jump to navigation

מסע מחרדה לחופש 8 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, סיפורי חיים, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , , , ,
3 comments

מסתבר שהעתיד כבר כאן. תלמידי בית ספר ביפן לומדים עם מורה-רובוט שמיועד להלהיב אותם לגבי לימודי טכנולוגיה וללמד שפות זרות. "אין לנו כוונה להחליף מורים בשר ודם", אומר הירושי קובייאשי, המפתח של המורה-הרובוט, "אנחנו משתמשים בטכנולוגיה מתקדמת כדי ללמד תלמידים על טכנולוגיה מתקדמת". אולם, באותו הראיון קובייאשי מספר גם על מחסור במורים באיזורי הכפר ובפיתרון האפשרי שיכול להציע מורה-רובוט.

בספר "המורה", פרנק מק'קורט מספר על שנות עבודתו כמורה בשר ודם בבתי הספר התיכוניים של ניו-יורק: "רק בנס נעשיתי מורה ונשארתי מורה", הוא מעיד על עצמו, "עלי לתת לעצמי ציון מעולה על ששרדתי שנים רבות כל כך בכיתות בניו יורק. מן הראוי היה שתוקדש מדליה מיוחדת לפליטים ששרדו לאחר ילדות אומללה ונעשו מורים, ואני ראוי להיות הראשון בתור למדליה זו ולכל אותות ההצטיינות שמתווספים אליה בזכות אומללויות שנובעות ממנה".

כשהוא מנסה להסביר כיצד בכל זאת הצליח לעבוד שנים כה רבות כמורה הוא מסביר: "נחישות. היא אינה תכונה זוהרת כמו שאפתנות, כישרון, אינטלקט וקסם אישי, אך היא זו שסייעה בידי לעבור את הימים ואת הלילות".

מק'קורט לימד ספרות אנגלית בבתי ספר מקצועיים. הוא מתאר עצמו עומד מול כיתות של בני נוער שלספרות, לכאורה, אין כל קשר לחייהם, ומספר סיפורים על חייו. תחילה הוא מספר סיפורים כדרך הישרדות במצבים שהתוכנית להכשרת מורים מעולם לא הכינה אותו אליהם, בהמשך הופכים הסיפורים לגשר של חמלה שעוזר לו לדלג מעל הפערים בין תיאוריות חינוכיות לבין העמידה בפועל בכיתה ורכישת אמונם של תלמידיו:

"במקום ללמד, סיפרתי סיפורים. כל דבר, העיקר שיישבו בשקט במקומותיהם. הם חשבו שאני מלמד. אני חשבתי שאני מלמד. אני למדתי. וקראת לעצמך מורה? לא קראתי לעצמי שום דבר. הייתי יותר ממורה. ופחות."

"אני לא מאורגן, לא מאומן ולא מוכן לדברים האלו. אין לזה קשר להוראה. מה לזה ולספרות, לדקדוק, לכתיבה. מתי אהיה חזק מספיק להיכנס לכיתה, לראות שהם מקשיבים לי ולהתחיל ללמד? בבית הספר הזה מתנהלים שיעורים שקטים ושקדניים והמורים שולטים במצב. בקפטריה אומרת לי מורה מבוגרת, כן, זה לוקח לפחות חמש שנים"

Teacher McCourt במשך שלושים שנה מק'קורט מחפש את דרכו כמורה, ובשום שלב הדרך לא הופכת בטוחה או וודאית: "למדתי באמצעות ניסוי וטעייה ושילמתי את המחיר. הייתי מוכרח למצוא בעצמי את דרכי להיות אדם ומורה, ונאבקתי עליה שלושים שנה בניו יורק, בכיתות ומחוצה להן."

מק'קורט מודה לעיתים שאינו יודע, מכוון את חיצי ההומור כלפי עצמו באותה מידה שהוא מכוון אותם כלפי מערכת החינוך, הורי התלמידים, והתלמידים עצמם, ולא מהסס להפנות את השאלות בחזרה אל התלמידים: "תגיד, מר מקוקורט, עבדת פעם בעבודה אמיתית, לא ללמד, עבודה אמיתית?" שואלים אותו תלמידיו, והוא עונה ברצינות מלאה: "אתם רציניים? וללמד מה זה? תסתכלו על הכיתה הזאת ותשאלו את עצמכם את אם הייתם רוצים לבוא הנה כל יום ולעמוד כאן מולכם, ללמד קשה יותר מלעבוד ברציפים ובמחסנים."

החיפוש שלו אחרי דרכו כמורה אינו רק מקצועי, אלא מתהווה לכדי חיפוש של זהות עצמית, תחושת שייכות ודרך חיים. עם הזמן הסיפורים הופכים לשיטת הלימוד והחינוך, במשמעותו הרחבה, הופך לדרך אל החופש: "מהו בכלל חינוך? מה אנחנו עושים בבית הספר הזה? אתם יכולים לומר שאתם משתדלים לסיים את הלימודים כדי שתוכלו ללכת לאוניברסיטה ולהכין את עצמכם לקריירה. אבל, חבריי התלמידים, זה לא הכל. גם אני הייתי צריך לשאול את עצמי מה אני עושה בכיתה הזאת. ופיתחתי לעצמי נוסחה. בצד הימני של הלוח אני כותב באות דפוס גדולה ח, מצד שמאל אני כותב באות דפוס גדולה עוד ח ואני מותח קו מימין לשמאל, מחרדה עד חופש. אני לא חושב שמישהו משיג חופש מלא, אבל יחד איתכם אני מנסה לדחוק את החרדה לפינה"

בבחירה בין מורה-רובוט לבין מורה בשר ודם עבורו החיים נפרטים לסיפורים והסיפורים הם דרך המלך לחירות, אני בוחרת בפרנק מק'קורט.

פרנק מק'קורט, המורה. הוצאת מטר 2007. תרגמה מאנגלית: עידית שורר.

למה בתולות קדושות מעונות צריכות להיות כל כך עקשניות? 1 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, סיפורי חיים, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
add a comment

אני בן שבע, שמונה, תשע, עוד מעט בן עשר ולאבא עדיין אין עבודה. הוא שותה את התה שלו בבוקר, חותם בלשכת העבודה, קורא עיתונים בספריית קארנגי, הולך לטיוליו הארוכים בכפר. אם הוא משיג עבודה… הוא מאבד אותה בשבוע השלישי. הוא מאבד אותה מפני שהוא הולך לפאבים ביום שישי השלישי של העבודה, שותה את כל המשכורת שלו ומפסיד חצי יום עבודה בשבת בבוקר.

אמא אומרת, למה הוא לא יכול להיות כמו שאר הגברים מסמטאות לימריק? … אמא אומרת לבריידי הנון שאבא לא יכול להיות כזה ולא יהיה כזה. היא אומרת שהוא אידיוט מחורבן כשהוא הולך לפאבים ושותה עם שאר הגברים בזמן שלילדים שלו בבית הבטן נדבקת לגב בגלל שאין להם ארוחה הגונה…

אמא אומרת לבריידי, אני לא יודעת מה אני אעשה. דמי האבטלה הם תשעה עשר שילינג ושישה פני לשבוע, דמי השכירות הם שישה וחצי, וזה משאיר לנו שלושה עשר שילינג להאכיל ולהלביש חמישה אנשים ולחמם אותם בחורף.

בריידי שואפת מה"וודביין" שלה, שותה תה ומכריזה שאלוהים טוב. אמא אומרת שהיא בטוחה שאלוהים טוב למישהו איפשהו אבל הוא לא נראה לאחרונה בסמטאות לימריק. בריידי צוחקת. הו, אנג'לה, את יכולה ללכת לגיהנום בגלל זה, ואמא אומרת, אני כבר שם, לא בריידי?

והן צוחקות ושותות את התה שלהן ומעשנות את ה"וודביין" שלהן ואומרות זו לזו שהסיגריה היא הנחמה היחידה שלהן.

מה שנכון.

פרנק מק'קורט מספר את סיפור חייו: ממפגש "רטט הברכיים" שקושר את חייהם של אימו ואביו למסכת טרגית של סבל ואובדן, ובהמשך חיי העוני והעליבות באירלנד כבנו של שתיין כרוני, לידתם ומותם של אחיו מתזונה לקויה ומחלות, דבקותו העזה בחיים, ולבסוף בריחתו מלימריק העלובה אל ההבטחה של חיי שפע נהדרים בארצות הברית.

יותר מסיפור חייו של הבן, זהו סיפור חייה של האם עימה יש למק'קורט יחסי אהבה שנאה. הוא מעריץ אותה ורואה בה קדושה מעונה בשל הדרך בה היא מקריבה את עצמה למען ילדיה, אך בו זמנית הוא מתבייש במעשים שעליה לעשות כדי קיים את משפחתה:

זהו יום אפור, הכנסיה אפורה והקהל הקטן של הנאספים ליד דלת בית הכומר גם הוא אפור. הם מחכים לבקש מזון שנשאר מהארוחה של הכומר. שם, במרכז הקהל הזה, במעיל האפור המזוהם שלה, עומדת אמי. זו אמי שלי, מקבצת נדבות. זה יותר גרוע מאשר דמי אבטלה… זו הבושה מהסוג הגרוע ביותר, כמעט כמו הקבצנים ברחובות המרימים את ילדיהם העלובים, תן לי פרוטה בשביל הילד המסכן, אדון, הילד המסכן, גברת.

אמי קבצנית עכשיו ואם מישהו מהסמטה או מבית הספר שלי יראה אותה, המשפחה שלה תהיה מושפלת לעולמים. החברים שלי ימציאו לי שמות חדשים ויציקו לי בחצר בית הספר ואני יודע מה הם יגידו, "פרנקי מק'קורט בן של קבצנית"… דלת בית הכומר נפתחת והאנשים נחפזים בידיים מושטות. אני שומע אותם, אח, אה, בשם האל, חמישה ילדים בבית. אני רואה את אמא שלי נדחפת פנימה. אני רואה את פיה המתהדק כשהיא חוטפת שקית ופונה מהדלת, ואני דוחף את העגלה במעלה הרחוב לפני שהיא תוכל לראות אותי.

מק'קורט מתאר את חיי העליבות של העניים בלימריק במבט הומוריסטי שמשלב בין פארסה לטרגדיה. גיבוריו אינם עשויים ללא חת, אלא נשלטים על ידי היצר, הרעב והתשוקה, נקרעים בין צרכיהם הקיומיים לבין כמיהתם אל הנשגב, ומשלמים במטבע קשה של בושה ואשמה.

angela-ashes-1 מאביו מקבל פרנק את הכישרון לספר סיפורים, ומטבל את סיפור חייו בסיפורי מעשיות איריים ובשירים עממיים. כמו אביו הוא נמלט מחיי העליבות של לימריק, משליך מעליו לרגע קט את משא החיים הכבד מנשוא, רק כדי לפגוש בו מחדש באמריקה (תקופת חיים אותה הוא מתאר בספרים "המורה" ו- "ככה זה")

שמו של הספר "האפר של אנג'לה" מרמז לאפר הנושר תמידית מסגריות הוודביין אותה מעשנת האם, סיגריות אותן מכנה האם "הנחמה היחידה." האח בבית המשפחה כבויה רוב הזמן ומלאה אפר משום שאין די כסף כדי לקנות חומרי בעירה, אבל האש המשפחתית בוערת בליבה של האם, שלמרות עליבותה מטפלת ודואגת לילדיה כמיטב יכולתה, שולחת אותם ללימודים ומאפשרת להם להציל את עצמם.

אהבת אם היא ברכה / לאן שלא תנדוד / שמור עליה, כי תתגעגע / כשהיא לא תהיה כאן עוד

והספר הוא געגוע לילדותו שהיתה ואיננה, שלמרות עוניה ועליבותה היתה בה תמימות ואהבה גדולה, ומצבה חיה לאם שבנה נשמט ממנה אך נושא אותה בליבו ובמילותיו.

פרנק מק'קורט, האפר של אנג'לה. מאנגלית: עידית פז. ספריית מעריב 1997.

אדריכל בונה ארמון ונעלם 6 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in כתיבה אוטוביוגרפית, משהו לקרוא, סיפורי חיים, ספרות מקור.
Tags: , , , ,
add a comment

אדריכל אחד, גדול האדריכלים, ציווהו הקיסר לבנות לו ארמון. מקץ עת ארוכה מאוד הודיע האדריכל כי נשלם מעשה הארמון. בא הקיסר לראותו. הכניסהו האדריכל לחדרו, פרש לפניו גליון נייר גדול והראהו ציור הארמון על הנייר.

השתומם הקיסר ורגז מאוד, ולאדריכל אמר: יען כי התלת בי אצווה מיד להתיז את ראשך. ניגש האדריכל אל הציור, פתח את שער הארמון, נכנס פנימה, ואת השער סגר מאחוריו. מאז לא נתגלה עוד ולא שב איש לראותו.

את האגדה הסינית הזאת מספר פנחס שדה בספרו "החיים כמשל". הספר שהתפרסם בשנת 1958 הפך ברבות השנים לספר מכונן עבור קוראים רבים שמצאו בו מענה להתחבטויות הנפש של גיל הנעורים, ולהתלבטויות הקיומיות בין חומר לבין רוח שמלוות כל אדם יוצר.

Life as Parable PSade "החיים כמשל" משתייך לסוגת רומן האמן (kunstlerroman), רומן המתאר את תהליך התהוותו ועיצובו של האמן, משנות ילדותו ועד שנות בגרותו. את מכאוביו וכאביו, את מהמורות חייו ואת התפתחותו למרות הכל ואף על פי מתוך התרסה או מתוך קבלה של נסיבות החיים. כתיבתו של שדה היא כתיבה אוטוביוגרפית הצמודה לסיפור חייו. בשנת 1985 פרסם שדה את "ספר האגסים הצהובים" שמהווה המשך אוטוביוגרפי ל"החיים כמשל".

ניתן לקרוא את אגדת האדריכל כמשל לאדם היוצר ולתקשורת בינו לבין סביבתו. האדם היוצר בורא עולם (ארמון), אולם איש אינו מסוגל להבין את יצירתו (המלך הרואה ציור על נייר) או לזהות את גדולתו. במובן זה האדם היוצר חי בתוך עולמות היצירה שהוא בורא ומחריב כרצונו (האדריכל שנכנס אל הארמון ובוחר שלא לחזור אל עולם היומיום).

פנחס שדה עצמו השווה בין האדם היוצר לבין יונה הנביא. לאדם נבחר הנושא בשורה לאנושות, אך שפתו אינה מובנית והוא נותר דחוי. בראיון משנת 1987 התוודה שדה על תחושת הבדידות והניכור בינו לבין סביבתו:

"אני חי בתחושה שאני בלתי מובן לגמרי, שכאילו בשנתי העבירו אותי לסין וכולם מדברים סינית, ואני כותב עברית… אני מרגיש כאילו אני הקורא היחידי של עצמי, ולא משנה הסטטיסטיקה של מספר הקוראים או המהדורות".

עבור שדה הכתיבה בכלל, וכתיבת שירה בפרט, אינה ייעוד בפני עצמו, אלא אמצעי לנגיעה בנשגב, ברוחני. בהקשר זה משמשים הכתיבה והסבל הקיומי מתנות כואבות הקוראות לאדם להתעורר ולהשתחרר מכבלי החומר והיומיום ולגעת בנצח וברוח: "חשוב להבין שהניסיון הבא על חיינו כביכול מן החוץ, אינו מקרי, אינו נטול כוונה וחולף, אלא הוא מהותי ומתמיד. הניסיון הוא המשל אשר השירה מוצאת את הנמשל שבו. הוא אשר בונה את האדם כיחיד, הוא אשר הופך את חיי האדם ממקרה למיתוס, מאפשרות להתגשמות; הניסיון צפון בכל; כל מה שאתה רואה בעולם – כך אמר רבי נחמן מברסלב – הכל הוא בשביל הבחירה והניסיון".

סילקתי מלפני את כבודי, כאדם הפושט את בגדיו: סיפורה של וואריס דירי 9 ביוני 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, סיפורי חיים, סיפורי נשים, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , ,
add a comment

הגשם מביא למדבריות סומליה פרח בצבע צהוב-כתום בוהק. בסביבה הצחיחה של המדבר מביא הפרח הבטחה לחיים. בני השבטים הנודדים קוראים לו "וואריס," פרח המדבר.

בספר "פרח המדבר" מספרת וואריס דירי את סיפור חייה. דירי נולדה בסומליה כבת לשבט נוודי מדבר. בגיל חמש היא עוברת מילת בנות, מנהג אכזרי המקובל בקרב שבטי המדבר המוסלמים.

כנערה היא נוסעת עם דוד שלה לאנגליה, וחיה ועובדת בביתו במשך ארבע השנים בהן שירת כשגריר סומליה בלונדון. הדוד משלם לה משכורת זעומה ומסרב לשלוח אותה לבית ספר כדי ללמוד אנגלית. למרות זאת, דירי מודה לו על כך שלקח אותה לאנגליה, משום שזה המעבר ששינה את חייה.

כשמסתיימת כהונתו של הדוד כשגריר, דירי מסרבת לחזור עימו לסומליה, ונשארת בלונדון לבד. צלם ששם לב לנערה היפה ועוקב אחריה, מהווה כרטיס הכניסה שלה לחיי דוגמנות והצלחה בין-לאומית.

דירי מתארת את קשיי החיים במדבר, אך יש בה גם הערכה וגעגוע לחיים בזמן הווה, בתרבות נוודים שהיתה עד לא מזמן תרבות שבעל-פה (הכתב הסומלי נוצר רק בשנת 1973), בקרבה גדולה אל הטבע: "היינו חלק מהטבע הטהור, מהחיים הטהורים. הכרתי את החיים – לא הגנו עלי מפניהם."

ההיכרות עם החיים הטהורים היא גם היכרות עם כאב ואובדן. בגלל תנאי המחיה הבסיסיים והקשים תינוקות רבים מתים. הזמן הוא זמן הווה מוחלט: לא חוגגים ימי הולדת, לא מונים את השנים. החיים נעים לפי זמן הטבע של עונות השנה וחילופי היום והלילה. מידי בוקר מחליטים מה צריך לעשות באותו היום, ועושים כמיטב היכולת עד שיורד הלילה.

"הייתי צועדת וצועדת ימים. ימים רבים ככל שנדרש כדי למצוא מים, שכן לא היה טעם לחזור בלעדיהם. ידענו שאסור לנו לחזור בידיים ריקות: מים היו התקווה שלנו. היה עלינו להוסיף ללכת עד שמצאנו משהו. איש לא קיבל את התירוץ 'אני לא יכול'. אמי אמרה לי למצוא מים, ולכן היה עלי למצוא מים."

"בילדותי תמיד חיכיתי בכיליון עיניים לחזור הביתה בערב, לאחר שטיפלתי בבעלי החיים, רק כדי לשכב בחיקה של אמא. היא היתה מלטפת את ראשי, משרה עלי הרגשת שלווה וביטחון." אך באותו החיק החם ובאותן הידיים, האם אוחזת בדירי בת החמש, בשעה שחותכים את איבר מינה כדי לקיים את מנהג טהר-אל-בנת, מילת הבנות.

חיתוך איבר המין של הבנות נועד כדי לשמור עליהן טהורות, לוודא שהן בתולות בזמן חתונתן, ולהבטיח את נאמנותן המינית. איבר המין נתפר בצורה שמטילה מום בנשים לכל חייהן. חלק מהבנות אינן שורדות את התהליך. דירי מתארת את מותה של אחותה כתוצאה מטהר-אל-בנת.

בגיל חמש "ידעתי רק שטבחו בי בהסכמתה של אמי, ולא הבנתי למה," בגיל מבוגר יותר מבינה דירי שאימה היתה קורבן של נסיבות חיים קשות: "בשל בורות גרידא, מרבית הנשים ביבשת אפריקה חיות חיים של כאב. מי יעזור לאישה במדבר – כמו אמי – שאין לה לא כסף ולא עמדת כח? מישהו צריך להיות פֶה לילדה הקטנה שאינה יכולה להשמיע את קולה"

באומץ נדיר, הופכת דירי להיות פה לנשים המדוכאות, ומספרת בראיון למגזין "מארי קלייר" על משמעותו של טהר-אל-בנת: "מאחר שבאתי מחברה סומלית ששומרת מאוד על פרטיותה, הנושא הזה פשוט לא היה נושא שיכולתי לדבר עליו… סילקתי מלפני את כבודי, כאדם הפושט את בגדיו. הנחתי אותו הצידה והילכתי בלעדיו"

נדרש אומץ נדיר לדבר על נושא שהוא טאבו בצורה כה גלויה ופומבית: "אני מרגישה אדם לא שלם, אדם שהוטל בו מום," אומרת דירי ומודה שאינה נהנית מיחסי מין, ואין כל דרך לתקן זאת, משום שהחיתוך שבוצע בטהר-אל-בנת הטיל מום בלתי הפיך באיבר מינה.

לאחר פירסום הכתבה ב"מארי קלייר," דירי מתראיינת אצל ברברה וולטרס, ונפגשת עם ד"ר נאפיס סאדיק, מהנשים הראשונות שמחו כנגד מנהג מילת הבנות במצרים: "כאישה בוגרת, לא הייתי עוד קורבן ויכולתי לעשות מעשה," היא אומרת.

בהמשך היא הופכת לשגרירת האו"ם לביטול מנהג מילת הבנות בסומליה וברחבי העולם. עבורה, המאבק נגד מילת הבנות היא שליחות שהטיל עליה אלוהים.

"נשים אינן נקבות בעלי חיים מיוחמות… את נאמנותן יש לרכוש באמצעות אמון וחיבה, ולא באמצעות טקסים ברברים. הגיע הזמן להניח מאחורינו את המנהגים הישנים של הסבל"

 

ספרה של דירי עובד לסרט בשנת 2009 בבימויה של שרי הורמן

 

אלוהים הוא בצבע המים. למים אין צבע 14 באוקטובר 2013

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, סיפורי חיים, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
add a comment

ג'יימס מקברייד, מוסיקאי ועיתונאי, בנו של כומר שחור, ואם לבנה יוצא לחפש את עצמו, את קולו, את זהותו, דרך סיפור חייה של אימו.

החלק שבתוכי שרצה להבין מי אני, התחיל להציק לי כמו עקיצת יתוש שפשוט חייבים לגרד… הכאב הקטן שליווה אותי כילד כבר לא היה קטן כשמלאו לי שלושים. זה היה כמו קצב מוסיקלי ענק, שואג, צורח בתוך תוכי כגיטרת רוק מזייפת שצלילה גבוה וצורמני, שאמר לי "תמשיך עם החיים שלך: תנגן בסקסופון, תכתוב ספרים, תחבר מוסיקה, תעשה משהו. תבטא את עצמך, מי אתה לעזאזל בכלל?" שני עולמות מלאים להתפקע התקיימו בתוכי פנימה, מנסים להתפרץ החוצה. הייתי חייב לגלות יותר לעומק מי אני, ובכדי לגלות מי אני, הייתי חייב לגלות מי היתה אמי.

הסיפור שמגלה מקברייד, הוא סיפור מרתק על אישה שנסיבות חייה הובילו אותה בדרך חתחתים פתלתלה לעבור בין יבשות, להמיר את דתה, ולהתמודד עם גזענות, כשרק מצפן אחד מוליך אותה בדרכה: אהבה.

הספר הוא אוטוביוגרפיה בשני קולות, קולה של האם שלוב בקולו של הבן, ושניהם מגלים את עצמם, ויוצרים את זהותם מחדש, באמצעות ההתבוננות המזככת והכואבת בעברם.

רות מקברייד ג'ורדן, לשעבר רייצ'ל דבורה שילנסקי, נולדה כיהודיה בפולין והיגרה עם משפחתה לארה"ב. אביה היה רב אורתודוקסי, שהפך לחנווני. המשפחה חיה בסופוק, עיירה קטנה במדינת וירג'יניה, בדרום ארה"ב בתקופה בה שלטה ההפרדה הגזעית.

כילדה יהודיה רייצ'ל סובלת מרדיפה כפולה: מצד אחד, המשפחות הפרוטסטנטיות סולדות מיהודים, וילדי בית הספר מכנים את רייצ'ל "יהודיה מלוכלכת", מצד שני, הקהילה היהודית הקטנה מחשיבה את משפחתה כנחותה "מפני שהיו לנו עסקים עם שוורצעס." אפילו במשפחתה הגרעינית רייצ'ל אינה מרגישה בטוחה או אהובה. אביה נוהג כרודן, מטיל אימתו על בני המשפחה, ומטריד אותה מינית:

אף אחד לא חיבב אותי. זה מה שהרגשתי כילדה… אף פעם לא רעבתי לאוכל… אבל הייתי מורעבת בצורה אחרת. רעבתי לאהבה ולחיבה. לא קיבלתי כלום מזה… [בפסח] הייתי מביטה על הכיסא הריק שהשארנו לאליהו ליד השולחן ומייחלת להיות באותו מקום שבו נמצא אליהו, לאכול בבית אחר, איפה שאבא שלך לא זוחל למיטה שלך בלילה, מפריע לחלומות שלך, עד שאת לא יודעת יותר אם זה באמת הוא או איזה חלום-בלהות שחוזר על עצמו שוב ושוב.

היא עוזבת את הבית, מסתבכת בהרפתקאות מפוקפקות, ונסיבות החיים מובילות אותה אל זרועות בעלה הראשון, דניס מקברייד, כנר שחור ונוצרי מאמין, שבהמשך הופך לכומר. בתקופה בה נישואים בין-גזעיים היו לצנינים בעיני שחורים ולבנים, ובמדינות הדרום אף היוו עילה לרצח, רייצ'ל רואה וחווה רק את האהבה הגדולה בינה לבין דניס, ובשל אהבה זו ממירה את דתה:

אבא שלך שינה את חיי. הוא לימד אותי על אלוהים, אלוהים שהרים אותי מעפר וסלח לי והפך אותי לחדשה. היה לי מזל שפגשתי אותו, אחרת הייתי נעשית זונה או שהייתי מתה. מי יודע מה יכול לקרות לי. נולדתי מחדש דרך ישו. זה היה חייב לקרות אחרי כל מה שעברתי

"נדרשו הרבה שנים לגלות מי היתה, במידה מסויימת מפני שלא ידעתי מי הייתי אני," כותב בנה, ג'יימס מקברייד, בגילוי לב, "לא היתה זו כל כך שאלה של חיפוש עצמי, כמו שהיתה זו החלטה שלי שלא לחפש… ברגעים הבלתי צפויים והנדירים, כאשר הייתי מוצא את עצמי לחוץ חברתית בין שחורים לבין לבנים, נמלטתי לצד השחור, ממש כמו שעשתה אמי, ולא הגחתי אלא אם כן נדחפתי החוצה בעשן ואש."

בסיומו של מסע פתלתל וכואב בעקבות אימו, מגיע מקברייד לתובנה בהירה לפיה מתנת החיים, הקשרים האנושיים בין בני אדם, כבני אדם, ולא אבחנות המבוססות על אמונה או על גזע, הם העקרון המנחה לפיו עליו לחיות:

כאב חדש ומודעות חדשה נולדו בתוכי. אי-הוודאות שהייתה בי החלה להתפוגג… האנושיות שבי התעוררה, הרימה ראש וקמה לברך אותי בלחיצת יד… יש כזה הבדל גדול בין להיות מת או חי, אמרתי לעצמי, והמתנה הגדולה ביותר שמישהו יכול לתת למישהו אחר היא החיים… ליד זה, כל החוקים והדתות שבעולם הם משניים, מילים בלבד.

אמא שלו, שחצתה גזע ואמונה, שנתנה לו חיים ואהבה, העניקה לו בסיפור חייה גם את מתנת התובנה: "אלוהים הוא בצבע המים. למים אין צבע."

צבע המים: הוקרתו של איש שחור לאימו הלבנה, מאת ג'יימס מקברייד. תרגמה מאנגלית: זיוה יבין. הוצאת כנרת, 1996. 239 עמ'.

שוברות שתיקה: סקילתה של סוראיה M 1 במרץ 2013

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, סיפורי חיים, סיפורי נשים.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

בשנת 2006 נשפטה והורשעה סקינה מוחמדי אשטיאני בעוון ניאוף. עונשה של אישה נואפת באירן הוא מוות בסקילה. מאוחר יותר הואשמה אשטיאני גם בסיוע לרצח בעלה, ונשפטה לעשר שנות מאסר. עורך דינה, ובהמשך ילדיה, פנו אל הקהילה הבין לאומית וביקשו תמיכתה בהצלת חייה של אמם מהעונש האכזרי. התהודה הבין לאומית שנוצרה בעקבות הפניה, העלתה שוב לתודעה את מצבן העגום, משולל הזכויות, של הנשים באירן.

"הם חושבים שהם יכולים לעשות כל דבר לנשים במדינה הזו", אמרה אשטאני בראיון לעיתון הגרדיאן שבוצע באמצעות מתווך, "מבחינתם, ניאוף חמור יותר מרצח – אבל לא כל סוגי הניאוף: גבר שנאף עשוי להתחמק מעונש מאסר, אבל אשה שנאפה זה סוף העולם מבחינתם. זה קורה משום שאני חיה במדינה שבה לנשים אין זכות להתגרש מבעליהן ונשללות מהן כל זכויותיהן הבסיסיות".

אשטיאני משתייכת למיעוט האזרבייג'ני ואינה דוברת פרסית כהלכה. במהלך ההליכים המשפטיים לא נכח מתרגם: "כשהשופט הקריא את גזר הדין, בכלל לא הבנתי שאני אמורה להיסקל למוות, כי לא הבנתי מה פירוש המילה 'רג'ם'. הם דרשו ממני לחתום על גזר הדין שלי, ואכן עשיתי כך. רק אחרי כן, כששבתי לבית הסוהר שותפותיי לתא הסבירו לי שזו משמעות המושג – התעלפתי מיד".

עורך דינה וילדיה טענו כי אשטיאני הוכתה ועונתה עד אשר הודתה בפני המצלמות במעורבות ברצח בעלה ובאשמת הניאוף. ישנן שמועות לפיהן בית המשפט ימתיק את גזר דינה של אשטיאני ממוות בסקילה למוות בתליה.

סיפורה של אשטיאני הוא בין הסיפורים הבודדים של נשים שנגזר עליהן עונש מוות בסקילה, וקולן נשמע וסיפורן נודע. רוב הנשים נסקלות ונקברות, ובכך נעלמות, וקול העוול הנורא מושתק. סיפור דומה שאף זכה לעיבוד ספרותי וקולנועי הוא סיפור סקילתה של סוראיה M שנחשף על ידי פריידון סאהבג'ם, עיתונאי ממוצא אירני. הספר נאסר להפצה באירן בשל ביקורתו החריפה על מערכת המשפט האירני, והמחאה שהוא מביע נגד שלילת זכויות נשים באירן, אך הפך לרב מכר במערב, ובהמשך עובד לסרט באותו השם.

המשך הרשימה כולל ספוילרים, ואינו מומלץ לבעלי לב חלש או קיבה רגישה.

סאהבג'ם ביקר באירן וסיקר את השפעת משטר האייטולות על האוכלוסיה באירן. במהלך נסיעותיו, מכוניתו התקלקלה בכפר קטן בהרים. בזמן שהוא מחכה לתיקון מכוניתו, אשה מזמינה אותו בחשאי אל ביתה. האשה, זהרה חאנום, מספרת לו את סיפור סקילתה של אחייניתה.

 

stoning-of-soraya-m4

סוראיה מנוצ'רי נישאה בנישואי שידוך בגיל 14 (כן, קראתם נכון). במהלך שנות נישואיה ילדה 9 ילדים. בהגיעה לגיל 35 מאס בה בעלה וביקש לשאת לו אשה חדשה… בת 14. על פי חוקי השריעה, שהפכו לחוק מדינה עם עליית חומייני לשלטון, ריבוי נשים מותר באירן. אלא שבעלה של סוראיה לא רצה לפרנס שתי נשים ושתי משפחות, וסירב להשיב לה את דמי המוהר שלה.

הסרט מתאר את מהלך המאורעות שמוביל לסקילתה של סוראיה, ואת שיתוף הפעולה של אנשי הדת ומנהיגי הכפר בהרשעתה של אשה חפה מפשע. מעבר למחאה על אפליית הנשים, הסרט מוחה על השימוש הציני שנעשה בחוקי הדת ובמעשי האכזריות שנעשים בשם אלוהים.

 

חלק משמעותי בסרט מוקדש לסקילה עצמה, וממחיש עד כמה מדובר בהוצאה להורג אלימה ואכזרית. על פי המנהג, אשה שהורשעה בניאוף נקברת באדמה עד למתניה. ידיה נקשרות מאחור, וגברים משליכים עליה אבנים עד למותה. חל איסור להשליך אבנים גדולות שעשויות לגרום למוות מיידי. מותן של הנשים הנסקלות הוא איטי ומייסר, ונגרם לרוב מפגיעות ראש חמורות. אשה נואפת נתפסת כמי שפגעה לא רק בכבוד בעלה, אלא בכבודם של כל הגברים בכפר. על מנת להשיב את כבודם, כל הגברים שותפים לסקילה, כולל אביה ובניה הבוגרים של סוראיה.

עולמן של הנשים מתואר כעולם חסר זכויות ומוגבל, עולם קפקאי ללא מוצא. ויחד עם זאת הנשים המוסלמיות אינן מוצגות כחסרות ישע או פאסיביות. סוראיה עומדת מול בעלה ומסרבת להסכים לגירושים שיותירו אותה ואת בנותיה ללא פרנסה, וידרדרו אותה לחיי זנות. דודתה נפגשת בסתר עם העיתונאי, ומביאה לכך שסיפור העוול הנורא והמוות האכזרי של אחייניתה לא יושתק, אלא יסופר ויוודע בעולם. למעשה, הספר והסרט הם העדויות היחידות לקיומה של סוראיה. כותרות הסיום של הסרט מציגות תמונה יחידה שלה מגיל 9, ומספרות כי מנהג הסקילה עדיין ממשיך להתקיים באירן ובאיזורים מסויימים באפריקה. באמצעות קולות הנשים, הסרט מביע ביקורת חריפה על קנאות דתית ועל ניצול לרעה של האמונה (ואיצטלה של אמונה) כדי לקדם אנטרסים אישיים ולהכשיר שלילת זכויות נשים.

הסרט ריאליסטי מאוד, ועל פי דרישתו של סהאבג'ם צולם בפרסית על מנת לשקף בצורה אותנטית ככל הניתן את המתרחש באירן. מזעזעת עוד יותר מהסקילה הגרפית המתוארת בסרט היא העובדה שמנהג סקילת נשים עדיין רווח באירן ובאיזורים מסויימים באפריקה, ועל כך יעיד המקרה של סקינה מוחמדי אשטיאני. ההבדל הוא, שכמו דודתה של סוראיה, שבאומץ נדיר שברה את קוד השתיקה ומרדה בקבלה הפאסיבית של היחס האכזרי לנשים, עורך דינה וילדיה של אשטיאני פנו אל הקהילה העולמית באמצעות האנטרנט.

ביולי 2012 פירסם אמנסטי דיווח לפיו גזר דינה של אשטיאני עדיין עומד בעינו, למרות המחאה הבין לאומית בעניינה. עורך דינה, ג'אביד הוטן כיאן, נכלא ועונה, ומרצה עונש מאסר בכלא משום שתמך במאבקה נגד גזר הדין, ועזר לילדיה לפרסם את סיפורה ולגייס את הקהילה הבין לאומית.