jump to navigation

זוגיות, טעות מסוג שהוא 11 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, עיון, פסיכולוגיה.
Tags: , , , , ,
add a comment

"אני מאמינה," אמרה הסופרת ג'ויס קרול אוטס, "כי אנו מוצאים גאולה או חורבן באמצעות הנישואים שאנו עורכים… משום שאנשים הם בני אנוש, רוב הנישואים אליהם הם נכנסים הינם טעות מסוג כלשהו, קריאה שגויה של עצמם".

Keisai_Eisen,_Couple_Beside_Painting_of_Bamboo הספר "אנחנו אדם וחווה" עוסק בגבריות, נשיות וזוגיות ברוח הפסיכולוגיה היונגיאנית. כפי שמרמז שם הסדרה ושמו של הספר, הזוגיות המוצגת הינה זוגיות הטרוסקסואלית בין גבר לאישה. במבוא לספר מציגה תמר קרון את עקרונות פסיכולוגיית המעמקים של קרל גוסטב יונג, ורומזת על אפשרות ראיית הזוגיות כמטאפורה. אולם, לבד מסיפורן של נצחיה ודורית, המציג מקרה של אם המתקשה לקבל את בתה כאישה בזכות עצמה, אפשרות זו אינה ממומשת, וסיפורי הזוגות המוצגים נותרים בגבולות הזוגיות השמרנית המקובלת.

יופיו של הספר טמון ביכולתה של תמר קרון לספר סיפור. קרון היא כותבת בהירה ומוכשרת, המציגה בפני קוראיה שלל דמויות מיתולוגיות ואנושיות. כמטפלת, קרון מתבוננת במטופליה ומתארת את מהלך הטיפול כסיפור מתהווה בו לעיתים מטשטשת האבחנה בין מטפלת למטופלת, בין אנשים בשר ודם לבין דמויות מיתולוגיות גדולות מהחיים.

למרות שקרון אינה מצהירה על כך במפורש, במהלך קריאת הספר מתגלה כוחו המרפא של הסיפור, לא עבור הזוג המטופל, אלא דווקא עבור המטפלת, הרואה לפתע את בני הזוג שמולה מתוך הקשר רחב הרבה יותר מן המושגים וההגדרות הפסיכולוגיות הצרות. במובן זה, הספר מאפשר הצצה אל תוך עולמה של המטפלת, עולם בו הסיפורים הארכיטיפים משמשים מנוף להרחבת תודעתה.

"לעיתים," כותבת קרון במבוא לספר, "כאשר אני יושבת עם זוג בחדר הטיפולים עולה בדימיוני סיפור, מיתוס או אגדה. האנשים היושבים מולי ומערכת היחסים ביניהם מוארים אז באור שונה. כשם שהתאורה על במת התיאטרון מדגישה, מעמיקה או מצלילה את המתרחש עליה, כך גם הזוג היושב לפני, וסיפורו, מקבלים לפתע עומק ורוחב חדש. שוב אין אנו שלושתנו בלבד. הדמויות הארכיטיפיות מלוות אותנו."

הספר מציג את מעגל החיים של הזוגיות ברוח יונג משלב ההתאהבות, דרך שלב האהבה העיוורת, אל ההתפכחות וההפרדה, ועד לחיבור מחדש. בניגוד למציאות החיים הזוגיים שלעיתים קרובות הינה מקוטעת, מבולבלת ואף משמשים בה בו-זמנית מספר שלבים בערבוביה, הספר מציג מציאות נאראטיבית של התחלה, אמצע וסוף המתפתחים זה מתוך זה בקשר ברור של סיבה ותוצאה.

במובן זה, יופיים של הסיפורים המוצגים בספר מהווה בו זמנית מקור למשיכה ולמכשלה. הספר מציג, מבלי משים, תמונת עולם המסדירה כאב, טרגדיה ואובדן באופן ברור ומאורגן, הרחוק מלהיות מציאותי. פרשנותה היפה של תמר קרון לסיפורים מתוך המיתולוגיה היוונית ומן המקרא, פרשנות הנשזרת אל תוך סיפורי הטיפולים הזוגיים, רק מחריפה לעיתים את הניגוד בין הנאראטיב המיתולוגי של גיבורים גדולים הקרוצים מחומרים של חלום, לבין חיי יום קטנות של עלבונות, חולשות ושתיקות כעוסות של אנשים בשר ודם.

במהלך רוב הסיפורים המוצגים ב"אנחנו אדם וחווה", קרון שומרת על עמדת מספרת מרוחקת-משהו המתבוננת במושאי סיפורה מבלי לראות עצמה חלק מהתהוות הסיפור, ומבלי לשתף את הקורא במחשבות וברגשות המתחוללים בה בשעה שהיא צופה בתיאטרון היצר והכאב הנחשף בפניה. בהקשר זה סיפורם של דליה, גדעון ובועז יוצא דופן.

במישור אחד, זהו סיפורה של מטופלת השוברת את המוסכמות ומאושפזת במחלקה הסגורה בבית חולים פסיכיאטרי. סיפורה של אישה הנקרעת בין בעלה לבין מאהבה ורוחו של אחיה המת. במישור אחר, זהו סיפורה של מטפלת המגלה את השתקפותה במטופלת שלה, מלווה אותה לכל אורכן של סערות הנפש, ונפרדת ממנה עם שובה אל עולם החוקים והמוסכמות.

בכנות נוגעת ללב כותבת קרון: "דליה…אילו יכולתי הייתי מתוודה בפנייך שהרגשות שעוררת בי היו עזים ועמוקים, אולי אף מעבר למה שהתרתי להודות בפני עצמי באותה תקופה. האם את זוכרת שהחולות המאושפזות במחלקה הסגורה היו שואלות אותי בכל פעם שהייתי באה לקחתך לשיחה 'את אחותה ?'… הייתי עונה במבוכה כלשהי, 'לא…אני הפסיכולוגית שלה'…הדימיון ביננו מפתיע…מעבר למראה החיצוני יש גם דמיון אחר, איזושהי קרבה בינך לביני, אחרת איך ניתן להסביר את תחושת ההיכרות שהייתה למן הפגישה הראשונה ?"

כאן נוגעת קרון, מבלי לפרט, בזוגיות המטאפורית המתהווה בין מטפל לבין מטופל, זוגיות בה יש בעיתות חסד דבר מה המתעלה מעבר לגבולות ה'אני', ובזמנים אחרים זוהי טעות מסוג כלשהו, קריאה שגויה של מקום וזמן.

אנחנו אדם וחווה: זוגיות, מיתוסים,פסיכולוגיה. תמר קרון. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 262 עמ'.

 

התמונה:  Keisai Eisen, Couple Beside Painting of Bamboo

עוד בנושא:

על זוגיות מזוית תנ"כית ראו אהבה וזוגיות בפרשת חיי שרה

כאב החיים מתגבר על הפסיכולוגיה 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, עיון, פסיכולוגיה.
Tags: , , , , , ,
comments closed

ב"מתנת התרפיה" מתאר ארווין יאלום חלום של אחת המטופלות שלו, "חושך. אני באה למשרדך, אך איני מוצאת אותך. משרדך ריק… הדבר היחיד שנמצא שם הוא כובע הקש שלך. והוא מלא קורי עכביש…". הפחד שמביעה המטופלת בחלום הינו הקמאי ביותר: החרדה מפני הזיקנה והמוות, הפחד מפני הפרידה הבלתי נמנעת מן החיים. יאלום מודע למשמעות החלום, ומסביר באמצעותו את מניעיו לכתיבת ספר עצות לדור המטפלים שיבוא אחריו: "המטופלים שלי לא מרשים לי לשכוח שאני מזדקן… אני נכנס לפרק המוכר, המאוחר של החיים… אני מבקש להעביר הלאה את כל מה שלמדתי. ומוטב מוקדם ככל האפשר".

דבורה שרייבוים אינה נחרצת או יומרנית כמו יאלום. הספר "פגישה טיפולית" משמש עבורה סיכום של עבודתה כפסיכולוגית, ובו בזמן מעין ריפוי-עצמי באמצעות כתיבה, ניסיון אישי מאוד ליצור תיקון והשלמה לחידת חייה המתקדמים לקראת סופם: "כאילו הייתי הפציינטית של עצמי, יצאתי לחפש את משמעות החוויה שאני מרגישה" (עמ' 10).

זהו אינו ספר לימוד פסיכולוגיה, וגם לא ספר עצות למטפל המתחיל, אלא ניסיון נוגע ללב, אם גם מבולבל-משהו, לסכם קריירה עשירה ומרשימה של מטפלת, שהיתה בין ראשוני העוסקים בפסיכולוגיה קלינית בארץ, ושימשה, בין השאר, כפסיכולוגית ראשית של בית החולים הפסיכיאטרי 'שלוותה'. כמו בכל ניסיון ללכוד חוויות חיים ולהטביע בהן משמעות, שרייבוים מגלה כי החיפוש אחר תשובות אינו יותר מניסיון למצוא הסבר בדיעבד לשאלות שאין בהן שוב טעם, ומוצאת עצמה מתקיימת במרחב ה"אולי", מכירה בקושי שבהעדר ידיעה ודאית וכוללת.

ז'אנר הפסיכולוג-המספר-על-מטופליו

בדומה לספרים אחרים המתארים את מהלך הטיפול הפסיכולוגי דרך עיני הפסיכולוג המטפל, גם שרייבוים מתייחסת לתיאוריות פסיכולוגיות שונות, ומציגה סיפורי טיפול מגוונים. אולם, בשונה מספרים אלו, שרייבוים אינה מציגה תיאוריה חדשה פרי פיתוחה אלא לוכדת, בלי כוונה מוצהרת, את ריבוי הפנים של תפיסת האדם בתיאוריות הפסיכולוגיות השונות, ויחד עם זאת את הגיחוך שבקצב ההתרבות המהיר של התאוריות הטיפוליות, הגורמות למטפלת להעדיף ספרות יפה על פני ספרות מקצועית: "התהלכנו בזהירות בין החידושים, לפעמים בחשש מפני השינויים ולעתים בהתלהבות של ראשוניות ויצירה… לאחר כמה שנים הגעתי לנקודת רוויה מסויימת שלאחריה לא היה לי קל להמשיך במירוץ אחרי כל חידוש תיאורטי וקליני. הייתי זקוקה למעט זמן לקריאת ספרות יפה ולא רק מקצועית, כי איך יכולתי להתקיים בלי קריאת רומן טוב ?" (עמ' 187).

שוני נוסף, אולי משמעותי יותר בהשוואה לספרים אחרים המתארים סיפורים טיפוליים, הוא שסיפורי הטיפול המוצגים ב"פגישה טיפולית" הם ברובם אפיזודליים, כלומר לוכדים רגע, אמירה או חוויה מסויימת מתוך מהלך הטיפול, ואינם מנסים להציג תמונה טיפולית כוללת. ברובד הגלוי והמוצהר של הספר, שרייבוים נאמנה לתיאוריית הפסיכולוגיה הנאראטיבית של רוי שפר לפיה טיפול פסיכולוגי הינו "כתיבת סיפור בשניים": אירגון מחדש של אירועים, זיכרונות ומצוקות אל תוך סיפור היוצק משמעות חדשה ולעיתים, ברגעים של חסד, אף תיקון של עוולות ומכאובים מהעבר. אלא שהאופן הפיקרסקי בו מציגה שרייבוים רגעים בודדים של טיפול ולא סיפורים טיפוליים שלמים, חושף מימד מציאותי יותר של המהלך הטיפולי.

לסיפורים הטיפוליים המאפיינים את ספרות הפסיכולוג-המספר-על-מטופליו יש בדרך כלל מבנה משותף של 'בעיה' מוצהרת, אותה מציג המטופל בפני הפסיכולוג בתחילת הטיפול, אמיתות כואבות הנחשפות על ידי המטפל המיומן, הצולל באומץ  אל תוך ביצת התת-מודע של המטופל, ו"כמו מבקר אמנות… רואה ביצירתו של האמן פרטים שהאמן עצמו אינו מודע להם" (עמ' 21), ולסיכום, 'פיתרון' המשמש כיסוד מארגן ומרפא העוזר ליצור בדיעבד סיפור חיים הגיוני ומאורגן. אלא שהחיים, ובהתאמה המציאות הטיפולית, מבולבלים וחסרי היגיון כמו הביצה החשוכה של התת-מודע, וכל ניסיון להתיר את הסבך מותיר, לעיתים, את המילים ריקות מכל תוכן ואת הכאב הנפשי מדמם ללא תקנה, כמו במקרה של חסידת אומות עולם הפולניה שכל התרופות והטיפולים לא יכלו לדיכאון הקשה אליו שקעה: "ניסיונות האינטרפרטציה הפסיכולוגיים הדינמיים כבר לא התאימו… למדתי שיש גבול לרצון ולידע שלנו לרפא אותה בדרכים הפסיכולוגיות שעמדו לרשותנו… כאב החיים התגבר על הפסיכולוגיה… לא תמיד התיקון אפשרי" (עמ' 94-95).

שרייבוים גם אינה מתיימרת לתאר את המציאות מתוך עיני המטופל, אלא דווקא מתוך עיניה שלה, תוך הדגשת העובדה (הנותרת סמויה ברוב הנאראטיבים הטיפוליים האחרים) כי הטיפול מהווה מציאות זמנית, זמן מושאל בו הפסיכולוגית נדרשת להבחין בין התמקדות איכפתית במטופל, לבין התערבות חרדה בחייו. בכנות נוגעת ללב מספרת שרייבוים על היום בו הלכה ללווייה של מטופלת שלה, ונוגעת בעומק הבדידות והסתירה-הפנימית הגלומות בעבודת הפסיכולוג: "הבנתי שאיני שייכת לעולמה של דליה ושגם בחייה אף פעם לא הייתי שייכת אליו… אני שייכת לעולמם הפנימי [של המטופלים שלי] אך לא לחיים המציאותיים שלהם… ככל שאני מצויה באינטימיות עם המטופל שלי… הדברים מתרחשים בפיסת מציאות מושאלת שנוצרת ביני לבינו, במצב ביניים, מצב מעבר בלעדי לשנינו". אולם, ביחד עם התובנה הכואבת על הריחוק המובנה בתוך הקשר הטיפולי, מודעת שרייבוים ליתרונות הגלומים בטעויות מסויימות הנובעות מאנושיותו של המטפל: "גם היום אני נכנסת עם מטופל חדש למצבים שאולי לא הייתי
צריכה להכנס אליהם, מנסה להתגבר על הפחד והחרדה מפני דחייה והיעזבות, על הרצון להתגונן והצורך להיחשף, ועושה את עבודתי מהתחלה, לא מפנימה מספיק את מה שלמדתי באותו יום בלוויה של דליה" (עמ' 63-65).

פסיכולוגית בונה ארמונות בחול

שרייבוים מספרת על העבודה הטיפולית במהלך שלושה עשורים, החל משנות השישים ועד לשנות השמונים, ומתארת את תהליך יצירתה של מערכת בריאות הנפש הציבורית בישראל. כמי שעבדה שנים רבות ב'שלוותא', שרייבוים מדגישה את חשיבותה של העבודה בבית חולים פסיכיאטרי המפגישה את המטפל באופן בלתי אמצעי עם מחלות הנפש, מספרת על מאבקי הכוחות בין הפסיכיאטריה לבין הפסיכולוגיה, ונוגעת בפסיכופתולוגיה הלאומית: ההתמודדות המתמדת עם טראומה ופוסט-טראומה, החל בשואה, דרך מלחמות ישראל וכלה בפיגועי טרור.

שרייבוים רואה בעבודה הטיפולית עבודת יצירה ללא התחלה או סוף, שמתקיים בה יסוד סיזיפי כואב של חזרה. הפסיכולוג המטפל כמוהו כאדם הבונה ארמונות בחול, מתבונן ביופיים ומודע לחורבנם הבלתי-נמנע. עבור המטפל, ערכה של עבודת היצירה הטיפולית אינו טמון בהכרח בתוצרים הניתנים לכימות, אלא בחוויה הפנימית של היוצר:  "הארמון לא התכלה, הוא נשאר בתוך האיש שיצר אותו" (עמ' 221).

דבורה שרייבוים, פגישה טיפולית. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 222 עמ'.

פורסם (בגירסה שונה) במוסף ספרים של "הארץ", 9.11.05

הפרדת הנפש מחור התחת 28 באוקטובר 2005

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, פסיכולוגיה.
Tags: , , , , , ,
comments closed

בדיחה ידועה מספרת שכאשר אדם מדבר אל אלוהים הוא "מתפלל", אך כאשר אדם שומע את אלוהים מדבר אליו הוא "סכיזופרן". "שלישיית ניירובי" עוסק בקו הדק המפריד בין הגדרת שפיות לבין טירוף, במוגבלותן של הגדרות פסיכיאטריות אלה, באימה ובסכנה הטמונות בכאב נפשי, באדישותה של מערכת בריאות הנפש, בשיעמום שבשגרה היום-יומית, ביאוש הקיומי ובחירות הנתונה לכל אדם להניח לכאב ופשוט לחיות את החיים. הסיפור שג'ים קניפפל מספר הוא סיפור פשוט וכמעט נטול עלילה. לאחר ניסיון התאבדות כושל, מאושפז קניפפל במחלקה פסיכיאטרית סגורה למשך שישה חודשים. הספר מתאר את תהליך ההתבוננות של קניפפל בעצמו ובסובבים אותו החל מהרגע בו התעורר בבית החולים, לאחר שבלע כמות בלתי סבירה של כדורי הרגעה, כשהוא צורח את ניטשה בחרוזים, דרך ההארה הקיומית אותה הוא חווה במהלך האישפוז, ועד לפרידתו מהמחלקה הסגורה וחזרתו לחיים נורמטיביים.

בניגוד ל"מעולם לא הבטחתי לך גן של שושנים", קניפפל אינו רוקם קשר טיפולי משמעותי ובעל השפעה מרפאה עם הפסיכיאטר המטפל בו, אלא חווה חוסר ודאות ותמיהה בנוגע למטרת השיחה השבועית האורכת עשר דקות בדיוק ומתנהלת בנוכחות אח משגיח. בשעה שב"מעולם לא הבטחתי לך גן של שושנים", ברור כי איר, עולם המציאות החלופית של המטופלת דבורה בלאו, הינו יציר דימיונותיה ומחלתה (דבורה מאובחנת כסכיזופרנית),  קניפפל מציג בפני הקורא את סדרת האירועים שחווה בעקבות נטילת מנת יתר מכוונת של סמים בשישה פרקים, המשולבים במהלך העלילה ללא הסבר או פרשנות, ומניח לקורא לשפוט האם מדובר בחלומות בלהה, בהזיות פסיכוטיות או פשוט בחוויית חיים שונה, מבהילה אך בו זמנית מכוננת.

שאלת שפיותו של קניפפל נותרת בלתי פתורה ומתעתעת לכל אורך הספר. מצד אחד, קניפפל הוא דוקטורנט לפילוסופיה המתאר בבהירות ובהומור את מצבו הנפשי, ובוחן בגילוי לב מרשים ובצלילות נדירה את אירועי חייו בעבר והתנסויותיו במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה בהווה. מצד שני, כאשר מבקר אותו ד"ר בוב רדן, עמיתו מהחוג באוניברסיטה, קניפפל מסביר לו ברצינות תהומית עד כמה מקשה עליו החדר שקיבל במחלקה הסגורה: "תראה איך הדברים פה מסודרים…לאן שלא תפנה אי אפשר לצעוד אפילו צעד קטן. הם תיכננו את המקום הזה כדי להוציא אנשים מדעתם, אתה קולט ? …תסתכל על החלונות ! ראית פעם חלונות כאלה ? והקירות – בכל החדר אין אף זווית ישרה מחורבנת אחת !" (עמ' 150). את זר הפרחים שהביא ד"ר רדן, בצירוף איחולי החלמה מכל סגל החוג, נותן קניפפל במתנה לאחות המחלקה ומסביר, "הם עלולים להיות מלאים עכברושים, וגם אם לא, הם כבר ימצאו דרך להרוג אותי" (עמ' 155).

סגנון הכתיבה של קניפפל מרוחק ויחד עם זאת מודע ונוגע ללב, משועשע וקומי אך בו זמנית נוטה לציניות החושפת רבדים אפלים ומשוננים של כאב. עם אישפוזו במחלקה הסגורה ברור לקניפפל שההחלטה בנוגע לשפיותו אינה בידו: "אי אפשר להסתלק מפה, אתה לא מחליט בשביל עצמך מתי הבראת. אתה נמצא פה מפני שרופא או שופט או המשפחה שלך אמרו שאתה צריך להיות כאן, ואי אפשר לצאת עד שרופא או שופט יגידו שאתה יכול לצאת. אתה כלוא" (72).

דרכו של קניפפל להתמודד עם המצב שנכפה עליו היא על ידי אימוץ עמדה של תייר-חוקר בעיצומה של תצפית אנתרופולוגית משתתפת: "הדרך לעבור את זה היא לשמור על קור רוח. הדרך לצאת החוצה היא להוכיח שאתה שפוי. והדרך להנות מזה היא להסתכל על כל זה כעל סתם עוד הרפתקה…כל זה הוא בגדר התנסות. כל זה הוא משהו חדש" (73).
הספר היחיד המצוי ברשותו של קניפפל הוא Écrits, אסופת מאמרים מאת הפסיכואנליסט הצרפתי ז'אק לאקאן. בהעדר תעסוקה אחרת (קניפפל לא מקבל טיפול תרופתי, אינו מוזמן למפגשי תרפיה קבוצתית או לסדנאות ריפוי בעיסוק), ובשל העובדה שעליו לקרוא את קובץ המאמרים לצורך סמינר, קניפפל מעביר את זמנו בקריאה, ועוד יותר מכך, בניסיון להבין את טיעוניו של לאקאן שנודע בכתיבתו הסתומה, מבלי להחמיץ את האירוניה המשתמעת: "כאן ועכשיו, דומה שהספר היה מתאים במיוחד, אפילו שלא הבנתי שום דבר מחורבן ממה שלאקאן דיבר עליו…ישבתי בכסאי, צפיתי בעולם נוזל סביבי, ומעת לעת ניסיתי לפענח את כתביו חסרי הפשר של לאקאן" (74-5).

תחושותיו של קניפפל בנוגע למצבו משתנות מגיחוך ופחד נוכח מה שנדמה בעיניו כמופע בידור המדרדר לעיתים לכדי סרט אימה גרוע, ועד לייאוש שבהילכדות בקומדיית אבסורד שחורה. בתשובה לרכבת השדים הרגשית אותה הוא חווה, קניפפל מאמץ שיגרה יומית קבועה הכוללת קריאה בקובץ המאמרים של לאקאן והתבוננות בתשומת לב באנשים המאושפזים איתו. את "מדריך לאקאן להדיוט" ממקם קניפפל במרכז הרומן, ולאחר מיפוי כללי של טיעוניו של לאקאן, שואל את עצמו האם "טיפול", המניח כי יש "בעיה" נפשית הדורשת "פיתרון", הוא באמת מה שנחוץ לו או שמא יש מקום לשנות שוב את נקודת ההסתכלות: "היה לי את לאקאן איתי – מגוחך ככל שיהיה לעיתים – וגם מנה (קטנה) של שכל ישר. זו היתה התחלה…חדלתי להיות אנתרופולוג. הייתי יותר מעין חוקר מערות, מנסה להתחקות אחר דרכי החוצה מתוך מה שהצטייר בעיני כשנכנסתי כמנהרה ישרה, ברורה, אבל הפך מפותל יותר ככל שהרחקתי פנימה" (130).

המוטיב החוזר של המראה מציג את ההתבוננות ככלי רב עוצמה המאפשר יצירת זהות יציבה, ובו זמנית חושף את האופן בו הפרשנות הניתנת לתוצרי ההתבוננות נתונה בסד של מוסכמות חברתיות, עיוותי תפיסה ואמונות אישיות, עד כדי כך שהשתקפויותיה של המראה הופכות לעיקר המחליף את המציאות. תיאורה הראשוני והגרוטסקי של האשה היושבת בכניסה למחלקה הפסיכיאטרית הסגורה מקבל הקשר חדש ושונה כאשר קניפפל הופך מודע למראות המוצבות בחדרי האמבטיה במחלקה. במבט ראשון האשה, אותה יכנה קניפפל עדנה מאלייז בהמשך, מתוארת כמי ש"השיער הלבן והקלוש שלה הזדקר לכל הכיוונים, והפנים שלה היו תערובת מרוחה ועצובה של מסקרה וליפסטיק. זה נראה כאילו הקוסמטיקאית של המחלקה יצאה לחופש באותו שבוע, והגברת הזאת קיבלה רשות להתאפר לבד, אבל בלי להיעזר בראי. זה היה מרוח רק בערך בקרבת איפוא שזה היה אמור להיות. היא נראתה כמו ליצן שלא יצהיל מסיבת יומולדת של שום ילד" (57).

לאחר ביקור ראשון בחדר האמבטיה, קניפפל מבין מחדש את מה שראה: "[הראי] היה עשוי מפלדת אל-חלד ממורטת, לא מזכוכית, כדי שאי-אפשר יהיה לשבור אותו. הבבואה שנשקפה ממנו היתה עקומה, מעוותת, נוזלת. לא פלא שהאשה ההיא על הספה היתה מאופרת ככה. בראי כמו זה היא בטח נראתה לעצמה כלילת-השלמות" (71). בהמשך מתבקש קניפפל לאתר את שברי מראת הזכוכית בהם סוחרים-לכאורה המאושפזים במחלקה ובאחד מהם השתמש שותפו לחדר כדי לחתוך את ורידיו. ההקשר לתיאוריה הלאקאניאנית לא מאחר לבוא: "לאקאן העלה השערות שונות לגבי מה קורה כשתינוק רואה עצמו בראי כשלם, אבל השאלה שלי עכשיו היתה, מה קורה למבוגר שהראי הפנימי שלו – תפיסת האני שכל אחד נושא בחובו – מתנפץ למאה פיסות קטלניות בפוטנציה ? …כל מה שהייתי צריך לעשות זה לאתר למי יש את האישיות הכי מפורקת בחדר; מי מאיתנו הכי משוגע" (196). את התשובה הבוטה לשאלה זו, קניפפל כבר קיבל מעט קודם לכן מג'ק, מאושפז נוסף במחלקה, "כולם חושבים שאתה משוגע על כל הראש. תמיד קורא אותו ספר" (193).

ההתבוננות הממוקדת של קניפפל בעצמו ובסובבים אותו, והחיפוש הבלתי נלאה אחר הכרה רישמית בשפיותו החמקמקה, מביאים אותו לראיית הגיחוך שבניתוח-יתר של הנפש ההופך לגיבוב יומרני וחסר משמעות. בניסוחו הבוטה של קניפפל, פסיכואנליזה היא "פסיכו אנאל ליזה. הפרדת הנפש מחור התחת…רעיון גדול. אבל מה לעזאזל זה אומר ?" (199). את המסקנות המפוכחות של ההארה אותה חווה קניפפל במחלקה הסגורה, ואת הדרך המשעשעת המובילה אותו אל מקור האור, אותיר לקורא לגלות בכוחות עצמו. אסתפק רק בלומר שקניפפל אינו מחליף מראה (או בהקשרה הסימלי תיאוריה, אמונה או מוסכמה) אחת במראה שניה. הוא גם מוותר על החיטוט המתמיד בשאלה האם הבבואה המשתקפת בראי שמולו היא "נכונה", "שגויה", "טובה" או "רעה". הוא פשוט מניח למראה ולהשתקפויותיה ויוצא לחיות את חייו.

ג'ים קניפפל, שלישיית ניירובי. מאנגלית אמנון כץ. ידיעות אחרונות. 247 עמ'.

התמונה:
Salvador Dali, Soft Self-Portrait with Grilled Bacon, 1941

פורסם במוסף ספרות של "הארץ", 24.4.05

מראות ומוראות היצירה 5 באפריל 2005

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מקור, פסיכולוגיה.
Tags: , , , , , ,
comments closed

"כאשר את כותבת את יוצרת מציאות חדשה והופכת שלמה… בדומה לשכיבה על ספת הפסיכולוג, במהלכה ממחיזים שוב ושוב אימה פרטית, הישות היוצרת מתפקדת כמו פסיכואנליסט הנותן צורה ומשמעות למה שהאישיות חווה כהתנסות כאוטית וחסרת משמעות", כותבת המשוררת האמריקאית אן סקסטון במכתב לחברתה אן ויילדר.

סקסטון האמינה כי תהליך הפיכת חומרי התת-מודע חסרי הצורה למילים בעלות משמעות היוצרות שיר הינו מאבק העשוי לעלות בשפיות דעתו של הכותב. אולם, כפי שאמרה בראיון משנת 1965, אם הצליח הכותב לשרוד את הכאוס יוכל להתענג על הסדר החדש שמביא השיר: "את צדה את המשמעות, נאבקת כדי למצוא את הדבר אותו את רוצה לומר…עליך לחדור עמוק יותר בכל פעם, ולעיתים את תוהה כיצד זה לא טבעת… כתיבת שיר מניחה את הדברים במקומם… הדברים מצויים בתוהו ובוהו ואם הצלחתי לכתוב שיר הרי הגעתי מחדש למקום של סדר, העולם חוזר להיות יותר אמיתי והגיוני… זהו מאבק קשה אך יש עונג גדול בעבודת הכתיבה".

הקשר שיוצרת סקסטון בין כתיבה יוצרת לבין טיפול פסיכולוגי דינמי אינו קשר של זהות בין שיגעון לבין יצירתיות, וגם לא רומנטיזציה של כאב נפשי או של ה"ריפוי בדיבור", אלא הצבעה על שפת השירה כמבע היוצר שייכות וסדר. עבור סקסטון, שירת הוידוי היתה דרך לשתף את קוראיה במוראות הכאב הנפשי העצום אותו חוותה, ולהעניק לסבל האישי משמעות אוניברסלית שמעבר לחוויית הסבל הפרטית.

רחל בת עמי, המטופלת הכותבת מכתבים לד"ר גבריאל וייסמן, הפסיכיאטר המטפל ב"מכתבי אהבה לפסיכיאטר", לכודה בתוך חיפוש כואב וסיזיפי אחר מילים. מציאת המילים מעניקה שליטה, צורה ומשמעות, אך החיפוש אחר המילים הינו אובססיבי, מסוכן ומכאיב. עצם הצורך לכתוב מוצג כמחלה:

"בבואה לקבל עזרה מד"ר גבריאל חורחה וייסמן ביקשה ממנו לגאול אותה מן המגרעה הזו, שיש בה הטרדה ועודף בלתי נחוץ לאנשים הממוענים. אינני יכולה להפסיק לכתוב. המילים הנכתבות מעייפות אותי ועוד יותר מעייפות ומכאיבות אלו שלא נכתבו. הרי איני יכולה להמשיך כך, אמרה לו. כל ימי חיי לכתוב ולכתוב ואין לי למי לתת".

בדומה לאן סקסטון מזהה רחל את הסכנה שבהתמסרות לכתיבה, אך מוצאת מנוחה ביופיה של היצירה המוגמרת: "גברה תשוקתי לנוע במילים של השיר… אני מנסה להאט את הכתיבה. כך יהיה לי קל יותר לשלוט…בהמוני המראות המתפרצות. לא אפחד… כמה יופי כאן".

הסיבה המוצהרת לתחילת הטיפול היא ניסיונה של רחל, אשה נשואה ואם לילדים, להשתחרר מקשר כואב ורב שנים עם שני אהוביה לשעבר. רחל, עבורה כתיבה ואהבה שזורות יחדיו לבלי התר, מבקשת להשתחרר מהצורך הכפייתי-כמעט לכתוב מכתבי אהבה לשני הגברים האהובים,  שעובדת היותם רחוקים ובלתי מושגים רק מגבירה את מעיין הכאב והכתיבה. תוך כדי קריאה מתברר כי רחל מוקסמת-מאוהבת במילים, ומאחר שאינה מסוגלת, כנראה, לאהבה מופשטת, נטולת אובייקט מוגדר, מפנה היא את מילותיה המאוהבות לגברים שבמראם, קולם ואישיותם קוסמים לה ומעוררים את מעיין כתיבתה. הצורך לכתוב לקורא מוחשי וקיים שניתן לפגוש ולמשש, הצורך לעצב את המציאות אל תוך יופי מילולי, חזק עוד יותר מהצורך להשתחרר מן המילים, ורחל מוצאת עצמה כותבת מכתבי אהבה לפסיכיאטר, גבריאל, ומחליפה את שני מושאי אהבתה הקודמים במטפל שיועד לגמול אותה מן הכתיבה-האהבה.

כתיבה כואבת, קריאה נוטשת

 

"מכתבי אהבה לפסיכיאטר" מניח כי מתקיים קשר של אהבה חד-צדדית בין הכותבת לבין מכותביה, מתייחס לכל קורא כאל "אהוב נוטש", נוגע בכמיהה ובפחד שבהתמזגות עם ה'אחר' המדומיין והממשי, ומציג את האשה היוצרת כנטע זר הנתון בתוך בדידות קיומית, בלתי מסוגלת לאחוז במילים שכתבה או בקורא שיקרא אותן.

הפערים הנאראטיביים ביצירה שלחו אותי לחפש תשובות ביצירותיה הקודמות של רונית יוכל-חיטין. הכאב הנפשי שחווה רחל מתומצת יפה במילות ההקדמה ל"ספר מבחר המראות" (כרמל, 1996): "כבר ימים רבים אני מחברת בנפשי מילים אלו אליך ומרצוני לשמוע קולך הקורא ולדייק לראותך, רב הנמחק מן הנכתב. ככל שנדמה שמדייקת אני לראותך, אתה זז ומשתנה… איני מצליחה לראותך, אלא כריקות המראה, שבתנועת המילים הכותבות אותך בה, אני מזהה את חומרי נפשי… אתה חש ? עוד מעט נצא למסע. משהו מתערבב ממני וממך, נרשמת מראתנו. זו התחלת היצירה שלך וראשית צערי שיגבר אחר כך ויעמק, באשר לא אהיה בספרי לאסוף המילים מיצירתך, לכותבה. בקפוא המילים עבורי, מתחילות הן לרחוש חיים בך ורגע העכשיו של זמנך הוא רגע עבר אובדני והחסר המראות שיצרתי לנו… מה אכאב, שביצירתך במראה שלי, בך נשיפותי לא תיווצרנה… כעת פרידתנו…".

לאחר פגישתה הראשונה עם אן סקסטון כתבה אן ויילדר "היה זה כאילו איקרוס צולל מהשמים לא אל אובדנו בים אלא אל מקום מקלט, אל חיקי… ליבי". סקסטון, שדימתה את זהותה כמשוררת לאיקרוס פורץ גבולות המתעלס עם אור השמש במחיר חייו, נמשכה מיד ל"מקלט איקרוס" שהציעה לה ויילדר: "כאשר מישהו תופס אותך, אינך נופל…אני נפלתי משמים וזו היתה אהבה, ואת תפסת אותי, וזו היתה אהבה".

רחל, מטופלת מודעת בעלת דימיון מפותח ויכולת הבעה עצמית נדירה, מאתגרת את גבריאל, המטפל. הקשר הטיפולי הנרקם במהלך שתים-עשרה שנים, ומשלב בתוכו "ריפוי בדיבור" (ובכתיבה) ביחד עם טיפול תרופתי, מעלה תמיהה בנוגע למהותו ולגבולות נחיצותו של טיפול פסיכולוגי-דינמי ארוך טווח. "לא יכול היה הגורל להפגיש שתי בריות כה עונות זו על צרכי זו וכה רחוקות במקור צמיחתן", אומר גבריאל לרחל, כאשר היא מגיעה ביוזמתה אליו מתוך ניסיון לסכם את הקשר הטיפולי. גבריאל, שעולה לישראל כשבפיו עברית בסיסית, מתקשה לפרוץ את קשר המילים בו מתענה המטופלת שבאחריותו. "כמעט עילג הייתי… ואילו את מוצפת מילים", הוא מתוודה בפניה, "בהמשך הטיפול הרהרתי הרבה פעמים האם הטיפול אינו הופך בעבורי לשיעורים לשיפור השפה שלי. בקלות יכולתי לאבד עצמי שם. או אז, הייתי צריך לשלם לך. להפוך את כל הסדר".

במהלך הקריאה מתבהר כי המטפל הופך להיות מעין קביים רגשיות עבור רחל המתקשה "להתחיל את הלבד בלעדיך", והמפגשים השבועיים הופכים עם חלוף הזמן למפגש רעים שרק התשלום הקבוע מזכיר את היותם שונים מידידות בין שווים. פרידתה של רחל מגבריאל מצביעה באופן ישיר על נישואי החטא שבין אהבה לבין כסף: "היום זוהי פגישתנו האחרונה… כך להמשיך זה כמו לתת אתנן בשביל ידידות… אני על ידידות איני משלמת…".

למעשה, כתיבת הספר עצמו, המחייבת את רחל לקרוא ולערוך מחדש את המכתבים שכתבה לגבריאל, מהווה "מראת תיקון". זהו מסע של פרידה מ"מקלט איקרוס" שלה, מסע של השלמה עם זהותה כמשוררת, "אם משמעות ה'יצירה' להיות 'צמח בר' שיהיה". בכך מהווה רומן מכתבים זה הרחבה לתחושות אותן מביעה יוכל-חיטין בשיר "כציפור ים": "…למילים יש קדושה, לעמוד לבדן אצל דממת קולותי…עודי נופלת… כציפור ים ירויה…רעידת אצבעות אשה שורטות בלחייה אותיות של זמר: כתכלת חופשיה אובדת ברקיע, בנשימותי אני" (מתוך "בדרך אליך רוברט", ספריית פועלים, 1995).

אל תקחו את הספר הזה לטיסה. קחו אותו למקום בו יש לכם את המרחב והזמן להתמסר לעושר הלשוני, לריבוי האלוזיות הספרותיות והמקראיות, ולמורכבות הרגשית שהוא מביא. שחררו עצמכם מהצורך לקרוא אותו בשמרנות מתחילתו ועד סופו, והרשו לעצמכם לגלות לאט את השירה הטמונה בתוך הפרוזה של המכתבים.  מי שיעז ויצא אל המסע יכנס אל תוך ארץ פלאות של מכאובים ועינוגים, אל דרכים של הנאה חושנית ממילים החושפות בפני ההולך בהן את מראות ומוראות היצירה.

פורסם (בגירסה שונה) במוסף ספרים של "הארץ" 30.3.05 בכותרת "אצבעות אשה שורטות בלחייה אותיות של זמר"

התמונה: "דדאלוס ואיקרוס", צ'רלס פול לנדון (1826-1760)