jump to navigation

פרשת פנחס: בנות צלפחד 23 ביולי 2016

Posted by Keren Fite in נשים במקרא, פרשת פנחס, פרשת שבוע.
Tags: , , ,
add a comment

בפרשת פנחס מתקיים מפקד, והארץ מחולקת לנחלות לפי בתי אב בכל שבט. בנות צלפחד, שאביהן נפטר ללא בנים יורשים, פונות למשה בבקשה לקבל נחלה בארץ ישראל.

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו–מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.

וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה–פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר: אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה, בַּעֲדַת-קֹרַח:  כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְהוָה.  וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת–נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן. וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  אִישׁ כִּי-יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ–וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ. (במדבר כ"ז)

Frederick Richard Pickersgill Zelophehads Daughtersמה אומרות בנות צלפחד?

בדיבריהן מדגישות בנות צלפחד כי אביהן מת במדבר, ללא בנים, וכי מותו אינו קשור למות עדת בני קורח. מדוע חשוב לחמשת הבנות להדגיש שאין קשר בין אביהן לבין עדת בני קורח?

דבריהן של בנות צלפחד מהדהדים את דברי דותן ואבירם שנמנו על עדת בני קורח

הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם (במדבר ט"ז)

דותן ואבירם תוקפים את משה ומאשימים אותו בכך שלקח את בני ישראל למדבר מתוך מטרה להמיתם שם, וכי לא תתקיים ההבטחה לנחלה בארץ ישראל. דברי דותן ואבירם הם דברי הסתה ומרד כנגד סמכותו של משה. בנות צלפחד רוצות לומר כי הן אינן מגיעות מתוך כוונה למרוד במשה, אלא מתוך בקשה לחידוש הלכה; לשינוי דין חלוקת הנחלות שיביא לפסיקה מוסרית והוגנת.

בנות צלופחד טוענות כי החוק המתנה חלוקת קרקעות לבנים בלבד הוא חוק שאינו הוגן, משום שיגרום לכך ששם אביהן, שאין לו בנים, יגרע משמות בתי האב. הן שואלות: למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו רק משום שאין לו בן? אנחנו בנותיו מבקשות לקבל נחלה בקרב אחי אבינו, ולהמשיך את שמו.

פנייתן הפומבית של בנות צלפחד זוכה להכרת האל: כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת. בהמשך לפנייתן חוק הנחלות משתנה בצורה המכילה נשים כיורשות את נחלת אביהן.

חכמניות הן דרשניות  הן

המדרש מתייחס לבנות צלפחד באהדה, ומכנה אותן חכמניות ודרשניות.

חכמניות הן – שלפי שעה דברו, דא"ר [=שאמר רב] שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר: "כי ישבו אחים יחדו" [כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה  לְאִישׁ זָר  יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ; … וְלֹא-יִמָּחֶה שְׁמוֹ, מִיִּשְׂרָאֵל] (דברים כ"ה, ה-ו). אמרו לו: אם כבן אנו חשובין – תנה לנו נחלה כבן, אם לאו – תתיבם אמנו! מיד "ויקרב משה את משפטן לפני ה'".

דרשניות הן, שהיו אומרות אילו היה [לו] בן לא דברנו. […] אביי אמר אפילו היה בת לבן לא דברנו [רש"י: שהיו יודעות לדרוש שהבת אינה יורשת עם בת הבן]. (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קי"ט עמוד א-ב)

פנייתן לא היתה פניה רגשית המבקשת ממשה רחמים על מצבן העגום כבנות יתומות מאב, אלא בקשה שכלתנית המבוססת על לימוד של ההלכה. לו היה לאבינו בן, הן מנמקות פנייתן, לא היינו מבקשות נחלה. אם אנו נחשבות כבן – תן לנו נחלה. אם איננו נחשבות כבן – תתיבם אמנו (מצוות ייבום) ובכך יהיה בן שימשיך את שם אבינו.

משה מהסס להחליט במקרה של בנות צלפחד. על כך נאמר: ראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן… שמגלגלים זכות על ידי זכאי (ב"ב קיט וסנהדרין ח).

יש המפרשים שנתעלמה הלכה ממשה על מנת ללמד אותו ענווה. יש אחרים האומרים שמקרה בנות צלפחד בא להראות שירושת נחלות אינה רק סוגיה של ממון ונדל"ן, אלא קשורה באהבת הארץ ובכך באו בנות צלפחד וחידשו הלכה.

מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה

באופן נדיר, מונה המקרא את שמותיהן של בנות צלפחד: מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. משמעות שמן היא תנועה, או בהשאלה, חידוש

מחְלה מחוללת ויוצאת במחול

נֹעה נָעה ומניעה

חָגלה חגה לה כחוני

מִלכה מהלכת

תִרצה רצה

(מתוך: מדרש "יד חזקה", צביה ולדן)

דרכה של הלכה היא דרך החיים, דרך של חידוש ושינוי המותאם לתנועת החיים המשתנים ללא הרף. בנות צלפחד מלמדות על שילוב בין יצירתיות הלכתית לבין עשיה מוסרית-חברתית.

אשת קרח ואשת און בן פלת: שתי דרכים לפתרון מחלוקות בפרשת קרח 21 ביוני 2014

Posted by Keren Fite in נשים במקרא, פרשת קרח, פרשת שבוע.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

פרשת קרח היא הפרשה החמישית בספר במדבר

קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי ואיתו דָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן קוראים תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון. אליהם מצטרפים גם 250 מנהיגים מבני ישראל

זו אינה הפעם הראשונה בה מערערים על סמכותו ומנהיגותו של משה. המחלוקת בפרשה זו היא על ענייני סמכות וכבוד. ביסודו של דבר קרח שואל את משה, מדוע אתה מתנהג כאילו אתה יותר קדוש מכולנו? הרי כולנו קדושים.

התוצאות של המחלוקת קשות וחמורות. על קרח, דתן ואבירם נאמר וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם–נָסוּ לְקֹלָם:  כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ. כלומר, האדמה בלעה אותם בעודם בחיים, אותם ואת בני ביתם ואת רכושם. עונש נורא וקשה.

רש"י אומר, "פרשה זו יפה נדרשת", כלומר, פרשה זו של קרח, אפשר לדרוש בה בכל ימות-השנה, שבכל השנה יש מחלוקות. וכן אומרים "ובני קרח לא מתו" – שהמחלוקת, לא מתה.

מתוך ראיה זו פרשת קרח היא פרשה על מחלוקת קשה שמסתיימת באסון. לכולנו יש ויכוחים ומריבות בחיי היומיום.
פרשת קרח מציבה שתי דרכים אפשריות להתמודדות מול מצבי מריבה ומדון. חז"ל מדברים על אשתו של קרח ועל אשתו של און בן פלת.

 

sistine_moses_korach_rebellion_Botticelli

חז"ל אומרים: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָה" זו אשתו של און בן פלת; "וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ"  זו אשתו של קרח.

אשתו של קרח אמרה לו: לא די שמשה לקח לעצמו מלכות, ולאחיו נתן כהונה-גדולה, וצריך לתת לו תרומות, גם אמר לכל השבט להתגלח?!

אמר לה קרח, והרי גם משה גילח את עצמו

אמרה לו, זהו כמו שנאמר "תמות נפשי עם פלשתים" כדאי לו לגלח את-עצמו, העיקר שכולם יתגלחו (סנהדרין קי ע"א).

כלומר, אשתו של קרח גורמת לו להציב עצמו על מסלול התנגשות מול משה, ולראות את עצמו כאילו הוא נפגע אישית ממה שמשה עושה. כשקרח מתעמת עם משה, משה אינו פאסיבי בעימות מול קרח, ומציב את עצמו על מסלול התנגשות חזיתית שנגמר באסון.

און בן פלת הוא חלק מבני ראובן שהצטרפו לקרח ולעדתו במחלוקת מול משה. אולם, בזמן העונש, השם של און בן פלת לא מוזכר, ומכאן למדו חז"ל שאון בן פלת לא נענש. מי הציל אותו? על כך מספרים חז"ל את הסיפור הבא:

אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו

אמרה לו: מה לך מ(קטטא) זו? אם הוא (משה) הרב תהיה אתה התלמיד, ואם (קרח) הוא הרב אתה התלמיד! [כלומר, שאלה אותו למה אתה מתערב בקטטה הזאת, הרי ממילא אין לך מה להרוויח. אם משה יהיה רב ואם קרח יהיה רב, אתה תשאר תלמיד]

אמר לה: מה אעשה? הייתי בעצה ונשבעתי עמם! [כלומר, אין לו מושג איך לצאת מזה, כי הוא כבר נתן את המילה שלו לקרח ועדתו]

אמרה לו: יודעת אני שכל העדה קדושה היא שנאמר 'כי כל העדה כולם קדושים' [זה מה שבא קורח ואמר למשה, הרי כולנו קדושים, למה אתה קדוש יותר מכולם? אשתו של און בן פלת תקח את הטיעון הזה, תהפוך אותו על ראשו ותציל את בעלה]

אמרה לו: שב, אני מצילה אותך.

השקתה אותו יין ושכרתו, והשכיבה אותו בפנים. נתיישבה על הפתח וסתרה את שערותיה. כל (מי) שבא ראה אותה וחזר. עד שכך – נבלעו להם (אנשי קרח ונצל און בן פלת)

כלומר, מה עשתה? השקתה אותו יין לשוכרה וגרמה לו להרדם. כאשר ישן באוהל, ישבה היא בפתח האוהל עם שיער חשוף ופרוע, וכאשר באו אנשי קורח לקרוא לו להצטרף למרד נגד משה, נרתעו (בשל קדושתם) מפני אשתו חסרת הצניעות שיושבת בפתח האוהל בשיער גלוי, ועזבו אותו לנפשו, והלכו בלעדיו להתעמת עם משה.

אחר כך ממשיך ומספר המדרש: "בשעה שפתחה הארץ את פיה, הייתה מבקשת לבלוע את און שהיה במיטה. [כי הרי אלוהים ידע בדיוק מי הצטרף לקורח ועדתו] עמדה אשתו ואחזה במיטה ואמרה: ריבון העולמים, כבר נשבע און בשמו הגדול שלא יהיה במחלוקת לעולם. שמך חי וקיים לעולם, אך אם יכפור בשבועה, אתה יכול להיפרע ממנו לאחר מכן" (המדרש הגדול במדבר). כלומר, אשתו מתפללת עליו בפני אלוהים, כדי שיסלח לו, ומבטיחה שאון בן פלת לא יהיה מעורב יותר במחלוקות, וכך מצילה את חייו.

אשתו של און בן פלת מראה דרך אחרת. היא אומרת לבעלה, אתה בעצם בכלל לא צד בענין, למה לך להתערב? אבל אנחנו בחיים שלנו תמיד מרגישים צד בענין, ועל כך הנה סיפור נוסף:

שני אנשים רבו על שטח אחד. זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי.

באו לטעון לפני חכם הכפר. כל אחד טען את טענותיו שהשטח שייך לו. שאל אותם החכם: היכן העדים? היכן השטר?

אמרו לו, שאין להם עדים או שטר. אמר להם שיעשו פשרה ביניהם, אך לא הסכימו גם לזה, אמר להם שיבואו עמו אל הקרקע.

כשהגיעו אל שטח המריבה התכופף האיש החכם והאזין לקרקע, ולחש כמה מילים

שאלו אותו האנשים, מה האזנת לקרקע? מה לחשת לה?

אמר להם, אמרתי לקרקע, שני אלה טוענים שאת שייכת להם, ומה את אומרת? ואמרה לי הקרקע, אני אומרת ששניהם שייכים לי, שהרי סוף האדם למות.

אמרי לי כיצד את מסרבת ואומר לך מי את 17 במרץ 2014

Posted by Keren Fite in נשים במקרא, פורים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

במשתה הפותח את מגילת אסתר נאמר: "והשתיה כדת, אין אונס… לעשות כרצון איש ואיש." כלומר, כל משתתף במשתה יכול לשתות על פי דרכו ולעשות כרצונו. לכאורה, המלך אחשוורוש מכבד את מנהגיו וטעמיו השונים של כל חוגג על מנת לאפשר לכולם לחגוג ביחד, למרות השוני ביניהם. בפועל, פתיחותו של אחשוורוש לרצונותיהם של נתיניו מתחילה ונגמרת בנכונות לספק להם מיני משקאות על פי טעמם. כשמלכתו, ושתי, מסרבת להופיע לפניו, ומביעה רצון שונה מאוד מרצונו, המלך מגרש אותה הופך אותה לאות ומופת.

אפשר להתייחס למגילת אסתר כאל מגילת חוק. החוק משמש כאמצעי להשלטת סדר נוכח איבוד השליטה המלכותית הבא לידי ביטוי במעשה הסירוב של המלכה, וכאמצעי ליצירת אחדות בממלכה השולטת בעמים רבים. בהקשר זה, המקרה הפרטי של ושתי המסרבת לבוא לפני המלך, הופך למקרה מייצג המשקף איבוד שליטה קולקטיבי של הגברים בנשותיהם:

לֹא עַל-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ, עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה:  כִּי עַל-כָּל-הַשָּׂרִים, וְעַל-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן:  בְּאָמְרָם, הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו–וְלֹא-בָאָה

הלכה למעשה, החוק משמש כדרך לאכוף צייתנות. החוק אינו נוצר מתוך דיאלוג, אלא מהווה ציווי הנכפה על האוכלוסיה. במהלך המגילה מסתבר שהחוק הינו חסר סדר וחסר היגיון בדיוק כמו הגורל העיוור המעלה למדרגת מלכות את ושתי, משליך אותה ממעמדה ומחליף אותה באסתר. אותו גורל עיוור שמעלה את המן למעלת שר בכיר רק כדי להשליך אותו ממרום שלטונו כדי להחליפו במרדכי.

מהרגע בו נכתב החוק וספרי החוק נשלחו לכל מדינות המלך, לכל מדינה ככתבה ולכל עם כלשונו, לא ניתן לשנות את הציווי, אכזרי ככל שיהיה. הדרך היחידה לשנות את גזירת החוק היא על ידי יצירתו של חוק אחר, בדרך כלל שרירותי ואכזרי כמו קודמו.

הנעת העלילה באמצעות החוק יוצרת משחק תפקידים בלתי צפוי לפיו הסרבן המורד של אתמול הופך למחוקק של מחר. מרדכי המורד מפר פעמים את חוק המלך: בכך שהוא מסרב להשתחוות להמן, ובהמשך כשהוא לובש בגדי אבל וזועק זעקה מרה מול שער המלך. אותו מרדכי יכנס בהמשך בנעלי המן, יהפוך ליד ימינו של המלך, יקבל לידיו את טבעת המלך ויחוקק חוקים אכזריים לא פחות מחוקיו של אויבו המנוצח המן.

על הסכנות שב"כטוב בעיניך"

כאשר נותן אחשוורוש להמן את הסמכות לחוקק חוקים כנגד העם שכה הכעיס אותו, הוא אומר לו "העם [נתון לך] לעשות בו כטוב בעיניך." הרשות לעשות "כטוב בעיניך" היא רשות להתיר כל רסן, ומתן רשות להמן לפעול בהתאם לכעסו על מרדכי. רשות הרסנית המובילה לצווי שמד. במתן רשות זה מנקה עצמו אחשוורוש מידיעה ומאחריות על משמעות החוקים שיחוקק המן.

עיוורון שכזה מתרחש קודם לכן, כאשר אברהם מנקה עצמו מאחריות כלפי הגר, ומתיר לאשתו שרה לעשות לשפחתה את מה שרצונה וכעסה ינחו אותה לעשות: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ–עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי (בראשית ט"ז).

לא במקרה אמר הרמב"ן: "חטאה [שרה] אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן, שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי," כי הראיה הצרה של טובתנו המיידית מנסה לרפא עוול בעוול, ומייצרת הרס.

 

not the israel my parents promised me waldman

אמרי לי כיצד את מסרבת ואומר לך מי את

אין להתפלא שבמגילה העוסקת כל כך הרבה בחקיקה ובחוקים, ישנן כל כך הרבה דמויות מורדות המסרבות לציית לחוק. בהקשר זה יש דימיון מעניין בין ושתי לבין מרדכי: שניהם מורדים בגלוי, בפומבי, כמעט בהתרסה, כנגד סמכות החוק.

בשל היותה פומבית, הסרבנים הופכים למקרה מייצג וסרבנותם הופכת לחוק החל על כלל האוכלוסיה. ושתי שמסרבת לבוא לפני המלך, משפילה אותו בעיני שריו, וסרבנותה גורמת למלך ליצור חוק החל על כלל הנשים באשר הן. מרדכי, שמסרב להשתחוות להמן, משפיל את השר הבכיר של אחשוורוש וגורם ליצירת חוק רצחני שאמור לחול על היהודים באשר הם.

בשני המקרים הסרבנות הפומבית והגלויה מסוכנת לסרבן ולקולקטיב אליו הוא משתייך. ושתי ומרדכי לא מסכנים רק את עצמם בסרבנותם, אלא את הקבוצה החברתית אליה הם משתייכים. לא במקרה המגילה לא נותנת סיבות למעשה הסירוב של ושתי ושל מרדכי. עיוורונם הסרבני משתווה לעיוורונו האכזרי של החוק.

דווקא אסתר, שאינה נתפסת כדמות סרבנית או מורדת, מצליחה לפעול בניגוד לחוק, מבלי להענש. ההבדל בינה לבין ושתי ומרדכי הוא שהיא אינה מציבה עצמה על מסלול התנגשות המתריס כנגד החוק, אלא מודעת להקשר החברתי בו היא מתנהלת, ומשתמשת בהקשר זה בחוכמה.

אסתר מפרה את צו המלך שלא לבוא לפניו ללא הזמנה. אסתר חוששת מהפרת הצו, ולכן אינה פועלת מתוך מרדנות עיוורת, אלא נערכת בקפדנות לקראת האתגר. ראשית, אסתר קובעת שלושה ימי צום ותפילה: לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם–גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי. בהמשך, היא מתלבשת במיטב מחלצותיה כדי לפגוש את המלך. ביודעה את חולשותיו, היא מופיע לפניו במלוא יופיה, ומשהוא נכון לקבל אותה ולתת לה את מה שתרצה, היא מזמינה אותו ואת המן למשתה.

בניגוד להוראת מרדכי, האומר לה לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן-לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו–עַל-עַמָּהּ, אסתר ממתינה עם בקשתה, מותחת את סקרנות המלך במשך ימי המשתה, וכשהיא מציגה את בקשתה היא אינה מתחננת אלא מציגה טיעון סדור והגיוני:

אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב:  תִּנָּתֶן-לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי. כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי, לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד; וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, הֶחֱרַשְׁתִּי–כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה, בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ.

אסתר אינה פותחת בהאשמות אלא מסבירה כי היא פונה אל המלך בשל סכנת השמד המוטלת אל עמה. לו היה עמה נמכר לעבדות, לא היתה מטרידה את המלך בכך. כשאחשוורוש שואל מי אחראי לחוק השמד, היא מפנה אצבעה כלפי המן, ודואגת להפלילו גם בניסיון לאונס המלכה:

וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל-בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהָמָן נֹפֵל עַל-הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת; הַדָּבָר, יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ, וּפְנֵי הָמָן, חָפוּ.

מן הסתם, אסתר מודעת לקלות דעתו ולשרירות ליבו של המלך, ולדאגתו המתמדת לכבודו. היא אינה בטוחה עד כמה תצליח לגעת לליבו עם הטיעון למען חיי בני עמה, אולם היא בטוחה כי פגיעה בכבודו תגרום לו לגרש את המן מעל פניו ולחוקק מחדש חוקים המבטלים את צווי השמד.

כאשר מקבלת אסתר את טבעת המלך, ואת הסמכות לחוקק חוקים, היא ממנה את מרדכי כמחליפו של המן, והשניים מחוקקים חוקים. תחילה, החוקים קשים ואכזריים לא פחות מהחוקים שחוקקו קודמיהם, חוקים המקנים ליהודים את הרשות להרוג באויביהם הרבה מעבר לצורך בהגנה עצמית, עד כדי כך שפחד היהודים נופל על כל העמים.

בהמשך, כותבת אסתר המלכה בת אביחיל את מגילת אסתר, בה מצווים היהודים לחגוג את חג פורים, לא כחג של הרג ורצח, אלא דווקא כיְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. חג בו אנו מצווים לראות את הזולת, להיות מודעים להקשר החברתי, ולא רק לעשות את הטוב בעינינו.

ומרדכי היהיר, שסירב להשתחוות, לומד ענווה והופך לדורש טוב ולדובר שלום [1].

 

התמונה מתוך:

Harvey Pekar and JT Waldman, Not the Israel My Parents Promised Me

[1] ניתן לפרש את הפסוק דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל-זַרְעוֹ בשתי דרכים. האחת, שמרדכי רואה רק את טובת העם היהודי. השניה, שמרדכי, מתוקף תפקידו כשר בממלכת פרס ומדי, רואה את טובת כלל תושבי הממלכה, ומתוך ראיה כוללת זו מנסה להרבות טוב ולדבר שלום.