הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

נשים בספורט (1): על צניעות, הפרדה בין נשים לבין גברים, והעצמת נשים 24 ביוני 2014

קבוצת המתעמלות באיזורי הוזמנה להופיע ביישוב דתי באירוע לנשים בלבד. ההסבר להפרדה בין נשים לבין גברים (הפרדה שמנעה מאבותיהן של הבנות המופיעות לצפות בהופעה) היתה שהמופע יעודד נערות מרקע דתי להשתתף בחוגי ההתעמלות השונים, וכי ההשתתפות בחוגים אלו תעצים אותן.

יש רק בעיה אחת עם הטיעון היפה הזה. לדבר בשם העצמת נשים מצד אחד, אך מצד שני לומר לנערות המופיעות שהן לא ראויות להופיע בפני גברים בשל שיקולי צניעות היא מעין גול עצמי שבמקום לקדם את העצמת הנשים מביא לדשדוש במקום. הדרישה לצניעות נובעת מתפיסה לפיה שהאשה הינה יצור מפתה שראוי שיורחק מהזירה הציבורית. בהתאמה, תפיסה זו מניחה כי הגבר (ובהקשר זה אבותיהן של הבנות המופיעות) מתקשה לשלוט בייצרו המיני.

כשסירבתי לאשר לבתי להשתתף במופע התבקשתי "לא לערב פוליטיקה." זו רק הופעה אמרו לי, ואנחנו רוצים להתחשב ברגשות התושבים הדתיים, ולקדם את הספורט. וזהו לב הענין: הנשים פורצות הדרך שנאבקו למען השתתפותן של נשים בספורט, לא היו מנומסות, ובודאי שלא התחשבו ברגשותיהם של מי שאמרו להן שאין זה ראוי שיופיעו בציבור, או שהן חסרות יכולת פיזית או מנטלית, או שאין זה מטבעה של האשה להיות תחרותית.

הדחף שהוביל אותן להתחרות ולנצח היה אולי אישי, אבל המעשה שעשו היה פוליטי ויצר שינוי בחקיקה ובהקצאת תקציבים שאיפשרו את השתתפותן של נערות ונשים בענפי ספורט שונים.

סיפורה של רוברטה "בובי" גיב: האשה הראשונה שהשתתפה במרוץ בוסטון

רוברטה "בובי" גיב, האשה הראשונה שהשתתפה במרתון בוסטון, ניפצה סטראוטיפים בנוגע ליכולותיהן של נשים. בשנת 1966 היא מגישה מועמדותה להשתתפות במרתון בוסטון, אך מקבלת מכתב דחיה. ויל קלוני, המנהל האחראי על המרוץ כותב לה כי לנשים אין את היכולת הפיזית שתאפשר להן לרוץ 26 מייל (כ- 42 ק"מ) ומעבר לכך חוקי הספורט הבין-לאומי לא מאפשרים לנשים להשתתף במרוץ.

לו היתה רוברטה מנומסת, או מתחשבת ברגשותיהם של מי שאוחזים בדיעות קדומות בנוגע ליכולתן של נשים, היא היתה נשארת בבית. לשמחתנו, אחרי שהתגברה על התדהמה נוכח התשובה השלילית, היא יוצאת להשתתף במרוץ, ללא אישור רשמי, כדי להוכיח את יכולתה בפרט ואת יכולתן של נשים בכלל:

"באותו הרגע הבנתי שאני רצה למען מטרה גדולה יותר מהאתגר האישי שלי. אני רצה כדי לשנות את הדרך בה אנשים חושבים. ישנה אמונה שגויה שמונעת מחצי מאוכלוסיית העולם לחוות את החיים במלואם. אני האמנתי שאם אדם, גבר או אשה, יכול למצוא את שלוות הנפש שאני מצאתי בריצה, העולם יהיה מקום טוב, מאושר ובריא יותר.

זה הרי מלכוד 22; כיצד תוכלי להוכיח שאת מסוגלת לעשות משהו, כשמונעים ממך לעשות אותו? ואם נשים מסוגלות לעשות זאת, אילו עוד דברים הן יכולות לעשות עליהם נאמר להן שזה בלתי אפשרי?"

רוברטה מצטרפת למרוץ עם יריית הפתיחה. "פחדתי שימנעו ממני לרוץ ולכן לבשתי את הסווטשרט של אחי כשהקפוצ'ון מכסה את ראשי. להפתעתי כשהגברים שרצו לצידי זיהו שאני אשה, הם לא מנעו ממני לרוץ. להיפך, הם דווקא עודדו אותי ואמרו שהדרך חופשית וכי הם לא ירשו לאיש להפריע לי. זה היה השלב בו הורדתי את הסווטשרט החם. כשהקהל זיהה אותי כאשה שמעתי קריאות עידוד. אשה אחת בקהל צעקה 'אווה מריה!' ובכתה מהתרגשות.

תוך כדי ריצה הרגשתי שאני מייצגת את כל הנשים. זו היתה אחריות כבדה. ידעתי שאם אכשל זה יוכיח את הדיעות הקדומות בנוגע ליכולותיהן של נשים ויחזיר אותנו 20 שנה לאחור.

בשלב האחרון של התחרות, כשנכנסתי לרחוב הרפורד, היו שם עיתונאים. הקהל הריע. מושל מסצ'וסטס בא ללחוץ את ידי. זמן הריצה שלי היה 3 שעות ו- 21 דקות. סיימתי בשליש המוביל של המשתתפים [רוברטה דורגה במקום ה- 126 במרוץ – ק.פ.].

למחרת התפרסמתי כאשה הראשונה שסיימה את מרוץ בוסטון. זה היה שינוי תודעתי. זה שינה את האופן בו חשבו על נשים, ואת הדרך בה נשים חשבו על עצמן.

אנחנו מדברים הרבה על שלום. מהו שלום? זה מצב דינמי של יחסים בין בני אדם, יחסים המבוססים על הגינות והתחשבות. יש צורך בעבודה קשה כדי שנממש את עצמנו וכדי שנאפשר לאחרים לממש את עצמם"

סילקתי מלפני את כבודי, כאדם הפושט את בגדיו: סיפורה של וואריס דירי 9 ביוני 2014

הגשם מביא למדבריות סומליה פרח בצבע צהוב-כתום בוהק. בסביבה הצחיחה של המדבר מביא הפרח הבטחה לחיים. בני השבטים הנודדים קוראים לו "וואריס," פרח המדבר.

בספר "פרח המדבר" מספרת וואריס דירי את סיפור חייה. דירי נולדה בסומליה כבת לשבט נוודי מדבר. בגיל חמש היא עוברת מילת בנות, מנהג אכזרי המקובל בקרב שבטי המדבר המוסלמים.

כנערה היא נוסעת עם דוד שלה לאנגליה, וחיה ועובדת בביתו במשך ארבע השנים בהן שירת כשגריר סומליה בלונדון. הדוד משלם לה משכורת זעומה ומסרב לשלוח אותה לבית ספר כדי ללמוד אנגלית. למרות זאת, דירי מודה לו על כך שלקח אותה לאנגליה, משום שזה המעבר ששינה את חייה.

כשמסתיימת כהונתו של הדוד כשגריר, דירי מסרבת לחזור עימו לסומליה, ונשארת בלונדון לבד. צלם ששם לב לנערה היפה ועוקב אחריה, מהווה כרטיס הכניסה שלה לחיי דוגמנות והצלחה בין-לאומית.

דירי מתארת את קשיי החיים במדבר, אך יש בה גם הערכה וגעגוע לחיים בזמן הווה, בתרבות נוודים שהיתה עד לא מזמן תרבות שבעל-פה (הכתב הסומלי נוצר רק בשנת 1973), בקרבה גדולה אל הטבע: "היינו חלק מהטבע הטהור, מהחיים הטהורים. הכרתי את החיים – לא הגנו עלי מפניהם."

ההיכרות עם החיים הטהורים היא גם היכרות עם כאב ואובדן. בגלל תנאי המחיה הבסיסיים והקשים תינוקות רבים מתים. הזמן הוא זמן הווה מוחלט: לא חוגגים ימי הולדת, לא מונים את השנים. החיים נעים לפי זמן הטבע של עונות השנה וחילופי היום והלילה. מידי בוקר מחליטים מה צריך לעשות באותו היום, ועושים כמיטב היכולת עד שיורד הלילה.

"הייתי צועדת וצועדת ימים. ימים רבים ככל שנדרש כדי למצוא מים, שכן לא היה טעם לחזור בלעדיהם. ידענו שאסור לנו לחזור בידיים ריקות: מים היו התקווה שלנו. היה עלינו להוסיף ללכת עד שמצאנו משהו. איש לא קיבל את התירוץ 'אני לא יכול'. אמי אמרה לי למצוא מים, ולכן היה עלי למצוא מים."

"בילדותי תמיד חיכיתי בכיליון עיניים לחזור הביתה בערב, לאחר שטיפלתי בבעלי החיים, רק כדי לשכב בחיקה של אמא. היא היתה מלטפת את ראשי, משרה עלי הרגשת שלווה וביטחון." אך באותו החיק החם ובאותן הידיים, האם אוחזת בדירי בת החמש, בשעה שחותכים את איבר מינה כדי לקיים את מנהג טהר-אל-בנת, מילת הבנות.

חיתוך איבר המין של הבנות נועד כדי לשמור עליהן טהורות, לוודא שהן בתולות בזמן חתונתן, ולהבטיח את נאמנותן המינית. איבר המין נתפר בצורה שמטילה מום בנשים לכל חייהן. חלק מהבנות אינן שורדות את התהליך. דירי מתארת את מותה של אחותה כתוצאה מטהר-אל-בנת.

בגיל חמש "ידעתי רק שטבחו בי בהסכמתה של אמי, ולא הבנתי למה," בגיל מבוגר יותר מבינה דירי שאימה היתה קורבן של נסיבות חיים קשות: "בשל בורות גרידא, מרבית הנשים ביבשת אפריקה חיות חיים של כאב. מי יעזור לאישה במדבר – כמו אמי – שאין לה לא כסף ולא עמדת כח? מישהו צריך להיות פֶה לילדה הקטנה שאינה יכולה להשמיע את קולה"

באומץ נדיר, הופכת דירי להיות פה לנשים המדוכאות, ומספרת בראיון למגזין "מארי קלייר" על משמעותו של טהר-אל-בנת: "מאחר שבאתי מחברה סומלית ששומרת מאוד על פרטיותה, הנושא הזה פשוט לא היה נושא שיכולתי לדבר עליו… סילקתי מלפני את כבודי, כאדם הפושט את בגדיו. הנחתי אותו הצידה והילכתי בלעדיו"

נדרש אומץ נדיר לדבר על נושא שהוא טאבו בצורה כה גלויה ופומבית: "אני מרגישה אדם לא שלם, אדם שהוטל בו מום," אומרת דירי ומודה שאינה נהנית מיחסי מין, ואין כל דרך לתקן זאת, משום שהחיתוך שבוצע בטהר-אל-בנת הטיל מום בלתי הפיך באיבר מינה.

לאחר פירסום הכתבה ב"מארי קלייר," דירי מתראיינת אצל ברברה וולטרס, ונפגשת עם ד"ר נאפיס סאדיק, מהנשים הראשונות שמחו כנגד מנהג מילת הבנות במצרים: "כאישה בוגרת, לא הייתי עוד קורבן ויכולתי לעשות מעשה," היא אומרת.

בהמשך היא הופכת לשגרירת האו"ם לביטול מנהג מילת הבנות בסומליה וברחבי העולם. עבורה, המאבק נגד מילת הבנות היא שליחות שהטיל עליה אלוהים.

"נשים אינן נקבות בעלי חיים מיוחמות… את נאמנותן יש לרכוש באמצעות אמון וחיבה, ולא באמצעות טקסים ברברים. הגיע הזמן להניח מאחורינו את המנהגים הישנים של הסבל"

ספרה של דירי עובד לסרט בשנת 2009 בבימויה של שרי הורמן