הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

רקפות לראש השנה 2 באוקטובר 2016

על פי חז"ל "סימנא מילתא היא", כלומר יש משמעות לסימנים ולסמלים. הסעודה הראשונה של השנה החדשה מלאה במאכלים המסמלים את משאלות ליבנו לשנה טובה. אין צורך להסתפק רק במאכלים כסימנים. אפשר גם להוסיף לשולחן החג גם פרחים, למשל רקפות.

מקור השם רקפת בלועזית (cyclamen) הוא מהמילה היוונית kyklaminos שמשמעותה מעגל (כנראה בשל צורת הפקעת).

הפרח צומח בתנאים קשים ומסמל התמדה ואהבה. לכן, שימש לאפיית עוגות חתונה, כסמל לאהבת עולם ופוריות, וגם שימש בכשפי אהבה. לפני תקופת הרפואה המודרנית, השתמשו ברקפת כצמח רפואה המבטיח לידה בטוחה ומהירה. האמונה הרווחת בכוחה של הרקפת היתה גדולה כל כך עד כדי כך שנאמר שאישה הרה שתדרוך על רקפת עשויה לחוות לידה טרם זמנה. מכאן, שהרקפת מסמלת את מעגל החיים: לידה – מוות – לידה מחדש.

הרקפת היא הצמח שהוקדש לאלה הקטה, האלה האחראית על מעברים ופרשות דרכים, האישה החכמה היודעת את מעגלי החיים ומכירה את צמחי המרפא כמו גם את צמחי הרעל.

גאיוס פלינוס סקונדוס (Gaius Plinius Secundus), הידוע בשם פליני האב, חי ברומא בין השנים 22-79 לפנה”ס, והקדיש את חייו לחקר הטבע.

ספרו Naturalis Historia הוא אנציקלופדיה בת 37 כרכים המקיפה את כל תחומי הידע של תקופתו. באחד הכרכים, שהוקדש לבוטניקה, נכתב על הרקפת:

"ראוי שצמח זה יהיה בכל בית, משום שהאמונה העממית טוענת שהצמח הינו קמע מגן: בית בו גדלה רקפת יהיה מוגן מסבל וצער."

במסורת היהודית, הרקפת נתנה השראה לכתר שלמה. בשל העובדה שהרקפת מרכינה את ראשה היא נחשבת לסמל לענווה ולצניעות, ונקראת נזר שלמה. על פי המסורת האדם נברא בראש השנה ולכן ראש השנה הינו יום של התבוננות פנימית, יום בו אנו מקבלים בענווה את מי שהיינו בשנה שחלפה, ומתחייבים באומץ למה שאנו מסוגלים להפוך בשנה הבאה.

שנה טובה!

מגילת איכה: מאלמנה בוכיה לנשים המקוננות 8 באוגוסט 2016

מגילת איכה, אותה קוראים ב- ט' באב, מונה חמש קינות. הקינות מבכות את חורבן ירושלים, מתארות את הרעב הכבד ממנו סבלו תושבי העיר, את זוועות המוות, תחושות הייאוש והנטישה, כאב הגלות וצער השיעבוד.

החורבן הלאומי מוצג באמצעות מטאפורה פיוטית לפיה ירושלים היא אישה אלמנה המקוננת על מות בעלה, בת ציון הבוכה ומקוננת על חורבנה:

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר … הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה… בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ–אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ:  כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.

אֲלֵיכֶם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ–הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם-יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי… עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם–כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי (איכה א').

תיאורי ירושלים כאישה בוכיה, אלמנה נטושה, מתארים דמות אישה שהיא קורבן חסר אונים נוכח נסיבות חיים גדולות משליטתה. בתיאורים אלו, ירושלים היא אישה חוטאת הנדונה להענש על טומאתה: חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה … טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ, וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ.

על פי המסורת, מחבר הקינות במגילת איכה הוא הנביא ירמיהו. בספר ירמיהו, קורא הנביא לנשים המקוננות לבוא ולבכות על חורבן העיר ומות אנשיה:

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה; וְאֶל-הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ, וְתָבוֹאנָה. וּתְמַהֵרְנָה, וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי; וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה, וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ-מָיִם. כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן, אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ; בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי-עָזַבְנוּ אָרֶץ, כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ.  כִּי-שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר-יְהוָה, וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר-פִּיו; וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה (ירמיהו ט').

החל מהתקופה הכנענית ועד ימי הביניים, נשים מקוננות היו נקראות בזמן אבל כדי לבכות על המת. לתפקיד הנשים המקוננות נבחרו נשים בוגרות, בעלות ניסיון חיים; מי שידעו צער וכאב נקראו להשמיע קולן למען האבלים ולמען הקהילה. קול קינתן הופך את נוכחותן של הנשים לנוכחות פומבית ומשמעותית בקהילה, למי שמייצגות קינה ונהי באשר הם, ומאפשרות לקהל השומעים להביע את כאבו.

אין זו אישה חסרת אונים הבוכה, אלא מקוננת המזמינה את קהל השומעים לשהות בכאב, לחוות את הלילה האפל של החורבן עד תומו. הנשים מסמלות את מעגל החיים: לידה – מוות – לידה מחדש. מכאן, שנוכחותן הפומבית של הנשים מסמלת גם התחדשות ולידה מחדש. ירמיהו מתאר את חורבן ירושלים במונחים של תוהו ובוהו: רָאִיתִי, אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה-תֹהוּ, וָבֹהוּ; וְאֶל-הַשָּׁמַיִם, וְאֵין אוֹרָם (ירמיהו ד'). אך מתוך החורבן והתוהו, עולה גם בריאה, חיים, לידה מחדש: חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא-תָמְנוּ, כִּי לֹא-כָלוּ רַחֲמָיו (איכה ג').

הגדה אחרת: עבדות מדור לדור במאוריטניה 26 במרץ 2015

אוכלוסיית מאוריטניה מונה כ- 3.4 מיליון איש. קרוב ל- 20% מאוכלוסיית מאוריטניה משועבדת לכל החיים. בשנת 1981 מאוריטניה היתה המדינה האחרונה בעולם שביטלה את מוסד העבדות. רק בעקבות לחץ בין-לאומי, המדינה העצומה, שרוב שטחה משתרע על פני מדבר סהרה, חוקקה חוק נגד העבדות בשנת 2007. אולם, עד היום פעילים מתנגדי עבדות נאסרים. הממשלה מכחישה את קיום העבדות במאוריטניה. רק בעל עבדים אחד נשפט בהצלחה.

מוסד העבדות במאוריטניה מבוסס על המבנה החברתי-אתני במדינה. צאצאי שחורים (מורים שחורים) שנלכדו כעבדים בתקופת הסחר בעבדים משועבדים עד היום במאוריטניה, בעבדות לכל חיים. העבדים וילדיהם נחשבים לרכוש בעליהם.

זהו סיפורה של מולקהיר מינט יארבה:

מולקהיר חזרה לבית אדוניה לאחר יום ארוך במדבר סהרה בו רעתה את עדרי העיזים של האדון. לתדהמתה מצאה את גופת בתה התינוקת, שעדיין לא החלה לזחול, זרוקה במדבר. הילדה נולדה לאחר שהאדון, בעליה של מולקהיר, אנס אותה. האדון אמר לה שהשליך את הילדה אל המדבר, "את תעבדי מהר יותר בלי שהילדה תהיה תלויה על גבך", הסביר.

מולקהיר חבקה את גופת התינוקת וביקשה לקבור אותה. "הנשמה שלה היא נשמת כלב", ענה בעליה, ואמר לה לחזור לעבודה.

"קברנו אותה בקבר שטוח, בלי לרחוץ אותה ובלי לבצע טקסי קבורה", סיפרה מולקהיר, "רק הדמעות שלי ניחמו אותי. בכיתי על הבת שלי ועל המצב שלי. במקום להבין אותי, הם אמרו לי לשתוק. הם אמרו שאם לא אשתוק המצב יהיה רע עבורי, רע כל כך שלא אוכל לסבול יותר".

לעבדים במאוריטניה נאמר שגן העדן מובטח להם רק אם יצייתו לבעליהם, וכי על פי האיסלם גורלם תלוי בנכונות שלהם לקבל את עבדותם. ללא גישה להשכלה או לאמצעי פרנסה, רבים מהעבדים מאמינים כי עבדותם היא רצון אללה, וכי אלוהים ינטוש אותם אם לא יצייתו לבעליהם ויקבלו את גורלם. זהו מנגנון רב עוצמה המשתמש באסלם כאמצעי שליטה ודיכוי. למעשה, האיסלם אוסר על האדם המוסלמי לשעבד אדם מוסלמי אחר.

מולקהיר מינט יארבה נמלטה מעבדות בשנת 2010. היא פנתה לבתי המשפט במאוריטניה בבקשה לתבוע את האדם שהחזיק בה כשפחה. "אני דורשת צדק, צדק עבור הבת שלי שהם הרגו, צדק בשביל כל הפעמים בהן הרביצו לי וניצלו אותי".

READ THIS POST IN ENGLISH

סיפורה של מולקהיר מינט יארבה נלקח מתוך תחקיר של ג'ון סאטר עבור ה- CNN

את התמונה צילם Edythe McNamee

עבדות בת זמננו: עבדות ילדים בהודו 25 במרץ 2015

אחד ההבדלים המרכזיים בין העבדות בעבר לבין העבדות בת זמננו הוא מחיר הרכישה של עבד. מחירו של אדם בתקופת סחר העבדים הטרנס-אטלנטי היה 40,000 דולרים בקירוב. כתוצאה מעליה באוכלוסיית העולם, המחיר הממוצע של רכישת אדם לעבדות בזמננו הוא כ- 90 דולר.

עבדות-חוב היא השימוש בעבדות כאמצעי לתשלום חובות. בהודו, עוני קיצוני דוחף הורים למכור את ילדיהם לעבדות-חוב. קרוב ל- 350,000 ילדים מצויים בעבדות חוב ועובדים בתעשיית המשי בהודו. הפקעות הבוגרות הופכות לחוט משי בתהליך של פיתול וליפוף. הילדים מועסקים בבישול הפקעות, איסוף תולעים מתות, ושזירת הסיבים לחוט. בעל המפעל מחזיק את רישום החוב. ההורים והילדים אינם יודעים קרוא וכתוב ומחוייבים לקבל את קביעתו של בעל המפעל בנוגע למועד פרעון החוב. הילדים משועבדים במשך שנים רבות, בתמורה לסכומים פעוטים במונחים מערביים.

שלושה ילדים הודים מספרים את סיפורם:

הוריו של פ' קאטארמאן שלחו אותו לעבודה כשהיה בן 6 כדי לשלם חוב בסך 3,000 ראנד (כ- 63 דולרים), סכום שלוו כדי לממן את חתונת אחותו. הוא עבד במשך 6 שנים בתעשיית המשי: תנאי העבודה היו קשים… כשלקח לנו זמן רב מידי לבצע משימה, או כשהחוט נקרע, הרביצו לנו… לא קיבלנו הפסקת אוכל. אכלנו תוך כדי עבודה. שילמנו 2.5 ראנד (כ- 0.50 סנט) עבור ארוחה. את התשלום על הארוחות ניכו מהשכר שלנו".

ס' יארמה, בת 11 מספרת: לפני שהגעתי לכאן הלכתי לבית ספר, אבל אחרי שנה הייתי צריכה לעזוב. אחותי היתה חולה. לקחנו אותה לבית החולים, ושם הרופא ביקש הרבה כסף. ההורים שלי מכרו אותי לעבודה בתמורה להלוואה בסך 1,700 ראנד (כ- 35 דולרים). הייתי בת 7. עבדתי בפתיחת הפקעות. לא אהבתי את העבודה, אבל ההורים שלי הכריחו אותי לעבוד. הם אמרו שאני לא יכולה ללכת לבית ספר, אלא חייבת לעבוד… בשעה 4 לפנות בוקר התעוררתי כדי לעבוד. חזרתי הביתה רק פעם בשבוע. ישנתי במפעל ביחד עם עוד 2-3 ילדים. הכנו שם את האוכל וישנו בין המכונות. בעל המפעל סיפק לנו אורז, והוריד את מחיר האורז מהשכר שלנו. אם עשיתי טעות, אם חתחתי את החוט, הוא היכה אותי. לפעמים הוא דיבר אלי בגסות, ואז נתן לי עוד עבודה.

ג' מיאקלאי, בן 10 מספר: עבדתי במפעל המשי. עבדתי [בפיתול] החוט ולפעמים בניקיון. כשהתחלתי לעבוד, הילדים הגדולים יותר לימדו אותי את העבודה. התחלתי לעבוד כשהייתי בן 7… השכר שלי שולם ישירות להורים שלי, אני לא יודע כמה שילמו לי… רציתי לשחק עם ילדים, הייתי עצוב. ראיתי את הילדים של השכנים הולכים לבית ספר, וחשבתי "מה אני עושה פה?" לפעמים חשבתי לברוח. פעם ברחתי וחזרתי אל הבית שלי. הבעלים של המפעל בא אל ההורים שלי, והם שיכנעו אותי לא לעזוב בלי רשותם. חזרתי למפעל עם הבעלים"

READ THIS POST IN ENGLISH

סיפורם של הילדים נלקח מכאן

התמונה מתוך מאמר ב"פרונטליין". הצלם: S. Thanthoni

הגדה אחרת: עבדות בת-זמננו – שפחת מין בפיליפינים 22 במרץ 2015

קרוב ל- 27 מיליון בני אדם מצויים בעבדות בימינו. במשך 300 שנות העבדות, קרוב ל- 13 מיליון בני אדם נחטפו כעבדים לעולם החדש כחלק מסחר העבדים. המשמעות היא שכיום מספר כפול של בני אדם חיים כעבדים.

העליה במספר בני האדם בעולם, בשילוב עם עוני מרוד, אפליה חברתית והעדר הגנה משפטית הביאה לכך שמוסד העבדות ממשיך להתקיים בתקופתנו. בשונה מהעבר, בכל מדינות העולם קיימת חקיקה האוסרת על עבדות, ולכן העבדות המודרנית מתקיימת בהחבא, ומה שמאפשר את קיומה הוא העדר אכיפה משפטית.

בפסח אנו קוראים "עבדים היינו לפרעה במצרים", אולם העבדות חיה וקיימת גם בתקופתנו. הפסח הזה, כשאתם קוראים בהגדה, ספרו את סיפורם של העבדים והשפחות בני זמננו.

עבדות בת-זמננו: שפחת מין בפיליפינים

סחר בבני אדם הוא תחום הפשיעה הגדל ביותר ברחבי העולם. קרוב ל- 21 מיליון בני אדם, מבוגרים וילדים, נחטפים ונמכרים כעבדים בתעשיית המין . קרוב ל- 2 מיליון ילדים מנוצלים בסחר המין העולמי. כ- 6 מתוך 10 קורבנות שניצלו מהסחר בבני אדם, נחטפו במטרה לנצלם מינית. נשים וילדות מהוות כ- 98% מקורבנות הסחר בבני אדם.

תעשיית המין כוללת זנות, פורנוגרפיה, מועדוני חשפנות וכל צורה אחרת של בידור הכולל שירותי מין תמורת תשלום כספי או אחר. סחר בבני אדם למטרות מין – בין שנעשה בתוך המדינה או מעבר לגבולות בין-לאומיים – מפר זכויות אדם בסיסיות ביניהן זכות האשה על גופה, זכותו של אדם לשיוויון זכויות ולחירות, זכותו של אדם לשמור על בריאותו, הזכות לחיים של כבוד וביטחון, הזכות לתעסוקה הוגנת, והזכות להגנה מפני אלימות והתעללות.

זהו סיפורה של אלמה שהיתה זונה בעל כורחה בפיליפינים:

בשנות ה- 80 של המאה ה- 20 העיר אולונגפו היתה בסיס צבאי תוסס ופעיל של צבא ארצות-הברית. כל המועדונים היו מלאי פעילות כשספינות חיל הים היו מגיעות לנמל.

באותה תקופה הייתי אמא חד-הורית ונאבקתי כדי לפרנס שני ילדים צעירים. כילדה חלמתי להפוך לרואת חשבון. כשהאח שלי הבטיח שיממן את לימודי, עזבתי את מנילה ונסעתי לעיר אולונגפו בה הוא התגורר. כשהגעתי לעיר, אחי הודה שלא התכוון להגשים את חלומות ההשכלה הגבוהה שלי, אלא קיווה שאלך לחפש מזלי בחברת אנשי השירות האמריקאים, ואולי אצליח להתחתן עם חייל וכך אתמוך במשפחתי.

אחרי מספר חודשים בהם לא מצאתי עבודה, הסכמתי לעבוד כמלצרית ליד בסיס חיל הים האמריקאי במפרץ סוביק. אחי ניסה לאלץ אותי להתחבר עם החיילים שביקשו את חברתי, אבל אני סירבתי.

יום אחד, איש שירות אמריקאי הציע למנהל המסעדה בה עבדתי "תשלום לבר" עבורי. אני סירבתי ואמרתי שאני רק מלצרית במקום. מנהל המסעדה אמר לי שאם אמשיך לסרב, הוא יפטר אותי מהעבודה. בנוסף, הוא איים שישאיר את מסמכי העבודה שלי ברשותו, וכך ימנע ממני לעבוד במקום אחר. פחדתי שילדי ואני נהיה רעבים ונהפוך לחסרי בית. בעל כורחי הסכמתי ללכת עם החייל.

החייל רצה לשכור חדר במלון עבורנו. אמרתי לו שיתן לי את הכסף שהיה משלם למלון, ולקחתי אותו לביתי. שלחתי את הילדים להורי כדי שלא יהיו עדים למעשיה של אמא שלהם. ניסיתי להמנע מלחזור על כך בהמשך, אבל הבת שלי חלתה ונזקקתי לכסף בשביל טיפול רפואי עבורה. עבדתי במסעדה במשך 4 שנים, ו"אירחתי" כ- 30 "חברים" אמריקאים.

בשנות ה- 80 של המאה ה- 20 לא היו תוכניות בריאות ואף אחד לא השתמש באמצעי מניעה. אוכלוסיית הילדים המעורבים, אמריקאים-אסייתים, גדלה בהתמדה. ילדתי את ילדי השלישי בידיעה שהוא לא יכיר את אביו. בתקופה זו התחלנו לשמוע על איידס. הבחורים האמריקאים קיבלו קונדומים לפני הירידה מהספינות. רבים מהם ניפחו את הקונדומים לבלונים והשליכו אותם לאויר. לא יכולנו לדרוש מלקוח להשתמש בקונדום. הלקוח אמר, "שילמתי כסף טוב", ועשה בנו כרצונו.

בפיליפינים נשים אינן זוכות להזדמנויות שוות בתעסוקה ובהשכלה. האפשרויות שלהן מוגבלות, ולכן הן הופכות מיואשות. בגלל שנשים נתפסות כאובייקטים מיניים, כחלשות וחסרות יכולת, הן נדחפות לתעשיית המין. היו תקופות בהן גם אני האמנתי שאני קיימת רק כדי לענג גברים.

אלמה נחלצה מתעשיית המין וייסדה את ארגון "בוקלוד" בשנת 1987. הארגון מקדיש עצמו להעלאת מודעות כנגד זנות, להעצמת נשים וילדות שהיו קורבנות של תעשיית המין והסחר בבני אדם. משמעות המילה "בוקלוד" בשפה הפיליפינית היא קשר המחבר בין אנשים.

READ THIS POST IN ENGLISH

סיפורה של אלמה נלקח מאתר Equality Now

את התמונה צילמה ליסה קריסטין, יוצרת פרוייקט "לשאת עדות לעבדות בת-זמננו"

הנשים בתמונה הן שפחות מין בנפאל. הנשים עובדות במסעדות בהן הן נדרשות לספק שירותי מין ללקוחות, תוך שהן מעודדות אותם לרכוש אוכל ושתיה אלכוהולית.

הרצאתה של ליסה קריסטין ב- TED "לשאת עדות לעבדות בת-זמננו"

סיפורי עצים: העץ העקר 26 בינואר 2015

החוואי והגנן היו אחים. לגנן היתה חממה גדולה, מלאה בעצים משובחים. הוא היה ידוע בכישרון הגינון שלו, ושמם של העצים שגידל היה מפורסם בכל הארץ. באחד הימים, הגיע החוואי לעיירה ובא לבקר בחממה של אחיו הגנן. הוא הסתובב בחממה והעריך את יופיים של העצים שהיו נטועים בשורות ישרות, והתנשאו לגובה.

"אחי! ברוך בואך!" שמח לקראתו הגנן, "אתן לך את העץ היפה והמוצלח ביותר בחממה שלי, כדי שאתה, ילדיך וילדי ילדיך תהנו ממנו"

הגנן הראה לעובדיו איזה עץ לחפור ולתת לאחיו. החוואי שמח מאוד. הוא העמיס את העץ וחזר אל ביתו.

בבוקר שלמחרת התקשה החוואי להחליט היכן כדאי לו לשתול את העץ החדש שקיבל. הוא התבונן ברחבי חוותו, שקוע במחשבות. "אם אשתול את העץ שם בגובה, הרוח עשויה לטלטל את הפירות מעליו לפני שיבשילו", חשב, "אם אשתול את העץ כאן, לא רחוק מהדרך, יראו אותו העוברים והשבים, והפירות היפים יפתו אותם לשדוד אותי", המשיך להתלבט, "ואם אשתול את העץ קרוב מידי לדלת הבית, הפירות לא יהיו בטוחים גם כן, כי ילדי ומשרתי יקחו אותם".

אחרי התלבטות ארוכה, ושיקול דעת ממושך, החליט החוואי לשתול את העץ בחלק האחורי של החווה, מאחורי האסם, כשהוא פונה לכיוון צפון. "כאן עיני הגנבים החמדניות לא יגלו את העץ ואת פירותיו", אמר לעצמו, גאה בהבנתו העמוקה בטבע האדם.

השנה הראשונה חלפה, ועימה גם השניה, והעץ לא הניב כל פרי. כשגם בשנה השלישית לא הניב העץ פרי, הזמין החוואי המאוכזב והכועס את אחיו הגנן לחזות בעץ העקר שנתן לו. "אתה רימית אותי", אמר החוואי לאחיו, "נתת לי עץ עלוב שאינו נותן פרי. זו כבר השנה השלישית בה העץ עקר ואינו מניב דבר מלבד עלים".

הגנן התבונן בעץ וצחק. "אתה שתלת את העץ במיקום בלתי אפשרי. הוא חשוף לרוח צפונית קרה, ואינו נהנה מאור או מחום השמש", אמר לאחיו, "כיצד אתה מצפה שיניב פרי?"

"הטבע הוא נדיב ואצילי" המשיך הגנן להסביר, "אבל אתה שתלת את העץ בלב רע וחשדני. כיצד תוכל קרקע של קמצנות וקור להניב שפע פרות טובים?"

מתוך: פרידריך קרומאכר, מעשיות, 1824.

עיבוד ותרגום (מאנגלית): קרן פייט

מתנת האש, מתנת היצירה 22 בדצמבר 2014

רבי לוי בשם רבי נזירא אמר:  שלושים ושש שעות שמשה אותה האורה.
שתים עשרה של ערב שבת, ושתים עשרה של ליל שבת, ושתים עשרה של שבת.
כיון שחטא אדם הראשון בקש לגנזה, חלק כבוד לשבת, שנאמר: ויברך אלהים את יום השביעי.
ובמה בירכו? באור.
כיון ששקעה חמה במוצאי שבת, התחיל החושך ממשמשת ובא.
באותה שעה נתיירא אדם הראשון, אמר: שמא אותו שכתוב בו: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" "בא להזדווג לי?!" ואומר: "אך חשך ישופני, אתמהא?! "
מה עשה לו הקב"ה?
זמן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה.

בעולם שלפני הגירוש מגן העדן, התקיים אור, אור גנוז. לאחר החטא והגירוש, אלוהים גונז את האור. אבל, בשבת מתקיימת ברכה של אור והאור מתמשך. כאשר השמש שוקעת במוצאי שבת, נופל פחד גדול על האדם, והוא נזכר בנחש ובחטא הקדמון: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב בא להזדווג לי"

הפחד הקמאי מפני חושך, מפני החושך הראשון אותו חווים אדם וחווה, מביא את האדם לחשוש גם מפני החטא:

"בא להזדווג לי?!"

כאן בדיוק נכנסת תמיהתם של חכמים: "אך חושך ישופני, אתמהא", האם היצר או המשיכה אל הפיתוי שבחטא קיימת רק בלילה, בשעות החושך?

האדם האוכל מפרי עץ הדעת, מה הוא יודע? הוא יודע את המיניות שהיא כח החיים, ויחד עם זאת הופך מודע גם למוות ולסופיות החיים. עם חוויית החושך הראשון, אדם מפחד. מהו פחד? חוסר ידיעה. הפחד מכוון כלפי זמן העתיד וחושש מפני מה שעשוי לבוא.

בנקודה זו של פחד, ניתנת לאדם היכולת ליצור אור: מה עשה לו הקב"ה? זמן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה.

מתנת היצירה, היכולת ליצור אור, היא מעשה של חמלה וחסד. היכולת ליצור אור הופכת את האדם לעצמאי, מרחיבה את יכולתו להגדיל את ידיעתו את העולם. ידיעת האור, וידיעת היכולת ליצור אור, מביאה את האדם לראות אל תוך הפוטנציאל הגדול הטמון ביצירתיות. השאלה "בא להזדווג לי" מופיעה תחילה ממקום של פחד, ובהמשך מציינת את מודעותו של האדם ליצירתיות הגדולה הטמונה במעשה היצר: יצר יכול להרוס, יצר יכול לבנות. כאשר רואה האדם את הפוטנציאל של היצירתיות, ניתנת לו מתנת האש.

התמונה: Helix Nebula, NASA

כל עוד הנר דולק אפשר לתקן 15 בדצמבר 2014

מסופר כי האור הראשון שנברא בבריאת העולם נגנז בשל מעשיהם המקולקלים של בני האדם. יש המפרשים כי האור הגנוז נשמר עבור הצדיקים, וכי על הצדיקים לגלות את האור הגנוז באורח חייהם.

אמר רבי אלעזר:

אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה, וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם.

ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא.

שאלו חסידים: היכן גנזו?

השיבו: בתורה

שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?

השיבו: ימצאו וימצאו.

שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?

השיבו: יגלוהו באורח חייהם.

אלא שאיננו צריכים לשאוף למעלת צדיקים על מנת על מנת לגלות את האור הגנוז בחיי היומיום. היכולת לראות את הזולת כשווה וכראוי להגנה ולצדק, ראוי לה שתהיה מידתו של אדם. אדם המבין את האנושיות שבכעס, וחווה את החמלה שבסליחה.

פעם אחת נפלה קטטה בין אשתו של רבי זאב וולף מזבארין ובין המשרתת שלה. בעלת הבית האשימה את המשרתת בשבירת כלי, ודרשה ממנה לשלם את הנזק. המשרתת הכחישה את האשמה וסירבה לשלם. הריב נמשך, עד שהחליטה האשה לתבוע את המשרתת שלה לדין תורה.

משראה רבי זאב שהיא מחליפה את בגדיה ועומדת לילך אל הרב, הלך ולבש אף הוא בגדים נאים.

שאלה אותו אשתו: "למה אתה עושה כך?",

השיב רבי זאב: "גם אני רוצה לילך אל הרב".

התנגדה אשתו, ואמרה: "אין הדבר יאה לך, שהרי אני עצמי אדע להציע את טענותי בבית הדין".

"את בוודאי תדעי" – השיב הצדיק – "אבל אותה יתומה מסכנה, המשרתת שלך, היא לא תדע להציע את טענותיה. על כן אני מבקש להיות לה למליץ, כי אין לה מי שיריב את ריבה".

וגם אם נפלנו אל תהומות השנאה והזעם, הרי שבכל מקום בו נגלה נדיבות, בכל רגע בו נסכים לדבר במקום להכות, שם תפתח דרך לתיקון ולשינוי לטובה.

מעשה ברבי ישראל מסלנט שיצא לרחובות העיר באחד מלילות ימי התשובה, וראה אור קלוש בוקע מדירה רעועה.

נכנס רבי ישראל, וראה מתקן נעלים יושב ליד נר דועך, ומכה בחיפזון בפטישו על הנעל.

שאלו רבי ישראל: "מה לך כי נחפזת, ר' יהודי?"

ענה אותו הסנדלר: "רבי, הרי כל עוד הנר דולק – אפשר עוד לתקן!"

יצא רבי ישראל לרחוב וקרא:

"יהודים! שימעו אחים יהודים! כל עוד הנר דולק אפשר לתקן!"

כשאתם מדליקים נרות חנוכה, הדליקו גם אור של שינוי. צאו אל העולם ועשו מעשים של אור.

הסיפורים מתוך: 'אור הגנוז' – מעשיות חסידים שאסף מרטין בובר

התמונה: Crab Nebula, NASA

רצח רבין: אל תביטו לאחור 5 בנובמבר 2014

יצחק רבין נרצח ב- 4 בנובמבר 1995. שלוש יריות אקדח הפכו את המחלוקת הפוליטית הסוערת על רקע הסכמי אוסלו למציאות קטלנית של פתרון סכסוכים בדרך אלימה. במובנים רבים הרצח הפוליטי חיסל לא רק את ראש הממשלה, אלא גם את הסכמי השלום שניסה לקדם.

"לולא היה נרצח [יצחק רבין] באותו לילה נורא בנובמבר, בתוך שלוש שנים היה לנו הסכם מקיף לשלום במזרח התיכון”, ביל קלינטון

לא קיים בהיסטוריה רצח פוליטי שהצליח כל כך כמו רצח רבין. רוב העם הפך ימני, השיח הפוליטי הפך להיות לגמרי ימין. הפסקנו לחלוטין את השיח עם שכנינו ועם הפלסטינים תושבי ישראל”, יונה יהב

בהיסטוריה היהודית, רצח רבין אינו הרצח הפוליטי הראשון. קדם לו רצח גדליה בן אחיקם לזיכרו נקבע צום לדורות בג’ בתשרי. הצום נקבע כדי להזכיר את הסכנה הטמונה בקנאות דתית ובאלימות פוליטית. לאחר חורבן בית המקדש הראשון, שהיה לא רק חורבן של מקום הפולחן הדתי, אלא גם הרס הארץ והגליית הצמרת הפוליטית והחברתית, ממנים הבבלים את גדליהו בן אחיקם כדי לשמור על הסדר החברתי. גדליהו אוסף את הפליטים ומשקם את היישוב בארץ, ובכך נותן תקווה להמשך אוטונומיה יהודית בארץ ישראל.

אלא שלישמעאל בן חנניה, נצר לבית דוד, יש תוכניות אחרות בנוגע לארץ ולתושביה, והוא ובני בריתו רוצחים את גדליה:

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם–הַמִּצְפָּתָה; וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו, בַּמִּצְפָּה וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן בַּחֶרֶב–וַיָּמֶת אֹתוֹ:  אֲשֶׁר-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל, בָּאָרֶץ. (ירמיהו מ"א, א-ב)

משפט אחד מזעזע במיוחד בסיפור הרצח: וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו, בַּמִּצְפָּה. הפסוק מרמז על היכרות מוקדמת, ואולי אפילו ברית ידידות בין ישמעאל בן נתניה לבין גדליהו בן אחיקם. ואם הרצח הזה מחריד, הרי שמעשיו הבאים של ישמעאל בן נתניה מעוררים חלחלה:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, לְהָמִית אֶת-גְּדַלְיָהוּ; וְאִישׁ, לֹא יָדָע. וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים; וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם, לְהָבִיא בֵּית יְהוָה. וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה לִקְרָאתָם, מִן-הַמִּצְפָּה, הֹלֵךְ הָלֹךְ, וּבֹכֶה; וַיְהִי, כִּפְגֹשׁ אֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, בֹּאוּ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם. וַיְהִי, כְּבוֹאָם אֶל-תּוֹךְ הָעִיר; וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, אֶל-תּוֹךְ הַבּוֹר–הוּא, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-אִתּוֹ. וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ-בָם, וַיֹּאמְרוּ אֶל-יִשְׁמָעֵאל אַל-תְּמִתֵנוּ–כִּי-יֶשׁ-לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה, חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ; וַיֶּחְדַּל, וְלֹא הֱמִיתָם בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם. וְהַבּוֹר, אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל-פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד-גְּדַלְיָהוּ–הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא, מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל; אֹתוֹ, מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ–חֲלָלִים.

ישמעאל בן נתניה ממשיך ורוצח חפים מפשע שחטאם היחיד הוא שהם בני ממלכת אפרים שבאים להתאבל בירושלים. וכאשר חלקם מציעים לו שוחד כדי להציל נפשם, הוא נמנע מהריגתם. ללמדכם שתאוות בצע חזקה אף יותר מקנאות.

שנאת האחים האיומה הזאת, והקנאות לצדק שאינו צדק אוניברסלי המשרת את טובת הכלל, אלא צדק חד-מימדי ואינטרסנטי שמשרת סקטור מסויים אחד, שתיהן עדיין חיות ובועטות בקירבנו גם כיום.

ירמיהו הנביא שמתנבא בתקופה שקדמה לחורבן מזהיר מפני עושק חברתי, שנאת חינם וקנאות:

כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם, וּמַעַלְלֵיכֶם; וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר:  הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה. כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ, אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם:  אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי, אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם. וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם:  לְמִן-עוֹלָם, וְעַד-עוֹלָם. (ירמיהו ז', ג-ז)

דברי הנביא הם דברי אש וזעם מהם נעדרת חמלה. ואולי יותר מכל דבר אחר אנו נזקקים לחמלה כדי לפתוח את ליבנו לזולת, וליצור חיים משותפים מתוך הקשבה ולא מתוך אלימות ורצח. בהקשר של רצח פוליטי, מהותו של יום הזיכרון אינה רק שימור העבר, אלא למידה של לקח לעתיד. לקח שימנע מהשנאה להביא חורבן נוסף. אז כשאתם זוכרים את רצח רבין, הזכירו גם את דברי הנביא-המשורר יהודה עמיחי, ואל תסתפקו רק במילים, אלא צאו אל העולם ועשו מעשים של הקשבה וחמלה:

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב
המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר
אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרות, כמו חריש
ולחישה תשמע במקום,
שבו היה הבית
אשר נחרב*

*יהודה עמיחי, "המקום שבו אנו צודקים"