jump to navigation

אני אשוב צְמוּאה בתוך סופת מדבר: על יצירתה של זרובבלה ששונקין 18 בפברואר 2015

Posted by Keren Fite in נשים בהיסטוריה, סיפורי נשים.
Tags: , , , , ,
4 comments

זרובבלה ששונקין (1929-2004) היא משוררת ופזמונאית. ילידת תל-אביב. בתו הבכורה של אלכסנדר פן (1906-1972) מנישואיו הראשונים לאיזבלה (בלה) דון.

בוגרת מחזור ל"ו (תש"ח) בגימנסיה הרצליה, תל-אביב. שימשה כקשרית ב"הגנה". היא שהעביר את הפקודה לפיצוץ הגשרים ב"ליל הגשרים" ערב מלחמת השיחרור. בזמן מלחמת העצמאות שירתה בלהקת "החישטרון", הלהקה הצבאית הראשונה, יחד עם יפה ירקוני.

Zerubavela Sheshonkin 48 Hours זמן קצר לאחר המלחמה שיחקה בתפקיד אחות בבית חולים "הדסה" בירושלים הנצורה בזמן מלחמת השיחרור בסרט "ארבעים ושמונה שעות ביממה", אחד הסרטים הראשונים שצולמו בישראל.

ששונקין עבדה בלשכת העיתונות הממשלתית, וכתבה טור בעיתון 'דבר'. בשנת 1956 נשאה לברנרד פיין, ולזוג נולדו שני ילדים, אחד מהם, יונתן פיין, הוא סופר בזכות עצמו.

הפזמונים שכתבה ששונקין היוו חלק מהווי החיים בישראל: "כנפיים של צנחן", ו"על שלושה פשעי דמשק", נכתבו והושרו במהלך מלחמת יום הכיפורים, "בואו נשיר" בוצע על ידי עדנה לב בפסטיבל שירי הילדים השלישי. בנוסף לפזמונים כתבה ששונקין גם שירים. "שקיפויות", ספר שירים פרי עטה, פורסם בשנת 1992 בהוצאת אליקם.

שיריה של ששונקין הם שירים ליריים-אישיים, המציגים רגעים של תקווה וסבל של המשוררת ושל זולתה, ומזככים חוויות של התבוננות-עצמית לרגעים צלולים של תובנה ועצב.

בחלק משיריה יוצקת ששונקין תוכן מיתי-נשי חדש בדמויות מקראיות ידועות. בשיר "תחינת שאול", מבקש שאול שלא להפוך למלך אלא להיות אב לילדיו, ב"שבועת הגר" מוצגת הגר כאשה מורדת השורדת את גירושה במדבר.

בשירים רבים של ששונקין ישנה אמירה פוליטית המבקשת שלום בתוך מציאות של מלחמה. בשיר "משחקים אחרים", שמוקדש לילדיה, מבקשת ששונקין מציאות אחרת של תמימות שדומה שנגזלה מילדיה החיים במה שנדמה כמלחמת אין-ברירה. ב"יעל" מופיעה תמיהה על הבחירה להפר את ברית השלום בין מלך חצור לבין חבר הקיני.

Zerubavela Sheshonkin 48 Hours-2 ששונקין מתכתבת גם עם שיריו של אביה, המשורר אלכסנדר פן. השיר "שבועת הגר" של ששונקין עונה לשיר "הגר" של פן. שני השירים נכתבו בתקופות של עימות, אולם בשעה ששירו של פן מצביע דווקא על אפשרות של פיוס, מסמן שירה של ששונקין מלחמה בלתי נמנעת היונקת כוחה מעוולות העבר.

הסרט "48 שעות ביממה" בויים על ידי ויקטור ויקס. בראיון בתוכנית "היו סרטים" מספרת ששונקין: "נקראתי להפגש עם הבמאי. נאמר לי שהוא דובר רוסית וזקוק לעזרה. בדיעבד אני יכולה להגיד שרצו לבדוק אם אתאים לתפקיד".

הסרט מתאר 48 שעות בתקופת מלחמת העצמאות, ובאופן מפתיע בוחר בדמות אשה כדמות המרכזית. זרובבלה ששונקין משחקת בתפקיד נעמי, אחות בבית החולים הדסה בירושלים בזמן המצור על העיר.

זהו הסרט הראשון שהופק בחסות מדינת ישראל, וכפועל יוצא זכה לחשיפה רבה. למרות הצלחתה בתפקיד, ששונקין בחרה שלא לפתח קריירה בתחום הקולנוע. בראיון היא מסבירה: "לא בחרתי להמשיך בקריירה של משחק. זה לא היה בראש מעייני. מה שכן, הצטלמתי יפה" היא צוחקת.

"היו סרטים: 48 שעות ביממה"

נשים בספורט (1): על צניעות, הפרדה בין נשים לבין גברים, והעצמת נשים 24 ביוני 2014

Posted by Keren Fite in נשים בספורט, סיפורי נשים.
Tags: , , , ,
add a comment

קבוצת המתעמלות באיזורי הוזמנה להופיע ביישוב דתי באירוע לנשים בלבד. ההסבר להפרדה בין נשים לבין גברים (הפרדה שמנעה מאבותיהן של הבנות המופיעות לצפות בהופעה) היתה שהמופע יעודד נערות מרקע דתי להשתתף בחוגי ההתעמלות השונים, וכי ההשתתפות בחוגים אלו תעצים אותן.

יש רק בעיה אחת עם הטיעון היפה הזה. לדבר בשם העצמת נשים מצד אחד, אך מצד שני לומר לנערות המופיעות שהן לא ראויות להופיע בפני גברים בשל שיקולי צניעות היא מעין גול עצמי שבמקום לקדם את העצמת הנשים מביא לדשדוש במקום. הדרישה לצניעות נובעת מתפיסה לפיה שהאשה הינה יצור מפתה שראוי שיורחק מהזירה הציבורית. בהתאמה, תפיסה זו מניחה כי הגבר (ובהקשר זה אבותיהן של הבנות המופיעות) מתקשה לשלוט בייצרו המיני.

כשסירבתי לאשר לבתי להשתתף במופע התבקשתי "לא לערב פוליטיקה." זו רק הופעה אמרו לי, ואנחנו רוצים להתחשב ברגשות התושבים הדתיים, ולקדם את הספורט. וזהו לב הענין: הנשים פורצות הדרך שנאבקו למען השתתפותן של נשים בספורט, לא היו מנומסות, ובודאי שלא התחשבו ברגשותיהם של מי שאמרו להן שאין זה ראוי שיופיעו בציבור, או שהן חסרות יכולת פיזית או מנטלית, או שאין זה מטבעה של האשה להיות תחרותית.

הדחף שהוביל אותן להתחרות ולנצח היה אולי אישי, אבל המעשה שעשו היה פוליטי ויצר שינוי בחקיקה ובהקצאת תקציבים שאיפשרו את השתתפותן של נערות ונשים בענפי ספורט שונים.

סיפורה של רוברטה "בובי" גיב: האשה הראשונה שהשתתפה במרוץ בוסטון

רוברטה "בובי" גיב, האשה הראשונה שהשתתפה במרתון בוסטון, ניפצה סטראוטיפים בנוגע ליכולותיהן של נשים. בשנת 1966 היא מגישה מועמדותה להשתתפות במרתון בוסטון, אך מקבלת מכתב דחיה. ויל קלוני, המנהל האחראי על המרוץ כותב לה כי לנשים אין את היכולת הפיזית שתאפשר להן לרוץ 26 מייל (כ- 42 ק"מ) ומעבר לכך חוקי הספורט הבין-לאומי לא מאפשרים לנשים להשתתף במרוץ.

לו היתה רוברטה מנומסת, או מתחשבת ברגשותיהם של מי שאוחזים בדיעות קדומות בנוגע ליכולתן של נשים, היא היתה נשארת בבית. לשמחתנו, אחרי שהתגברה על התדהמה נוכח התשובה השלילית, היא יוצאת להשתתף במרוץ, ללא אישור רשמי, כדי להוכיח את יכולתה בפרט ואת יכולתן של נשים בכלל:

Roberta Gibb Finish "באותו הרגע הבנתי שאני רצה למען מטרה גדולה יותר מהאתגר האישי שלי. אני רצה כדי לשנות את הדרך בה אנשים חושבים. ישנה אמונה שגויה שמונעת מחצי מאוכלוסיית העולם לחוות את החיים במלואם. אני האמנתי שאם אדם, גבר או אשה, יכול למצוא את שלוות הנפש שאני מצאתי בריצה, העולם יהיה מקום טוב, מאושר ובריא יותר.

זה הרי מלכוד 22; כיצד תוכלי להוכיח שאת מסוגלת לעשות משהו, כשמונעים ממך לעשות אותו? ואם נשים מסוגלות לעשות זאת, אילו עוד דברים הן יכולות לעשות עליהם נאמר להן שזה בלתי אפשרי?"

רוברטה מצטרפת למרוץ עם יריית הפתיחה. "פחדתי שימנעו ממני לרוץ ולכן לבשתי את הסווטשרט של אחי כשהקפוצ'ון מכסה את ראשי. להפתעתי כשהגברים שרצו לצידי זיהו שאני אשה, הם לא מנעו ממני לרוץ. להיפך, הם דווקא עודדו אותי ואמרו שהדרך חופשית וכי הם לא ירשו לאיש להפריע לי. זה היה השלב בו הורדתי את הסווטשרט החם. כשהקהל זיהה אותי כאשה שמעתי קריאות עידוד. אשה אחת בקהל צעקה 'אווה מריה!' ובכתה מהתרגשות.

תוך כדי ריצה הרגשתי שאני מייצגת את כל הנשים. זו היתה אחריות כבדה. ידעתי שאם אכשל זה יוכיח את הדיעות הקדומות בנוגע ליכולותיהן של נשים ויחזיר אותנו 20 שנה לאחור.

בשלב האחרון של התחרות, כשנכנסתי לרחוב הרפורד, היו שם עיתונאים. הקהל הריע. מושל מסצ'וסטס בא ללחוץ את ידי. זמן הריצה שלי היה 3 שעות ו- 21 דקות. סיימתי בשליש המוביל של המשתתפים [רוברטה דורגה במקום ה- 126 במרוץ – ק.פ.].

למחרת התפרסמתי כאשה הראשונה שסיימה את מרוץ בוסטון. זה היה שינוי תודעתי. זה שינה את האופן בו חשבו על נשים, ואת הדרך בה נשים חשבו על עצמן.

אנחנו מדברים הרבה על שלום. מהו שלום? זה מצב דינמי של יחסים בין בני אדם, יחסים המבוססים על הגינות והתחשבות. יש צורך בעבודה קשה כדי שנממש את עצמנו וכדי שנאפשר לאחרים לממש את עצמם"

סילקתי מלפני את כבודי, כאדם הפושט את בגדיו: סיפורה של וואריס דירי 9 ביוני 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, סיפורי חיים, סיפורי נשים, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , ,
add a comment

הגשם מביא למדבריות סומליה פרח בצבע צהוב-כתום בוהק. בסביבה הצחיחה של המדבר מביא הפרח הבטחה לחיים. בני השבטים הנודדים קוראים לו "וואריס," פרח המדבר.

בספר "פרח המדבר" מספרת וואריס דירי את סיפור חייה. דירי נולדה בסומליה כבת לשבט נוודי מדבר. בגיל חמש היא עוברת מילת בנות, מנהג אכזרי המקובל בקרב שבטי המדבר המוסלמים.

כנערה היא נוסעת עם דוד שלה לאנגליה, וחיה ועובדת בביתו במשך ארבע השנים בהן שירת כשגריר סומליה בלונדון. הדוד משלם לה משכורת זעומה ומסרב לשלוח אותה לבית ספר כדי ללמוד אנגלית. למרות זאת, דירי מודה לו על כך שלקח אותה לאנגליה, משום שזה המעבר ששינה את חייה.

כשמסתיימת כהונתו של הדוד כשגריר, דירי מסרבת לחזור עימו לסומליה, ונשארת בלונדון לבד. צלם ששם לב לנערה היפה ועוקב אחריה, מהווה כרטיס הכניסה שלה לחיי דוגמנות והצלחה בין-לאומית.

דירי מתארת את קשיי החיים במדבר, אך יש בה גם הערכה וגעגוע לחיים בזמן הווה, בתרבות נוודים שהיתה עד לא מזמן תרבות שבעל-פה (הכתב הסומלי נוצר רק בשנת 1973), בקרבה גדולה אל הטבע: "היינו חלק מהטבע הטהור, מהחיים הטהורים. הכרתי את החיים – לא הגנו עלי מפניהם."

ההיכרות עם החיים הטהורים היא גם היכרות עם כאב ואובדן. בגלל תנאי המחיה הבסיסיים והקשים תינוקות רבים מתים. הזמן הוא זמן הווה מוחלט: לא חוגגים ימי הולדת, לא מונים את השנים. החיים נעים לפי זמן הטבע של עונות השנה וחילופי היום והלילה. מידי בוקר מחליטים מה צריך לעשות באותו היום, ועושים כמיטב היכולת עד שיורד הלילה.

"הייתי צועדת וצועדת ימים. ימים רבים ככל שנדרש כדי למצוא מים, שכן לא היה טעם לחזור בלעדיהם. ידענו שאסור לנו לחזור בידיים ריקות: מים היו התקווה שלנו. היה עלינו להוסיף ללכת עד שמצאנו משהו. איש לא קיבל את התירוץ 'אני לא יכול'. אמי אמרה לי למצוא מים, ולכן היה עלי למצוא מים."

"בילדותי תמיד חיכיתי בכיליון עיניים לחזור הביתה בערב, לאחר שטיפלתי בבעלי החיים, רק כדי לשכב בחיקה של אמא. היא היתה מלטפת את ראשי, משרה עלי הרגשת שלווה וביטחון." אך באותו החיק החם ובאותן הידיים, האם אוחזת בדירי בת החמש, בשעה שחותכים את איבר מינה כדי לקיים את מנהג טהר-אל-בנת, מילת הבנות.

חיתוך איבר המין של הבנות נועד כדי לשמור עליהן טהורות, לוודא שהן בתולות בזמן חתונתן, ולהבטיח את נאמנותן המינית. איבר המין נתפר בצורה שמטילה מום בנשים לכל חייהן. חלק מהבנות אינן שורדות את התהליך. דירי מתארת את מותה של אחותה כתוצאה מטהר-אל-בנת.

בגיל חמש "ידעתי רק שטבחו בי בהסכמתה של אמי, ולא הבנתי למה," בגיל מבוגר יותר מבינה דירי שאימה היתה קורבן של נסיבות חיים קשות: "בשל בורות גרידא, מרבית הנשים ביבשת אפריקה חיות חיים של כאב. מי יעזור לאישה במדבר – כמו אמי – שאין לה לא כסף ולא עמדת כח? מישהו צריך להיות פֶה לילדה הקטנה שאינה יכולה להשמיע את קולה"

באומץ נדיר, הופכת דירי להיות פה לנשים המדוכאות, ומספרת בראיון למגזין "מארי קלייר" על משמעותו של טהר-אל-בנת: "מאחר שבאתי מחברה סומלית ששומרת מאוד על פרטיותה, הנושא הזה פשוט לא היה נושא שיכולתי לדבר עליו… סילקתי מלפני את כבודי, כאדם הפושט את בגדיו. הנחתי אותו הצידה והילכתי בלעדיו"

נדרש אומץ נדיר לדבר על נושא שהוא טאבו בצורה כה גלויה ופומבית: "אני מרגישה אדם לא שלם, אדם שהוטל בו מום," אומרת דירי ומודה שאינה נהנית מיחסי מין, ואין כל דרך לתקן זאת, משום שהחיתוך שבוצע בטהר-אל-בנת הטיל מום בלתי הפיך באיבר מינה.

לאחר פירסום הכתבה ב"מארי קלייר," דירי מתראיינת אצל ברברה וולטרס, ונפגשת עם ד"ר נאפיס סאדיק, מהנשים הראשונות שמחו כנגד מנהג מילת הבנות במצרים: "כאישה בוגרת, לא הייתי עוד קורבן ויכולתי לעשות מעשה," היא אומרת.

בהמשך היא הופכת לשגרירת האו"ם לביטול מנהג מילת הבנות בסומליה וברחבי העולם. עבורה, המאבק נגד מילת הבנות היא שליחות שהטיל עליה אלוהים.

"נשים אינן נקבות בעלי חיים מיוחמות… את נאמנותן יש לרכוש באמצעות אמון וחיבה, ולא באמצעות טקסים ברברים. הגיע הזמן להניח מאחורינו את המנהגים הישנים של הסבל"

 

ספרה של דירי עובד לסרט בשנת 2009 בבימויה של שרי הורמן

 

שוברות שתיקה: סקילתה של סוראיה M 1 במרץ 2013

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, סיפורי חיים, סיפורי נשים.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

בשנת 2006 נשפטה והורשעה סקינה מוחמדי אשטיאני בעוון ניאוף. עונשה של אישה נואפת באירן הוא מוות בסקילה. מאוחר יותר הואשמה אשטיאני גם בסיוע לרצח בעלה, ונשפטה לעשר שנות מאסר. עורך דינה, ובהמשך ילדיה, פנו אל הקהילה הבין לאומית וביקשו תמיכתה בהצלת חייה של אמם מהעונש האכזרי. התהודה הבין לאומית שנוצרה בעקבות הפניה, העלתה שוב לתודעה את מצבן העגום, משולל הזכויות, של הנשים באירן.

"הם חושבים שהם יכולים לעשות כל דבר לנשים במדינה הזו", אמרה אשטאני בראיון לעיתון הגרדיאן שבוצע באמצעות מתווך, "מבחינתם, ניאוף חמור יותר מרצח – אבל לא כל סוגי הניאוף: גבר שנאף עשוי להתחמק מעונש מאסר, אבל אשה שנאפה זה סוף העולם מבחינתם. זה קורה משום שאני חיה במדינה שבה לנשים אין זכות להתגרש מבעליהן ונשללות מהן כל זכויותיהן הבסיסיות".

אשטיאני משתייכת למיעוט האזרבייג'ני ואינה דוברת פרסית כהלכה. במהלך ההליכים המשפטיים לא נכח מתרגם: "כשהשופט הקריא את גזר הדין, בכלל לא הבנתי שאני אמורה להיסקל למוות, כי לא הבנתי מה פירוש המילה 'רג'ם'. הם דרשו ממני לחתום על גזר הדין שלי, ואכן עשיתי כך. רק אחרי כן, כששבתי לבית הסוהר שותפותיי לתא הסבירו לי שזו משמעות המושג – התעלפתי מיד".

עורך דינה וילדיה טענו כי אשטיאני הוכתה ועונתה עד אשר הודתה בפני המצלמות במעורבות ברצח בעלה ובאשמת הניאוף. ישנן שמועות לפיהן בית המשפט ימתיק את גזר דינה של אשטיאני ממוות בסקילה למוות בתליה.

סיפורה של אשטיאני הוא בין הסיפורים הבודדים של נשים שנגזר עליהן עונש מוות בסקילה, וקולן נשמע וסיפורן נודע. רוב הנשים נסקלות ונקברות, ובכך נעלמות, וקול העוול הנורא מושתק. סיפור דומה שאף זכה לעיבוד ספרותי וקולנועי הוא סיפור סקילתה של סוראיה M שנחשף על ידי פריידון סאהבג'ם, עיתונאי ממוצא אירני. הספר נאסר להפצה באירן בשל ביקורתו החריפה על מערכת המשפט האירני, והמחאה שהוא מביע נגד שלילת זכויות נשים באירן, אך הפך לרב מכר במערב, ובהמשך עובד לסרט באותו השם.

המשך הרשימה כולל ספוילרים, ואינו מומלץ לבעלי לב חלש או קיבה רגישה.

סאהבג'ם ביקר באירן וסיקר את השפעת משטר האייטולות על האוכלוסיה באירן. במהלך נסיעותיו, מכוניתו התקלקלה בכפר קטן בהרים. בזמן שהוא מחכה לתיקון מכוניתו, אשה מזמינה אותו בחשאי אל ביתה. האשה, זהרה חאנום, מספרת לו את סיפור סקילתה של אחייניתה.

 

stoning-of-soraya-m4

סוראיה מנוצ'רי נישאה בנישואי שידוך בגיל 14 (כן, קראתם נכון). במהלך שנות נישואיה ילדה 9 ילדים. בהגיעה לגיל 35 מאס בה בעלה וביקש לשאת לו אשה חדשה… בת 14. על פי חוקי השריעה, שהפכו לחוק מדינה עם עליית חומייני לשלטון, ריבוי נשים מותר באירן. אלא שבעלה של סוראיה לא רצה לפרנס שתי נשים ושתי משפחות, וסירב להשיב לה את דמי המוהר שלה.

הסרט מתאר את מהלך המאורעות שמוביל לסקילתה של סוראיה, ואת שיתוף הפעולה של אנשי הדת ומנהיגי הכפר בהרשעתה של אשה חפה מפשע. מעבר למחאה על אפליית הנשים, הסרט מוחה על השימוש הציני שנעשה בחוקי הדת ובמעשי האכזריות שנעשים בשם אלוהים.

 

חלק משמעותי בסרט מוקדש לסקילה עצמה, וממחיש עד כמה מדובר בהוצאה להורג אלימה ואכזרית. על פי המנהג, אשה שהורשעה בניאוף נקברת באדמה עד למתניה. ידיה נקשרות מאחור, וגברים משליכים עליה אבנים עד למותה. חל איסור להשליך אבנים גדולות שעשויות לגרום למוות מיידי. מותן של הנשים הנסקלות הוא איטי ומייסר, ונגרם לרוב מפגיעות ראש חמורות. אשה נואפת נתפסת כמי שפגעה לא רק בכבוד בעלה, אלא בכבודם של כל הגברים בכפר. על מנת להשיב את כבודם, כל הגברים שותפים לסקילה, כולל אביה ובניה הבוגרים של סוראיה.

עולמן של הנשים מתואר כעולם חסר זכויות ומוגבל, עולם קפקאי ללא מוצא. ויחד עם זאת הנשים המוסלמיות אינן מוצגות כחסרות ישע או פאסיביות. סוראיה עומדת מול בעלה ומסרבת להסכים לגירושים שיותירו אותה ואת בנותיה ללא פרנסה, וידרדרו אותה לחיי זנות. דודתה נפגשת בסתר עם העיתונאי, ומביאה לכך שסיפור העוול הנורא והמוות האכזרי של אחייניתה לא יושתק, אלא יסופר ויוודע בעולם. למעשה, הספר והסרט הם העדויות היחידות לקיומה של סוראיה. כותרות הסיום של הסרט מציגות תמונה יחידה שלה מגיל 9, ומספרות כי מנהג הסקילה עדיין ממשיך להתקיים באירן ובאיזורים מסויימים באפריקה. באמצעות קולות הנשים, הסרט מביע ביקורת חריפה על קנאות דתית ועל ניצול לרעה של האמונה (ואיצטלה של אמונה) כדי לקדם אנטרסים אישיים ולהכשיר שלילת זכויות נשים.

הסרט ריאליסטי מאוד, ועל פי דרישתו של סהאבג'ם צולם בפרסית על מנת לשקף בצורה אותנטית ככל הניתן את המתרחש באירן. מזעזעת עוד יותר מהסקילה הגרפית המתוארת בסרט היא העובדה שמנהג סקילת נשים עדיין רווח באירן ובאיזורים מסויימים באפריקה, ועל כך יעיד המקרה של סקינה מוחמדי אשטיאני. ההבדל הוא, שכמו דודתה של סוראיה, שבאומץ נדיר שברה את קוד השתיקה ומרדה בקבלה הפאסיבית של היחס האכזרי לנשים, עורך דינה וילדיה של אשטיאני פנו אל הקהילה העולמית באמצעות האנטרנט.

ביולי 2012 פירסם אמנסטי דיווח לפיו גזר דינה של אשטיאני עדיין עומד בעינו, למרות המחאה הבין לאומית בעניינה. עורך דינה, ג'אביד הוטן כיאן, נכלא ועונה, ומרצה עונש מאסר בכלא משום שתמך במאבקה נגד גזר הדין, ועזר לילדיה לפרסם את סיפורה ולגייס את הקהילה הבין לאומית.