jump to navigation

למנוע את האונס הבא: איך לדבר עם בני ובנות נוער על הטרדות מיניות 25 בדצמבר 2013

Posted by Keren Fite in פמיניזם בנעלי בית.
Tags: , , , , , , , , , , ,
add a comment

13 נערים בגילאי 12-14 נעצרו בחשד לאונס נערה בת 12 בשטח בית ספר. "אנחנו המומים," אומרים ההורים, ומספרים עד כמה זה לא מתאים לילד שלהם. "מדובר בבני טובים," מספרים לנו עורכי הדין, ומוסיפים וקובעים "הם ממש ילדים, צריך לטפל בזה בפן החינוכי."

ושוב אנחנו שומעים שהם בני טובים, והיא למעשה רצתה את זה.

הרבה דיו נשפך בהסברים על החשיפה המתמדת לתכנים אלימים ומיניים בתוכניות טלביזיה ובקולנוע, אבל האתגר הגדול בתודעה הפמיניסטית הוא היכולת לממש אותה בחיי היומיום, ועוד יותר מכך למנוע את האונס הבא. כי כשמדובר בילדים שלנו, אנחנו לא רוצים להגיע למצב של הטרדה מינית או אונס.

דברו איתם

הסטטיסטיקה אומרת שברוב מקרי האונס וההטרדה המינית הפגיעה מגיעה מידי אדם מוכר, אדם שהנער או הנערה מכירים. ולא במקרה אני מדברת בלשון זכר ונקבה. רוב נפגעי הטרדות מיניות הן נפגעות, אך מיעוט מתוך נפגעי האונס הם נערים, ולכן חשוב לדבר עם בני ובנות הנוער, ולא לקיים את השיחה רק עם הנערות. בכל מקרה של הטרדה מינית יש לפחות שניים, והמציאות לא תשתנה אם נדבר רק עם הנערות.

התחלנו לדבר על הטרדות מיניות כשילדי הבית היו צעירים מאוד. התכנים של השיחה הפכו מורכבים ומפורטים לאורך השנים, לפי גיל הילדים ולפי ההקשר. מה שחשוב בעיני בשיחות מהסוג הזה הוא שיהיו ישירות ומפורשות, ושיגעו בדוגמאות רלוונטיות מתוך חיי היומיום של הילדים, ולא יסתפקו בהתייחסות כללית למקרים רחוקים שקורים לאנשים אחרים ששומעים עליהם בחדשות.

כשלוחם-האור היה בן 8, ועמד לצאת למחנה נוער בפעם הראשונה, נסיעה שכללה לינה בשטח, ההכנות לטיול כללו גם שיחה בנושא הטרדה מינית.

– אני רוצה לדבר איתך ילד, אמרתי בענייניות, מנתקת אותו לרגע ממהומת אריזת הציוד, כשאתה הולך לשירותים או למקלחת, שים לב אם מישהו נכנס ביחד איתך.

– למה שמישהו ירצה להכנס איתי לשירותים? הוא שאל בפליאה.

– כי לפעמים יש נערים שנמשכים לנערים אחרים, זה יכול להיות מישהו שאתה מכיר מהשכבה, זה יכול להיות מדריך.

– אבל מה הם רוצים לעשות איתי בשירותים? הוא תלה בי עיניים גדולות, תמהות.

– אולי לגעת בך, אולי לעשות דברים אחרים. מה שחשוב הוא שאם זה קורה, שתדע שזה בסדר גמור לצעוק, להגיד לא, ולברוח החוצה מהשירותים, או מהמקלחות. ואם זה קורה, תגיד למי שנמצא בחוץ, למדריכים אחרים, אל תשמור את זה בשקט, אמרתי, ותתקשר מיד הביתה, ונבוא לקחת אותך

כשגיליתי שבבית הספר של מלכת-השמים משחקים משחקי אמת או חובה, שאלתי מה עושים במשחקים האלה.

– שום דבר מיוחד אמא, זה סתם בשביל צחוקים, היא ענתה

– כן, אבל לפעמים יכולים לבקש שתנשקי משהו, ואת לא תרצי, אמרתי, משהו כזה קרה?

– לא! היא אמרה, מה פתאום?

– כי לפעמים ילדים וילדות בגיל שלכם מסתקרנים ורוצים לנסות דברים. חשוב לי שתדעי שמותר לך להגיד לא. זה בסדר. ואם צוחקים עליך או אומרים שאת חייבת, זה בסדר לומר לא, ולהתקשר הביתה, וללכת משם

לפני מסיבות כיתתיות, לפני שהיא יוצאת לישון אצל חברה, אני מוודאת שהבנות ישנות בנפרד מהבנים, ומזכירה:

– יכול להיות שמישהו יתקרב אליך בלילה. זה יכול להיות ילד מהכיתה, או אח או אבא של הילדה, אולי חבר מבוגר שנמצא שם. אם זה קורה, תגידי לא, תצעקי, אל תשארי בשקט, ותתקשרי הביתה

– מה זאת אומרת יתקרב, כאילו ישן לידי? היא שואלת

– זה יתחיל בהתקרבות, אני עונה, אבל אז הוא ינסה לגעת בך. אולי בהתחלה זה יהיה מסקרן, אולי אפילו נעים. לגוף יש דרך להגיב עוד לפני שהראש שלך יבין מה קורה. ועדיין, אם זה קורה, גם אם היה נעים בהתחלה, ברגע שאת לא רוצה תגידי לא! ותלכי משם. ובכלל, הוספתי, לדעתי את צעירה מכדי לדעת באמת אם את רוצה יחסים פיזיים. יש לך עוד שנים ארוכות בשביל לפתח יחסים עם בנים. לא חייבים להתחיל בגיל 11 גם אם אתם סקרנים.

השיחה עניינית לחלוטין, ונטולת הגדרות טוב ורע. זה לא דיון אינטלקטואלי או מוסרי. זה גם לא דיון להעלאת מודעות פמיניסטית. זו שיחה תכליתית עם הנחיות ברורות בנוגע למה לעשות אם מישהו נוגע בך, ואיך לזהות את הסימנים המקדימים ולברוח לפני שזה מסתבך.

תבעטי לו בביצים

יש ויכוח האם במקרים של הטרדה מינית או אונס הקורבן צריך להתנגד בכח, או לחילופין לשמור על חייו במצבי איום. אם נחזור לסטטיסטיקה, מקרים של הטרדה מינית ואונס על ידי אדם קרוב ברוב המקרים לא מתרחשים בהקשר של איום פיזי על חיי הקורבן. האיום במקרים כאלו הוא על שמה הטוב של הקורבן בנוסח, "אנחנו נספר לכולם," או דרישת אתנן בתמורה לקירבה לחזקים ולמקובלים. דווקא במקרים כאלו, לעיתים בריחה אינה אפשרית, והתנגדות פיזית מאפשרת אמירה ברורה של לא! גם כשהמילים לא שם כדי לעזור. צעקה ודיבור מוציאים את הקורבן ממעמד אשם ומתבייש נוסח "היא רצתה את זה," אל מעמד של נביא מוכיח בשער המצביע על התועבה, מוציא את המעשה המגונה אל האור, מצביע אל התוקף ומציג אותו בדיוק כפי שהוא: אלים, תוקפני וחסר כל הצדקה.

Rape of Tamar Eustache Le Sueur 1640 במצב מיידי של איום בו התוקף לא מקבל לא בתור תשובה קבילה, מותר גם לעזוב את דרכי הנועם והשכנוע, ולומר אמירה נחרצת במעשים: להרביץ או לברוח. אנחנו לא מעודדים אלימות, ובדרך כלל ממליצים על בריחה מאשר על קרב אגרופים עם התוקף, אבל בשיחות על הטרדה מינית (או כל הטרדה גופנית אחרת), אלימות היא גם תשובה אפשרית, כשכל האמצעים האחרים כשלו. בהקשר זה מלכת השמים למדה שיעור חשוב כבר בגן.

ר' חווה תקופה של שריטות. הוא תקף בעיקר את הבנות. מלכת-השמים (שהיתה אז בת 3) החלה לחזור הביתה עם פסים אדומים לאורך לחייה. שריטות חדשות עיטרו את פניה, עוד לפני שהישנות הספיקו להגליד.

מה לא ניסינו? הגננות הסבירו לילד שלא מרביצים ולא שורטים, יצרו עבורו "פינת כעס", מקום בו מותר להרביץ לכריות ולפרוק את הכעס בדרך לא מזיקה, ביוזמתי נכללו עבודות יצירה המאפשרות הפעלה מוטורית של האצבעות המדמה שריטה. ולמרות כל ההסברים והיוזמות, הילד המשיך לשרוט.

אחרי כמה שבועות של ניסיונות כושלים להתמודד עם התוקפנות בדרכי שלום, מלכת-השמים ואני יזמנו פגישת חמ"ל. "כשהוא בא לשרוט אותך, אל תבכי", אמרתי, "עשי לו כואב". הילדה התבוננה בי בשקט. "יש לו תלתלים יפים וארוכים", הזכרתי לה, "תתפסי אותם ותמשכי", אמרתי, "ואם הוא ממשיך לשרוט, תבעטי לו בביצים". מלכת-השמים חייכה.

בצהרי יום שישי באותו השבוע היא ניגשה לאבא שבא לאסוף אותה מהגן, ודיווחה בקולי קולות ובגאווה גדולה: "אבא, ר' בא לשרוט אותי ואני תפסתי אותו בשערות ומשכתי בדיוק כמו שאמא הראתה לי".

ומאז שוב לא שרט אותה אף ילד.

אבל איך אני אדע שזה לא בסדר?

יש לנו כלל אצבע בבית שנותן הכוונה טובה בנוגע למה שבסדר ולא בסדר. אם אתה עושה משהו אותו יש לך צורך להסתיר כי את מתביישת זה סימן שלא צריך לעשות את זה. בשונה מרצון לגיטימי לפרטיות, כל דבר המתקיים רק במחשכים, שאינך רוצה שתזרח עליו השמש ואינו יכול להתקיים באור, כי את מתביישת בו, מוטב שיגווע וימות מאשר יגדל ויזדהם ויצבור מוגלה.

חינוך למודעות מינית לא מתחיל בגיל 12-13 אלא בגילאים מוקדמים הרבה יותר. התרבות שלנו ספוגה אלימות ומיניות בכל פינה: בשלטי פרסומת בדרכים, בפרסומות בטלביזיה, בקליפים של מוסיקה, בתוכניות בערוץ הילדים, בסרטי קולנוע. אני לא מאמינה בהגבלות גלישה במחשב, ובהמנעות מצפיה בחדשות. אני גם לא מאמינה בהפרדה גורפת בין בנים לבין בנות. אני מאמינה בדיאלוג ובפיתוח מודעות. אני צופה איתם בתוכניות השונות, כולל מהדורת החדשות, ומדברת איתם על התכנים. בכל קיץ מתקיימת אצלנו בבית שיחה על ביגוד חושפני ודיוני עומק על מי קובע מה זה יפה, והאם באמת נשים הולכות בביגוד חשוף "כי חם," כי הן נהנות מהמבטים המעריצים, או כי זה מה שהאופנה "דורשת." הדיאלוג אינו חד-פעמי אלא מתמשך, וראוי שיהיה מתמשך, כי מודעות היא דבר הדורש טיפוח ותחזוקה.

 

*התמונה: אונס תמר של יוסטש לה סור ( Eustache Le Sueur)

ספר שמואל מספר על אונס תמר בת דוד. לאחר שאונס אותה אחיה-למחצה, תמר אינה אוספת חרפתה וחיה בבושה ובדממה, אלא יוצאת אל הרחוב וזועקת, מוחה על העוול שנעשה לה: וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל-רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה; וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה (שמואל ב', י"ג, י"ט).

והגדת לבתך: כוס מרים 15 במרץ 2013

Posted by Keren Fite in פמיניזם בנעלי בית, פסח, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , ,
2 comments

בשנים האחרונות מתפתח מנהג סדר נשים, סדר לנשים בלבד הנערך לפני סדר הפסח עצמו. במהלך סדר זה מספרים את סיפורן של שפרה, פועה, מרים, יוכבד ובת פרעה, הנשים שלקחו חלק ביציאת מצרים, אך קולן לא נשמע בהגדה עצמה.

היוזמה יפה מאוד, אך משאירה את הנשים ואת סיפורן בסוג של עזרת נשים: נפרדות ומבודדות בקרב עצמן. השנה, עשו לכן מנהג חירות, והכניסו את סיפורן של הנשים אל סדר פסח עצמו

באר מרים וכוס מרים

מרים, אחות משה, היתה נביאה בזכות עצמה. יש המפרשים כי חזתה את הולדת משה ואת גאולת העם: "בן יוולד לך אימי, והוא יושיע את ישראל." מרים הוליכה את הנשים בריקוד ובשיר בחציית ים סוף. בזכות מרים ליוותה את העם באר מים חיים במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר.

דמותה של מרים מסמלת חיים, התחדשות, ומנהיגות נשית. עם השנים התפתחה מסורת של הוספת כוס מרים לסדר הפסח: כוס מים חיים הנמזגת בתחילת הסדר, או אחרי מניית עשרת המכות או בסיום הסדר במקביל לכוסו של אליהו. מאחר ומדובר במנהג חדש יחסית, ישנה חירות בבחירת אופן שילובו של מנהג כוס מרים בטקס החג.

איך להכין כוס מרים

השבוע שלפני הפסח הוא זמן נהדר לגייס את הילדים והמבוגרים לפעילות יצירתית לקראת החג

MiriamCupBeginning

 

מה צריך?

  • כוסות יין מזכוכית
  • צבעי זכוכית
  • מכחולים
  • הרבה רצון טוב והתלהבות

 

 

 

MiriamCupWorking

 

תוך כדי הכנת כוסות מרים אפשר לספר את סיפורה של מרים, ולהסביר את מקורו של המנהג החדש שנועד להזכיר ולהכליל את סיפורי הנשים כחלק מטקס סדר הפסח

 

 

 

MiriamCupFinal

 

בזמן סדר הפסח

מזגו מים חיים אל כוס מרים וברכו

זאֹת כּוֹס מִרְיָם, כּוֹס מַיִם חַיִּים,
זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם

חג חירות שמח!

 

 

ועוד הצעה לברכה נשית בשולחן הסדר: מנהג חרוסת זכר לתפוח

Read this post in English

אבל איזו ברירה יש? איך אפשר לשנות את הסיפור? כמה הרהורים על הורות אחרת 12 במרץ 2013

Posted by Keren Fite in יום האישה, משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, פמיניזם בנעלי בית.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

"את צודקת", אמרה לי א', "הקונפליקט הזה של אמהות ועבודה הוא שחוק ומוכר. אבל עדיין הקונפליקט אמיתי, וכולנו כלואות בתוך המאבק הזה. יש בכלל איזה דרך החוצה?"

"אני לא חושבת שיש דרך רק אחת", עניתי, "וגם אם יש דרכים החוצה, הן עדיין בתהליך התהוות."

עיקרון הרצף ושוק העבודה

את הדרך שלי החוצה התחלתי עם "עקרון הרצף" של ג'יין לידלוף. קיבלתי את הספר במתנה כשנולד בני הבכור. אחד הטיעונים המרכזיים בספר הוא שעל מנת ליצור ילדים בריאים ומאושרים יש לשאת את הילד צמוד לגוף, רצוי לגופה של אימו. למרבית האירוניה מהר מאוד הסתבר שהילד קרא והפנים את עקרונות הספר הרבה לפני, ולא היה מוכן להמצא בשום מקום אחר חוץ מאשר על הידיים, מה שגרם לי לתעב את ספרה של לידלוף בקריאה ראשונה.

למה לתעב? משום שלידלוף טוענת ש"אם יבינו האימהות את החשיבות הרבה של נוכחותן בשנה הראשונה לחיי התינוק, הן עשויות לוותר על עבודתן כדי למנוע את החסכים שעלולים… להזיק לתינוק". ועוד יותר מכך, לידלוף מכריזה כי "עוד לפני שהפכנו להומו סאפיינס היו לנו אינסטינקטים מדויקים ומיומנים להפליא בכל פרט ופרט הנוגע לגידול ילדים."

"תאוריית הרצף" מתאר את החברה המערבית כחברה חולה המנותקת משורשיה הטבעיים, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה ש"טבע" הוא מושג טעון ומורכב לא פחות מהמושג "תרבות." מקריאת הפרק האישי בספר, ברור שלידלוף עברה חוויה משמעותית במהלך שהותה עם השבטים האינדיאנים בדרום אמריקה. אלא שתרגום החוויה לתיאוריה גורפת על המין האנושי, היא הגורמת לכשל הטמון בספר.

לידלוף מתעלמת בנוחיות מהעובדה ש"אינסטינקטים" לא בהכרח מובילים לדפוסי הורות מקובלים, וכי קשה מאוד להוכיח את קיומו של דגם אחד נכון של הורות. במובנים רבים לידלוף שבויה בתפיסה הרואה באם את המטפלת העיקרית והמשמעותית ביותר עבור תינוקה, ואת תקופת הינקות כתקופה המכוננת והמשפיעה ביותר על חיי האדם הבוגר.

אבל, למרות הדחיה הראשונית כלפי הספר, הטענה כי "אמהות [אינן צריכות להתרכז] רק בדאגה לתינוק, אלא בעשיה ההולמת אנשים בוגרים ואינטליגנטים", היתה מסקרנת ומושכת מספיק כדי שאקרא בו בפעם השניה. בעוונותי השהות המתמדת בבית עם הבן שלי שיעממה אותי עד מוות, ונדמה היה לי כי שנינו ראויים לגורל טוב יותר.

הטענה המעניינת בספרה של לידוף היא שההפרדה בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים היא הפרדה מלאכותית ושגויה. את הטענה הזו מעלה גם פיליפ אריאס ב"היסטוריה של ילדות." ההבדל בין שניהם הוא שאריאס טוען שהאופן בו אנו תופסים ילדים נובע מהבניה תרבותית. בשונה ממנו, לידלוף טוענת שדרכם של השבטים האינדיאנים היא מהותית אינסטנקטיבית ומולדת.

מה שעניין אותי כאמא טריה היתה העובדה שבתפיסה שאינה מבחינה בין ילד לבין מבוגר, אין כל סיבה להפוך את הילד למרכז עולמה של אימו, אלא יש לשלב אותו בחיי העשיה שלה. יותר מכך, הילד אינו "טוב" או "רע", אין צורך "לעצב" אותו אל תוך תבנית מסויימת, והטיפול בילד אינו בהכרח "עבודה" של האם ובודאי שאינו ה"קריירה" שלה.

tierney-gearon-1

אלא שבמציאות ההפרדה בין עולם העבודה המונע על ידי כללים של תחרות, הישגים ושיקולי עלות תועלת לבין עולם הבית והמשפחה הפועל לפי עקרונות של אהבה ונתינה ללא תמורה הופכת את שילובם של הילדים בתוך עולם המבוגרים לבלתי אפשרית, אם לא מופרכת מיסודה. מעטים הם מקומות העבודה המסכימים לקבל אמהות ביחד עם התינוקות שלהן, או מסוגלים לאפשר הנקה ו/או נשיאה מתמדת של התינוק.

פתרון אפשרי אחד הוא לוותר מראש על הניסיון לשלב בין העולמות, ולהשאר בבית בשנים בהן הילדים צעירים. ברוב המקרים האם היא המוותרת. להחלטה הזאת יש השלכות משמעותיות על עצמאותן הכלכלית של נשים, על יכולת ההשתכרות שלהן ועל סיכויהן להשתלב בעתיד בשוק העבודה. פתרון אחר, גם הוא של אמהות, הוא להקים עסק עצמאי שמאפשר עבודה מהבית. ברמה כזו או אחרת פתרון כזה מאפשר לשלב את הילדים בעולם המבוגרים. הקושי כאן הוא שפיתרון זה מתאים לאמהות שתחום העיסוק שלהן ואופיין מאפשרים הקמת עסק עצמאי.

בישראל הולכת ומתהווה קבוצת מאבק, שמים את המשפחה במרכז, שטוענת שיש להתאים את מקומות העבודה למשפחה, ולא את המשפחה למקומות העבודה. כלומר, לסיים את יום העבודה בשעות סבירות ולהמנע מקביעת ישיבות אחרי השעה 16:00. מציאותי? אין לדעת. בינתיים, תנאי שוק העבודה הדינמי וחסר היציבות גורם למעבידים דווקא להדק את הפיקוח על העובדים ולאסור על עבודה מהבית.

מודל הורות משותפת

רוב הפתרונות הללו מתעלמים מקושי עיקרי אחד: הציפיה שהאם תהיה המטפלת העיקרית בילדיה, וההנחה שהבאת ילדים והטיפול בהם היא הדרך הבלעדית למימוש עצמי עבור האשה. אף אחד מהפתרונות אינו רואה באב מטפל בעל יכולת בילדיו, ובמובנים רבים חלוקת העבודה השמרנית בין גברים-מפרנסים לבין נשים-מטפלות נשמרת.

פתרון מאתגר אחר הוא מודל "הורות משותפת." לפי מודל הורות זה שני ההורים לוקחים חלק שווה בעבודות הבית, בטיפול בילדים ובפרנסת המשפחה. המחיר העיקרי הוא בעיקר כלכלי. שני בני הזוג מחוייבים לעבודה חלקית וכפועל יוצא הכנסתם המשותפת יורדת. יש גם מחיר מקצועי: שני בני הזוג מוותרים על אפשרויות קידום פוטנציאליות למען הטיפול במשפחה. מעבר לאתגר הכלכלי והמקצועי, מצוי אתגר מורכב יותר של שינוי דפוסי התנהגות ודרכי חשיבה מקובלות בהתנהלות הזוגית, ושילובו של מודל הורות יוצא דופן עם עולם עבודה תובעני.

המקרה של מארק ואיימי וואשון מוכיח עד כמה מודל ההורות המשותפת הוא מאתגר ומאוד לא ברור מאליו או "אינסטנקטיבי" כמו שנטען ב"תאוריית הרצף". בשעה שמקומות עבודה הפנימו את זכותה של האם לחופשת לידה ולמעבר לשבוע עבודה מופחת שעות, עבור גברים אפשרות כזו אינה לגיטימית. כשמארק חיפש עבודה חלקית איש לא הזמין אותו לראיונות. כאשר השמיט את הנושא מקורות החיים שלו, הוא זומן לראיונות, אבל האווירה החברית החמה התחלפה במהירות לריחוק קריר כשהציג את בקשתו לעבוד ארבעה ימים בשבוע. בסופו של דבר מארק מצא עבודה בתחום השיווק. בימים בהם הוא יוצא מוקדם מהמשרד, הוא משתדל לא לבלוט יותר מידי בשטח. הוא לא מתבייש בבחירות שבחר בחייו. הוא פשוט אינו מעוניין להפוך אותן לנושא לדיון במשרד.

אם הגבר מתמודד עם ציפיות חברתיות ונורמות עבודה נוקשות, האשה צריכה להתמודד עם הויתור על היותה המומחית הבלבדית לטיפול בילדיה. בבוקר הראשון של חזרתה לעבודה איימי הכינה עבור מארק רשימת הנחיות כיצד לנהוג עם התינוקת ומה לעשות איתה במהלך היום. מארק התבונן בה לרגע כשהושיטה לו את הרשימה, ואז קרע את הדף לחתיכות קטנות. בלי מילים הוא אמר לה: הניחי לי להתמודד בדרכי שלי. איימי נאלצה ללמוד לקבל הורות אחרת, הורות שדרכה וסיגנונה שייכים למארק ושונים משלה. שני בני הזוג למדו להכיר בלגיטימיות של שני סגנונות הורות תחת קורת גג אחת, ולנהל משא ומתן על גבולותיו של השוני.

התמונה: מתוך התערוכה “אני מצלמה” (2001) של  טירני גירון. גירון תיעדה את מסע הפיכתה לאם, ואת הקשיים הרגשיים שליוו את היווצרותה של המשפחה, והתפרקותם של נישואיה. גירון יוצרת תמונות צבעוניות הלוכדות רגעים של קסם ובלבול במפגש בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים. מתוך התרסה, בלבול ושאלה המצולמים מביטים ישירות אל הצופה ומזמינים אותה להתעמת עימם, להתעמת עם עצמה

אחיותי, אתן פשוט מטומטמות 14 ביוני 2006

Posted by Keren Fite in פמיניזם בנעלי בית.
Tags: , , , , , , ,
4 comments

הוידאו-קליפ של פינק לשיר "בנות מטומטמות" שודר לראשונה ב- MTV בחודש ינואר, וזוכה מאז לשפע תגובות מעורבות, מאהדה והסכמה ועד ביקורת.

פינק לועגת במילות השיר ובדימויים החזותיים בוידאו-קליפ לדימוי הבלונדינית המטומטמת, שעיקר קיומה נשען על מראה חיצוני, קניות וחיבתם של גברים. מעבר ללעג הארסי, פינק מכוונת חיצי ביקורת כנגד אידאל הרזון הנשי, שגורם לבנות ללקות באנורקסיה, וכנגד אידאל היופי הנשי,  הרחוק מהמציאות, שגורם לנשים להתמסר לסכין המנתחים הפלסטיים.

הוידאו-קליפ מציג נערה במועדון ריקודים המקיאה בשירותים כשהיא מצהירה "אני אהיה רזונת", ואשה השוכבת על שולחן הניתוחים, מסומנת לקראת הניתוח שיהפוך אותה למגנט-גברים, לאחר שנדחתה במועדון הכושר לטובת נערה בעלת שדיים עצומי מימדים.

במקביל לשאלה האירונית "מה קרה לחזון האשה-הנשיאה ?", השיר תוקף ידועניות בנוסח פאריס הילטון, שהפכו את הטימטום לקריירה, ועבורן נוצר כינוי הלעג מְפוּרְסְתוּמָה (celebutard).

הטענה הרווחת כנגד הוידאו-קליפ היא שפינק תוקפת באגרסיביות את הנשים, במקום לתקוף את השיטה המדכאת אותן. אידיאל היופי הנשי הרזה והמושלם בו מאביסה התרבות הפופולרית את בני הנוער, מציב את האשה החכמה כניגוד לאשה היפה, והתרבות הצרכנית היא המציגה את האשה כאובייקט מין שזכות קיומו תלויה בתשומת לב גברית, ומעודדת שטחיות נשית על חשבון חשיבה עצמאית.

בראיון עם אופרה וינפרי מסבירה פינק שהתכוונה לבקר את הנשים המשתפות פעולה עם הדיכוי. לטענתה, טמטום נשי כיום הוא אקט פרפורמטיבי בו בוחרות נשים צעירות על מנת להתקדם בחברה שלא מאפשרת להן הצגה לגיטימית של יכולותיהן האינטלקטואליות. האירוניה היא, שפינק עצמה השתמשה באסטרטגיה דומה במהלך השלבים הראשונים בקריירה המוסיקלית שלה. למרות זאת, ואולי דווקא בגלל התנסותה האישית, היא טוענת "הצירוף 'אשה חכמה וסקסית' לא צריך להתפס כבלתי אפשרי". בשיר עצמו היא מבקשת לראות יותר נשים שאפתניות, גם אם מחיר השאפתנות הנשית הוא דחייה חברתית.

יותר משהיא תוקפת את ה"בנות המטומטמות" עצמן, פינק מוחה כנגד העוצמה האדירה של התרבות הפופולרית השוטפת את מוחן של הנשים. היא-עצמה מופיעה בוידאו-קליפ כמי שזועקת כנגד העוול, ובו זמנית כמי שמהווה קורבן שלו, או, לחילופין, כמי שמנצלת, שלא לטובתה, את דימוי הבלונדינית המטומטמת: כאשה בחליפה מחוייטת, כזמרת העוגבת על מכונית מלאה קצף, כנערה המנסה נואשות לזכות בתשומת לב גברית והבוחרת, בלית ברירה, לעבור ניתוחים פלסטיים שונים, כבלונדינית מטומטמת העוסקת בקניות, וכנערה אנורקטית המקיאה כדי להיות רזה.

הביקורת הארסית מצביעה באכזריות על מלכודת הדיכוי, אך אינה מצליחה להציע דרך חלופית  מעבר לדיכוטומיה בין נשים-מדוכאות / גברים-שליטים. השיר מציג ילדה הצופה בכל הדימויים הנשיים בטלויזיה, ובוחרת לבסוף לצאת למשחק פוטבול במקום לשחק בבובות. למעשה, כדי לצאת ממשוואת הדיכוי הנשי הילדה נדרשת לבחור בסממנים גבריים, חליפת עסקים או משחק פוטבול, שנתפסים כסמלים של עוצמה, ואין אף מודל חיקוי המציג את מודל האשה החכמה, הסקסית והשאפתנית כמודל לגיטימי או מציאותי.

קישורים נלווים:

מילות השיר, "בנות מטומטמות"

הוידאו-קליפ ב- YouTube

הראיון של פינק אצל אופרה וינפרי

המתמטיקאיות שתכנתו את המחשב הראשון 8 ביוני 2006

Posted by Keren Fite in פמיניזם בנעלי בית.
Tags: , , , ,
11 comments

רבים יודעים שאניאק (ENIAC), המחשב הראשון, נוצר בשנת 1945. מעטים יודעים שמתמטיקאיות היו אלו שגרמו לו לפעול.

המחשב הראשון, שתפס חדר שלם, נבנה על יד צוות של מהנדסים-גברים, שגם זכו לכל התהילה. אולם את התוכנה שגרמה לאוסף הקופסאות, המתגים והצינורות להפוך למחשב, פיתחה קבוצה של נשים-מתמטיקאיות, אותן שכר הצבא האמריקאי במקור כדי לבצע חישובים בליסטיים.

קת'לין מקנולטי מושלי אנטונלי, ג'ין ג'נינגס בארטיק, בטי סניידר הולברטון, מרילין ווסקוף מלצר, פרנסס בליאס ספנס ורות' ליכטרמן טייטלבאום, היו בצוות שיצר את התוכנה. באותם הימים משמעותו של תכנות היתה העברה פיזית של מידע ושדרים אלקטרוניים דרך המכונה הענקית. כתיבת תוכנה הגיעה בהמשך.

"לא היו שום מדריכים", מספרת אנטונלי, "קיבלנו את כל התוכניות ולמדנו כל חלק במכשיר הענק בעיון. למעשה, לימדנו את עצמנו לתכנת".

"זה היה מרתק", נזכרת בארטיק, "כשהמח שלך מתקדם במהירות האור, זה כיף גדול".

לא רק שהעבודה היתה מעניינת, אלא ששכרה היה בצידה. הצבא שילם לנשים משכורות גבוהות. אולם, תרבות הפרברים שהחלה מתפתחת בארצות-הברית שאחרי מלחמת העולם השניה, והלחץ הכבד להקים משפחות החלו לפרק את הצוות.

למרות זאת, לא כל הנשים עזבו. טייטלבאום, אנטונלי וספנס נשארו לעבוד בצבא למשך מספר שנים, ואף לימדו נשים אחרות כיצד לתכנת. הולברטון עבדה עד גיל פרישה בועדות שקבעו סטנדרטים למחשוב.

בהמשך אנטונלי נישאה לג'ון מושלי, מי שייסד את חברת יוניבק, והפכה ליועצת ביתית לענייני מחשבים, תוך כדי גידול שבעה ילדים. "ג'ון הביא הביתה כל רעיון חדש ובחן אותו איתי", מספרת אנטונלי, "אני מניחה שהיום היו משלמים לי על העבודה הזו".

בשנת 1975 הועדה להנצחת פרוייקט אניאק, שכחה את המתמטיקאיות המתכנתות. בארטיק התקשרה למחות באוזני המארגנים.

פרוייקט "נשים בטכנולוגיה", שנועד להנציח את מקומן של נשים בקידום המדע, ליצור מודלים של חיקוי עבור בנות, ולעודד חינוך נשים לטכנולוגיה, העניק להן מחדש את מקומן בהיסטוריה.

הרשומה מבוססת על המאמר:

Kathleen Melymuka, "Mothers of Invention". Computerworld, Nov. 16th 1998

סיפורים נוספים אפשר למצוא באתר "נשים בטכנולוגיה"

מ"בובה" למדענית 7 ביוני 2006

Posted by Keren Fite in פמיניזם בנעלי בית.
Tags: , , , , , ,
11 comments

אחרי שנים של לימודי תאוריות פמיניסטיות, אמהות לבן ולבת היא תרגול יום יומי של גישור בין תיאוריה לבין מעשה. מודעות לציפיות החברתיות שמגדירות את תפקידי המגדר, ולתסריטים התרבותיים שמנהלים את חיינו אם נרצה או לא נרצה, מצד אחד, תוך ניסיון ליצור שינוי תודעתי והתנהגותי, מצד שני.

כשלוחם-האור חוגג יום הולדת הוא מקבל משחקים חינוכיים למיניהם, מרכישת קריאה ועד תרגול חשבון, או לחילופין, כלי משחית מגוונים הכוללים לוחמים וכלי נשק שונים ומשונים. "אחר כך", אני חושבת בעצב, "יטענו שבנים הם אלימים מטבעם".

מלכת-השמים, לעומתו, מקבלת חרוזים, סרטים לשיער, ערכת איפור (ליום הולדת ארבע!), ובובות מכל הסוגים. "ואז", ממשיך לדבר בתוכי הקול הקטן, "יאמרו שבנות הן גנדרניות, שטחיות ומתעניינות רק במראה שלהן, ולא בלימודים".

כשסבא-של רוצה להסביר דבר מה הנוגע למגנטיות, לגוף האדם או לכוכבי השמים, הוא מזמין את לוחם-האור להרצאה כולל הדגמות. כשהוא רוצה חיבוק הוא מתכרבל עם מלכת-השמים. כששאלתי בעדינות למה אינו מזמין גם אותה לשיחה על מטוסים, הוא טען שהיא "לא מתעניינת". והקול הקטן הוסיף, "ובעוד שנים יטענו שאין לה תפיסה מתמטית וחוש הנדסי", וכי איך היא תפתח תפיסה מתמטית וחוש הנדסי אם מעודדים אותה לשחק בבובות?

היה לי ברור שאיש לא יודה לי על נאום חוצב להבות בנוגע להתניות חברתיות, ולאופן בו הן יוצרות הבדלים בין גברים לבין נשים. בהחלט יתכן שבכלל לא יבינו על מה אני מדברת, כי הרי "זה טבעי". עם כל ההבנה לתסכול העומד מאחורי הצעקנות המיוחסת לפמיניסטיות, מי שרוצה שיקשיבו לה, מוטב לה לדבר ולא לצעוק. או, טוב יותר, מוטב לה לעשות.

אז החלטתי לעשות מעשה. בשבת הזאת, כשהזמינו את לוחם-האור להדגמה חיה של מגנטיות וכוח חשמלי, שאלתי את מלכת-השמים "גם אנחנו רוצות לשמוע, נכון ?". לאור העובדה שבגיל הזה כל מה שאמא עושה הוא מעניין, זכיתי לתגובה נלהבת, והצטרפנו אל הבנים.

סבא דיבר רק אל לוחם-האור, בלשון זכר. תוך כדי ההדגמה, פצחתי בהשתפות פעילה. "בואי נראה איך זה עובד", הצעתי, ומלכת-השמים הצטרפה בחדווה, רדפה מגנטים ויצרה מתח חשמלי. "אתה רואה", אמרתי לסבא בשקט, "היא מתעניינת, אולי תסביר לה בלשון נקבה?". בפעם השלישית, בערך, המסר עבר. קשה מאוד לשבור תבניות של הרגל.

"כשאגדל אני רוצה להיות מדען", הצהיר לוחם-האור וגרם לסבא פרץ של נחת. "ואת", שאלתי, "את רוצה להיות מדענית?". עוד לפני שמלכת-השמים הספיקה לענות, סבא הצהיר בחיוך גדול, "לא, היא בובה".

"היא לא בובה, היא ילדה", אמרתי בחינניות, בולעת את שאגות המלחמה, "ויש הרבה נשים מדעניות", הוספתי. ואז שאלתי, "אתם יודעים שאת המחשב עליו אתם עובדים היום, פיתחו מתמטיקאיות בזמן מלחמת העולם השניה?".

אחר-כך, כשסבא קרא סיפור והסביר על מערכת השמש, שוב בלשון זכר, שמעתי את מלכת-השמים נוזפת בו, "סבא, תדבר גם אלי, גם אני רוצה לשמוע".

ככה הופכת בובה למדענית.

עוד בנושא:

המתמטיקאיות שתכנתו את המחשב הראשון