jump to navigation

הִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ: נחמה מתוך חורבן 13 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in פרשת האזינו, פרשת שבוע.
Tags: , , , , ,
1 comment so far

הנביא יחזקאל מנבא לגולי בבל. יחזקאל מנבא לציבור המצוי בחויית טראומה: גולי בבל איבדו את ביתם ואת יקיריהם. עולמם חרב עליהם בעקבות המלחמה והגלות.

הנביא ירמיהו מתאר את חורבן הארץ כתוהו ובוהו: רָאִיתִי, אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה-תֹהוּ, וָבֹהוּ; וְאֶל-הַשָּׁמַיִם, וְאֵין אוֹרָם. (ירמיהו ד', כ"ג). דברי הנביא משקפים את חויית הסבל והבלבול בה מצויים גולי בבל: תלושים מארצם, מנסים להבין את אסונם. כמי שאבד עליהם עולמם, הם מצויים בתוהו ובוהו קיומי.

יחזקאל, מדבר לגולים בשפה מטאפורית המאפשרת קבלה של ניגודים, ומעניקה לגולי בבל את היכולת לראות עתיד של נחמה ותקומה בתוך מציאות של גולה: הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל, הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח, וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ (יחזקאל י"ז, כ"ד).

SAMSUNG DIGITAL CAMERA

על פי המסורת התימנית, יחזקאל י"ז הוא ההפטרה לפרשת האזינו. בפרשת האזינו העם מצוי בזמן מעבר: בין הוויית המדבר, להוויית הכניסה לארץ ישראל, בין עם נוודים, לעם המתיישב בארצו. הפרשה כוללת תיאור מכמיר לב של יצירת חיים וסדר מתוך התוהו: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר,  וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ – יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ (דברים ל"ב, ט-י). יצירת חיים מתוך מה שנדמה כמו מדבר מוות היא בשורת העתיד שמביא יחזקאל לגולי בבל.

 

התמונה:   Jackson Pollock, Autumn Rhythm

פרשת פנחס: בנות צלפחד 23 ביולי 2016

Posted by Keren Fite in נשים במקרא, פרשת פנחס, פרשת שבוע.
Tags: , , ,
add a comment

בפרשת פנחס מתקיים מפקד, והארץ מחולקת לנחלות לפי בתי אב בכל שבט. בנות צלפחד, שאביהן נפטר ללא בנים יורשים, פונות למשה בבקשה לקבל נחלה בארץ ישראל.

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו–מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.

וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה–פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר: אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה, בַּעֲדַת-קֹרַח:  כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְהוָה.  וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת–נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן. וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  אִישׁ כִּי-יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ–וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ. (במדבר כ"ז)

Frederick Richard Pickersgill Zelophehads Daughtersמה אומרות בנות צלפחד?

בדיבריהן מדגישות בנות צלפחד כי אביהן מת במדבר, ללא בנים, וכי מותו אינו קשור למות עדת בני קורח. מדוע חשוב לחמשת הבנות להדגיש שאין קשר בין אביהן לבין עדת בני קורח?

דבריהן של בנות צלפחד מהדהדים את דברי דותן ואבירם שנמנו על עדת בני קורח

הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם (במדבר ט"ז)

דותן ואבירם תוקפים את משה ומאשימים אותו בכך שלקח את בני ישראל למדבר מתוך מטרה להמיתם שם, וכי לא תתקיים ההבטחה לנחלה בארץ ישראל. דברי דותן ואבירם הם דברי הסתה ומרד כנגד סמכותו של משה. בנות צלפחד רוצות לומר כי הן אינן מגיעות מתוך כוונה למרוד במשה, אלא מתוך בקשה לחידוש הלכה; לשינוי דין חלוקת הנחלות שיביא לפסיקה מוסרית והוגנת.

בנות צלופחד טוענות כי החוק המתנה חלוקת קרקעות לבנים בלבד הוא חוק שאינו הוגן, משום שיגרום לכך ששם אביהן, שאין לו בנים, יגרע משמות בתי האב. הן שואלות: למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו רק משום שאין לו בן? אנחנו בנותיו מבקשות לקבל נחלה בקרב אחי אבינו, ולהמשיך את שמו.

פנייתן הפומבית של בנות צלפחד זוכה להכרת האל: כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת. בהמשך לפנייתן חוק הנחלות משתנה בצורה המכילה נשים כיורשות את נחלת אביהן.

חכמניות הן דרשניות  הן

המדרש מתייחס לבנות צלפחד באהדה, ומכנה אותן חכמניות ודרשניות.

חכמניות הן – שלפי שעה דברו, דא"ר [=שאמר רב] שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר: "כי ישבו אחים יחדו" [כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה  לְאִישׁ זָר  יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ; … וְלֹא-יִמָּחֶה שְׁמוֹ, מִיִּשְׂרָאֵל] (דברים כ"ה, ה-ו). אמרו לו: אם כבן אנו חשובין – תנה לנו נחלה כבן, אם לאו – תתיבם אמנו! מיד "ויקרב משה את משפטן לפני ה'".

דרשניות הן, שהיו אומרות אילו היה [לו] בן לא דברנו. […] אביי אמר אפילו היה בת לבן לא דברנו [רש"י: שהיו יודעות לדרוש שהבת אינה יורשת עם בת הבן]. (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קי"ט עמוד א-ב)

פנייתן לא היתה פניה רגשית המבקשת ממשה רחמים על מצבן העגום כבנות יתומות מאב, אלא בקשה שכלתנית המבוססת על לימוד של ההלכה. לו היה לאבינו בן, הן מנמקות פנייתן, לא היינו מבקשות נחלה. אם אנו נחשבות כבן – תן לנו נחלה. אם איננו נחשבות כבן – תתיבם אמנו (מצוות ייבום) ובכך יהיה בן שימשיך את שם אבינו.

משה מהסס להחליט במקרה של בנות צלפחד. על כך נאמר: ראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן… שמגלגלים זכות על ידי זכאי (ב"ב קיט וסנהדרין ח).

יש המפרשים שנתעלמה הלכה ממשה על מנת ללמד אותו ענווה. יש אחרים האומרים שמקרה בנות צלפחד בא להראות שירושת נחלות אינה רק סוגיה של ממון ונדל"ן, אלא קשורה באהבת הארץ ובכך באו בנות צלפחד וחידשו הלכה.

מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה

באופן נדיר, מונה המקרא את שמותיהן של בנות צלפחד: מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. משמעות שמן היא תנועה, או בהשאלה, חידוש

מחְלה מחוללת ויוצאת במחול

נֹעה נָעה ומניעה

חָגלה חגה לה כחוני

מִלכה מהלכת

תִרצה רצה

(מתוך: מדרש "יד חזקה", צביה ולדן)

דרכה של הלכה היא דרך החיים, דרך של חידוש ושינוי המותאם לתנועת החיים המשתנים ללא הרף. בנות צלפחד מלמדות על שילוב בין יצירתיות הלכתית לבין עשיה מוסרית-חברתית.

בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל: פרשת אחרי מות 28 באפריל 2016

Posted by Keren Fite in פרשת אחרי מות, פרשת שבוע.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

פרשת אחרי מות היא פרשת השבוע השישית בספר ויקרא. הפרשה פותחת בפסוק וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת–אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת.

"אחרי מות" מתייחס למותם של נדב ואביהוא, שני בניו של אהרון, עליהם מסופר בפרשת שמיני.

וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן

ספרא מפרש את מעשה נדב ואביהוא כמעשה של אהבה "ויקחו שני בני אהרון – אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה".

רש"י מפרש שמשה מנחם את אהרון באמירה שידע שהבית יתקדש במי שקרובים לה', אלא שציפה שהוא או אהרון יבחרו, והנה נדב ואביהוא נמצאו ראויים יותר:

הוא אשר דיבר וגו'. (זבחים קטו, ב) היכן דיבר? "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

Rosette Nebulaפרשת אחרי מות ממשיכה ומתארת את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, היום היחיד בו מותר לכהן הגדול להכנס לקודש הקודשים. מכאן ניתן להסיק שקדושה מוגדרת כהפרדה, כהווייה שיש לה מקום וזמן וטקסיות. הקדושה מבקשת דיוק ושלמות, שלכאורה אינן מתקיימות בשגרת היומיום, אלא רק ביום אחד ייחודי בשנה, כפועל יוצא מטקסיות מדוקדקת.

אפשר לראות במעשה נדב ואביהוא אהבה שחרגה מגבולותיה, והפכה מכלה. השניים נשרפו, פשוטו כמשמעו, באהבתם לה', בכמיהתם אל החווייה הרוחנית. האם חוויה רוחנית צריכה להיות מכלה ושורפת? האם חובה על הקדושה שתהיה מתוחמת בגבולות של זמן ומקום, שמא תשרוף ותכלה? ה' אומר למשה: דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ. כלומר, קדושה אינה ספונטנית ומתפרצת, אלא ממודרת ושמורה למתי מעט.

אולם, אם נפרש את אהבתם של נדב ואביהוא ככמיהה אל הרוחני והנשגב, כמיהה שחרגה מגבולותיה ואיבדה את המידה הנכונה, הרי שסדר כניסת הכהן לקודש הקודשים המתואר בפרשת אחרי מות אינו בהכרח מעשה חד-פעמי הנעשה רק ביום הכיפורים, אלא מהלך טקסי של התקרבות לקדושה שניתן לבצע בכל עת.

הגר"א מוילנה פירש "בכל שעה שהוא רוצה לכנוס יכנס, רק שיכנס בסדר זה". כלומר, יכול אדם להכנס לקודש הקודשים בכל זמן שירצה, ובלבד שיעמוד בכללי הטקס: וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל. כלומר, אל לך להכנס אל הקודש למענך בלבד, אלא למען המעגלים האנושיים המקיפים כל אדם: הפרט (בעדו), משפחתו וקהילתו הקרובה (בעד ביתו), וכלל בית ישראל (בעד כל קהל ישראל).

בפרשת קדושים, ישנה פרשנות דומה לקדושה. פרשת קדושים פותחת בפסוק דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ובהמשך נאמר לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:  אֲנִי, יְהוָה.

"קדושים תהיו" מופיע לפני רצף של חוקים שהם חוקים חברתיים: לא לשקר, לא לעשוק, לנהוג בהגינות, ואז מגיע "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, הקדושה מצויה באהבת הזולת, בחברה של משפט צדק והגינות חברתית. במעשה האהבה והקירבה היומיומי, כאשר אדם מתהווה עם זולתו, יש בקרבה זו מידה של קדושה.

אפשר להבין את "וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" כגבול וכהפרדה, כיום אחד ויחיד בו באים מתי מעט אל קודש הקודשים. לחילופין, אפשר להבין את "וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" כהצעה למידתיות ולמודעות לזולת המאפשרות לנו להכנס מתוך טהרה אל הקודש בכל יום, בכל שעה, בכל מקום.

הרבה מהטקסים המדוברים פרשת אחרי מות הם טקסי הקרבת קורבנות ודם. במונחים של תקופתנו, אפשר להמיר את הקרבת הקורבנות בעשייה למען הזולת, בגמילות חסד ובהקשבה. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אין משמעו לאבד עצמך בזולתך, לאהוב עד כלות. משמעותו של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ היא לחיות מתוך מודעות לכך שאנו חלק מרקמה אנושית רחבה, חלק מהמעגלים המרכיבים את מעשה הקדושה: בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל.

שמע ישראל: הקשבה בפרשת ואתחנן 8 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in פרשת ואתחנן, פרשת שבוע.
Tags: , , , , ,
add a comment

בפרשת ואתחנן משה ממשיך את נאום הפרידה שלו מהעם, שהתחיל בפרשת דברים. הנאום מסכם את קורות העם ארבעים שנה במדבר, ומדגיש את הניצחונות וההצלחות ואת ידו של ה' בכל אלה.

Ma Lin Quietly Listening to Wind in the Pines בפרשת ואתחנן מופיעות שוב עשרת הדברות, ומופיע הפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". אפשר לפרש את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" מנקודת מבט הומניסטית-חילונית ולאו דווקא דתית.

החוש המרכזי אותו אנו מתבקשים להפנות לאלוהים [או בהקשר זה היקום, הטבע, הרוח או הנפש] הוא דווקא שמיעה. מדוע דווקא שמע ישראל?

בספר יצירה, שהוא ספר קדום של הקבלה, מונים שלושה אברי אהבה: "שלשה אוהבים הלב והאזנים" (ספר יצירה, פרק שישי, חלק ה').

במשלי נאמר לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ; תַּטֶּה לִבְּךָ, לַתְּבוּנָה (משלי, ב 2)

הגר"א מפרש: חכמה הוא ששומע ומקבל מאחרים, ותבונה שמבין דבר מתוך דבר, ולשמוע ולקבל זהו באזניים ולהבין דבר מתוך דבר זהו בלב

מדוע אזניים?

השמיעה אינה פעולה רצונית. אנו שומעים משום שיש לנו אזניים המסוגלות לשמוע. הקשבה לעומת זאת אינה פעולה פאסיבית, אלא בחירה של הלב. לכאורה, איננו עושים הרבה בזמן שאנחנו מקשיבים. אבל הקשבה אמיתית, הקשבה שבלב – היא פעולה אותה אנו צריכים לעשות בכוונה מלאה, ובתשומת לב גדולה.

הקשבה היא ביטוי מובהק לאהבה, ואילו חוסר הקשבה הוא סימן (ולעיתים גם סיבה) לחוסר אהבה, לתחושת דחיה וסלידה. כאשר אנו אוהבים אדם, מעניין אותנו לשמוע מה יש לו לומר, ולכן אנו רוצים ומסוגלים להקשיב לו. אבל, גם אם אנו סולדים מאדם, הקשבה מודעת לדבריו עשויה לפתח בנו חמלה ונכונות הבין את הדברים מנקודת מבטו. ומכאן הפירוש, חכמה היא ששומעת ומקבלת מאחרים ומתוך זה מבינה.

הקשבה היא אומנות הדורשת מאמץ, תרגול ומיומנות רבה. קיימות אין סוף דרכים להקשבה: להקשיב למה שאדם אומר, לשים לב לדרך בה הדברים נאמרים, לטון הקול, לצבע המילים. לתת לאדם לו אנו מקשיבים את התחושה שאנחנו נוכחים בסיפור שלו, שומעים את המילים, וחשים את התחושות. וגם אם אנו חלוקים בנוגע לעובדות, הרי שהקשבה יכולה להביא לכך שנבין את הרגש והחווייה העומדים מאחורי המילים.

ומה הקשר לשמע ישראל?

מתוך הציווי להקשיב: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו,ד). אנו מגיעים לאהבה: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. והנה לנו אזנים (שמע) ולב (ואהבת).

מדוע לצוות על הקשבה?

את האהבה הבאה לידי ביטוי בהקשבה, לא ניתן להחזיק או לשמור. זו אהבה המתהווה מרגע לרגע, ממילה למילה, מהקשבה להקשבה. אהבה שיש לבחור בה בכל רגע מחדש. ציווי במשמעות מחוייבות, תזכורת פנימית לעשייה, להקשבה.

וכאשר אנחנו מקשיבים, הקשבה עמוקה, הקשבה עם כוונה, אנו מרחיבים את חוויית הקיום האנושי, נוגעים בכל מה שהוא זר, שונה ואחר, בין אם הוא משתייך לעולם האנושי או לעולם הטבע. אנו מרחיבות עצמנו כדי לשמוע, להקשיב, להכיל את כל הקולות כולם.

למי הקשבתם היום?

 

התמונה:  Ma Lin, Quietly Listening to Wind in the Pines

פרשת דברים: ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו 2 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in פרשת דברים, פרשת שבוע.
Tags: , , , , , , ,
2 comments

פרשת דברים היא פרשת השבוע הראשונה בספר דברים. זהו הנאום הראשון, בסדרה של נאומים, אותם נושא משה לפני מותו. באופן מפתיע, מונה משה בנאומו רשימה מגוונת של עמים שכבשו חלק זה או אחר של ארץ ישראל, אך נעלמו ממנה כליל: האֵמִים, הרפאים, החֹרִים, הזמזֻמים, העוִים והכפתורים, כולם בזמן זה או אחר היו שועי הארץ ואדוניה, השמידו את עמי הארץ והטילו חיתתם עליהם.

jeremiahs-lamentation-chagall וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה:  כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה. הָאֵמִים לְפָנִים, יָשְׁבוּ בָהּ–עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם, כָּעֲנָקִים; וְהַמֹּאָבִים, יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים, לְפָנִים, וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם, וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם:  כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ, אֲשֶׁר-נָתַן יְהוָה, לָהֶם.

וְקָרַבְתָּ, מוּל בְּנֵי עַמּוֹן–אַל-תְּצֻרֵם, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם:  כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. אֶרֶץ-רְפָאִים תֵּחָשֵׁב, אַף-הִוא:  רְפָאִים יָשְׁבוּ-בָהּ, לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים, יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים; וַיַּשְׁמִידֵם יְהוָה מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר–אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת-הַחֹרִי, מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים, עַד-עַזָּה–כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר, הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם (דברים א, ט-יב; יט-כג)

אולם, מסתבר שאדוני האתמול הם הנעלמים של המחר. כל העמים הללו שמזכיר משה נעלמו מעל פני הארץ, נכבשו ופוזרו, ועמים אחרים (מואב, עמון ואדום, להם הובטחה חלקה בארץ ישראל) כבשו וגירשו אותם. מה הטעם להזכירם בנאום משה?

בפירוש רש"י לספר בראשית, מסביר רש"י: ומה טעם פתח בבראשית? משום – "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו) … שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים"; הם אומרים להם: "כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י בראשית, פרק א´ פסוק א´).

על כך מפרש פרופ' ישעיהו לייבוביץ: כל הארץ (ובמובנה הרחב, העולם) שייכת לה', וכל עם היושב בארץ מסויימת עושה זאת ברצון ה' ואין לו כל זכות או בעלות על ארצו. בשונה משאר העמים להם הובטחה חלקה בארץ (אדום, מואב ועמון), הרי שההבטחה לעם ישראל כרוכה בתנאי של עבודת ה'. הברית בין ה' לבין העם אינה ברית חינם, אלא יש לה תנאי והוא עבודת ה'.

לפי פרשנותו של לייבוביץ, על עם ישראל הוטלה החובה והאחריות המיוחדת למעשיו. מחובתו לעשות מעשים טובים, כי ה' רואה בו אחראי למעשיו, עוד יותר משהוא רואה עמים אחרים אחראים למעשיהם. כלומר, הברית עם אלוהים היא אחריות שדורשת יותר ואין בה מתן רשות לעשות כל מה שיעלה על דעתנו בשם ה'.

שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים

התשובה לשאלה מהי עבודת ה' ראויה טמונה בדברי הנביא ישעיהו. בנבואת חזון (ההפטרה לפרשת דברים) מתאר ישעיהו מציאות חברתית בה בעלי הכח והשררה מנצלים לרעה את החלשים והנזקקים: כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם (ישעיהו, א, כב-כג).

החורבן נובע מהשחיתות והניצול החברתי, ולא משום שהעם מתרשל בפולחן ובסגידה לה': וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה (ישעיהו, א, טו-יז).

ארץ ישראל עברה ידיים רבות, וסיפורה הוא סיפור של כיבוש וחורבן, שיבה ובניה מחדש. עלינו לשאול עצמנו איזה עתיד אנו מבקשים עבור בנינו ובנותינו. צה"ל הוכיח שוב ושוב את כח ההרתעה של ישראל, אך הניצחון האמיתי אינו מצוי בשדה הקרב אלא בשולחן הדיונים.

כשיסתיים מצעד הגנרלים, כשישקוט רעם התותחים, אנו נאלץ להתמודד עם החורבן, העוול והשחיתות. זו תהיה השעה לחמלה, לבניה ולתקומה. ומוטב מוקדם ממאוחר.

התמונה: (Jeremiah’s Lamentation, Chagall (1956

עוד בנושא:

חלון אפשר לתקן אבל לא חיים של ילד: רשימה משנת 2012 על מבצע עמוד ענן עצוב לגלות עד כמה אנו ממשיכים להיות נתונים במלחמת התשה

אשת קרח ואשת און בן פלת: שתי דרכים לפתרון מחלוקות בפרשת קרח 21 ביוני 2014

Posted by Keren Fite in נשים במקרא, פרשת קרח, פרשת שבוע.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

פרשת קרח היא הפרשה החמישית בספר במדבר

קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי ואיתו דָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן קוראים תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון. אליהם מצטרפים גם 250 מנהיגים מבני ישראל

זו אינה הפעם הראשונה בה מערערים על סמכותו ומנהיגותו של משה. המחלוקת בפרשה זו היא על ענייני סמכות וכבוד. ביסודו של דבר קרח שואל את משה, מדוע אתה מתנהג כאילו אתה יותר קדוש מכולנו? הרי כולנו קדושים.

התוצאות של המחלוקת קשות וחמורות. על קרח, דתן ואבירם נאמר וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם–נָסוּ לְקֹלָם:  כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ. כלומר, האדמה בלעה אותם בעודם בחיים, אותם ואת בני ביתם ואת רכושם. עונש נורא וקשה.

רש"י אומר, "פרשה זו יפה נדרשת", כלומר, פרשה זו של קרח, אפשר לדרוש בה בכל ימות-השנה, שבכל השנה יש מחלוקות. וכן אומרים "ובני קרח לא מתו" – שהמחלוקת, לא מתה.

מתוך ראיה זו פרשת קרח היא פרשה על מחלוקת קשה שמסתיימת באסון. לכולנו יש ויכוחים ומריבות בחיי היומיום.
פרשת קרח מציבה שתי דרכים אפשריות להתמודדות מול מצבי מריבה ומדון. חז"ל מדברים על אשתו של קרח ועל אשתו של און בן פלת.

 

sistine_moses_korach_rebellion_Botticelli

חז"ל אומרים: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָה" זו אשתו של און בן פלת; "וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ"  זו אשתו של קרח.

אשתו של קרח אמרה לו: לא די שמשה לקח לעצמו מלכות, ולאחיו נתן כהונה-גדולה, וצריך לתת לו תרומות, גם אמר לכל השבט להתגלח?!

אמר לה קרח, והרי גם משה גילח את עצמו

אמרה לו, זהו כמו שנאמר "תמות נפשי עם פלשתים" כדאי לו לגלח את-עצמו, העיקר שכולם יתגלחו (סנהדרין קי ע"א).

כלומר, אשתו של קרח גורמת לו להציב עצמו על מסלול התנגשות מול משה, ולראות את עצמו כאילו הוא נפגע אישית ממה שמשה עושה. כשקרח מתעמת עם משה, משה אינו פאסיבי בעימות מול קרח, ומציב את עצמו על מסלול התנגשות חזיתית שנגמר באסון.

און בן פלת הוא חלק מבני ראובן שהצטרפו לקרח ולעדתו במחלוקת מול משה. אולם, בזמן העונש, השם של און בן פלת לא מוזכר, ומכאן למדו חז"ל שאון בן פלת לא נענש. מי הציל אותו? על כך מספרים חז"ל את הסיפור הבא:

אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו

אמרה לו: מה לך מ(קטטא) זו? אם הוא (משה) הרב תהיה אתה התלמיד, ואם (קרח) הוא הרב אתה התלמיד! [כלומר, שאלה אותו למה אתה מתערב בקטטה הזאת, הרי ממילא אין לך מה להרוויח. אם משה יהיה רב ואם קרח יהיה רב, אתה תשאר תלמיד]

אמר לה: מה אעשה? הייתי בעצה ונשבעתי עמם! [כלומר, אין לו מושג איך לצאת מזה, כי הוא כבר נתן את המילה שלו לקרח ועדתו]

אמרה לו: יודעת אני שכל העדה קדושה היא שנאמר 'כי כל העדה כולם קדושים' [זה מה שבא קורח ואמר למשה, הרי כולנו קדושים, למה אתה קדוש יותר מכולם? אשתו של און בן פלת תקח את הטיעון הזה, תהפוך אותו על ראשו ותציל את בעלה]

אמרה לו: שב, אני מצילה אותך.

השקתה אותו יין ושכרתו, והשכיבה אותו בפנים. נתיישבה על הפתח וסתרה את שערותיה. כל (מי) שבא ראה אותה וחזר. עד שכך – נבלעו להם (אנשי קרח ונצל און בן פלת)

כלומר, מה עשתה? השקתה אותו יין לשוכרה וגרמה לו להרדם. כאשר ישן באוהל, ישבה היא בפתח האוהל עם שיער חשוף ופרוע, וכאשר באו אנשי קורח לקרוא לו להצטרף למרד נגד משה, נרתעו (בשל קדושתם) מפני אשתו חסרת הצניעות שיושבת בפתח האוהל בשיער גלוי, ועזבו אותו לנפשו, והלכו בלעדיו להתעמת עם משה.

אחר כך ממשיך ומספר המדרש: "בשעה שפתחה הארץ את פיה, הייתה מבקשת לבלוע את און שהיה במיטה. [כי הרי אלוהים ידע בדיוק מי הצטרף לקורח ועדתו] עמדה אשתו ואחזה במיטה ואמרה: ריבון העולמים, כבר נשבע און בשמו הגדול שלא יהיה במחלוקת לעולם. שמך חי וקיים לעולם, אך אם יכפור בשבועה, אתה יכול להיפרע ממנו לאחר מכן" (המדרש הגדול במדבר). כלומר, אשתו מתפללת עליו בפני אלוהים, כדי שיסלח לו, ומבטיחה שאון בן פלת לא יהיה מעורב יותר במחלוקות, וכך מצילה את חייו.

אשתו של און בן פלת מראה דרך אחרת. היא אומרת לבעלה, אתה בעצם בכלל לא צד בענין, למה לך להתערב? אבל אנחנו בחיים שלנו תמיד מרגישים צד בענין, ועל כך הנה סיפור נוסף:

שני אנשים רבו על שטח אחד. זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי.

באו לטעון לפני חכם הכפר. כל אחד טען את טענותיו שהשטח שייך לו. שאל אותם החכם: היכן העדים? היכן השטר?

אמרו לו, שאין להם עדים או שטר. אמר להם שיעשו פשרה ביניהם, אך לא הסכימו גם לזה, אמר להם שיבואו עמו אל הקרקע.

כשהגיעו אל שטח המריבה התכופף האיש החכם והאזין לקרקע, ולחש כמה מילים

שאלו אותו האנשים, מה האזנת לקרקע? מה לחשת לה?

אמר להם, אמרתי לקרקע, שני אלה טוענים שאת שייכת להם, ומה את אומרת? ואמרה לי הקרקע, אני אומרת ששניהם שייכים לי, שהרי סוף האדם למות.

וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ : אהבה וזוגיות בפרשת חיי שרה 24 באוקטובר 2013

Posted by Keren Fite in חיי שרה, פרשת שבוע.
Tags: , , , , , , , , ,
4 comments

פרשת חיי שרה פותחת במות שרה, וממשיכה בשליחותו של אליעזר היוצא למצוא כלה ליצחק. שמה של רבקה מוזכר לראשונה מיד לאחר עקדת יצחק: וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם, לֵאמֹר… וּבְתוּאֵל, יָלַד אֶת-רִבְקָה. בפעם הבאה בה מוזכרת רבקה, היא כבר נערה צעירה אותה פוגש אליעזר העייף והמאובק, המגיע עם גמליו אל הבאר, כשבליבו מבחן למציאת כלה ראויה ליצחק:

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ(ה), אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה … בָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי.

החסד אותו מבקש אליעזר, הוא חסד עבור אדונו, אברהם, למען תמצא כלה לבנו יחידו. והנערה אותה מוצא אליעזר על עין המים תשלב בתוכה חסד עם יכולת מעשה ונחישות.

rebekah-at-the-well-michael-deas

רבקה משקה את ההלך הזר, ואת גמליו. היא אינה מבדילה בין האדם לבין בעלי החיים שעימו ומשקיעה מאמץ במתן מים לכולם. אליעזר, המתרשם מיופיה ומנדיבות ליבה, נותן בידה תכשיטים ושואל על משפחתה וביתה. רבקה מוסרת שושלת יוחסין נשית, ומציינת את שם אביה, בתואל, ואת שם סבתה, מִלְכָּה: בַּת-בְּתוּאֵל אָנֹכִי–בֶּן-מִלְכָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. כשהיא הולכת לספר לבני משפחתה על ההלך הזר, אותו הזמינה להתארח, תחילה היא הולכת למגורי אמה ורק אחר כך אל אחיה: וַתָּרָץ, הַנַּעֲרָ(ה), וַתַּגֵּד, לְבֵית אִמָּהּ–כַּדְּבָרִים, הָאֵלֶּה

התנהלותה של רבקה, וציונה של שושלת נשית משמעותית ומן הסתם בעלת השפעה, מתווה את דמותה למן ההתחלה: אשה בעלת יכולת פעולה, ותעוזה המאפשרת להוציא את תוכניותיה וכוונותיה מהכח אל הפועל. על פי המסופר, גם בני משפחתה מכירים ביכולותיה של רבקה, ולאחר שמבקש אליעזר את ידה עבור בנו של אדונו, נשאלת רבקה לדעתה, ועונה בקיצור החלטי: אלך.

הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ, קַח וָלֵךְ; וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת-דִּבְרֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה, לַיהוָה. וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּבְגָדִים, וַיִּתֵּן, לְרִבְקָה; וּמִגְדָּנֹת–נָתַן לְאָחִיהָ, וּלְאִמָּהּ. וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עִמּוֹ–וַיָּלִינוּ; וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי. וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ, תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ(ה) אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר; אַחַר, תֵּלֵךְ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תְּאַחֲרוּ אֹתִי, וַיהוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי; שַׁלְּחוּנִי, וְאֵלְכָה לַאדֹנִי. וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ(ה), וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה; וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ

יש המפרשים כי משזיהה לבן, אחיה של רבקה, כי ההלך הוא בעל רכוש, רצה לעכב אותו על מנת להרוויח יותר מעסקת הנישואין. אך, בשונה מאחיה, רבקה אינה מתעניינת ברכוש ובחומר. יתכן שכבר בפגישה על עין המים שמעה את עתידה וייעודה קוראים לה, והיא נחושה לצאת לדרך. כמו אברהם שנענה לקריאה לֶךְ-לְךָ, הולכת רבקה מארצה, ממולדתה, מבית אִמָהּ ומבית אביה, אל בן-זוגה העתידי. וכמו אברהם שיוצא עם פמליה גדולה, כך רבקה יוצאת עם המינקת שלה, דבורה, ועם נערותיה, פמליה נשית שמלווה אותה אל הבית שתבנה עם יצחק. ועל סף דרכה החדשה, נקודת זמן שלבטח היתה טעונה גם בחשש, תקווה ופחד, מקבלת רבקה ברכה שתלווה אותה בדרכה: וַיְבָרְכוּ אֶת-רִבְקָה, וַיֹּאמְרוּ לָהּ–אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה; וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ, אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו

יש האומרים, כי לאחר העקדה, נשאר יצחק על הר המוריה, כדי להחלים בבדידות ממפגשו עם פני האב האוכל את בניו. הוא חוזר מהתבודדותו כדי לשאת את רבקה, ויושב בבְּאֵר לַחַי רֹאִי … בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, אותה הבאר בה פגשה הגר את המלאך ובה החליפה פחד בחמלה.

יצחק יוצא לשוח בשדה, להתבודד על פי דרכו, ומתוך ההתבודדות והתפילה הוא נושא עיניו ורואה את רבקה. רבקה, הרוכבת על גמל, אולי עייפה מהמסע, אולי מייחלת למנוחה, אולי מהרהרת בעתידה, נושאת גם היא עיניה ורואה את יצחק, ועיניהם נפגשות לראשונה:

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא, בְּאֵר לַחַי רֹאִי; וְהוּא יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס

והמפגש הזה, מפגש העיניים הלא מתוכנן, היציאה הפתאומית מתוך עצמי, למפגש עם הזולת; אותו אחר מסתורי שעד אותו הרגע היה הבטחה וחלום, ולפתע מתממש כדמות מוחשית, בשר ודם. המפגש הזה אולי חושף בפני רבקה את חזון עתידה, ולא רק את יצחק היא רואה, אלא את בניה, את עקדתה שלה על מזבח אהבתה ליעקב.

הראיה היודעת הזאת, המוקדמת כל כך, מפילה-מבהילה את רבקה — וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל … וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס — אך לא מורידה דבר מנחישותה. היא שואלת את אליעזר, מי האיש שראתה, ותשובתו גם היא מאירה על יחסיהם העתידיים: הוּא אֲדֹנִי, עונה אליעזר. אדונו של אליעזר, אך לא אדונה של רבקה. רבקה מתכסה בצעיף, מתכנסת אל תוך תוכה פנימה, כדי להניח לזמן לקשור חוטים של משמעות בינה לבין בן זוגה.

גם אצל יצחק תהליך קבלתה של רבקה כבת זוגו מתרחש בשלבים: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. ראשית הוא מביא אותה אל אוהלה של שרה, והמדרש מספר כי מרגע כניסתה של רבקה אל אוהל שרה שב הנר לבעור, והעיסה לתפוח, וענן הברכה שב לשכון מעל. ואחרי שנשא אותה לאשה, והפך לאיש שלה, אז בשלה אהבתו, והוא מסוגל להשלים עם מות אימו, ונחמה וחסד שורים על שניהם.

הזוגיות של יצחק ושל רבקה היא זוגיות שותקת. אין זו שתיקה של כעס או מבוכה, אלא שתיקה של שניים שיודעים זה את זו, וזו את זה. שתיקה של כבוד הדדי, ונשיאה משותפת בעול הסבל שמזמנים החיים. בשונה מאברהם ומיעקב שלא ראו עצמם אחראים על סבלן של נשותיהם העקרות, והניחו להן להתמודד עם צער עקרותן לבדן, כאשר מתגלה עקרותה של רבקה, יצחק מתפלל למענה, והיא מתפללת למענו: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, זה מול זה עומדים הם ומתפללים תפילה של חסד: היא עליו, והוא עליה. ובזכות תפילתם הכפולה, זוכים הם לתאומים, בן אחד שיהיה חביבו ובן שני שיהיה אהוב ליבה.

התמונה: Michael Deas, Rebekah at the Well

עבודת קודש ועבודת אהבה: על פרשת תרומה ויום המשפחה 13 בפברואר 2013

Posted by Keren Fite in פרשת שבוע.
Tags: , , , , , , , ,
add a comment

פרשת תרומה היא הפרשה העוסקת ביצירת המשכן. זו הפרשה הראשונה מתוך ארבע שעוסקת בפרטי הפרטים של מבנה המשכן והחפצים בתוכו.

פרשת תרומה עוסקת בפרטי הפרטים של בניית המשכן. הפרשה נפתחת בבקשה ובהבטחה. הבקשה: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי." בניית המשכן נסמכת על נדיבות ליבם ועל התנדבותם של החברים בעדת ישראל. בית הקדושה נוצר מתוך הנכונות לתת, לתרום, לעשות. לעשות למען הכלל, לעבוד את האל בעבודה ממוסדת, ציבורית, ומחייבת לאורך זמן. ההבטחה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם," בתוכם ולא בתוכו. משמע, המשכן משמש כמרחב פיזי המציין נוכחות רוחנית המתקיימת בכל חבר וחברה בקהילה. הפעלים החוזרים לאורך הפרשה מציינים נתינה, עשיה וראיה. "וראה ועשה בתבניתם," מקדש של מטה משקף מקדש של מעלה.

בשונה ממקדש שלמה, שהוא בית קבע, המשכן במדבר הינו אוהל ארעי שנבנה ומתפרק ונבנה מחדש במהלך נדודי העם. השינוי המתמיד והעדר הקביעות מחייבים בחירה מחודשת בעבודת האל, מחוייבות לעבודת הקודש המתחדשת בכל יום בו נוצרים חלקיו של אוהל מועד. כמו עבודת המשכן, עבודת האהבה, מלאכת גידול ילדים, דורשת בחירה מחדש בכל יום ויום.

Howard-Schatz-2

נסיבות משתנות, ילדים גדלים, צרכים משתנים, אך עבודת האהבה נותרת נאמנה. כמו עבודת הקודש היוצרת את המשכן בעשיה המחברת בין רוח לבין חומר, כך גם עבודת האהבה מחייבת נתינה מתמדת, ראיה-התבוננות רגישה אל תוך פרטי הפרטים של היום יום, ועשייה מתמשכת ומתחדשת המשתנה בהתאם לנסיבות ולצרכים. אלא שאף ילד לא נולד עם מפרט הוראות מדוייק כמו בפרשת תרומה, ואנו נאלצים לגלות, מתוך ניסוי וטעיה, את דרכה של עבודת האהבה.

המשפחה היא יחידה חברתית גרעינית. כשם שילדים לא מגיעים עם מפרט מדוייק, כך גם האנשים אותם אנחנו פוגשים במהלך חיינו מציבים בפנינו אתגרים: כיצד להקשיב? כיצד לדייק? כיצד לבחור מחדש בכל יום בדרך של הקשבה והבנה, דרך של דיאלוג פתוח, על פני כעס, נוקשות וסגירות?

כשם שילדנו משתנים ובכך מלמדים אותנו בחירה מחדש בדרך הטוב, כך האנשים הסובבים אותנו ונסיבות החיים שלנו מלמדים על הצורך לבחור מחדש בכל רגע ורגע בהליכה בדרך של תשומת לב וקדושה, בקיום ומימוש בחיי היום יום והמעשה של ערכים וכוונות שבלב.

על המנורה נאמר שהיא "כולה מקשה אחת זהב טהור." רש"י מפרש שנעשתה מאליה: "לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו ה' השלך את הכיכר [גוש הזהב] לאור [לאש] והיא נעשית מאליה." משפחה נוצרת כמו מאליה מכח ההשגחה, אך כדי לקיימה לאורך זמן יש צורך בעבודה, בנתינה, ובהתבוננות-ראיה.

אם נמשיל כל אחת ואחד מבני המשפחה לנרות, הרי שלפי מנורת המשכן, על מנת ליצור אור עלינו "להאיר על עבר פניה." רש"י מפרש כי "ששת הנרות שבראשי הקנים היוצאים מצדיה מוסבים כלפי האמצעי." כלומר, לנרות יש נקודת מרכז אחת בה משתלב אורם, והם מאירים זה על פני זה. במשפחה, אין מדובר על אחדות המוחקת ניגודים, או על מרכז קבוע שאינו משתנה, אלא על עבודת אהבה קשובה המשלבת בין חוכמה לבין חמלה, ומאפשרת לכל נר להשתלב באור המשותף שהוא מקשה אחת.

*

Howard-Schatz-1

פרשת תרומה היתה הפרשה בה עליתי לתורה בפעם הראשונה, בטקס מתן שם לבתי הצעירה. בדרשה שנשאתי באותו היום בחרתי לקשור בין עבודת הקודש עליה מדברת הפרשה, לבין עבודת האהבה הבאה לידי ביטוי בחיי המשפחה וביחסים שבין אדם לאדם.

בפרוייקט התנ"ך במרשתת בחרתי בפסוק "ועשית את-נרותיה, שבעה; והעלה, את-נרותיה, והאיר, על-עבר פניה" (שמות כ"ה, פסוק לז), וצרפתי פרשנות ברוח רשימה זו.

התמונות מתוך אתר הצילומים היפהפה של הווארד שץ