הוא התבונן ברחבי חוותו, שקוע במחשבות. "אם אשתול את העץ שם בגובה, הרוח עשויה לטלטל את הפירות מעליו לפני שיבשילו", חשב, "אם אשתול את העץ כאן, לא רחוק מהדרך, יראו אותו העוברים והשבים, והפירות היפים יפתו אותם לשדוד אותי", המשיך להתלבט, "ואם אשתול את העץ קרוב מידי לדלת הבית, הפירות לא יהיו בטוחים גם כן, כי ילדי ומשרתי יקחו אותם".

אחרי התלבטות ארוכה, ושיקול דעת ממושך, החליט החוואי לשתול את העץ בחלק האחורי של החווה, מאחורי האסם, כשהוא פונה לכיוון צפון. "כאן עיני הגנבים החמדניות לא יגלו את העץ ואת פירותיו", אמר לעצמו, גאה בהבנתו העמוקה בטבע האדם.

השנה הראשונה חלפה, ועימה גם השניה, והעץ לא הניב כל פרי. כשגם בשנה השלישית לא הניב העץ פרי, הזמין החוואי המאוכזב והכועס את אחיו הגנן לחזות בעץ העקר שנתן לו. "אתה רימית אותי", אמר החוואי לאחיו, "נתת לי עץ עלוב שאינו נותן פרי. זו כבר השנה השלישית בה העץ עקר ואינו מניב דבר מלבד עלים".

הגנן התבונן בעץ וצחק. "אתה שתלת את העץ במיקום בלתי אפשרי. הוא חשוף לרוח צפונית קרה, ואינו נהנה מאור או מחום השמש", אמר לאחיו, "כיצד אתה מצפה שיניב פרי?"

"הטבע הוא נדיב ואצילי" המשיך הגנן להסביר, "אבל אתה שתלת את העץ בלב רע וחשדני. כיצד תוכל קרקע של קמצנות וקור להניב שפע פרות טובים?"

מתוך: פרידריך קרומאכר, מעשיות, 1824.

עיבוד ותרגום (מאנגלית): קרן פייט

פריחת השקדיה: הרף עין אביב 26 בינואר 2013

Posted by Keren Fite in ט"ו בשבט, שירה.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

השקדיה פורחת ראשונה בתקופה בה סימני האביב עדיין אינם נראים. פריחתה הלבנה, המלווה בריח נהדר, מבטיחה כי האביב בוא-יבוא, מבטיחה כי המעגל הנצחי של הטבע ימשיך להתקיים.

בתנ"ך מוזכרת השקדיה בספר ירמיהו, בנבואת ההקדשה של נביא החורבן: "מה אתה רואה ירמיהו ויאמר מקל שקד אני רואה…" ונענה "כי שוקד אני על דברי לעשותו" (ירמיהו א', י"א). לאחר החורבן הנורא, יחזור סמל השקד בנבואת הנחמה של ירמיהו כדי להבטיח בניה ותקומה: "והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקד עליהם לבנות ולנטוע" (ירמיהו ל"א, כ"ז)

באגדה על פריחתו המוקדמת של השקד מסופר:

כשנבחר ירמיהו לנביא החורבן ראה בחזונו מקל שקד, רמז לנחישותו של אלוהים להוציא את החורבן מהכח אל הפועל: "כי שקד אני על דברי לעשותו". השקד הצטער צער רב על כך שהוא נבחר למבשר רעות, והתאונן לפני פמליה של מעלה.

השקד קיבל הבטחה למידה כנגד מידה: כשם שבישרת את החורבן, כן תבשר את הגאולה. מטה גאולה שיהיה בידו של המשיח, יהיה עשוי מעץ שקד.

מאז מחכה עץ השקד ליעודו, והוא ראשון לפריחה. בכל ליל ט"ו בשבט, הוא ער כל הלילה, מאזין ומקשיב לכל המייה, מתנער מתרדמת החורף, הקור והקדרות ומתעורר ראשון לחיים, מתקשט בכותרות של פרחים וציצים, "לתת ענף ולשאת פרי", להבטיח בפריחתו את החיים השבים למסלולם.

בשיר "השקדיה" של טוביה ריבנר פריחת השקדיה מסמלת את זמניותו ושבריריותו של הרגע "הרף עין אביב". וביחד עם המודעות לזמניות האדם ולחלוף הזמן, ישנה השמחה על הפריחה, הידיעה הרגעית אך המופלאה של המסתורין שבקיום: "איש זקן שעיניו באחת חוצה ופנימה, רואה את הבלתי נודע"

almond_snow_ester_inbar

 

השקדייה

טוביה ריבנר

 

וּבְכָל זֹאת פּוֹרַחַת הַשְּׁקֵדִיָּה

אַרְגָּמָן וְלָבָן מִזְדַּוְּגִים לְעֵין כֹּל

כַּלָּנִיּוֹת כַּלָּנִיּוֹת עַל אֶרֶץ רַבָּה

חַכְלִיל וְאָדֹם וְסָגֹל וְתָכֹל

וְיָרֹק לְאָן שֶׁתַּבִּיט עִם קֻרְטוֹב כְּחַלְחַל

עֲנָנִים מְשַׁבְּחִים אֶת גּוֹנֵי הָאֲוִיר

בְּחַוַּת תַּבְלִינִים קוֹרֵא תַּרְנְגוֹל

עֵץ הַתַּפּוּחַ פּוֹרֵשׂ אֶת נוֹפוֹ

כְּמוֹ טַוָּס אַגָּדִי אֶת זְנָבוֹ הַצָּחוֹר.

 

אִישׁ זָקֵן שֶׁעֵינָיו בְּאַחַת

חוּצָה וּפְנִימָה

רוֹאֶה אֶת הַבִּלְתִּי -נוֹדָע

רוֹאֶה אֶת הַבִּלְתִּי -נוֹדָע הַסָּ מוּי בְּרִחוּף

כַּלָּנִיּוֹת עַל אֶרֶץ רַבָּה

בְּיָרֹק שֶׁגָּמַע טִפָּה שֶׁל כָּחֹל

בְּהִינוּמַת עֵץ הַתַּפּוּחַ

רוֹאֶה אֶת הַבִּלְתִּי -נוֹדָע, אֶת נְטוּל הַדְּמוּת

מִמֶּנּוּ הוּא בָּא, אֵלָיו הוּא הוֹלֵ ך.

 

עֲצֹר, אִישׁ זָקֵן, אַל תֵּחָפֵז, גְּנֹב

אֶת הַיּוֹם, גְּנֹב

אוֹתוֹ הֶרֶף-עֵין-אָבִיב

וּפַטְרוֹן גַּנָּבֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן, הֶרְמֶס הָאֵל

לֹא יַפְקִירְךָ לְעוֹלָם.

יחסי אדם טבע : מעבר מאגו לאקו 22 בינואר 2011

Posted by Keren Fite in ט"ו בשבט, משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , ,
add a comment

יותר ויותר הופך ט"ו בשבט לחג המציין איזון בין פיתוח סביבתי המונע מראיית הטבע כמי שמשרת את צרכי האדם לבין שמירה על הסביבה המונעת מראיית הטבע והאדם כשותפים במערכת אקולוגית אחת.

סופרים רבים עסקו בקשר שבין האדם לטבע. אחת הכותבות המרגשות היא ג'מייקה קינקייד שמראה את תלות הגומלין בין האדם לבין הטבע, ואת האופן בו יחס האדם לטבע קובע את מהלך חייו.

"וביום ההוא עמדה השמש במקומה הרגיל, גבוה-גבוה בלב השמים, והיא זרחה כהרגלה, בהירה וקופחת, עד שאפילו הצללים דהו, עד שאפילו הצללים נאלצו לחפש להם מסתור; ביום ההוא עמדה השמש במקומה הרגיל, גבוה-גבוה בלב השמים, אבל מר פוטר לא הבחין, כה רגיל היה לכך, לשמש במקומה הרגיל, גבוה-גבוה בלב השמים; אילולא עמדה השמש במקומה הרגיל, ודאי היה מתחולל שינוי כביר ביומו של מר פוטר, שהרי אז היה יורד גשם, ודבר כזה, גשם, קצר ככל שיהיה, בכל זאת היה משנה את יומו של מר פוטר, כה רגיל היה לשמש במקומה הרגיל, שם, גבוה-גבוה בלב השמים"

אנחנו מתייחסים לטבע כמובן מאליו, כברור מאליו, כהרגל. בהסתכלות שכזאת אנחנו מחמיצים את פלא הבריאה, פלא המתרחש יום יום, שעה שעה. כי הרי דבר לא מבטיח לנו שהשמש אכן תזרח בכל בוקר, והגשם ירד במועדו.

"כל יפי השמים וכל יפי הארץ וכל יפי המים היו חלק בלתי נפרד מנתניאל פוטר, זה היה כאילו נתבקש לחשוב על ידיו או על עיניו או על רגליו; לא היה אפשר להעלות על הדעת את חייו בלעדיהם. ובאותה מידה גם לא היה אפשר להעלות על הדעת את חייו בלי המים ההם, הארץ ההיא, השמים ההם… נתניאל פוטר היה דייג בעולם הזה של שמים מעל ושל אור הנוהר מבעד לשמים הכחולים ולגופי המים שמתחת להם והוא היה כפוף לעולם הזה, היה דבר-מה קטן בעולם הגדול והכביר שאינו סר למרותו של שום דבר ושל אף אחד"

האדם הוא חלק מהטבע וכפוף לחוקי העולם. והעולם הכביר אינו סר למרותו של אף אדם. ההכרה בחוסר היכולת לשלוט במהלך האירועים וההתרחשויות קשה לאדם עד כדי כך שהוא רואה עצמו כנפרד וכעצמאי.

"ואביו לימד אותו לעשות את כל הדברים שלבסוף יעצבו את חייו, שכן גם נתניאל נעשה דייג… וכשנתניאל נעשה דייג… הוא כבר לא חשב על אביו ולא על איש מאלה שקדמו לו. חייו היו שלו והם נראו לו כעומדים בפני עצמם, ולא כמו חיים אחרים, הם ניתנו לו בלי התייחסות לשום דבר אחר, והוא היה רק הוא עצמו ולא היה עשוי משום דבר אחר "

מתוך ראיית עצמו כנפרד, מגיעה תחושת התקוממות כאשר המציאות אינה מתנהלת לפי רצונו וצרכיו של האדם:

"ככל שהזדקן הלכו חייו ונעשו קשים יותר: הוא כבר לא יכול היה להתלוצץ בקלות כשניצב בפני מזל רע: ללא דגים במלכודותיו וברשת הדיג שלו. והשמש עמדה במקומה הראוי בשמים והשמים עצמם היו כחולים ופני המים היו שקטים והיום היה יום רגיל למראה, לא ניכר שום זכר למהומה במראה הנוף, הנוף היה שליו כל-כך, כאילו מעולם לא ידע את יד אדם או את חרונו של אל, כאילו מעולם לא נצפה, כאילו איש מעולם לא טען לבעלות עליו וכאילו הבעלות עליו מעולם לא היתה שנויה במחלוקת; כאילו מעולם לא ידע אפילו את הגחמנות הטבועה בטבע עצמו, גחמנות הנשגבת מבינת אנוש"

הכח היחיד שיכול לעמוד מול גחמת הטבע וגחמת האדם היא האהבה, משום שבאהבה מתחולל מעבר מאגו – התופס את האדם כמרכז העולם – לאקו – ראיית האדם כחלק ממערכת אקולוגית גדולה יותר ממנו-עצמו. אלא שנתניאל פוטר מתקיים בעולם בו לאהבה אין מקום:

"והאהבה יכולה היתה למצוא מקום בחייו, והאהבה בהחלט צריכה היתה למצוא מקום בחייו, שכן איש כמעט לא נזקק לה יותר ממנו, אבל האהבה לא מצאה מקום בחייו של נתניאל פוטר. וכך לא נאהב, אבל הוא לא ידע זאת ולכן לא יכול היה להתגעגע לאהבה, שכן היא מעולם לא היתה חלק מעצם הווייתו"

ובעולם משולל אהבה מתרחש ניצול נורא של בני אדם ושל משאבי טבע. פתרון אפשרי הוא בבחירה מודעת המתרחשת מתוך הכרה והתבוננות. ג'מייקה קינקייד מעידה על עצמה שבחרה לשבור את מעגל הסבל והעיוורון:

"את הקו הזה, הקו המתוח עלי, ירשתי, אבל לא הסכמתי לקבל את ירושתי ולכן לא הנחלתי אותו לאיש מן הבאים אחרי".

והבחירה בחיים של שיתוף והכרה בזולת, יהא זה אדם או טבע, היא בחירה שעלינו להתחייב לה בכל יום מחדש.

הציטוטים הובאו מתוך: ג'מייקה קינקייד, מר פוטר. הוצאת עם עובד 2002. תרגמה מאנגלית: יערה טאובר בן יעקב