הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

פריחת השקדיה: הרף עין אביב 26 בינואר 2013

השקדיה פורחת ראשונה בתקופה בה סימני האביב עדיין אינם נראים. פריחתה הלבנה, המלווה בריח נהדר, מבטיחה כי האביב בוא-יבוא, מבטיחה כי המעגל הנצחי של הטבע ימשיך להתקיים.

בתנ"ך מוזכרת השקדיה בספר ירמיהו, בנבואת ההקדשה של נביא החורבן: "מה אתה רואה ירמיהו ויאמר מקל שקד אני רואה…" ונענה "כי שוקד אני על דברי לעשותו" (ירמיהו א', י"א). לאחר החורבן הנורא, יחזור סמל השקד בנבואת הנחמה של ירמיהו כדי להבטיח בניה ותקומה: "והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקד עליהם לבנות ולנטוע" (ירמיהו ל"א, כ"ז)

באגדה על פריחתו המוקדמת של השקד מסופר:

כשנבחר ירמיהו לנביא החורבן ראה בחזונו מקל שקד, רמז לנחישותו של אלוהים להוציא את החורבן מהכח אל הפועל: "כי שקד אני על דברי לעשותו". השקד הצטער צער רב על כך שהוא נבחר למבשר רעות, והתאונן לפני פמליה של מעלה.

השקד קיבל הבטחה למידה כנגד מידה: כשם שבישרת את החורבן, כן תבשר את הגאולה. מטה גאולה שיהיה בידו של המשיח, יהיה עשוי מעץ שקד.

מאז מחכה עץ השקד ליעודו, והוא ראשון לפריחה. בכל ליל ט"ו בשבט, הוא ער כל הלילה, מאזין ומקשיב לכל המייה, מתנער מתרדמת החורף, הקור והקדרות ומתעורר ראשון לחיים, מתקשט בכותרות של פרחים וציצים, "לתת ענף ולשאת פרי", להבטיח בפריחתו את החיים השבים למסלולם.

בשיר "השקדיה" של טוביה ריבנר פריחת השקדיה מסמלת את זמניותו ושבריריותו של הרגע "הרף עין אביב". וביחד עם המודעות לזמניות האדם ולחלוף הזמן, ישנה השמחה על הפריחה, הידיעה הרגעית אך המופלאה של המסתורין שבקיום: "איש זקן שעיניו באחת חוצה ופנימה, רואה את הבלתי נודע"

השקדייה

טוביה ריבנר

וּבְכָל זֹאת פּוֹרַחַת הַשְּׁקֵדִיָּה

אַרְגָּמָן וְלָבָן מִזְדַּוְּגִים לְעֵין כֹּל

כַּלָּנִיּוֹת כַּלָּנִיּוֹת עַל אֶרֶץ רַבָּה

חַכְלִיל וְאָדֹם וְסָגֹל וְתָכֹל

וְיָרֹק לְאָן שֶׁתַּבִּיט עִם קֻרְטוֹב כְּחַלְחַל

עֲנָנִים מְשַׁבְּחִים אֶת גּוֹנֵי הָאֲוִיר

בְּחַוַּת תַּבְלִינִים קוֹרֵא תַּרְנְגוֹל

עֵץ הַתַּפּוּחַ פּוֹרֵשׂ אֶת נוֹפוֹ

כְּמוֹ טַוָּס אַגָּדִי אֶת זְנָבוֹ הַצָּחוֹר.

אִישׁ זָקֵן שֶׁעֵינָיו בְּאַחַת

חוּצָה וּפְנִימָה

רוֹאֶה אֶת הַבִּלְתִּי -נוֹדָע

רוֹאֶה אֶת הַבִּלְתִּי -נוֹדָע הַסָּ מוּי בְּרִחוּף

כַּלָּנִיּוֹת עַל אֶרֶץ רַבָּה

בְּיָרֹק שֶׁגָּמַע טִפָּה שֶׁל כָּחֹל

בְּהִינוּמַת עֵץ הַתַּפּוּחַ

רוֹאֶה אֶת הַבִּלְתִּי -נוֹדָע, אֶת נְטוּל הַדְּמוּת

מִמֶּנּוּ הוּא בָּא, אֵלָיו הוּא הוֹלֵ ך.

עֲצֹר, אִישׁ זָקֵן, אַל תֵּחָפֵז, גְּנֹב

אֶת הַיּוֹם, גְּנֹב

אוֹתוֹ הֶרֶף-עֵין-אָבִיב

וּפַטְרוֹן גַּנָּבֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן, הֶרְמֶס הָאֵל

לֹא יַפְקִירְךָ לְעוֹלָם.

דוד אבידן 23 באפריל 2005

את שורות השיר של דוד אבידן המופיעות בפתיח גיליתי חרוטות על פסל של אורה נויפלד (שפינר) לזכר מאיר (רורי) שפינר, שנפל במלחמת סיני. נויפלד יצרה פסל של חיבוק, הלוכד את העין בקוויו הזורמים. שתי דמויות כרוכות זו בזו, ואין לדעת היכן מתחילה האחת והיכן מסתיימת השניה.
מי שמכיר את השיר ויודע לומר היכן פורסם במקור, מוזמן לכתוב ולספר לי. תודתי מובטחת מראש.

עדכון 23.4.05
תודה לפאר שסיפר כי שם השיר הוא "בלדה על הצל", מתוך הספר ברזים ערופי שפתיים (1954), ושלח לי גם עותק סרוק של השיר המלא.