jump to navigation

שאלות הן כמו קליפות אגוז 19 בינואר 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

ארתור רוצה להיות נושא כלים, ואז אביר. ארתור לא רוצה להיות מלומד, למרות שאביו מחשיב אותו לחרַש-המילים של המשפחה, ואוליבר, הכומר שמלמד אותו, טוען כי ראשו הרֵה רעיונות. ארתור אוהב את גרייס. הוא חולם להתארס איתה. ארתור בן שלוש-עשרה, מקום המעבר בין ילדות לבגרות, ויש לו יותר שאלות מתשובות. ארתור מקבל במתנה אבן זכוכית, המתחממת במהירות בין ידיו, ומראה לו סיפור שהוא מתאמץ להבין.

"ארתור: אבן הראיה" הוא הראשון מתוך שלושה ספרים המספרים את קורותיו של ארתור, בנו של סר ג'ון דה קולדיקוט, בעל אחוזה על גבול אנגליה וויילס. ארתור כותב יומן המתחיל בשלהי שנת 1199 ומספר, בנימה אישית מהורהרת, על חיי היומיום של נער בן-אצולה בתקופת ימי הביניים. סיפורו של ארתור, הנער, נשזר בסיפורו של ארתור, המלך האגדי שהיה ושיהיה, באמצעות "אבן ראיה": אבן זכוכית שחורה בה רואה ארתור הנער אירועים מחייו של המלך ארתור הצעיר.

Arthur The Seeing Stone הספר כתוב בשפה פשוטה אך מוקפדת, המשלבת מטאפורות ומצלולים עם אמירות פילוסופיות על ידיעה, יצירה, רצון, חובה, צדק חברתי ואהבה. עלילת הספר היא אפיזודית ובנויה ממאה פרקים קצרים, חלקם קטעים קצרצרים ופיוטיים הלוכדים רגעי התבוננות, הרהור או חלום בהקיץ, וחלקם קטעים ארוכים יותר המתארים התרחשויות מחייו של ארתור המלך הנקשרות בדרך של הקבלה או ניגוד לאירועים ומאורעות בחיי הנער המספר. מפגשיו של ארתור קולדיקוט עם חברים ומורי דרך, תחושותיו במהלך אירועים משפחתיים שמחים ועצובים, וחוויותיו כשהוא לוקח חלק במסורות קהילתיות וחגים דתיים, ממחישים את עושרם ומורכבותם של החיים בקהילה כפרית בימי הביניים.

"הפרקים הקצרים היו בשבילי דרך לשעשע את עצמי בכתיבה", סיפר קווין קרוסלי-הולנד בראיון, "הם מספקים רגעים של התבוננות והארה, קצת כמו באופרה, כאשר הגיבורה חדלה פתאום מעיסוקיה ומספרת לקהל שהיא אוהבת את הגיבור, או הגיבור מספר שהוא שונא את יריבו ומחפש סכין לרצוח אותו. אלה אינם דברים שמקדמים את העלילה, אבל הם מעניקים לה צבע… בתור משורר, המוסיקה שבכתיבה היא חלק מחיי. השקט הוא חלק מהמוסיקה. המלים שמרתקות אותי, ועל כן מרתקות גם את ארתור, שייכות לדברים העקרוניים בעולם".

ואכן, ארתור שרוצה מאוד להשתתף כאביר במסעות הצלב, מבלה את זמנו בתרגול כתיבה, לימודי תנ"ך ומשחקי מילים לא פחות משהוא מתאמן בהטלת כידון, קליעה למטרה וסייף. בספר הראשון, מסעו של ארתור הוא מסע פנימי של חיפוש עצמי, בו הוא מגלה שהידיעה טמונה ביכולת להקשיב ובאומץ לשאול, ועוד יותר מכך, בנחישותו של המחפש ובנכונותו להאמין ביכולתו לצמוח בכוחות עצמו אל תוך שליחותו.

"אני יודע שאיני יכול להמשיך לחקור את מרלין בנוגע לאבן הראייה שלי. אני יודע שעלי להבין את הדברים בכוחות עצמי. ראשי מלא שאלות…כשהאיש בברדס אמר, 'אין איש ואין דבר שיעמדו בדרכה של תשוקה עזה', אני חושב שהוא התכוון לכך שמה שקורה בחיינו תלוי במידת נחישותנו, ועד כמה אנו מאמינים בעצמנו".

עבור ארתור הקריאה והכתיבה אינן רק אמצעים לרכישת ידע ומעמד (ארתור הוא היחיד במשפחתו הקורא וכותב באופן שוטף), אלא מיומנות המאפשרת לו לפרש ולעצב את המציאות סביבו. תהפוכות גורלו של המלך ארתור הצעיר, גורמות לארתור המתבונן באבן לבחון ולהשוות את ההתרחשויות בחייו-הוא לאור העלילה האגדית הנפרשת לפניו, ולהפוך מפוכח בנוגע ליכולתו, ונטול פחד נוכח המציאות חסרת הוודאות בה הוא חי.

"ארתור שבאבן אינו אני. אנחנו נראים ומדברים איש כרעהו. אבל הוא יכול לעשות קסמים ואני לא…גם סר אקטור וקיי אינם זהים לגמרי לאבי ולסרל [אחי]. אולי הם חיים כאן בקולדיקוט, אבל הם גם ביקרו בחצרו של המלך הזקן אותר, שעליו איש לא שמע, שאולי לא היה קיים מעולם. ועכשיו שלושתנו עומדים לרכוב ללונדון…אבל במציאות אני פצוע ואיני יכול לרכוב אפילו עד ונלוק".

האופן בו ארתור מתייחס לשאלותיו מייצג את תהליך הבשלות והשינוי שהוא חווה במהלך העלילה. בתחילת הסיפור שאלותיו של ארתור הן "כמו קליפות אגוז, כשהאגוז עדיין בתוכן", מערת אוצרות שמשפט הקסמים הפותח אותה עדיין נסתר מעיניו. בשלב זה ארתור מייחל לתשובות, "הלוואי שהיה לי כובע כמו של [ג'ק שהרג את הענק]. ברגע שחבש את הכובע, הוא ידע את כל התשובות". לקראת סיומו של הספר ארתור מתכנס אל תוך עצמו, "חרישי ומרוכז כמו אגוז", כבר לא מחפש תשובות אלא מוצא אותן, אחת לאחת, בתוך עצמו.

ארתור: אבן הראיה. קווין קרוסלי-הולנד. תרגם: בועז וייס. ספריית מעריב. 348 עמ'.

הדברים הם מה שהם אפילו בעולם הלא ודאי הזה 29 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , ,
1 comment so far

שידוך הולם מספר את סיפורן של ארבע משפחות: משפ' מארה, משפ' צ'טרג'י, משפ' קאפור (משפחות הינדיות),

ומשפ' קאהן (משפחה מוסלמית). עלילת הסיפור מתרחשת בהודו, בתקופה שלאחר קבלת העצמאות, לפני הבחירות בשנת 1952. העלילה נעה בין ברהמפור, עיר דימיונית על גדת הגנגס, לבין כלכותה, דלהי וקנפור. הספר פורש בפני הקורא יריעה היסטורית רחבה, תוך התייחסות לסוגיות פוליטיות וחברתיות: הקשרים בין הינדים לבין מוסלמים, והיחסים הפיאודלים בין בני הקסטות הנמוכות לבני הקסטות הגבוהות.

הדמות המרכזית, שגם מניעה את העלילה, היא גברת רופה מארה, שמחפשת שידוך לבתה לאטה. היא רגשנית, נוטה לדרמטיות, שמרנית ונאמנה למשפחתה: "גב' רופה מארה היתה מאלה המאמינים באמונה שלמה, גם אם בלתי מנוסחת, בעליונותה של האמת הסובייקטיבית על האובייקטיבית".

למרות הצהרותיה כי לא תתאהב, ולא תתחתן – "הה, אהבה, איזה נושא משעמם… אני לא אתאהב לעולם" – מוצאת עצמה לאטה מחוזרת על ידי שלושה גברים צעירים, השונים זה מזה בתכלית: כאביר הרומנטי והמסעיר, אמיט האגוצנטרי והפיוטי, והארש הארצי והמעשי.

במקום להטריד עצמה בסוגיית נישואיה, מעדיפה לאטה את הקריאה, כמקום מפלט מהמציאות המעיקה:

[לאטה לא ידעה] מה בדיוק מסב לה הנאה במשפטים הללו… אך היו בהם כובד, ניחומים, הכרח … המילים היו מלאות ביטחון ולפיכך נסכו ביטחון: הדברים הם מה שהם אפילו בעולם הלא ודאי הזה, ומשם היא יכולה להתקדם הלאה … עתה חייכה לעצמה, לא מודעת לסובב אותה … למרות דעתה על האהבה עצמה, אהבה לאטה שירי אהבה

את כאביר (המוסלמי) היא פוגשת בחנות ספרים, ומתאהבת בו בניגוד לכל היגיון או כוונה. אהבתם הצעירה נתקלת במהרה בחומות המוסכמות החברתיות. בהשראת אביו המתמטיקאי מסביר כאביר ללאטה כי "משוואה [מתמטית] היא אותה משוואה אם כותבים אותה בדיו אדום או ירוק", ובכך מנמק כי אין חשיבות לעובדת היותו מוסלמי, והיותה של לאטה הינדית. לאטה, לעומתו, תמהה האם אהבתו אליה, או שמא חוסר מודעות חברתית, מעוורות את עיניו מלראות את הקשיים והמכשלות הצפויים לשניהם במידה וינשאו: "האם הוא מסרב בכוונה לראות את הקשיים? האם הוא באמת מאמין שזה לא משנה?" גב' רופה מארה, החרדה לגורל בתה, בוטה הרבה יותר:

דעותיה הקדומות של גברת רופה מארה נגד מוסלמים לא היו גרועות משל רוב הנשים ההינדיות מן הקאסטות הגבוהות בגילה ומן הרקע שלה… אפילו נישואים להינדי לא-קטרי היו גרועים למדי. אך זה היה בל יתואר. התרועעות עם מוסלמים בחוגים חברתיים היא דבר אחד, ודבר אחר לחלוטין הוא להעלות על הדעת זיהום הדם והקרבתה של בתה

בסופו של דבר, גם כאביר מכיר במציאות המורכבת: “אין לנו שום סיכוי אם נברח… אנחנו לא יכולים להחליט כל דבר בעצמנו… [אנחנו צריכים לחכות לפחות שנתיים] קודם אני צריך לגמור את התואר. אחר כך אני מתכונן להתקבל לקיימבריג' – או אולי להבחן לשירות החוץ ההודי”

בתגובה, לאטה המאוכזבת מוותרת בכעס על הקשר ביניהם ועל האהבה: "שוב אינה רוצה לראותו לעולם… היא חשה אומללה ומושפלת. נפשה קצה באמה, בכאביר ובתסבוכות החיים". בהמשך, תתאושש ותבחר בשידוך מקובל יותר מבחינה חברתית.

suitable boy HEB בחירתה של לאטה בבן-זוג שמקובל על אימה, וכפועל יוצא, בזוגיות שאין בה תשוקה ולהט, אך יש בה הבטחה ליציבות, עומדת בניגוד למוסכמה הרומנטית של הליכה אחרי הלב. יחד עם זאת, הספר, המשבץ את האישי (סיפור השידוך של לאטה) בתוך מרקם פוליטי-חברתי רחב, יוצר הקבלה בין להט המהומות הפוליטיות והדתיות בין מוסלמים לבין הינדים, לבין התשוקה העיוורת של האהבה, המוליכות שתיהן לחורבן והרס.

כל כותב מתבסס על דמויות אמיתיות מחייו

במקור התכוון ויקראם סת' לכתוב נובלה קצרה, אך בסופו של דבר הספר התרחב לפרוייקט שנמשך כעשר שנים. במהלך כתיבת הספר התגורר ויקרם סת' בבית הוריו בהודו. הוריו שימשו כמקור מידע בתחקיר שביצע על התקופה, וגם תמכו בו כלכלית במהלך ההתמסרות לכתיבה.

בראיונות על הספר, אמר סת' כי הוא מבסס את כתיבתו על דמויות מחייו. דמותו של הארש מבוססת אביו, ששימש כמנהל בחברת נעליים. דמויותיהם של חלק מהאחים למשפחת צ'טרג'י מבוססים על אחיו. אולם, מוסיף סת', על מנת לשמור על זכות ההכחשה, רק הכלב קאדלס נקרא בשמו האמיתי, "כי הוא לא יכול לתבוע אותי".

הפער בין הדמויות המציאותיות, ששימשו כהשראה, לבין הדמויות הנוצרות בספר, נובע גם מתהליך הכתיבה ומתכתיבי העלילה: "כל כותב מתבסס על דמויות אמיתיות מחייו, אבל אז, הדמויות נפגשות עם דמויות אחרות, אותן לעולם לא יפגשו במציאות, וכפועל יוצא מתחולל שינוי בלתי נמנע".

מסע מחרדה לחופש 8 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, סיפורי חיים, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , , , ,
3 comments

מסתבר שהעתיד כבר כאן. תלמידי בית ספר ביפן לומדים עם מורה-רובוט שמיועד להלהיב אותם לגבי לימודי טכנולוגיה וללמד שפות זרות. "אין לנו כוונה להחליף מורים בשר ודם", אומר הירושי קובייאשי, המפתח של המורה-הרובוט, "אנחנו משתמשים בטכנולוגיה מתקדמת כדי ללמד תלמידים על טכנולוגיה מתקדמת". אולם, באותו הראיון קובייאשי מספר גם על מחסור במורים באיזורי הכפר ובפיתרון האפשרי שיכול להציע מורה-רובוט.

בספר "המורה", פרנק מק'קורט מספר על שנות עבודתו כמורה בשר ודם בבתי הספר התיכוניים של ניו-יורק: "רק בנס נעשיתי מורה ונשארתי מורה", הוא מעיד על עצמו, "עלי לתת לעצמי ציון מעולה על ששרדתי שנים רבות כל כך בכיתות בניו יורק. מן הראוי היה שתוקדש מדליה מיוחדת לפליטים ששרדו לאחר ילדות אומללה ונעשו מורים, ואני ראוי להיות הראשון בתור למדליה זו ולכל אותות ההצטיינות שמתווספים אליה בזכות אומללויות שנובעות ממנה".

כשהוא מנסה להסביר כיצד בכל זאת הצליח לעבוד שנים כה רבות כמורה הוא מסביר: "נחישות. היא אינה תכונה זוהרת כמו שאפתנות, כישרון, אינטלקט וקסם אישי, אך היא זו שסייעה בידי לעבור את הימים ואת הלילות".

מק'קורט לימד ספרות אנגלית בבתי ספר מקצועיים. הוא מתאר עצמו עומד מול כיתות של בני נוער שלספרות, לכאורה, אין כל קשר לחייהם, ומספר סיפורים על חייו. תחילה הוא מספר סיפורים כדרך הישרדות במצבים שהתוכנית להכשרת מורים מעולם לא הכינה אותו אליהם, בהמשך הופכים הסיפורים לגשר של חמלה שעוזר לו לדלג מעל הפערים בין תיאוריות חינוכיות לבין העמידה בפועל בכיתה ורכישת אמונם של תלמידיו:

"במקום ללמד, סיפרתי סיפורים. כל דבר, העיקר שיישבו בשקט במקומותיהם. הם חשבו שאני מלמד. אני חשבתי שאני מלמד. אני למדתי. וקראת לעצמך מורה? לא קראתי לעצמי שום דבר. הייתי יותר ממורה. ופחות."

"אני לא מאורגן, לא מאומן ולא מוכן לדברים האלו. אין לזה קשר להוראה. מה לזה ולספרות, לדקדוק, לכתיבה. מתי אהיה חזק מספיק להיכנס לכיתה, לראות שהם מקשיבים לי ולהתחיל ללמד? בבית הספר הזה מתנהלים שיעורים שקטים ושקדניים והמורים שולטים במצב. בקפטריה אומרת לי מורה מבוגרת, כן, זה לוקח לפחות חמש שנים"

Teacher McCourt במשך שלושים שנה מק'קורט מחפש את דרכו כמורה, ובשום שלב הדרך לא הופכת בטוחה או וודאית: "למדתי באמצעות ניסוי וטעייה ושילמתי את המחיר. הייתי מוכרח למצוא בעצמי את דרכי להיות אדם ומורה, ונאבקתי עליה שלושים שנה בניו יורק, בכיתות ומחוצה להן."

מק'קורט מודה לעיתים שאינו יודע, מכוון את חיצי ההומור כלפי עצמו באותה מידה שהוא מכוון אותם כלפי מערכת החינוך, הורי התלמידים, והתלמידים עצמם, ולא מהסס להפנות את השאלות בחזרה אל התלמידים: "תגיד, מר מקוקורט, עבדת פעם בעבודה אמיתית, לא ללמד, עבודה אמיתית?" שואלים אותו תלמידיו, והוא עונה ברצינות מלאה: "אתם רציניים? וללמד מה זה? תסתכלו על הכיתה הזאת ותשאלו את עצמכם את אם הייתם רוצים לבוא הנה כל יום ולעמוד כאן מולכם, ללמד קשה יותר מלעבוד ברציפים ובמחסנים."

החיפוש שלו אחרי דרכו כמורה אינו רק מקצועי, אלא מתהווה לכדי חיפוש של זהות עצמית, תחושת שייכות ודרך חיים. עם הזמן הסיפורים הופכים לשיטת הלימוד והחינוך, במשמעותו הרחבה, הופך לדרך אל החופש: "מהו בכלל חינוך? מה אנחנו עושים בבית הספר הזה? אתם יכולים לומר שאתם משתדלים לסיים את הלימודים כדי שתוכלו ללכת לאוניברסיטה ולהכין את עצמכם לקריירה. אבל, חבריי התלמידים, זה לא הכל. גם אני הייתי צריך לשאול את עצמי מה אני עושה בכיתה הזאת. ופיתחתי לעצמי נוסחה. בצד הימני של הלוח אני כותב באות דפוס גדולה ח, מצד שמאל אני כותב באות דפוס גדולה עוד ח ואני מותח קו מימין לשמאל, מחרדה עד חופש. אני לא חושב שמישהו משיג חופש מלא, אבל יחד איתכם אני מנסה לדחוק את החרדה לפינה"

בבחירה בין מורה-רובוט לבין מורה בשר ודם עבורו החיים נפרטים לסיפורים והסיפורים הם דרך המלך לחירות, אני בוחרת בפרנק מק'קורט.

פרנק מק'קורט, המורה. הוצאת מטר 2007. תרגמה מאנגלית: עידית שורר.

למה בתולות קדושות מעונות צריכות להיות כל כך עקשניות? 1 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, סיפורי חיים, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
add a comment

אני בן שבע, שמונה, תשע, עוד מעט בן עשר ולאבא עדיין אין עבודה. הוא שותה את התה שלו בבוקר, חותם בלשכת העבודה, קורא עיתונים בספריית קארנגי, הולך לטיוליו הארוכים בכפר. אם הוא משיג עבודה… הוא מאבד אותה בשבוע השלישי. הוא מאבד אותה מפני שהוא הולך לפאבים ביום שישי השלישי של העבודה, שותה את כל המשכורת שלו ומפסיד חצי יום עבודה בשבת בבוקר.

אמא אומרת, למה הוא לא יכול להיות כמו שאר הגברים מסמטאות לימריק? … אמא אומרת לבריידי הנון שאבא לא יכול להיות כזה ולא יהיה כזה. היא אומרת שהוא אידיוט מחורבן כשהוא הולך לפאבים ושותה עם שאר הגברים בזמן שלילדים שלו בבית הבטן נדבקת לגב בגלל שאין להם ארוחה הגונה…

אמא אומרת לבריידי, אני לא יודעת מה אני אעשה. דמי האבטלה הם תשעה עשר שילינג ושישה פני לשבוע, דמי השכירות הם שישה וחצי, וזה משאיר לנו שלושה עשר שילינג להאכיל ולהלביש חמישה אנשים ולחמם אותם בחורף.

בריידי שואפת מה"וודביין" שלה, שותה תה ומכריזה שאלוהים טוב. אמא אומרת שהיא בטוחה שאלוהים טוב למישהו איפשהו אבל הוא לא נראה לאחרונה בסמטאות לימריק. בריידי צוחקת. הו, אנג'לה, את יכולה ללכת לגיהנום בגלל זה, ואמא אומרת, אני כבר שם, לא בריידי?

והן צוחקות ושותות את התה שלהן ומעשנות את ה"וודביין" שלהן ואומרות זו לזו שהסיגריה היא הנחמה היחידה שלהן.

מה שנכון.

פרנק מק'קורט מספר את סיפור חייו: ממפגש "רטט הברכיים" שקושר את חייהם של אימו ואביו למסכת טרגית של סבל ואובדן, ובהמשך חיי העוני והעליבות באירלנד כבנו של שתיין כרוני, לידתם ומותם של אחיו מתזונה לקויה ומחלות, דבקותו העזה בחיים, ולבסוף בריחתו מלימריק העלובה אל ההבטחה של חיי שפע נהדרים בארצות הברית.

יותר מסיפור חייו של הבן, זהו סיפור חייה של האם עימה יש למק'קורט יחסי אהבה שנאה. הוא מעריץ אותה ורואה בה קדושה מעונה בשל הדרך בה היא מקריבה את עצמה למען ילדיה, אך בו זמנית הוא מתבייש במעשים שעליה לעשות כדי קיים את משפחתה:

זהו יום אפור, הכנסיה אפורה והקהל הקטן של הנאספים ליד דלת בית הכומר גם הוא אפור. הם מחכים לבקש מזון שנשאר מהארוחה של הכומר. שם, במרכז הקהל הזה, במעיל האפור המזוהם שלה, עומדת אמי. זו אמי שלי, מקבצת נדבות. זה יותר גרוע מאשר דמי אבטלה… זו הבושה מהסוג הגרוע ביותר, כמעט כמו הקבצנים ברחובות המרימים את ילדיהם העלובים, תן לי פרוטה בשביל הילד המסכן, אדון, הילד המסכן, גברת.

אמי קבצנית עכשיו ואם מישהו מהסמטה או מבית הספר שלי יראה אותה, המשפחה שלה תהיה מושפלת לעולמים. החברים שלי ימציאו לי שמות חדשים ויציקו לי בחצר בית הספר ואני יודע מה הם יגידו, "פרנקי מק'קורט בן של קבצנית"… דלת בית הכומר נפתחת והאנשים נחפזים בידיים מושטות. אני שומע אותם, אח, אה, בשם האל, חמישה ילדים בבית. אני רואה את אמא שלי נדחפת פנימה. אני רואה את פיה המתהדק כשהיא חוטפת שקית ופונה מהדלת, ואני דוחף את העגלה במעלה הרחוב לפני שהיא תוכל לראות אותי.

מק'קורט מתאר את חיי העליבות של העניים בלימריק במבט הומוריסטי שמשלב בין פארסה לטרגדיה. גיבוריו אינם עשויים ללא חת, אלא נשלטים על ידי היצר, הרעב והתשוקה, נקרעים בין צרכיהם הקיומיים לבין כמיהתם אל הנשגב, ומשלמים במטבע קשה של בושה ואשמה.

angela-ashes-1 מאביו מקבל פרנק את הכישרון לספר סיפורים, ומטבל את סיפור חייו בסיפורי מעשיות איריים ובשירים עממיים. כמו אביו הוא נמלט מחיי העליבות של לימריק, משליך מעליו לרגע קט את משא החיים הכבד מנשוא, רק כדי לפגוש בו מחדש באמריקה (תקופת חיים אותה הוא מתאר בספרים "המורה" ו- "ככה זה")

שמו של הספר "האפר של אנג'לה" מרמז לאפר הנושר תמידית מסגריות הוודביין אותה מעשנת האם, סיגריות אותן מכנה האם "הנחמה היחידה." האח בבית המשפחה כבויה רוב הזמן ומלאה אפר משום שאין די כסף כדי לקנות חומרי בעירה, אבל האש המשפחתית בוערת בליבה של האם, שלמרות עליבותה מטפלת ודואגת לילדיה כמיטב יכולתה, שולחת אותם ללימודים ומאפשרת להם להציל את עצמם.

אהבת אם היא ברכה / לאן שלא תנדוד / שמור עליה, כי תתגעגע / כשהיא לא תהיה כאן עוד

והספר הוא געגוע לילדותו שהיתה ואיננה, שלמרות עוניה ועליבותה היתה בה תמימות ואהבה גדולה, ומצבה חיה לאם שבנה נשמט ממנה אך נושא אותה בליבו ובמילותיו.

פרנק מק'קורט, האפר של אנג'לה. מאנגלית: עידית פז. ספריית מעריב 1997.

נרצחה בעת מילוי תפקידה: אנה פוליטקובסקייה נגד ולדימיר פוטין 19 בנובמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, עיון.
Tags: , , , , , ,
add a comment

ה- 19 בנובמבר הוא יום הזיכרון הבין-לאומי לעיתונאים שנהרגו בעת מילוי תפקידם. עיתונאים שנהרגו בזמן ששהו באיזורי קרב, ועיתונאים שנרצחו משום שחשפו שחיתויות שילטוניות, ונאבקו למען חופש הביטוי. אנה פוליטקובסקיה עבדה כעיתונאית ב- Novaya Gazeta בו פירסמה תחקירים על שחיתות ברוסיה, הפרת זכויות אדם במהלך מלחמת צ'צ'ניה השניה, ופגיעה בדמוקרטיה שניסה לבסס מיכאיל גורבצ'וב.

Anna_Politkovskaja_2005 בספרה "רוסיה של פוטין" מותחת פוליטקובסקיה ביקורת חריפה על האופן בו אנשי עסקים ופוליטיקאים מושחתים שולטים במערכת המשפט, ומצביעה על ולדימיר פוטין כאחראי הישיר להתדרדרות במצבם של אזרחי רוסיה.

פוליטקובסקיה מביאה את סיפוריהם של האנשים הפשוטים שנפגעו משלטון האימים של פוטין. האיומים על חייה לא הרתיעו אותה מלהמשיך לפרסם תחקירים ולהאבק למען זכויות אדם ברוסיה. היא סירבה לעזוב את רוסיה בטענה שהיא פועלת לשינוי המצב במדינה שהיתה ביתה. על מאבקה הנחוש למען זכות הביטוי פוליטקובסקיה שילמה בחייה. היא נורתה למוות מחוץ לדירתה ב-7 באוקטובר 2006.

אחד הסיפורים המזעזעים שפוליטקובסקיה חושפת בספר הוא סיפורה של אלזה וסייבנה קונגייבה שעונתה, נאנסה ונרצחה על ידי קצין בצבא הרוסי במהלך מלחמת צ'צ'ניה השניה. פוליטקובסקיה חושפת את מסמכי המשפט, ואת האופן בו המערכת הפוליטית ניסתה לטייח את אשמתו של פולקובניק (אל"מ) יורי דימיטרייביץ' בודנוב.

תיק בודנוב נפתח ב 26 במארס 2000, היום שבו נבחר פוטין לנשיא, ונמשך יותר משלוש שנים במהלך מלחמת צ'צ'ניה השנייה. הוא העמיד במבחן את כולנו, מן הקרמלין ועד לכפרים הקטנים ביותר. כולנו ניסינו להבין מה אירע עם כל החיילים והקצינים האלה, שמדי יום רצחו, שדדו, עינו ואנסו בצ'צ'ניה. האם הם היו בריונים ופושעי מלחמה? או שמא גיבורים עשויים ללא חת במלחמה חובקת עולם נגד הטרור הבינלאומי, שהשתמשו בכל כלי נשק שעמד לרשותם למען מטרה נעלה שקידשה את כל האמצעים האלה?

המקרה המרשים והטרגי הזה חשף את כל הקשיים שלנו. וחשוב מכל, הוא הציג לעיני כל את השינויים הפתולוגיים שעברה מערכת המשפט הרוסית, תחת שלטונו של פוטין וכתוצאה מהמלחמה… התברר שיש לנו מערכת משפט המצייתת לדבר הפוליטיקאים. יתר על כן, גילינו שהחלק הארי של האוכלוסייה לא רואה במצב הזה שום דבר יוצא דופן. הרוסי של היום, שמוחו נשטף בתעמולה, חזר במידה רבה לחשיבה בולשביקית.

פולקובניק (אל"מ) יורי דימיטרייביץ' בודנוב מונה ב- 31 באוגוסט 1998 למפקד חטיבת השיריון 160. ב- 26 במארס 2000 התפרסה חטיבת השיריון 160 בפאתי הכפר טנגי… במהלך ארוחת הערב ציין אל"מ בודנוב את יום הולדתה של בתו בשתיית משקאות אלכוהוליים…

בשעה 24:00 ב- 26 במארס, בודנוב, שפעל על דעת עצמו וללא הוראה מהממונים עליו, החליט להכנס באופן אישי לתוך הכפר טנגי כדי לבדוק אם בבית מס' 7 ברחוב זרצ'ניה נמצאים אנשים המשתייכים למיליציה חמושה… בודנוב הודיע לצוות הנגמ"ש … שמשימתם לעצור אישה צלפית…

elza_kungaeva אלזה וסייבנה קונגייבה שהתה בבית עם ארבעת אחיה ואחיותיה הצעירים. הוריה לא היו בבית. בודנוב מורה לחיילים לאסור את אלזה ולקחת אותה לבסיס היחידה. החיילים עוטפים אותה בשמיכה, ומביאים אותה לביתן המגורים בו התגורר בודנוב. הוא מורה להם להשאר בקרבת מקום ולא לאפשר לאיש להיכנס.

בודנוב מתחיל לחקור את אלזה בנוגע לנתיבים בהם עברו לוחמים צ'צ'נים דרך טנגי. אלזה מסרבת לדבר. בודנוב מכה אותה ובועט פעמים רבות בפניה ובגופה. אלזה הודפת אותו ומנסה להמלט. במהלך המאבק, בודנוב משליך אותה על המיטה וחונק אותה למוות. בודנוב מורה לחיילים שהמתינו בחוץ להוציא את הנערה ולקבור אותה בחשאי. אלזה היתה בת 18 במותה.

אביה של אלזה, ויסה אומרוביץ קונגייב, שימש כאגרונום בחווה הסובייטית אורוס-מרטן. במהלך משפטו של בודנוב סיפר כי אלזה היתה בתו הבכורה. בשל מחלתה של אם המשפחה, אלזה טיפלה באחיה ואחיותיה הצעירים:

היא בלתה את כל זמנה הפנוי בבית ולא נהגה לצאת. היא לא יצאה עם בחורים. היא הרגישה שלא בנוח בחברת גברים. לא היו לה יחסים אינטימיים איתם. היא לא היתה חברה באף מיליציה חמושה. עצם הרעיון [שהיתה צלפית] היה אבסורדי.

איגור ולדימירוביץ' גריגורייב, אחד החיילים שהשגיחו מחוץ לביתן המגורים של בודנוב בזמן שחקר את קונגייבה, העיד כי כעשר דקות אחרי שהשאירו את הנערה בביתן, נשמעו זעקות של אשה, ונשמע גם קולו של בודנוב. אחרי שעתיים, כשבודנוב קרא לחיילים להכנס, הם ראו את הנערה שוכבת עירומה על מיטת שדה ללא רוח חיים. בודנוב הצביע עליה ואמר: "זה מה שמגיע לך, כלבה, בשביל רזמחנין והבחורים שמתו שם למעלה בהר." אחרי שעטפו את גופת הנערה בשמיכה, לקחו אותה בנגמ"ש 391 וקברו אותה. מקום הקבורה הוסווה וכוסה בעשבים. גריגורייב חזר לדווח לבודנוב על ביצוע המשימה בבוקר ה- 27 במארס.

ב 27 במארס בשעות הבוקר מודיע מפקד אורוס-מרטן לולרי וסילייביץ' גרסימוב, ממלא מקום מפקד קבוצת הארמיות המערבית, על חטיפתה של נערה מהכפר טנגי בידי חיילים בפיקודו מפקד חטיבת השריון. גרסימוב מורה לעצור את בודנוב.

את עצם קיומו של תיק בודנוב אנו חבים לגרסימוב. רוב המפקדים בצ'צ'ניה אינם מאשרים למשרד התובע לעצור את הפקודים שלהם אשר ביצעו פשעי מלחמה, ומשקיעים את מיטב מאמציהם בחיפוי עליהם. מה שעשה גרסימוב הוא מעשה אמיץ וראוי להערכה.

במהלך החקירה בודנוב הכחיש שאנס את הנערה, ועמד על כך שיצא לכפר טנגי כדי לאתר צלפית שפגעה בחיילים בערוץ הנהר ארגון. עדותו השתנתה במהלך המשפט, ובשלב מסויים טען כי בזמן שחקר את אלזה, היא איימה עליו ואמרה לו "שבסופו של דבר הם יגיעו אליו, ושהוא ופקודיו לעולם לא יצאו מצ'צ'ניה חיים." בנוסף טען כי חנק את אלזה משום שניסתה לתפוס את האקדח שלו ולירות בו.

דעת הקהל תמכה רובה ככולה בבודנוב. מחוץ לבית המשפט התגודדו קומוניסטים עם דגלים אדומים, ופרחים הוגשו לבודנוב בשעה שהובל לבית המשפט… הפגנות ומשמרות מחאה שניצבו מחוץ לאולם בית המשפט… ליוו את המשפט בפרשנות מתמדת, עם סיסמאות כמו… "שחררו את גיבור רוסיה!"

סטניסלב מרקלוב, עורך הדין שייצג את משפחת קוגייב במהלך המשפט, סירב לקבל את הטענה שבודנוב הוא גיבור מלחמה:

האם בודנוב באמת יצא לחפש צלפית, או שהוא פשוט חיפש לעצמו נערה יפה? … לאור כמה וכמה התייחסויות בתיק לשמועות על מקרים קודמים רבים של 'נשי הפולקובניק'. 'המפקד שוב הביא איתו אישה' הוא ציטוט מתוך עדותו של אחד החיילים בחקירה המקדמית…

ב- 28 במארס 2000 קפיטן ליאננקו, מנהל המדור הרפואי, מבצע נתיחה בגופתה של אלזה קונגייבה. בדו"ח הנתיחה שלאחר המוות נמצאו חבלות רבות בגופה של אלזה. קרעים בקרום הבתולים ובקרום הרירי של פי הטבעת העידו על החדרת עצם קהה. מכך הסיק ליאננקו, שבניגוד לטענותיו של בודנוב, בערב בו מתה, אלזה קונגייבה הוכתה, נאנסה באכזריות ונחנקה. בנוסף,

חיילי צוות הנגמ"ש העידו… שכאשר נקראו למגורי בודנוב, הפולקובניק היה לבוש בתחתוניו בלבד. הנערה הצעירה שכבה על המיטה המרוחקת יותר, עירומה לגמרי. בודנוב שאל את החיילים, 'מישהו פה מפחד מגופות של מתים?' הדליק סיגריה ופקד עליהם לעטוף את הגופה ולקבור אותה. הוא איים לירות בהם אם יספרו על כך למישהו.

ב- 23 ביולי 2003 נגזר דינו של בודנוב לעשר שנות מאסר במחנה עבודה בכפייה. אנה פוליטקובסקיה מציינת לשבח את השופט, קולונל ולדימיר בוקרייב:

בודנוב קיבל ללא ספק את המגיע לו… אפשר רק לברך על פסק הדין הצודק, שכה מעטים כמותו מתקבלים ברוסיה. בית הדין בפיקוד צפון-הקווקז, וסגן יושב הראש שלו, הקולונל ולדימיר בוקרייב, הפגינו אומץ רב. הם עשו זאת ללא ספק בניגוד לדעת הרוב. רוב הקצונה הבכירה בצבא, ולמעשה כל סגל הקצינים, במיוחד אלה ששירתו בקווקז, פסלו לחלוטין את פסק הדין. חמתם בערה בהם, והם היו משוכנעים שבודנוב סבל רק מפני שהגן בכבוד על מולדתו… השופט בוקרייב גילה אומץ רב כשפסק כי בודנוב אשם, שכן בה בעת הוא גם גזר את דינו שלו.

לאחר המשפט, נמלטו בני משפחתה של אלזה קונגייבה מצ'צ'ניה לנורווגיה מחשש לחייהם. פוליטקובסקיה נרצחה שנתיים לפני שיחרורו המוקדם של בודנוב. למרות שנשפט לעשר שנות מאסר, ב- 25 בדצמבר 2008 מקבל בית המשפט את בקשת החנינה של בודנוב. סטניסלב מקרוב, עורך הדין של משפחתה של אלזה, נרצח בזמן שהגיע להגיש התנגדות לחנינה ב- 19 בינואר 2009. ביחד איתו נרצחה אנסטסיה בבורובה, עיתונאית צעירה שסיקרה את האירוע עבור העיתון Novaya Gazeta. בשנת 2009 הואשם השופט, קולונל ולדימיר בוקרייב, בלקיחת שוחד ונדון לעשר שנות מאסר. יורי בודנוב נרצח ב- 10 ביוני 2011. דוקה אבו אוסמן, איסלמיסט צ'צ'ני, לקח אחריות על רציחתו והצהיר כי זוהי נקמה על פשעי המלחמה שביצע בודנוב בצ'צ'ניה.

הציטוטים מתוך: רוסיה של פוטין אנה פוליטקובסקיה. תירגמה מאנגלית: אראלה טלנברג-לרר. הוצאת כתר.

נדודים וחירות בפינגרבון: על משמרת בית של מרילין רובינסון 10 בנובמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
add a comment

הלן, אמן של רות ולוסיל, מביאה אותן לפינגרבון, העיירה בה גדלה. האם משאירה אותן על מרפסת ביתה של סבתן, ונעלמת מחייהן לנצח:

הלן לקחה אותנו בין ההרים ועל פני המדבר, ושוב אל ההרים, ולבסוף, אל האגם ועל הגשר לתוך העיר… היא הניחה את מזוודותינו במרפסת המסוככת, שהיתה מאוכלסת על ידי חתול ומכונת כביסה באה בימים, והורתה לנו להמתין בשקט. אז חזרה למכונית ונסעה צפונה עד טיילר, מקום בו גלשה ב"פורד" … מפסגת צוק בשם 'סלע ויסקי' אל תוך מעמקיו השחורים של האגם

רות ולוסיל גדלות אצל סבתן. הסבתא מלמדת אותן כי הבית הפיזי הוא מקום של ביטחון:

מכרו את המטע … אך החזיקו בבית. כל עוד תדאגו לבריאותכן ותהיה לכן קורת גג מעל ראשכן, אתן בטוחות כפי שרק אפשר להיות.

אלא שהחיים מלמדים את רות לקחים אחרים בנוגע ליציבות, ביטחון, אהבה ובית.

housekeeping "משמרת בית" הוא רומן חניכה העוקב אחר תהליך התפתחותה של המספרת רות מילדה לאישה. החדשנות הרדיקלית של "משמרת בית" באה לידי ביטוי הן בחריגה מהמבנה המסורתי של רומן החניכה הגברי והנשי, והן בביקורת שהוא מציג כלפי תפקידי המגדר המקובלים. בניגוד לרומן החניכה המסורתי המציב במרכזו גבר, "משמרת בית" מתאר גנאולוגיה נשית ומותיר לגברים מקום שולי וזניח בעלילה.

לאחר מות סבתן עוברות רותי ולוסיל לטיפולן של גיסותיה של סבתן, העלמות לילי ונונה פוסטר. בהמשך עובר הטיפול באחיות לדודתן, סילביה פישר. הדודה סילבי שונה מאוד מתושביה הנורמטיבים של העיירה האמריקאית הקטנה, מפגינה את אהבתה לבנות חסותה בדרכים יוצאות דופן, ומנהלת את הבית בדרכים לא שגרתיות.

בשונה מרומן החניכה הנשי, בו האשה מוצאת את מקומה בחברה על ידי נישואין או פעילות פילנטרופית, סילבי, הדודה המהווה מודל נשי עבור רות, היא אשה-נודדת העוזבת את בעלה. היא מניחה לבית להתמלא עלי שלכת ומים, ומעדיפה לשבת בחושך ולאכול סרדינים בעזרת אצבעותיה מאשר לעסוק בניקיון. לוסיל מתמרדת נגד דרך החיים של דודתה, ועוזבת את הבית כדי למצוא את מקומה בין אנשי העיירה. רותי, לעומתה, דבקה בדודה סילבי ובחיי הנוודות והחופש, והשתיים עוזבות את פינגרבון על מנת למנוע את הפרדתן בידי השלטונות.

החדשנות של "משמרת בית" באה לידי ביטוי באופן בו הוא מפרק ומבקר את תפקיד האשה כעקרת בית המטפחת את הבית הפיזי ומטפלת בבני משפחתה, ובהפרדה שהוא מציע בין 'בית' כמקום של אהבה ותמיכה (home) לבין 'בית' כמבנה פיזי הדורש תחזוקה משעבדת האמורה לשקף את איכותה של האהבה הנשית-אמהית (house).

לפני שהן עוזבות את פינגרבון, מנסות רותי וסלבי להבעיר את ביתה של הסבתא. בכך מפרקות הנשים את הבית מיסודו ויוצרות יחסים של חופש ואהבה שאינם תלויים במוסכמות או במקום.

חיי הנוודות מזמנים לרותי שהות בטבע והתבוננות עמוקה במרכיבי החיים, שמביאים אותה לחלוק תובנות פילוסופיות עם הקורא:

הנחתי לחשכה שבשמים להתלכד עם החשכה שבגולגלתי, בקרבי ובעצמותי. כל דבר הנגלה לעין הוא חיזיון, מעטה שהוטל על יצירותיו האמיתיות של העולם. העצבים והמח מוּלָכִים שולל והאדם נותר עם החלום שרוחות הרפאים האלה שומטות ידיהן משלנו ומסתלקות, שקע גבם ורפרוף מעיליהן כה מוכרים, כמו לרמוז כי אין הן אלא קביעות מוצקות של העולם, שעה שלמעשה אין דבר יותר בר חלוף

"משמרת בית" פורסם בשנת 1980, ונחשב ליצירה ספרותית מכוננת. זהו ספר הנועד לקריאה איטית ומהורהרת, להתענגות על הכתיבה השירית, ולמחשבה מחדש על החברה ומוסכמותיה. מרילין רובינסון זכתה בפרס פוליצר על ספרה השני, "גלעד", שפורסם בשנת 2004.

מרילין רובינסון, משמרת בית. תרגמה מאנגלית: איירין כרמל-ירקוני. ספריית מעריב 1983

הספר משמרת בית עובד לסרט בשנת 1987 בכיכובן של כריסטין להטי (בתפקיד הדודה סילבי) ושרה ווקר (בתפקיד רות)

שיגעון נראה לעין: פול פארמר מרפא את העולם 27 באוקטובר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, עיון.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

טרייסי קידר מגיע להאיטי כדי לכתוב על חיילים אמריקאים שהוצבו במקום כדי להשיב על כנה ממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי, וכדי לנטרל את כוחה של החונטה הצבאית ששלטה בהאיטי באכזריות במשך שלוש שנים. הוא מגלה, שלמרות כוונותיהם הטובות, החיילים מעטים וצרותיה של האיטי מרובות, ויתכן מאוד כי תוכנית ההבראה של הממשל האמריקאי תועיל לאנטרסים העסקיים, אבל לא תקל את מצוקתם של רוב תושבי האיטי החיים בעוני מרוד.

"נראה לי שהיינו צריכים להשאיר את האיטי לנפשה" אמר לי אחד החיילים. "מה זה באמת חשוב מי שולט? בכל מקרה יהיו אצלם עשירים ועניים ושום דבר באמצע. אני לא יודע מה אנחנו מצפים להשיג. עדיין יהיו לנו בכמויות מסתננים בסירות מהאיטי שירצו להגיע לאמריקה. אבל כנראה עדיף אפילו לא לנסות להבין את זה." החיילים באו להאיטי, הסירו את אימת משטר הטרור והשיבו על כנה ממשלה. אלא שאז הם עזבו והמדינה היתה ענייה ולא מתפקדת בדיוק כמו שהיתה כשבאו.

mountains "הם עשו כמיטב יכולתם," חושב קידר. אלא שפגישה עם ד"ר פול פארמר מציעה לו דרך חדשה ושונה לחשוב על האיטי, ועל דרכים למניעת עוני, מחלות וסבל. פארמר הקים בהאיטי מרכז רפואי ייחודי המטפל במגוון בעיות רפואיות קשות ומציע מודל טיפול המתמודד לא רק עם המחלה עצמה אלא גם בסיבות המערכתיות שגרמו לה.

האיטי, שהיתה מושבת עבדים בעבר, לוקה בממשל מושחת ובפערים כלכליים אדירים בין עשירים לבין עניים. ביקורו של פארמר בהאיטי כסטודנט לרפואה, הופך למחוייבות ארוכת שנים לתושביה העניים. השכלתו הייחודית של פארמר, שהוכשר כרופא וכאנתרופולוג, וניסיונו רב השנים בקרב אוכלוסיות של חולים עניים מביאה אותו לפתח מודל טיפול ייחודי המשלב מענה תרופתי ביחד עם תמיכה תזונתית ומעקב טיפולי צמוד במקרים של מחלות מדבקות דוגמת איידס ושחפת.

לפי המודל של פארמר, יש לבקר חולה שאינו מגיע לבדיקה הרפואית החודשית. פארמר אינו מאמין בחוסר היענות של חולים אלא באחריות מלאה של הרופאים: "היחידים שהם חסרי היענות הם הרופאים. אם החולה אינו מחלים, זוהי אשמתך שלך. תקן זאת."

מחוייבותו של פארמר למטופליו העניים אינה מסתיימת בטיפול הרפואי שהוא מספק להם. "המטרה היא להחדיר ברופאים ובאחיות את רוח ההתמסרות לחולים… ואם זה מצריך טיולים של חמש שעות, או לתת לחולים חלב או קוצצי ציפורניים או צימוקים, מכשירי רדיו, שעונים – אז תעשו את זה."

קידר המסוקרן על ידי אישיותו ופועלו של פארמר ומתלווה אליו במשך תקופה ארוכה לצורך כתיבת הספר, מודה בכנות מרשימה שדרך המחשבה של פארמר מאתגרת את הלך החשיבה הליברלי הרגיל משום שפארמר מציב הגדרה קיצונית לרעיון "לעשות כמיטב יכולתך."

"העולם מלא מקומות אומללים. דרך אחת לחיות בנוחות היא לא לחשוב עליהם, או כשכן חושבים עליהם, לשלוח כסף," מעיד קידר על עצמו כשהוא מספר כי במשך שנים שלח כסף כתרומה לבית החולים שהקים פארמר בהאיטי.

שנים אחר כך, במהלך שיחותיו עם פארמר מגלה קידר מהי דעתו של פארמר על ליברלים: " אני אוהב ל"לים [ליברלים לבנים בשפתו האירונית של פארמר], מת עליהם. הם בעדנו. אבל הל"לים חושבים שאת כל הבעיות בעולם אפשר לפתור בלי שהם ישלמו שום מחיר. אנחנו לא מאמינים לזה. יש הרבה מה לומר בעד הקרבה, חרטה, אפילו רחמים. זה מה שמבדיל אותנו ממקקים."

ביסוד גישתו של פארמר מצויה הנכונות לבצע "עבודה שחורה בלתי זוהרת," להתמקד בחולים ובצרכיהם מבלי לשפוט את נכונותם להתאמץ כדי להיות בריאים. פארמר יוצא לבקר חולים בביתם, גם אם ביקור שכזה מחייב שבע שעות הליכה במהלכן יצליח לפגוש שני חולים בלבד.

בשיקול לפי עקרונות עלות תועלת טיול ממושך בגבעות רק כדי לראות חולה אחד או שניים מנוגד לעקרון הכדאיות. כי הרי, כמה משפחות נזקקות חיות בהאיטי? מדוע להשקיע זמן רב כל כך בשני מטופלים?

"אם אתה מתמקד במטופלים יחידים, אתה לא יכול להתחיל להתרשל," מסביר ג'ים קים, שותפו של פארמר למיזמים רפואיים-חברתיים בהאיטי, אמריקה הלטינית ורוסיה. מאבקם המשותף של ג'ים קים ופול פארמר הביא לכך שפרוטוקול הטיפול שפיתחו התקבל על ידי אירגון הבריאות הבין לאומי לטיפול בשחפת עמידה, והוביל לירידת מחירי התרופות האנטיביוטיות מהקו השני (לטיפול בשחפת כרונית) והתרופות האנטי רטרווירליות (לטיפול באיידס).

"נלחמתי כל חיי נגד תבוסה מתמשכת," מסביר פארמר לקידר, "אנשים מהרקע שלנו… אנחנו רגילים להיות בצוות של הניצחון, ובעצם מה שאנחנו באמת מנסים לעשות זה לאחד מטרות עם המפסידים. אלה שני דברים מאוד שונים. אנחנו רוצים להיות בצוות המנצח, אבל במחיר הסיכון שנפנה את הגב למפסידים, לא – זה לא שווה את זה. אז אתה נלחם נגד התבוסה המתמשכת."

"איך אדם אחד בעל כישורים מצויינים מצליח להשפיע על העולם?" שואל קידר לקראת סוף הספר, בניסיון לפתור את חידת הצלחתו מעוררת ההשראה של פארמר, "אני חושב שבמקרה של פארמר התשובה טמונה איפשהו בשיגעון הנראה לעין, באי המעשיות הגמורה של חצי מכל הדברים שהוא עושה."

טרייסי קידר, הרים מעבר להרים. מאנגלית: מירב מילר. הוצאת אג'נדה 2009.

מידה ראויה של יאוש 20 באוקטובר 2014

Posted by Keren Fite in מדע בידיוני, משהו לקרוא.
Tags: , , , , , ,
2 comments

עלילת "הקיסר האל של חולית" מתנהלת ככרוניקה של מוות ידוע מראש. כבר בפרקי הפתיחה של הספר מנבא לטו אטריאידס השני, הקיסר האל של היקום, את סופו. יותר מאשר דיון בשאלת האפשרויות למניעת סוף זה, טמון הענין בספר בבירור המניעים שהובילו את לטו השני לבחור במיזוג עם דג החול וקבלת הפיכתו לעקלתון, תהליך המוביל לאובדן הדרגתי של אנושיותו.

god emperor of dune HEB זהו התרגום הראשון לעברית של הספר הרביעי בסידרת ספרי חולית. העלילה מתרחשת כשלושת אלפי שנים לאחר סיום ההתרחשויות המתוארות ב"ילדי חולית". סאגת חולית משתייכת לענף הפנטסיה בספרות המדע הבידיוני, ומאופיינת על ידי עלילת חיפוש (quest) וחניכה. המחפש מזוהה, לרוב, כמשיח העובר מסע פנימי וחיצוני במהלכו הוא נכון להקריב את עצמו למען הבטחת קיומו של העולם. שני הספרים הראשונים בסדרה, "חולית" ו"משיח חולית", מתארים את תהליך החניכה וההתבגרות ואת תקופת הבגרות והשילטון של פול אטריאידס. הספר השלישי והרביעי, "ילדי חולית" ו"הקיסר האל של חולית", מתארים את תהליך החניכה וההשלמה עם הייעוד המשיחי, ואת שלבי הסיום של תקופת שלטונו של לטו אטריאידס השני, בנו של פול.

בניגוד לספרי מדע בדיוני רבים הלוקים בדמויות שטוחות ובייצוג רדוד של נפש האדם, פרנק הרברט מציג בסאגת חולית מציאות מורכבת ורבת פנים. ההתלבטות עימה מתמודד לטו הינה הרחבה של המבחן מולו ניצב פול. פול מגיע לאראקיס כנער, ובפרקי הפתיחה של "חולית" מאבד את אביו ואת מעמדו כדוכס היורש של בית אטריאידס. סכנת החיים בה נתון פול, והדחף לנקום את הבגידה בבית אטריאידס, הם התמריץ הראשוני לקבלת הייעוד המשיחי. בהמשך, חזיונות הנבואה הנגלים בפניו, מעמידים את פול בפני ההכרח הבלתי נמנע שבמלחמת חורמה וקבלת מעמדו כמנהיג הדת המשיחית שסוחפת את היקום. אולם, ב"משיח חולית" פול נרתע מלממש את "שביל הזהב", דרך האמצע שתבטיח את המשך קיומו של היקום ושל האנושות.

לטו, הנולד אל תוך יתמות, לאחר שאביו יצא כמנהג הדררים למות במדבר, מכיל בתוכו את תודעת האבות והאמהות שקדמו לו. כמי שתודעתו התעוררה עוד ברחם אימו, הוא ניחן בזוית ראיה ייחודית בנוגע לאופי האנושי. בסופו של "ילדי חולית", לטו הנער מקבל על עצמו את המיזוג עם דג החול, מיזוג שיבטיח את מימושו של "שביל הזהב". "הקיסר האל של חולית" עוסק במהותו של "שביל הזהב" וביצירת ממשיכי דרך ללטו המצוי בשלבי הסיום של הפיכתו לעקלתון.

לטו מוצג כפילוסוף של המין האנושי, הרואה את בני האדם כמונעים בידי יצר ההשרדות הבא לידי ביטוי באלימות או באהבה. מטרתו של לטו היא לשנות את התשוקה האנושית למלחמה, ולכוון מחדש את התנהגותם של בני האדם לשיתוף פעולה, אהבה וחמלה. הרברט יוצר דיאלוג מעורר סקרנות בנוגע לדרך המימוש של מיזם שאפתני שכזה, אולם הדיונים לא מצליחים להמריא מעבר לקלישאות המגדריות הצפויות של אלימות-גברית ואהבה-נשית. שתי הדמויות המסקרנות ביותר הן דאנקן איידהו וסיונה אטריאידס, ההופכים, כמעט בעל כורחם, לממשיכי חזון "שביל הזהב".

האדם נתפס כמי ששואף לכאוס, הבא לידי ביטוי במלחמה, תוך האחזות, נואשת כמעט, במסגרות התייחסות שרירותיות היוצרות אשליה של וודאות בעולם המשתנה ללא הרף. לטו, שתודעתו הנשית-גברית חובקת את העבר ואת העתיד, מודע עד כאב למבנים שמלבישה התודעה האנושית על המציאות, וטוען כי שיחרורם של בני האדם מקיבעונם המחשבתי טמון ביצירתיות ובהפתעה. סיונה מייצגת את ה"חדש" היצירתי: לוח ריק עליו עשוי להרשם העתיד, מיחידי הסגולה המסוגלים להעלם מזמן לזמן מעיניהם הבוחנות של הרואים את הנולד. איידהו מייצג את הנורמה האנושית הישנה, לפיה ניתן למדוד את התקדמותה והתפתחותה של הנורמה החדשה. למרות היותו של איידהו צפוי-לכאורה, בשל היכרותו רבת השנים עם בני אטריאידס, דווקא הוא הממחיש את יכולת ההפתעה הטמונה בבני האדם.

אם להשתמש באופן חופשי בדבריו של תומס דיטש, הרברט מצליח ליצור דמויות עגולות ומורכבות המאופיינות על ידי "מידה ראויה של ייאוש": חוסר הוודאות והחרדה הקיומית המצויות בבסיס הסבל, האושר והבחירה האנושית. "הקיסר האל של חולית" רחוק מלהשתוות לעוצמה הסוחפת של "חולית", אך עשוי להעניק מספר שעות של הנאה לאוהדי הסאגה.

פרנק הרברט, הקיסר האל של חולית. תרגמה מאנגלית: דורית לנדס. עם עובד. 527 עמ'.

קריאה שבלב (5): החמישיה הסודית של אניד בלייטון 15 בספטמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות ילדים, ספרות מתורגמת, קריאה שבלב.
Tags: , , , , , , , , ,
4 comments

בואו נצא לטוזיג

במשך שנים יוליאן, דיק ואן, ג'ורג' וטימי היו החברים שלי. יחד גילינו את מנעמי הטוזיג* ואת החירות המוחלטת של עולם בו ההורים נוכחים-נפקדים ומניחים לילדיהם לגלות עולמות. עולם מלא הרפתקאות בו לא משנה מי בן הבליעל שיעמוד מולך, את תמצאי את הדרך להשליך אותו אל הים ולחזור בביטחה הביתה.

כשהייתי בן

מאז ומתמיד השתוקקה ג'ורג' להיות נער, וכיוון שהיתה נערה, פיצתה את עצמה בהתנהגה ובדברה כנער; יתרה מזאת, היא סרבה לענות לכל הפונה אליה בשמה המלא, ג'ורג'ינה

Famous Five Illustration-2 בשונה מג'ו מארץ' המתלוננת על החירויות הניתנות לגברים כמובן מאליו, אך נשללות מנשים, ג'ורג' קירין לא מבקשת את רשותו של איש כדי לנהוג כבן. שיערה קצר, היא קצרת סבלנות וחמת מזג, אינה חוששת מסכנה ולעיתים נוהגת בחוסר אחריות. היא מתעלמת מכל מי שמתעקש לקרוא לה "ג'ורג'ינה", מסרבת לעסוק במלאכות נשיות כמו בישול וניקיון, ותובעת לעצמה חופש פעולה.

אן, בת הדוד ההיפר-נשית, משמשת תמונת ראי לג'ורג'. היא מבשלת, מפחדת מחושך, מחרקים ומאנשים זרים, ומסרבת להשליך עצמה לזרועות הסכנה כמו אחיה, יוליאן ודיק, וכמו ג'ורג'. היא הנערה במצוקה עליה מגונן יוליאן באופן קבוע. יותר משדמותה של אן ממחישה את מודל הנשיות המקובל, היא מדגישה הייחוד שבדמותה של ג'ורג'.

כשנשאלה על מקורות ההשראה לדמותה של ג'ורג', ענתה אניד בלייטון במעורפל: "היא מבוססת על מישהי אמיתית שהיום היא מבוגרת". בהמשך הודתה כי ג'ורג' היא בת דמותה, דמות שיש בה מימדים אוטוביוגרפיים והגשמה של פנטזיית חירות עליה חלמה בשנות ילדותה.

למרות הפיתוי לראות בג'ורג' ייצוג של נער/ה טרנסג'נדרית או לסבית, אפשר לראות את רצונה להיות בן כפשוטו: הרצון להיות משוחררת ממוסכמות כובלות. בתקופה בה הנשים הוגבלו לסביבת הבית, ולעיסוק בבישול, תפירה וגידול ילדים, ג'ורג' רוצה לחיות חיים הרפתקניים, בהם היא פועלת ועושה ואינה נאלצת לחכות לגבר שיגאל אותה.

צעירים לנצח

"החמישיה מפליגה לאי המטמון", הספר הראשון בסדרת החמישיה הסודית (ששמה במקור הוא החמישיה המפורסמת) התפרסם בשנת 1942. למרות שאניד בלייטון תכננה לכתוב רק 6 ספרים בסדרה, ההצלחה בקרב הקוראים הצעירים, שבקשו לקרוא עוד ועוד על הרפתקאותיהם של ארבעת הילדים והכלב, הביאה לכך שבלייטון פרסמה 21 ספרי "חמישיה". האחרון, "החמישיה מתלכדת", התפרסם בשנת 1962.

למרות שחלפו 20 שנה בין מועד פרסום הספר הראשון ועד פרסום הספר האחרון בסדרה, העולם בו מתרחשות הרפתקאותיה של "החמישיה" נותר דומה בעיצובו.

חברי החמישיה הם יוליאן, דיק ואן, שלושה אחים, ובת דודם ג'ורג' וכלבה טימי. הילדים הם בני המעמד הבינוני, ולומדים בפנימיה. הרפתקאותיהם של הילדים מתרחשות במהלך החופשות מבית הספר, בדרך כלל במיקום בלתי מוגדר באנגליה (למשל, באי קירין שניתן לג'ורג' במתנה). להוריהם עיסוקים רבים משל עצמם, כך שהילדים חופשיים לצאת לפיקניקים ולטיולים, ובמהלכם לסכל מזימות, ללכוד אנשים מפוקפקים וחשודים, ולמסור אותם לידי רשויות החוק.

ילדי "החמישיה" מתקיימים במישור של מציאות פנטסטית מושהית: הם נהנים מחירות ומחופש פעולה, בעלי תושיה המאפשרת להם לחלץ עצמם מכל צרה, ומה שחשוב אף יותר, הם נותרים צעירים לנצח. גם אם נניח שהילדים יוצאים להרפתקה במהלך שלושת חופשות בית הספר השנתיות (חופשת חג המולד, חופשת חג הפסחא וחופשת הקיץ), הרי ש- 21 ספרי הסדרה מתארים תקופה הנמשכת כ- 7 שנים. הילדים, שבספר הראשון הם בני 12 (יוליאן), 11 (דיק וג'ורג') ו- 10 (אן), מתבגרים רק בשנה אחת בספר האחרון בסדרה. החירות מכבלי הזמן היא גם חירות ממגבלות חברתיות: חבורת הילדים נותרת בעידן הילדות, ולא מתבגרת מינית. ג'ורג' נותרת נערית, וכך נותרת משוחררת מהכורח להתחתן ולהכנס לעולם המבוגרים (בשונה מג'ו מארץ' ואחיותיה).

יוליאן לא חדל מלצחקק לנפשו. ג'ורג' צריכה היתה להוולד בן, לא בת – אילו דברים עשתה! להתייצב כך נוכח שני הברנשים – ולהפיל אותם הימה, ולשחרר את סירתם. יוליאן היה משוכנע כי הדברים הללו כלל לא היו עולים בדעתו!

סוד קסמם

Famous Five Illustration-1 ספרי החמישיה תורגמו לשפות רבות, וזכו להצלחה בין-לאומית. בשעה שהקוראים הצעירים אהבו את הספרים, המבוגרים היו רחוקים מהתלהבות. בלייטון הואשמה בכתיבה אפיזודלית, דלת שפה וחסרת מעוף, ובשימוש חוזר בעלילות שתבניתן ידועה מראש.

למרות הביקורת המלומדת, בסקר שנערך בשנת 2014 בקרב ילדים והוריהם, הילדים דירגו את סדרת "החמישיה" מקום הרביעי בדירוג ספרי הילדים האהובים. לעומתם, ההורים שענו על אותו השאלון דירגו את הסדרה במקום הראשון.

בניסיון להסביר את הפופולריות הגבוהה של סדרת "החמישיה" במשך כל כך הרבה שנים, ד"ר דויד רוד רואה דווקא יתרון בעלילות השילדיות ובשפה הדלה: "בלייטון מספקת לקוראים שלה מסגרת בסיסית עליה יכולים הילדים לפתח את הפנטזיות שלהם".

*ולמי שהסתקרן: טוזיג היא סעודה אותה אוכלים בחיק הטבע. מקור המילה בתלמוד הבבלי (מסכת עבודה זרה), אך בתקופתנו היא ידועה יותר בצורתה הלועזית, פיקניק. סדרת החמישיה היתה הספר היחיד בו פגשתי במילה הזו.

הציטוטים והאיורים מתוך הספר "החמישיה מתלכדת". תרגם מאנגלית: שרגא גפני (תחת שם העט אבנר כרמלי). איורים: איילין סופר (Eileen Soper). סופר איירה את כל סדרת "החמישיה", כמו גם ספרים רבים נוספים שכתבה אניד בלייטון.

שיר לקינוח

הסדרה עובדה מספר פעמים לטלביזיה, לתאטרון ולקולנוע ואף זכתה לעיבודים קומיים. בישראל שודר העיבוד לטלביזיה משנת 1978. הקוראים הנוסטלגיים מוזמנים להזכר בשיר הפתיחה של הסדרה:

קריאה שבלב (4): אורה הכפולה של אריך קסטנר 8 בספטמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות ילדים, ספרות מתורגמת, קריאה שבלב.
Tags: , , , ,
2 comments

lottie and lisa HEB הספר שברירי ומתפורר, כמו הזיכרון. השפה ארכאית, שונה כל כך מהשפה של ספרי הילדים כיום, כמעט בלתי נגישה לילד בן זמננו.

אורה ולי הן בנות תשע. לי שובבה וקונדסית, כולה "תלתלים ותעלולים." אורה אחראית, "רצינית שלא כפי גילה," נוהגת כמו אשה קטנה. תחילתה של ההיכרות בין השתיים בתדהמה ובמהומה. בהמשך, מתגבשת שביתת נשק, ואחר כך יוצאות הילדות למסע בו יחליפו את זהותן, ויאחדו את משפחתן.

איך מעז ברנש זה לדבר על גירושין?

סבורני וחוששני כי עתה הגיעה השעה לספר לכם מעט על אודות הוריהן של לי ואורה, ובפרט על המסיבות שהביאו אותם לידי גרושין. ואם יציץ ברגע זה אחד המבוגרים לתוך הספר ויפליט ברוב תרעומת: לא יאומן כי יסופר! איך מעז ברנש זה לספר דברים כאלה לילדים! … הגידו לו בשמי, שרבים בעולם ההורים המתגרשים, ורבים הילדים הסובלים מזה! ומצד שני רב מספר הילדים הסובלים בגלל שלא נתגרשו הוריהם! וכל זמן שמוטל על הילדים לסבול מסיבות אלו, כלום מן הצדק הוא, שלא לדבר איתם על נושא זה בלשון נבונה ומובנת?

הספר פורסם בשנת 1949, תקופה בה גירושים נתפסו כתופעה שלילית, והיו רחוקים מלהיות נושא מקובל בשיחות חברתיות. על רקע זה יש להעריך את קסטנר על אומץ הלב והפתיחות בה הוא מעלה את הנושא בספר ילדים, בטיעון שיש לדבר אמת עם הילדים ולדבר איתם גם על נושאים קשים שנוגעים נגיעה ישירה לחייהם.

אלא שהפתיחות והעיסוק בנושא קשה כמו גירושים מרוככים על ידי סוף טוב ומאושר – שמגשים פנטזיה רווחת בקרב ילדים להורים גרושים – בו ההורים מתחתנים מחדש והמשפחה מתאחדת.

הוי אותם האמנים! בעצמם אינם יודעים מה ליבם חפץ!

מר פלפי, אביהן של התאומות, הוא מוסיקאי ומנצח, המוצג בתחילת הספר כמי שמסוגל ליצור רק כשהוא מתמסר באופן בלבדי לאמנותו. קסטנר מתאר אותו כ"מאושר ומשוגע כאחד" ובכך מסגיר את דעתו על האמן היוצר.

מר פלפי המנצח אמן הוא, והאמנים, כידוע, יצורים מוזרים עד למאוד. אמנם אינו נוהג להתהלך בכובע רחב שולים ובעניבה מרפרפת – אדרבה, לבושו נאה ונקי, ואף הדור למדי. לעומת זאת, חיי הנפש שלו, אוי ואבוי, כמה מסובכים הם! כל אימת שצץ במוחו רעיון מוסיקלי, מוכרח הוא לרשמו ולעבדו תכף ומיד, ולשם כך צריך הוא להתייחד בינו לבין עצמו ללא כל דיחוי … גם מביתו שלו נוהג היה לברוח … כשנולדו התאומות והתחילו מקרקרות יומם ולילה … נמלא מר פלפי יאוש, וביום בהיר אחד הזמין סבלים, שיעבירו את פסנתרו לאולפן ששכר לו ברחוב האופרה … ומאחר שבתקופה ההיא שופע היה רעיונות מוסיקלים לרוב, לא היה פוקד את אשתו ואת התאומות הצורחות אלא לעיתים רחוקות.

חיי המשפחה מוצגים כמנוגדים לחייו כאמן, ולאחר הולדת התאומות האב נמלט מהעיסוק בגידול ילדים, בפרנסה ובמטלות היומיום. אולם, גם השיחרור מכל הפרעות היומיום והקדשת כל זמנו ליצירה לא הופכים את מר פלפי לאדם מאושר, "לא קנה לו [מר פלפי] אושר בעולמו, למרות כל הצלחותיו, ואף למרות בדידותו."

חיי המשפחה מוצגים כנחמה נוכח קשיי החיים והאמנות: "כשהיתה רוחו מדוכדכת עליו, פונה היה אל ביתו השני ומשחק עם לי בתו הקטנה." לאחר שנים, כשחוזרת בתו (אורה המתחזה ל- לי) מקייטנת הקיץ האב חווה "חמימות משפחתית בלתי אמנותית."  אולם, למרות הניגוד לכאורה בין חיי המשפחה לבין חייו כאמן, הטקסט מרמז על קשר אפשרי בין שניהם בכך שהאב מלמד את אורה נגינה על פסנתר, ובהמשך מתחיל לכתוב אופרה לילדים, ובכתיבה יש מימד של התעלות מעל טרדות היומיום:

לאט לאט מתגבשת מתוך שינויים אלה מנגינה חדשה, מנגינה פשוטה ומושכת לב, כאילו שרות אותה שתי ילדות קטנות בקולותיהן הצלולים על כר דשא שטוף אור. ליד אגם הרים, שבמימיו הקרירים משתקפת תכלת הרקיע. אותו הרקיע, שהוא מרומם על כל שכל ובינה, ששמשו מחממת ומאירה על כל היקום ואינה מבדילה בין צדיקים ורשעים ופושרים.

הציטוטים מתוך: אריך קסטנר, אורה הכפולה. תרגמה: אלישבע קפלן. איורים: ולטר טריר. הוצאת אחיאסף, 1975.