jump to navigation

שתי שפתיים נושקות, שתי שפתיים דוברות 9 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, עיון.
Tags: , ,
add a comment

ב"ספקולום של האישה האחרת", עבודת הדוקטורט שלה בפילוסופיה, לוס איריגריי מנתחת ומבקרת את התיאוריה הפסיכואנליטית תוך התייחסות לפילוסופיה המערבית, אותה היא תופסת כשיח-על שהשפיע על תפיסת האישה והמיניות הנשית במודל הפרוידיאני. איריגריי מתחילה משאלתו של פרויד, "מהי אישה?", ובוחנת באופן ביקורתי את טיעוניו בנוגע לתעלומת הנשיות באמצעות מושג הספקולום. ספקולום הינו מכשיר גניקולוגי המשמש לבדיקת הנרתיק, ומַרְאָה המשקפת במהופך את העומד מולה. זהו מכשיר גברי הנועד לחדור את מסתרי האישה, אך גם משטח חלול המסוגל להאיר ולחקור את הנרתיק הנשי מכוח היותו דומה בצורתו למושא המחקר שלו.

הספקולום משמש את איריגריי כדימוי הממחיש את האופן בו השיח הפילוסופי המערבי מתבסס על הלוגיקה של הדומֶה. במסווה של דיון על ההוויה האנושית, מתבוננים הפילוסופים-הגברים באישה כפי שאדם מתבונן במראה. כנרקיס המתבונן בבואתו אין הם רואים את האישה, אלא רק את השתקפותם בלבד. כפועל יוצא, השיח הפילוסופי (ובעקבותיו גם פרויד בתיאוריה הפסיכואנליטית) אינו מסוגל לייצג את האישה כפי שהיא, אלא רק כניגוד לגבר. האישה בתרבות המערבית מסמנת העדר, נוכחות משוללת ייצוג ומשמעות בזכות עצמה. איריגריי מציעה את נקודת המבט של "האישה האחרת", אישה הדוברת מחוץ לשפה הגברית הממוקדת בפאלוס, ומתוך עמדתה החיצונית מערערת את יסודות החשיבה הפאטריארכלית.

"מין זה שאינו אחד" הינו קובץ מסות בו מפתחת איריגריי את הרעיונות שהציגה ב"ספקולום של האישה האחרת". מאז פרסומו בשנת 1977 הפך קובץ זה לטקסט יסוד בלימודי ההגות הפמיניסטית, ובתיאוריית ההבדל הבין-מיני המציבה את ההבדל בין נשיות לגבריות במרכז ביקורת התרבות והחברה המערבית. במבחר בהוצאת רסלינג תורגמו ארבע מסות: "מין זה שאינו אחד", "כך עושים כולם", "'מכניקת' הנוזלים", ו"כששפתותינו מדברות זו לזו".

luce-Irigaray איריגאריי מבקרת את האופן בו המיניות הנשית מוגדרת על ידי קני מידה גבריים. תפיסת האישה כנרתיק פאסיבי, המקבל אל תוכו את הפין הגברי האקטיבי, הגדרת הפין כמושא קנאתה של האישה, וההתיחסות לאיבר המין הנשי כאיבר חסר ומנוון, מותירה את האישה בעמדה של תלות בגבר, ומנתקת בינה לבין התענגותה. איריגריי טוענת כי ההתענגות הנשית אינה תלויה בדבר. איבר המין הנשי, המכיל שתי שפתיים, מצוי במגע תמידי. האישה "נוגעת מ-עצמה וב-עצמה ללא כל צורך במתווך, בטרם ניתן להבחין בין אקטיביות לפסיביות." בתוכה האישה היא ריבוי, שניוּת ללא חלוקה. דימוי השפתיים, שניים שהם ריבוי, משמש את איריגאריי לצורך ביקורתה על הלוגיקה של הדומֶה.

המחשבה המערבית מציבה במרכזה את הגבר, הסובייקט הרציונלי, כקנה מידה לפיו נשפטות התופעות. ההגיון הלינארי יוצר היררכיה בינארית בה ה'אחר' (הגופני, הכאוטי), נשפט כשלילי וכמסוכן ומזוהה עם האישה. איריגאריי מטילה ספק בתקפותה של ההיררכיה המבוססת על ניגודים, וטוענת כי החוויה הנשית, כפי שבאה לידי ביטוי בגוף הנשי, הינה חוויה של קירבה הכוללת את האחר אך אינה מנכסת אותו, חוויה של אחדים, הדדיות שאינה אחדות אחת.

הצבת האישה כסובייקט בעל קיום עצמאי (ולא רק כניגוד לגבר) מחייבת יצירת שפה שתעניק משמעות ונוכחות למי שנתפסת בשיח האנדרוצנטרי כ'אחר'. בשפה זו האישה אינה עוד מראה אילמת, אובייקט לסובייקט הגברי, אלא דוברת המדברת מתוך הגוף הנשי. לצורך בריאתה של שפה נשית רב-משמעית הקושרת בין גוף-חומר לבין מחשבה-רוח יוצרת איריגאריי כתיבה אסוציאטיבית הנתונה לשינוי מתמיד.

איריגריי כותבת מתוך המקום של ה'אחר', ולכן מחקה את מה שנתפס כנשי בסדר הפאלוצנטרי. כתיבתה חושנית, כאוטית, חסרת גבולות ונזילה, כתיבה התופסת את הקורא בהפתעה, מעוררת מחשבה, וחושפת את אשליית האחדות (המבוססת על דחיקת השונה/המנוגד לשוליים) המצויה בבסיס המחשבה המערבית.

מין זה שאינו אחד [מבחר], לוס איריגריי. תרגום מצרפתית: דניאלה ליבר. הוצאת רסלינג. 93 עמ'.

נרצחה בעת מילוי תפקידה: אנה פוליטקובסקייה נגד ולדימיר פוטין 19 בנובמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, עיון.
Tags: , , , , , ,
add a comment

ה- 19 בנובמבר הוא יום הזיכרון הבין-לאומי לעיתונאים שנהרגו בעת מילוי תפקידם. עיתונאים שנהרגו בזמן ששהו באיזורי קרב, ועיתונאים שנרצחו משום שחשפו שחיתויות שילטוניות, ונאבקו למען חופש הביטוי. אנה פוליטקובסקיה עבדה כעיתונאית ב- Novaya Gazeta בו פירסמה תחקירים על שחיתות ברוסיה, הפרת זכויות אדם במהלך מלחמת צ'צ'ניה השניה, ופגיעה בדמוקרטיה שניסה לבסס מיכאיל גורבצ'וב.

Anna_Politkovskaja_2005 בספרה "רוסיה של פוטין" מותחת פוליטקובסקיה ביקורת חריפה על האופן בו אנשי עסקים ופוליטיקאים מושחתים שולטים במערכת המשפט, ומצביעה על ולדימיר פוטין כאחראי הישיר להתדרדרות במצבם של אזרחי רוסיה.

פוליטקובסקיה מביאה את סיפוריהם של האנשים הפשוטים שנפגעו משלטון האימים של פוטין. האיומים על חייה לא הרתיעו אותה מלהמשיך לפרסם תחקירים ולהאבק למען זכויות אדם ברוסיה. היא סירבה לעזוב את רוסיה בטענה שהיא פועלת לשינוי המצב במדינה שהיתה ביתה. על מאבקה הנחוש למען זכות הביטוי פוליטקובסקיה שילמה בחייה. היא נורתה למוות מחוץ לדירתה ב-7 באוקטובר 2006.

אחד הסיפורים המזעזעים שפוליטקובסקיה חושפת בספר הוא סיפורה של אלזה וסייבנה קונגייבה שעונתה, נאנסה ונרצחה על ידי קצין בצבא הרוסי במהלך מלחמת צ'צ'ניה השניה. פוליטקובסקיה חושפת את מסמכי המשפט, ואת האופן בו המערכת הפוליטית ניסתה לטייח את אשמתו של פולקובניק (אל"מ) יורי דימיטרייביץ' בודנוב.

תיק בודנוב נפתח ב 26 במארס 2000, היום שבו נבחר פוטין לנשיא, ונמשך יותר משלוש שנים במהלך מלחמת צ'צ'ניה השנייה. הוא העמיד במבחן את כולנו, מן הקרמלין ועד לכפרים הקטנים ביותר. כולנו ניסינו להבין מה אירע עם כל החיילים והקצינים האלה, שמדי יום רצחו, שדדו, עינו ואנסו בצ'צ'ניה. האם הם היו בריונים ופושעי מלחמה? או שמא גיבורים עשויים ללא חת במלחמה חובקת עולם נגד הטרור הבינלאומי, שהשתמשו בכל כלי נשק שעמד לרשותם למען מטרה נעלה שקידשה את כל האמצעים האלה?

המקרה המרשים והטרגי הזה חשף את כל הקשיים שלנו. וחשוב מכל, הוא הציג לעיני כל את השינויים הפתולוגיים שעברה מערכת המשפט הרוסית, תחת שלטונו של פוטין וכתוצאה מהמלחמה… התברר שיש לנו מערכת משפט המצייתת לדבר הפוליטיקאים. יתר על כן, גילינו שהחלק הארי של האוכלוסייה לא רואה במצב הזה שום דבר יוצא דופן. הרוסי של היום, שמוחו נשטף בתעמולה, חזר במידה רבה לחשיבה בולשביקית.

פולקובניק (אל"מ) יורי דימיטרייביץ' בודנוב מונה ב- 31 באוגוסט 1998 למפקד חטיבת השיריון 160. ב- 26 במארס 2000 התפרסה חטיבת השיריון 160 בפאתי הכפר טנגי… במהלך ארוחת הערב ציין אל"מ בודנוב את יום הולדתה של בתו בשתיית משקאות אלכוהוליים…

בשעה 24:00 ב- 26 במארס, בודנוב, שפעל על דעת עצמו וללא הוראה מהממונים עליו, החליט להכנס באופן אישי לתוך הכפר טנגי כדי לבדוק אם בבית מס' 7 ברחוב זרצ'ניה נמצאים אנשים המשתייכים למיליציה חמושה… בודנוב הודיע לצוות הנגמ"ש … שמשימתם לעצור אישה צלפית…

elza_kungaeva אלזה וסייבנה קונגייבה שהתה בבית עם ארבעת אחיה ואחיותיה הצעירים. הוריה לא היו בבית. בודנוב מורה לחיילים לאסור את אלזה ולקחת אותה לבסיס היחידה. החיילים עוטפים אותה בשמיכה, ומביאים אותה לביתן המגורים בו התגורר בודנוב. הוא מורה להם להשאר בקרבת מקום ולא לאפשר לאיש להיכנס.

בודנוב מתחיל לחקור את אלזה בנוגע לנתיבים בהם עברו לוחמים צ'צ'נים דרך טנגי. אלזה מסרבת לדבר. בודנוב מכה אותה ובועט פעמים רבות בפניה ובגופה. אלזה הודפת אותו ומנסה להמלט. במהלך המאבק, בודנוב משליך אותה על המיטה וחונק אותה למוות. בודנוב מורה לחיילים שהמתינו בחוץ להוציא את הנערה ולקבור אותה בחשאי. אלזה היתה בת 18 במותה.

אביה של אלזה, ויסה אומרוביץ קונגייב, שימש כאגרונום בחווה הסובייטית אורוס-מרטן. במהלך משפטו של בודנוב סיפר כי אלזה היתה בתו הבכורה. בשל מחלתה של אם המשפחה, אלזה טיפלה באחיה ואחיותיה הצעירים:

היא בלתה את כל זמנה הפנוי בבית ולא נהגה לצאת. היא לא יצאה עם בחורים. היא הרגישה שלא בנוח בחברת גברים. לא היו לה יחסים אינטימיים איתם. היא לא היתה חברה באף מיליציה חמושה. עצם הרעיון [שהיתה צלפית] היה אבסורדי.

איגור ולדימירוביץ' גריגורייב, אחד החיילים שהשגיחו מחוץ לביתן המגורים של בודנוב בזמן שחקר את קונגייבה, העיד כי כעשר דקות אחרי שהשאירו את הנערה בביתן, נשמעו זעקות של אשה, ונשמע גם קולו של בודנוב. אחרי שעתיים, כשבודנוב קרא לחיילים להכנס, הם ראו את הנערה שוכבת עירומה על מיטת שדה ללא רוח חיים. בודנוב הצביע עליה ואמר: "זה מה שמגיע לך, כלבה, בשביל רזמחנין והבחורים שמתו שם למעלה בהר." אחרי שעטפו את גופת הנערה בשמיכה, לקחו אותה בנגמ"ש 391 וקברו אותה. מקום הקבורה הוסווה וכוסה בעשבים. גריגורייב חזר לדווח לבודנוב על ביצוע המשימה בבוקר ה- 27 במארס.

ב 27 במארס בשעות הבוקר מודיע מפקד אורוס-מרטן לולרי וסילייביץ' גרסימוב, ממלא מקום מפקד קבוצת הארמיות המערבית, על חטיפתה של נערה מהכפר טנגי בידי חיילים בפיקודו מפקד חטיבת השריון. גרסימוב מורה לעצור את בודנוב.

את עצם קיומו של תיק בודנוב אנו חבים לגרסימוב. רוב המפקדים בצ'צ'ניה אינם מאשרים למשרד התובע לעצור את הפקודים שלהם אשר ביצעו פשעי מלחמה, ומשקיעים את מיטב מאמציהם בחיפוי עליהם. מה שעשה גרסימוב הוא מעשה אמיץ וראוי להערכה.

במהלך החקירה בודנוב הכחיש שאנס את הנערה, ועמד על כך שיצא לכפר טנגי כדי לאתר צלפית שפגעה בחיילים בערוץ הנהר ארגון. עדותו השתנתה במהלך המשפט, ובשלב מסויים טען כי בזמן שחקר את אלזה, היא איימה עליו ואמרה לו "שבסופו של דבר הם יגיעו אליו, ושהוא ופקודיו לעולם לא יצאו מצ'צ'ניה חיים." בנוסף טען כי חנק את אלזה משום שניסתה לתפוס את האקדח שלו ולירות בו.

דעת הקהל תמכה רובה ככולה בבודנוב. מחוץ לבית המשפט התגודדו קומוניסטים עם דגלים אדומים, ופרחים הוגשו לבודנוב בשעה שהובל לבית המשפט… הפגנות ומשמרות מחאה שניצבו מחוץ לאולם בית המשפט… ליוו את המשפט בפרשנות מתמדת, עם סיסמאות כמו… "שחררו את גיבור רוסיה!"

סטניסלב מרקלוב, עורך הדין שייצג את משפחת קוגייב במהלך המשפט, סירב לקבל את הטענה שבודנוב הוא גיבור מלחמה:

האם בודנוב באמת יצא לחפש צלפית, או שהוא פשוט חיפש לעצמו נערה יפה? … לאור כמה וכמה התייחסויות בתיק לשמועות על מקרים קודמים רבים של 'נשי הפולקובניק'. 'המפקד שוב הביא איתו אישה' הוא ציטוט מתוך עדותו של אחד החיילים בחקירה המקדמית…

ב- 28 במארס 2000 קפיטן ליאננקו, מנהל המדור הרפואי, מבצע נתיחה בגופתה של אלזה קונגייבה. בדו"ח הנתיחה שלאחר המוות נמצאו חבלות רבות בגופה של אלזה. קרעים בקרום הבתולים ובקרום הרירי של פי הטבעת העידו על החדרת עצם קהה. מכך הסיק ליאננקו, שבניגוד לטענותיו של בודנוב, בערב בו מתה, אלזה קונגייבה הוכתה, נאנסה באכזריות ונחנקה. בנוסף,

חיילי צוות הנגמ"ש העידו… שכאשר נקראו למגורי בודנוב, הפולקובניק היה לבוש בתחתוניו בלבד. הנערה הצעירה שכבה על המיטה המרוחקת יותר, עירומה לגמרי. בודנוב שאל את החיילים, 'מישהו פה מפחד מגופות של מתים?' הדליק סיגריה ופקד עליהם לעטוף את הגופה ולקבור אותה. הוא איים לירות בהם אם יספרו על כך למישהו.

ב- 23 ביולי 2003 נגזר דינו של בודנוב לעשר שנות מאסר במחנה עבודה בכפייה. אנה פוליטקובסקיה מציינת לשבח את השופט, קולונל ולדימיר בוקרייב:

בודנוב קיבל ללא ספק את המגיע לו… אפשר רק לברך על פסק הדין הצודק, שכה מעטים כמותו מתקבלים ברוסיה. בית הדין בפיקוד צפון-הקווקז, וסגן יושב הראש שלו, הקולונל ולדימיר בוקרייב, הפגינו אומץ רב. הם עשו זאת ללא ספק בניגוד לדעת הרוב. רוב הקצונה הבכירה בצבא, ולמעשה כל סגל הקצינים, במיוחד אלה ששירתו בקווקז, פסלו לחלוטין את פסק הדין. חמתם בערה בהם, והם היו משוכנעים שבודנוב סבל רק מפני שהגן בכבוד על מולדתו… השופט בוקרייב גילה אומץ רב כשפסק כי בודנוב אשם, שכן בה בעת הוא גם גזר את דינו שלו.

לאחר המשפט, נמלטו בני משפחתה של אלזה קונגייבה מצ'צ'ניה לנורווגיה מחשש לחייהם. פוליטקובסקיה נרצחה שנתיים לפני שיחרורו המוקדם של בודנוב. למרות שנשפט לעשר שנות מאסר, ב- 25 בדצמבר 2008 מקבל בית המשפט את בקשת החנינה של בודנוב. סטניסלב מקרוב, עורך הדין של משפחתה של אלזה, נרצח בזמן שהגיע להגיש התנגדות לחנינה ב- 19 בינואר 2009. ביחד איתו נרצחה אנסטסיה בבורובה, עיתונאית צעירה שסיקרה את האירוע עבור העיתון Novaya Gazeta. בשנת 2009 הואשם השופט, קולונל ולדימיר בוקרייב, בלקיחת שוחד ונדון לעשר שנות מאסר. יורי בודנוב נרצח ב- 10 ביוני 2011. דוקה אבו אוסמן, איסלמיסט צ'צ'ני, לקח אחריות על רציחתו והצהיר כי זוהי נקמה על פשעי המלחמה שביצע בודנוב בצ'צ'ניה.

הציטוטים מתוך: רוסיה של פוטין אנה פוליטקובסקיה. תירגמה מאנגלית: אראלה טלנברג-לרר. הוצאת כתר.

שיגעון נראה לעין: פול פארמר מרפא את העולם 27 באוקטובר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, עיון.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

טרייסי קידר מגיע להאיטי כדי לכתוב על חיילים אמריקאים שהוצבו במקום כדי להשיב על כנה ממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי, וכדי לנטרל את כוחה של החונטה הצבאית ששלטה בהאיטי באכזריות במשך שלוש שנים. הוא מגלה, שלמרות כוונותיהם הטובות, החיילים מעטים וצרותיה של האיטי מרובות, ויתכן מאוד כי תוכנית ההבראה של הממשל האמריקאי תועיל לאנטרסים העסקיים, אבל לא תקל את מצוקתם של רוב תושבי האיטי החיים בעוני מרוד.

"נראה לי שהיינו צריכים להשאיר את האיטי לנפשה" אמר לי אחד החיילים. "מה זה באמת חשוב מי שולט? בכל מקרה יהיו אצלם עשירים ועניים ושום דבר באמצע. אני לא יודע מה אנחנו מצפים להשיג. עדיין יהיו לנו בכמויות מסתננים בסירות מהאיטי שירצו להגיע לאמריקה. אבל כנראה עדיף אפילו לא לנסות להבין את זה." החיילים באו להאיטי, הסירו את אימת משטר הטרור והשיבו על כנה ממשלה. אלא שאז הם עזבו והמדינה היתה ענייה ולא מתפקדת בדיוק כמו שהיתה כשבאו.

mountains "הם עשו כמיטב יכולתם," חושב קידר. אלא שפגישה עם ד"ר פול פארמר מציעה לו דרך חדשה ושונה לחשוב על האיטי, ועל דרכים למניעת עוני, מחלות וסבל. פארמר הקים בהאיטי מרכז רפואי ייחודי המטפל במגוון בעיות רפואיות קשות ומציע מודל טיפול המתמודד לא רק עם המחלה עצמה אלא גם בסיבות המערכתיות שגרמו לה.

האיטי, שהיתה מושבת עבדים בעבר, לוקה בממשל מושחת ובפערים כלכליים אדירים בין עשירים לבין עניים. ביקורו של פארמר בהאיטי כסטודנט לרפואה, הופך למחוייבות ארוכת שנים לתושביה העניים. השכלתו הייחודית של פארמר, שהוכשר כרופא וכאנתרופולוג, וניסיונו רב השנים בקרב אוכלוסיות של חולים עניים מביאה אותו לפתח מודל טיפול ייחודי המשלב מענה תרופתי ביחד עם תמיכה תזונתית ומעקב טיפולי צמוד במקרים של מחלות מדבקות דוגמת איידס ושחפת.

לפי המודל של פארמר, יש לבקר חולה שאינו מגיע לבדיקה הרפואית החודשית. פארמר אינו מאמין בחוסר היענות של חולים אלא באחריות מלאה של הרופאים: "היחידים שהם חסרי היענות הם הרופאים. אם החולה אינו מחלים, זוהי אשמתך שלך. תקן זאת."

מחוייבותו של פארמר למטופליו העניים אינה מסתיימת בטיפול הרפואי שהוא מספק להם. "המטרה היא להחדיר ברופאים ובאחיות את רוח ההתמסרות לחולים… ואם זה מצריך טיולים של חמש שעות, או לתת לחולים חלב או קוצצי ציפורניים או צימוקים, מכשירי רדיו, שעונים – אז תעשו את זה."

קידר המסוקרן על ידי אישיותו ופועלו של פארמר ומתלווה אליו במשך תקופה ארוכה לצורך כתיבת הספר, מודה בכנות מרשימה שדרך המחשבה של פארמר מאתגרת את הלך החשיבה הליברלי הרגיל משום שפארמר מציב הגדרה קיצונית לרעיון "לעשות כמיטב יכולתך."

"העולם מלא מקומות אומללים. דרך אחת לחיות בנוחות היא לא לחשוב עליהם, או כשכן חושבים עליהם, לשלוח כסף," מעיד קידר על עצמו כשהוא מספר כי במשך שנים שלח כסף כתרומה לבית החולים שהקים פארמר בהאיטי.

שנים אחר כך, במהלך שיחותיו עם פארמר מגלה קידר מהי דעתו של פארמר על ליברלים: " אני אוהב ל"לים [ליברלים לבנים בשפתו האירונית של פארמר], מת עליהם. הם בעדנו. אבל הל"לים חושבים שאת כל הבעיות בעולם אפשר לפתור בלי שהם ישלמו שום מחיר. אנחנו לא מאמינים לזה. יש הרבה מה לומר בעד הקרבה, חרטה, אפילו רחמים. זה מה שמבדיל אותנו ממקקים."

ביסוד גישתו של פארמר מצויה הנכונות לבצע "עבודה שחורה בלתי זוהרת," להתמקד בחולים ובצרכיהם מבלי לשפוט את נכונותם להתאמץ כדי להיות בריאים. פארמר יוצא לבקר חולים בביתם, גם אם ביקור שכזה מחייב שבע שעות הליכה במהלכן יצליח לפגוש שני חולים בלבד.

בשיקול לפי עקרונות עלות תועלת טיול ממושך בגבעות רק כדי לראות חולה אחד או שניים מנוגד לעקרון הכדאיות. כי הרי, כמה משפחות נזקקות חיות בהאיטי? מדוע להשקיע זמן רב כל כך בשני מטופלים?

"אם אתה מתמקד במטופלים יחידים, אתה לא יכול להתחיל להתרשל," מסביר ג'ים קים, שותפו של פארמר למיזמים רפואיים-חברתיים בהאיטי, אמריקה הלטינית ורוסיה. מאבקם המשותף של ג'ים קים ופול פארמר הביא לכך שפרוטוקול הטיפול שפיתחו התקבל על ידי אירגון הבריאות הבין לאומי לטיפול בשחפת עמידה, והוביל לירידת מחירי התרופות האנטיביוטיות מהקו השני (לטיפול בשחפת כרונית) והתרופות האנטי רטרווירליות (לטיפול באיידס).

"נלחמתי כל חיי נגד תבוסה מתמשכת," מסביר פארמר לקידר, "אנשים מהרקע שלנו… אנחנו רגילים להיות בצוות של הניצחון, ובעצם מה שאנחנו באמת מנסים לעשות זה לאחד מטרות עם המפסידים. אלה שני דברים מאוד שונים. אנחנו רוצים להיות בצוות המנצח, אבל במחיר הסיכון שנפנה את הגב למפסידים, לא – זה לא שווה את זה. אז אתה נלחם נגד התבוסה המתמשכת."

"איך אדם אחד בעל כישורים מצויינים מצליח להשפיע על העולם?" שואל קידר לקראת סוף הספר, בניסיון לפתור את חידת הצלחתו מעוררת ההשראה של פארמר, "אני חושב שבמקרה של פארמר התשובה טמונה איפשהו בשיגעון הנראה לעין, באי המעשיות הגמורה של חצי מכל הדברים שהוא עושה."

טרייסי קידר, הרים מעבר להרים. מאנגלית: מירב מילר. הוצאת אג'נדה 2009.

זוגיות, טעות מסוג שהוא 11 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, עיון, פסיכולוגיה.
Tags: , , , , ,
add a comment

"אני מאמינה," אמרה הסופרת ג'ויס קרול אוטס, "כי אנו מוצאים גאולה או חורבן באמצעות הנישואים שאנו עורכים… משום שאנשים הם בני אנוש, רוב הנישואים אליהם הם נכנסים הינם טעות מסוג כלשהו, קריאה שגויה של עצמם".

Keisai_Eisen,_Couple_Beside_Painting_of_Bamboo הספר "אנחנו אדם וחווה" עוסק בגבריות, נשיות וזוגיות ברוח הפסיכולוגיה היונגיאנית. כפי שמרמז שם הסדרה ושמו של הספר, הזוגיות המוצגת הינה זוגיות הטרוסקסואלית בין גבר לאישה. במבוא לספר מציגה תמר קרון את עקרונות פסיכולוגיית המעמקים של קרל גוסטב יונג, ורומזת על אפשרות ראיית הזוגיות כמטאפורה. אולם, לבד מסיפורן של נצחיה ודורית, המציג מקרה של אם המתקשה לקבל את בתה כאישה בזכות עצמה, אפשרות זו אינה ממומשת, וסיפורי הזוגות המוצגים נותרים בגבולות הזוגיות השמרנית המקובלת.

יופיו של הספר טמון ביכולתה של תמר קרון לספר סיפור. קרון היא כותבת בהירה ומוכשרת, המציגה בפני קוראיה שלל דמויות מיתולוגיות ואנושיות. כמטפלת, קרון מתבוננת במטופליה ומתארת את מהלך הטיפול כסיפור מתהווה בו לעיתים מטשטשת האבחנה בין מטפלת למטופלת, בין אנשים בשר ודם לבין דמויות מיתולוגיות גדולות מהחיים.

למרות שקרון אינה מצהירה על כך במפורש, במהלך קריאת הספר מתגלה כוחו המרפא של הסיפור, לא עבור הזוג המטופל, אלא דווקא עבור המטפלת, הרואה לפתע את בני הזוג שמולה מתוך הקשר רחב הרבה יותר מן המושגים וההגדרות הפסיכולוגיות הצרות. במובן זה, הספר מאפשר הצצה אל תוך עולמה של המטפלת, עולם בו הסיפורים הארכיטיפים משמשים מנוף להרחבת תודעתה.

"לעיתים," כותבת קרון במבוא לספר, "כאשר אני יושבת עם זוג בחדר הטיפולים עולה בדימיוני סיפור, מיתוס או אגדה. האנשים היושבים מולי ומערכת היחסים ביניהם מוארים אז באור שונה. כשם שהתאורה על במת התיאטרון מדגישה, מעמיקה או מצלילה את המתרחש עליה, כך גם הזוג היושב לפני, וסיפורו, מקבלים לפתע עומק ורוחב חדש. שוב אין אנו שלושתנו בלבד. הדמויות הארכיטיפיות מלוות אותנו."

הספר מציג את מעגל החיים של הזוגיות ברוח יונג משלב ההתאהבות, דרך שלב האהבה העיוורת, אל ההתפכחות וההפרדה, ועד לחיבור מחדש. בניגוד למציאות החיים הזוגיים שלעיתים קרובות הינה מקוטעת, מבולבלת ואף משמשים בה בו-זמנית מספר שלבים בערבוביה, הספר מציג מציאות נאראטיבית של התחלה, אמצע וסוף המתפתחים זה מתוך זה בקשר ברור של סיבה ותוצאה.

במובן זה, יופיים של הסיפורים המוצגים בספר מהווה בו זמנית מקור למשיכה ולמכשלה. הספר מציג, מבלי משים, תמונת עולם המסדירה כאב, טרגדיה ואובדן באופן ברור ומאורגן, הרחוק מלהיות מציאותי. פרשנותה היפה של תמר קרון לסיפורים מתוך המיתולוגיה היוונית ומן המקרא, פרשנות הנשזרת אל תוך סיפורי הטיפולים הזוגיים, רק מחריפה לעיתים את הניגוד בין הנאראטיב המיתולוגי של גיבורים גדולים הקרוצים מחומרים של חלום, לבין חיי יום קטנות של עלבונות, חולשות ושתיקות כעוסות של אנשים בשר ודם.

במהלך רוב הסיפורים המוצגים ב"אנחנו אדם וחווה", קרון שומרת על עמדת מספרת מרוחקת-משהו המתבוננת במושאי סיפורה מבלי לראות עצמה חלק מהתהוות הסיפור, ומבלי לשתף את הקורא במחשבות וברגשות המתחוללים בה בשעה שהיא צופה בתיאטרון היצר והכאב הנחשף בפניה. בהקשר זה סיפורם של דליה, גדעון ובועז יוצא דופן.

במישור אחד, זהו סיפורה של מטופלת השוברת את המוסכמות ומאושפזת במחלקה הסגורה בבית חולים פסיכיאטרי. סיפורה של אישה הנקרעת בין בעלה לבין מאהבה ורוחו של אחיה המת. במישור אחר, זהו סיפורה של מטפלת המגלה את השתקפותה במטופלת שלה, מלווה אותה לכל אורכן של סערות הנפש, ונפרדת ממנה עם שובה אל עולם החוקים והמוסכמות.

בכנות נוגעת ללב כותבת קרון: "דליה…אילו יכולתי הייתי מתוודה בפנייך שהרגשות שעוררת בי היו עזים ועמוקים, אולי אף מעבר למה שהתרתי להודות בפני עצמי באותה תקופה. האם את זוכרת שהחולות המאושפזות במחלקה הסגורה היו שואלות אותי בכל פעם שהייתי באה לקחתך לשיחה 'את אחותה ?'… הייתי עונה במבוכה כלשהי, 'לא…אני הפסיכולוגית שלה'…הדימיון ביננו מפתיע…מעבר למראה החיצוני יש גם דמיון אחר, איזושהי קרבה בינך לביני, אחרת איך ניתן להסביר את תחושת ההיכרות שהייתה למן הפגישה הראשונה ?"

כאן נוגעת קרון, מבלי לפרט, בזוגיות המטאפורית המתהווה בין מטפל לבין מטופל, זוגיות בה יש בעיתות חסד דבר מה המתעלה מעבר לגבולות ה'אני', ובזמנים אחרים זוהי טעות מסוג כלשהו, קריאה שגויה של מקום וזמן.

אנחנו אדם וחווה: זוגיות, מיתוסים,פסיכולוגיה. תמר קרון. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 262 עמ'.

 

התמונה:  Keisai Eisen, Couple Beside Painting of Bamboo

עוד בנושא:

על זוגיות מזוית תנ"כית ראו אהבה וזוגיות בפרשת חיי שרה

האם אלטרואיזם הוא מוסר נשי? 24 באפריל 2014

Posted by Keren Fite in יום השואה, משהו לקרוא, עיון, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , ,
add a comment

במציאות החיים הישראלית, בה השיח הכוחני שובר שיאי אלימות מידי יום וחזון מדינת הרווחה מתקדם לקראת שיברו, יש משהו מושך בספר הדן באלטרואיזם. יש איזו תמימות מרעננת בכותבת המעזה לטעון כי "יותר מתמיד…זה הזמן להציע לפוליטיקה לאמץ דגם התנהגות חברתית אלטרואיסטית".

שרה שלו מציגה דגם תאורטי של יחסי תרומות, יחסים המבוססים על נתינה ללא תמורה, המנוגד לדגם יחסי חליפין, המבוססים על יחסי תן וקח. שלו מתמקדת באלטרואיזם כתופעה חברתית ולכן בוחנת את הגילויים המוסדיים של העזרה לזולת, למשל באירגוני מתנדבים.

אולם, חדשנותו של הדיון שמציעה שלו מתפוגגת לנוכח טענתה כי יש להכיר, למסד ולתגמל את הקשר בין אלטרואיזם לבין מגדר. בהתבסס על מחקריה של קרול גיליגן, טוענת שלו כי יכולת הדאגה לזולת הינה תרומה נשית ייחודית לחברה, הנובעת מקשר הטיפוח (caring) הראשוני בין האם לילד.

העובדה שרוב הנשים הלוקחות חלק בכוח העבודה עוסקות בתחומי שירות וחינוך, בשילוב עם נתונים המוכיחים כי נשים מהוות את החלק הארי באירגוני מתנדבים, מובילים את שלו לטענה כי "התנהגות על פי מודל יחסי תרומות היא תופעה מגדרית נשית מובהקת".

altruism sara shalev לטענה זו ניתן משנה תוקף, לכאורה, על ידי הצגת אירגוני נשים המקדמים פתרונות פוליטיים בדרכי שלום כדוגמת "ארבע אמהות" ו"נשים בשחור". מקרה מבחן קיצוני לנכונותן של נשים להקרבה עצמית ולנטייתן לטיפוח הזולת הינו חסידות אומות עולם. על פי נתוני יד ושם, רוב מצילי היהודים שזכו באות חסיד אומות עולם הינם מצילות דווקא. מאבקם של אירגוני הנשים למען שלום, והפעולות והמניעים שהובילו את חסידות אומות עולם להציל יהודים בזמן השואה מביאים את שלו למסקנה כי "נשים מדברות בשפת האחריות האמהית האוניברסלית", ולטענה לפיה הכרה מוסדית ופוליטית בערכם של יחסי תרומות יביא בהכרח להעלאת מעמד הנשים בחברה.

הנחת היסוד לפיה מהות קיומה של האישה היא דאגה מוחלטת לצרכי הזולת עד כדי מחיקת עצמה מופיעה כבר בדמותה של "המלאך בבית," שהיוותה מודל לאישה האידאלית במאה התשע-עשרה. בתקופה בה הוגבלו הנשים לתחום הפרטי-משפחתי, התנדבות לעזרת הנזקקים או לטובת מטרות המטפחות את המוסר החברתי, כדוגמת המאבק למען התנזרות מאלכוהול בארה"ב, היתה אחת הדרכים היחידות שאיפשרה לנשים פעילות בתחום הציבורי. הפעילות ההתנדבותית לטובת החברה היתה למעשה הרחבה של מה שנתפס כתפקידן ה"טבעי" של הנשים בתחומי המשפחה: הדאגה המוחלטת לצרכי הזולת.

פועלן של חסידות אומות עולם ראוי להערכה, אולם אינו בהכרח קשור להיותן נשים. כשם שהיו נשים שעסקו בהצלה, היו נשים שעסקו בשיתוף פעולה עם מעשה ההשמדה, אם באופן פעיל או בהסכמה שבשתיקה (אלזה קוך היא מקרה מבחן קיצוני לאישה שלקחה חלק פעיל במכונת ההשמדה). מאבק למען פתרון סכסוכים ועוולות חברתיות בדרכים לא אלימות התנהל ומתנהל על ידי מנהיגים-גברים דווקא (גנדי ומרטין לותר קינג, בעבר, והדלאי לאמה בהווה).

עובדת היותן של הנשים רוב באירגוני מתנדבים ובמקצועות הטיפול והשירות עשויה להצביע על בחירה בעיסוקים המאפשרים תמרון בין משפחה לקריירה או בחירה בעיסוק מקצועי מקובל מבחינה חברתית עבור נשים, ולאו דווקא על נטיה מולדת לדאגה לזולת. הטענה כי הכרה מוסדית ופוליטית בערכה של פעילות אלטרואיסטית-נשית תגרום לשינוי חיובי במעמד האישה בחברה מזכירה, בהשאלה, את פרשנותו של סטיבן מיטשל למיתוס סיזיפוס.

על פי מיטשל, סיזיפוס מתאהב בסלע שנגזר עליו לגלגל לנצח במעלה ההר, ובאהבתו אינו מסוגל להניח לעונשו או לשנות את העיוות שבמצבו. מעבר למיתולוגיה, מעמד האישה בחברות כדוגמת החברה הטיבטית, בה השיח האלטרואיסטי מצוי במרכז השיח הדתי והתרבותי, אינו שווה לזה של הגבר.

התרבות והאמונה הטיבטית מבוססת על תרגול רוחני ומעשי של חמלה. ביסודה זוהי דרך חיים לא אלימה, המטיפה להשקפת עולם ממוקדת-זולת השואפת להקל את סבלם של החלשים והנזקקים. לכאורה, מדובר באלטרואיזם בסגנון "המוסר הנשי" עליו מדברת שלו בספרה, ולפי אותו הגיון ניתן היה לצפות לשיוויון מוחלט בין גברים לנשים.

למעשה, לא התקיים שיוויון בין המינים בחברה הטיבטית המסורתית. מעמדן הדתי של הנשים לא היה שווה לזה של הגברים, ורק לאחרונה, כתוצאה מהחשיפה לעולם המערבי, שהינה פועל יוצא של חיי הקהילה הטיבטית הגולה, נשים-נזירות זוכות להשכלה דתית דומה לזו של הנזירים, וניתנת לנזירות הזכות לנהל ויכוחים דתיים שהיו מותרים בעבר רק לגברים.

הצעה למודל תיאורטי המציע ראיית עולם ממוקדת-זולת שתחליף את ההתנהלות הכוחנית ממוקדת האגו עשויה היתה להיות בסיס לדיון פורה וחדשני במציאות הפוליטית והחברתית הישראלית. אולם, מיקודו של הדיון במאפייני יחסי התרומות בקשר בין נשים לבין אלטרואיזם, מחמיץ את העיקר.

תיאוריות פמיניסטיות פוסט-מודרניות המערערות על יציבותם של מושגים מוחלטים-לכאורה כמו מין ומגדר כבר פתחו את הדרך לשיח בין קולות "נשיים" (שאינם בהכרח "נקביים"), לבין קולות "גבריים" (שאינם בהכרח "זכריים").

לטעמי, שאלת המהות בשיח האלטרואיסטי אינה היותו "גברי" או "נשי", אלא בחינה מחדש של מקומו של הכוח בחברה ובפוליטיקה הישראלית ומתן לגיטימציה לריבוי של קולות ולסוג שיח אחר, כזה המתבונן בזולת ובצרכיו לפני ביטולו של אותו זולת כמעמסה על התקציב הציבורי או הגדרתו כאוייב.

השיח האלטרואיסטי: מוסר, נשים, פוליטיקה. שרה שלו. הוצאת פרדס. תשס"ג (2003)

האם את מוכנה למות למען עקרונותיך? 24 ביוני 2012

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, עיון.
Tags: , , , , , , ,
3 comments

בארי היא שפחה נרצעת. היא מכבדת את משפחת בעלה ומאכילה אותם בלי לשאול או להתלונן. היא אף פעם לא מתאוננת או באה בדרישות כלשהן. היא מצטיינת במתן שירותים, אבל ראשה מושפל תמיד. אם בעלה אכזר, אם הוא אונס אותה ואחר כך מלגלג עליה, אם הוא מחליט לקחת אישה נוספת, או מכה אותה, היא משפילה את מבטה ומסתירה את דמעותיה. והיא עובדת קשה, ללא דופי. היא חיית עבודה מאומנת, מסורה ושמחה בחלקה. זה פירושה של בארי.

אם את אישה סומלית, את חייבת ללמוד לומר לעצמך שאלוהים צודק וכל-יודע, וכי הוא יגמול לך בעולם הבא. בינתיים כל מי ששמע על סבלנותך ועל כוח הסבל שלך, ישבח את אביך ואמך על חינוכך המצויין. אחייך יכירו לך תודה על ששמרת על כבודם. הם יהללו באוזני משפחות אחרות את גבורת כניעותך. ואולי במשך הזמן תעריך משפחת בעלך את צייתנותך ובעלך אולי ינהג בך יום אחד כמו ביצור אנושי אחר.

אם במהלך היותך בארי את מרגישה יגון, השפלה, אפיסת כוחות או תחושה של ניצול מתמיד, עלייך להסתיר זאת. אם את כמהה לאהבה ולנחמה, את מתפללת בשתיקה לאללה שיעשה את בעלך נסבל יותר. התפילה היא חוזקך. אמהות נוודיות חייבות להשתדל להנחיל לבנותיהן את המיומנות והכח האלה, הנקראים בארי"

ayaan hirsi aliאייאן חירסי עלי נולדה בסומליה, שרדה מלחמת אזרחים, מילת נשים, הכאות אכזריות, נעורים בתנועת "האחים המוסלמים" וחיים תחת ארבע דיקטטורות. הספר "כופרת" מתאר את ילדותה והתבגרותה, את התפתחות השקפותיה ונחישותה לגבש דיעה משל עצמה, לשאול שאלות, ולעמוד על דעתה, גם כשדיעותיה זכו לביקורת בעולם המוסלמי והמערבי כאחד, הובילו לניתוק יחסיה עם בני משפחתה ולאיומים על חייה.

חירסי עלי נמלטה מנישואים כפויים וביקשה מקלט בהולנד, שם הפכה לחברת פרלמנט, והחלה להאבק למען זכויות נשים מוסלמיות ורפורמה באיסלם. הסרט שיצרה על כניעותן של הנשים המוסלמיות יצר סערה ציבורית והביא לרציחתו של שותפה תיאו ואן-גוך. הרוצח נעץ סכין בחזהו של ואן-גוך והצמיד פתווה שכוונה לחירסי עלי. פסק ההלכה מנה את מעשי הפשע שביצעה נגד האיסלם, ובסופו הופיעה שאלה: "האם את מוכנה למות למען עקרונותיך?"

בהמשך נשללה מחירסי עלי אזרחותה ההולנדית, והיא התפטרה מהפרלמנט ההולנדי. כיום היא מתגוררת בארה"ב תחת אבטחה כבדה, וממשיכה להאבק למען זכויות נשים מוסלמיות.

הסרט "כניעה" מתאר נשים מוסלמיות העוברות מכניעה מוחלטת לאלוהים לדו-שיח נוקב עימו. הן מתפללות, אך לא משפילות עיניהן. הן מביטות כלפי מעלה, אל אללה, כשמילות הקוראן מקועקעות על עורן.

submission hirsi aliהסרט מציג אשה שהולקתה בפומבי על ניאוף, אשה שנישאת בכפייה לגבר המאוס בעיניה, אשה שבעלה מכה אותה דרך קבע, ואשה שאביה מתכחש לה כשהוא שומע שאחיו אנס אותה. כל ההתעללות מתורצת על ידי עושיה בשם אלוהים, והם מצטטים את פסוקי הקוראן החקוקים כעת בבשרן של הנשים.

במובנים רבים הסרט הוא ייצוג של אירועי החיים של חירסי עלי עצמה ושל נשים שפגשה. "לאישה מוסלמית אסור להרגיש פראית, או חופשיה, או כל אחד מן הרגשות והכיסופים שהרגשתי… נערה מוסלמית אינה מקבלת החלטות משלה או מבקשת שליטה. היא מאולפת להיות כנועה… אבל ניצוץ הרצון בתוכי גבר בו בזמן שלמדתי ותרגלתי כניעה," מתארת חירסי עלי את תהליך התעוררותה למודעות עצמית ולחשיבה עצמאית.

"עכשיו אתן צריכות לעמוד מאחור כי אתן ילדות גדולות… זה רצון אללה," מודיע לאייאן אביה. אייאן שואלת: "אבל למה אללה רוצה בזה? הוא ברא גם אותי, אבל הוא מעדיף תמיד את מהד [אחיה של חירסי עלי – ק.פ.]"

השאלה נותרת ללא מענה, אך אייאן חירסי עלי מסרבת להיכנע, עומדת על זכותה לחשוב, לבקר ולדבר. היא נמלטת מהנישואים הכפויים שאירגן עבורה אביה ומשמיעה קול גם תחת איומים על חייה.

"תיאו מת בקרב על חופש הביטוי" אומר לאייאן חבר קרוב. בספר "כופרת" אייאן חריסי מדברת על חייה למען מיליוני נשים מוסלמיות שנאלצות להיכנע.

"אנשים שואלים אותי אם יש בי משאלת מוות כלשהי, שהרי אני ממשיכה לומר את הדברים שאני אומרת. התשובה היא לא: אני רוצה להמשיך לחיות. ואולם ישנם דברים החייבים להאמר, וישנם זמנים שבהם השתיקה נעשית שותפה לעוול"

אייאן חירסי עלי, כופרת. מאנגלית: טליה שלו. הוצאת כנרת זמורה ביתן 2008

תפילת ערבית או טקס תה? (חלק א') 7 ביוני 2006

Posted by Keren Fite in בודהיזם, משהו לקרוא, עיון.
Tags: , , , , , , , , , ,
comments closed

מהי פגישה ? על פי מילון אבן-שושן זוהי התרחשות בה אנשים מזדמנים לאותו המקום באותו הזמן. במקרה של נחום לנגנטל וניסים אמון מדובר ביוזמה של דב איכנוולד, מנכ"ל ידיעות אחרונות, שזימן את השניים למרתון שיחות משותפות במשך כארבעה ימים, ודאג להקליט את השיחות. יוכי ברנדס הפכה את תמלילי השיחות לספר.

האם בכל שיחה מתקיים בהכרח שיח (discourse) ? כלומר, האם רק מכח העובדה ששני אנשים מדברים זה עם זה מתרחש קשב הדדי, התרקמות גומלין הנוגעת מעבר למילים הנאמרות ? "כשמשה פגש את בודהא" נותן תשובה מורכבת וחמקמקה לשאלה שרק נדמית פשוטה.

נחום לנגנטל, חבר כנסת לשעבר מטעם המפד"ל, יצא לפני שבע שנים למסע היכרות עם ההתעוררות הרוחנית בגירסתה החילונית-ישראלית. לנגנטל שאל את עצמו מדוע נוצר קו שבר בין החברה החילונית לבין החברה הדתית בישראל, ובהמשך לכך, מדוע מחפשים הישראלים החילוניים את רוחניותם בדהרמסאלה שבהודו, ולא בארון הספרים היהודי שבישראל. מסעו הוביל אותו לתאילנד ולהודו, לביקורים במקדשים הינדיים ולשיחות עם נזירים בודהיסטים, ביניהם גם ניסים אמון, שנולד וגדל בישראל, אך נסיבות חייו הובילו אותו למזרח הרחוק, לדרך במהלכה הוסמך כזן-מאסטר ביפן, וייסד מרכז רוחני באי פארוס ביוון, בו הוא מתגורר.

השיחות שמקיימים לנגנטל ואמון הינן דיונים קצרים בשאלות שונות ומגוונות, כמו למשל, ההגיון הטמון בקיום מצוות, מקומו של האל בדת ובחיי היום יום, טבע האדם, מיניות, בחירה חופשית, תורת הקארמה, תפיסת המוות וטקסי אבלות, שסעים ופילוג בחברה הישראלית, פסיכולוגיה בודהיסטית ומעמד האישה.

לכאורה, מגוון הנושאים המוצג במהלך השיחות עשוי לפתוח כיווני מחשבה בפני הקורא ולהציב בפניו אפשרויות שונות להתעמקות בסוגיות הנדונות. למעשה, הדיונים נותרים בגדר נגיעות כלליות בנושאים המורכבים המועלים, ללא התבוננות מעמיקה או התמודדות אמיצה עם חילוקי הדיעות בין שני המשוחחים.

ההבטחה הנלהבת על הכריכה, "הסיפור הזה הוא התחלה של תהליך מורכב ומפתיע שאין לדעת את סופו… אנו הקוראים זוכים להחזיק בידינו ספר נדיר על יהדות ובודהיזם שמצליח לשמור על ספונטניות ושפה חיה של שיחה ובה בעת להיות כל כך עשיר עמוק ומחכים", מסתברת כקול ענות חלושה עם סיום הקריאה. הספר אינו כולל תוכן עניינים, אינדקס נושאים, המלצות להמשך קריאה, או ביאור מונחים, שהיו עשויים לעזור לקורא המתעניין להרחיב את ידיעותיו בנושאים הנדונים, והדיונים בין אמון לבין לנגנטל נותרים לכודים במרחב הבטוח אך השטחי של ההכללה, מבלי להיכנס לעובי הקורה.

זהו אינו הניסיון הראשון לחבר מזרח ומערב. "הנזיר והפילוסוף", שפורסם בהוצאת חרגול בשנת 1998 בתרגומו הרהוט של דן דאור, מאגד שיחות בין הפילוסוף הצרפתי ז'אן פראנסוא רוול לבין הנזיר מאתייה ריקאר שהקדיש את חייו לחיפוש רוחני בדרך הבודהיזם הטיבטי. גם כאן מדובר בשני אנשי הגות (שבמקרה הם גם אב ובן) המנסים להבין זה את דרכו של זה.

השוני העיקרי בין הספרים הוא בנקודת המוצא שלהם. רוול וריקאר יוצאים מתוך התנסותם האישית ומציגים בפני הקורא, ואחד בפני השני, את גווני ההתלבטות האישית של כל איש בדרכו, ואת פיתולי האמיתות שמצא כל אחד בשבילים בהם הלך.

לעומתם, מבלי להצהיר על כך במפורש, ונראה שגם לא מתוך כוונה תחילה, השיחות בין לנגנטל לבין אמון מציבות את לנגנטל כנציגם של משה והיהדות, ואת אמון כנציגם של בודהא והבודהיזם. ההכללה עושה עוול לשתי המסורות וגם לשני הדוברים. היהדות מוצגת מתוך נקודת מבט דתית-לאומית, תוך התעלמות מהזרמים הקונסרבטיבים והרפורמים, ומבלי לתת מקום או לגיטימציה לחילונים. הזן-בודהיזם מוצג כהשקפת עולם אוניברסלית המקדמת רוגע ואושר, "לאדם צריך להיות יעד אחד – להשתחרר מהסבל הפנימי ולהגיע למקום של נחת, חופש, שלמות עם החיים ופשטות" (71), ללא התייחסות לזרמים השונים שצמחו מתוך מסורת המַהַאייַאנָה, שברובם נדרש האדם המתרגל לקבל אחריות לא רק על שיחרורו האישי מסבל אלא גם על שיחרורם של האנשים הסובלים בקהילה הקרובה אליו וביקום כולו.

שאלת הפתיחה של לנגנטל, "למה נכשלנו? מה קורה לאנשים חילונים בהתעוררות הרוחנית, למה הם מחפשים את זה דווקא [במזרח הרחוק]" (10), רואה ביהודי החילוני "כישלון" של היהודי הדתי. השיחה עם אמון מציבה את הבודהיזם כ"מפתח קל ופשוט" ביחס ל"מפתח היהודי [שהוא] כבד, מסורבל, עם הוראות קשות ליישום" (32). בכך מוחמצת התייחסות אפשרית לגווני הזהות היהודית, לשילוב האפשרי בין יהדות (דתית או חילונית) לבין התרגול הבודהיסטי, ולדיון בחילוניות שאינה אפיקורסית או בורה אלא דרך חיים שאינה כפופה לדוֹגמה כלשהי, פוליטית או דתית, המבקשת לפתח תכונות אנושיות שאינן תלויות באמונה.

הבודהיזם משמש ללנגנטל אמצעי להתבוננות-מחדש ביהדות הדתית, ויש בתהליך הלימוד ההדדי רגעי חסד כדוגמת "אני משתדל לבחון אחת לכמה זמן אם אני רוצה להמשיך להיות דתי, אם אני צודק, אם זה אמיתי… [לא] לעסוק בזה באופן מכני" (37), "היהדות [הדתית] נמצאת כיום במצוקה קשה מאוד בשני היבטים: [החילון והמתירנות]… לכן… בחינוך הדתי מלמדים את האדם איך לקיים מצוות, איך ללמוד תורה. מציידים אותו בתשובות, מה לענות לשאלות הקשות שישמע, מה ידע להשיב. אנחנו הופכים להיות מעין כספומטים רוחניים… אנחנו לא עוסקים מספיק בפיתוח הנפש" (23), "בעולם המערבי הפסיכולוגים הפכו להיות בעלי המקצוע הנדרש, יותר מרופאי שיניים. אדם ק
ונה משחת שיניים, קצת לחם, מעט חלב וטיפול פסיכולוגי" (87).

אולם, יחד עם רגעי ההתבוננות ישנן הצהרות כוללניות, מקוממות בחלקן, המחמיצות את העיקר.
בשיחה על מעמד האישה אמון טוען "הפמיניזם לדעתי מקורו בציפיות של חברה לחוצה, שמבלבלת בין שוויון בין גברים לנשים ובין זהות ביניהם… נשים צריכות להיות עצמן, ושאף גבר לא יגדיר בשבילן מה המשמעות להיות אשה… תוכנת האשה טמונה בכל תינוקת שיוצאת לאויר העולם… אשה צריכה להיות חופשיה כמו סוסת מוסטנג, אבל אם הכניסו לה לראש שהיא צריכה להיות חמור עבודה, היא תילחם על זכותה להיות חמור… אמא שרוצה להילחם על זכותה לעבוד קשה לא פחות מהגברים, זה לא טבעי" (240-244). לנגנטל מצידו מצהיר "לאחר הדברים שלך אינני יכול להתחמק מהצורך לנקוט עמדה חד-משמעית בזכות שוויון ההזדמנויות" (244), מוסיף וטוען "אם יש לי ביקורת מסוימת על החברה הדתית שאני חי בה, היא דווקא על מעמד האישה… אי השוויון בשל הנישואים מטריד אותי, ומזלה של החברה הדתית שנולדתי גבר, כי אחרת נדמה לי שהייתי מוביל את המהפכה…" (153), ולבסוף מסכם "אינני מסכים איתך, בייחוד לא עם ההשוואה לסוסת מוסטנג, ובעניין זה דבריך ממש מקוממים" (244). בנקודה זו מסתיימת השיחה.

להמשך המאמר : על החברה הישראלית ועל משמעות החיים במדינה הנתונה בסכסוך דמים

עוד בנושא – נשים ובודהיזם:

לספר את סיפורה (1)

טארה ירוקה

האם את אשה ?

תפילת ערבית או טקס תה? (חלק ב') 7 ביוני 2006

Posted by Keren Fite in בודהיזם, משהו לקרוא, עיון.
Tags: , , , , , , , ,
comments closed

קטיעת השיחות בנקודות השבר וחוסר ההסכמה בין שני הדוברים מונעת התמודדות אמיצה ומאתגרת בין השקפות העולם השונות של שני הדוברים, יוצרת דיון המרחף מעל הבעיה ולא מתבונן בה בעיניים פקוחות, ומטרפדת נגיעה מעמיקה ברגע ההווה המורכב והכואב.

בשיחה על החברה הישראלית ועל משמעות החיים במדינה הנתונה בסכסוך דמים, מספר אמון "הייתי במלחמת לבנון הרבה יותר מדי זמן… לאחר מכן הבטחתי לעצמי שלעולם לא אשתתף בעוד מלחמה… אני עושה הכל כדי שהילדים שלי לא יחיו באווירה של מלחמה" (259). אמון מתריס כנגד לנגנטל, "אתה סוחב אלונקה כבדה מאוד שכבר מזמן כבר אפשר להוריד אותה… על האלונקה [שוכבת] אידיאולוגיה שמשעבדת את החיים לשרשרת. יש בה דעות, ערכים ואינטרסים, אבל לא חופש, לא רוגע ונועם ולא אושר… מתוך אהבה אני אומר לך, נחום, יש 'תיקון' שאפשר לעשות, תיקון אמיתי. אין אלונקה, אפשר לנוח" (254).

לנגנטל, שבשיחה קודמת כבר התקומם "עד כדי כך נשטף מוחך כנגד העם היהודי" (47), טוען כלפי אמון, "אני לא יכול לקחת לעצמי את הפריבילגיה ולהיות חוליה שלוקחת פסק זמן מהשרשרת או שהולכת להתחבר לשרשרת של עם אחר" (253), ומתריס לסיכום "חברי ואני, שהתחנכנו בציונות הדתית, מרגישים מחויבים להיות לא עייפים. עם הנצח לא מפחד ללכת בדרך הארוכה. אנחנו חייבים להיות האנשים שלא נשברים, להיות הכי חזקים. גם אם יש ספקות ויש קשיים, אנחנו נמשיך הלאה, נמשיך לסחוב ולסחוב… מה אגיד לך, אני מקווה שיהיה לך טוב. אם לא יהיה לך טוב שם, אנחנו כאן שומרים על הארץ כדי שתוכל לבוא תמיד…" (262).

חילופי דברים אלו מציגים את הבודהיזם כדרך מילוט מאחריות לאומית לטובת חיי אושר ורוגע אישי, ואת החברה הישראלית כמי שאיבדה את דרכה ומתקיימת בזכות הציונות הדתית הנושאת אותה על כתפיה.

במקרה או שלא במקרה הדיון במלחמת המינים מופיע בצמוד לדיון במלחמה התמידית על קיומה של ישראל. מטאפורת התוכנה ה"נשית" וה"גברית" בה משתמש אמון בדיון על מעמד האישה מצביעה על מוגבלותו של הדיון המתקיים בין שני הדוברים.

התרגול הבודהיסטי אינו מציע "תוכנה" או דוֹגמה, אלא אפשרות להיכרות אינטימית והתבוננות מפוכחת ב"תוכנות" המנהלות את חיינו. כשם שאין "תוכנה" נשית (או גברית) אחת, כך גם אין "תוכנה" יהודית (או בודהיסטית) אחת. מהרגע שאנו הופכים מודעים ל"תוכנות", נתונות בידנו החירות והבחירה לפעול בתוכן ומחוץ להן ולא להיות בובות משחק בידיהן. הדיון בין לנגנטל לבין אמון מתעלם מהעובדה כי הבודהיזם רואה באלימות ובחמלה שתי נטיות אנושיות שוות, אך בוחר לכוון את התודעה לאחריות אוניברסלית ולפעולה בדרכי שלום. התמרת התודעה של הפרט, פיתוח שלווה פנימית והתבוננות ערה וצלולה על המציאות, היא הצעד הראשון בדרך להשכנת שלום בקהילה המשפחתית והלאומית, ובהמשך בקהילה הגלובלית.

הניגוד הנוצר בין הצהרתו של אמון "אני בעד גלובליזציה, ולא רוצה לקחת חלק במשחק העמים, הלאומים, האידאולוגיות והמלחמות" (252), לבין טענתו של לנגנטל "כשאני שומע אנשים שאומרים שרע להם פה בארץ, או שחושבים שיש לנו בעיות פוליטיות… וקמים והולכים לארץ אחרת ואומרים שלום למפעל היהודי ולראשית צמיחת הגאולה – אז אני לא רוצה לומר שהם בוגדים, אבל הם אנשים שלא נמצאים איתי פה, הם אנשים שנוטשים" (253-254), מציב את שתי הדיעות בהקצנה זו מול זו ויוצר אשליה כאילו אין ביהדות או בבודהיזם דרכים נוספות, מורכבות ומאתגרות, להתמודדות עם המציאות הישראלית.

בשנים האחרונות החל בארץ מאבק בונה בדרכי שלום לו שותפים יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, השואבים השראה ממקורות יהודים, נוצרים, מוסלמים ובודהיסטים. מאבק זה מושפע מהבודהיזם הטיבטי, מעקרונות ההתנגדות הלא-אלימה של מהאטמה גנדי ומתנועת המעורבות הבודהיסטית, מיסודו של נזיר הזן הויאטנמי טיך נאהת האן, המשלבת תרגול מדיטציה מסורתי עם התנגדות בדרכי שלום לאלימות.

הייאוש מהמאבק המזויין שאין לו סוף עשוי לגרום לאדם לבחור להניח את המהומה מאחוריו לטובת אי ירוק בים, או להביא אותו לידי החלטה נחושה להמשיך להעלות בניו אל העקידה בשמו של תהליך הגאולה. הייאוש הזה יכול גם להביא להתעוררות קשובה לכאב הנורא משני עברי המתרס; התעוררות שאינה מתיימרת לפתרונות מהירים וכוללים, אלא מתחייבת לשיח מעמיק ולהליכה משותפת בדרך ארוכה.
לחלק א' של המאמר : על חיפוש רוחני, יהדות, בודהיזם, נשים ונשיות

פורסם במקור במוסף "ספרים" של "הארץ", 29.6.05

עוד בנושא – מאבק בונה בדרכי שלום:

עמותת שביל זהב – הליכה לשלום

אקודה – קהילה לומדת שלום

לצאת לדרך כדי לא לחזור לעולם 5 באפריל 2006

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, עיון.
Tags: , , , , ,
add a comment

"איננו אלא צלבנים מוגי לב, שלא לוקחים על עצמם שום משימה  שנדרשת לה התמדה עד אין סוף. מסעותנו אינם אלא סיורים, שעם ערב חוזרים מהם אל האח המבוערת, אל הבית המוכר שיצאנו ממנו. מחצית הטיול אינה אלא חזרה על עקבותנו. מוטב שנצא לדרך הקצרה ביותר, ברוח ההרפתקנות הנצחית, כדי לא לחזור לעולם, ונהיה נכונים לשלוח חזרה לממלכותינו הנטושות את ליבנו המשומר, מזכרת בלבד. אם מוכן אתה לעזוב את אביך ואת אמך, את אחיך ואת אחותך, את אשתך ואת ילדיך, ואת חבריך, ולעולם לא לשוב לראותם; אם פרעת את חובותיך והכנת צוואה והסדרת את כל ענייניך, והנך אדם חופשי, הרי אתה מוכן לצאת לשיטוט רגלי" (מתוך "טיול").

הנרי דיוויד ת'ורו הוא אחד מהוגי הדיעות המרכזיים בזרם הטרנסצנדנטליזם האמריקאי. כמי שהקדיש חייו לכתיבה ולהגות, ת'ורו פירסם מסות פוליטיות, ספרי מסע ויצירות ספרותיות שונות. לאחרונה פורסמו בעברית תרגומים של מבחר מכתביו הפוליטיים (בהוצאת רסלינג), וחיבור על אמנות השיטוט הרגלי (בהוצאת כרמל).

עבור ת'ורו היתה ההליכה בחיק הטבע דרך להתחבר אל היקום, להתעלות מעל מוגבלויות אנושיות ולגעת בנצח. למרות האופי הלא מעשי של ההגות הטרנסצנדליסטית, הליכתו של ת'ורו ביערות קונקורד היתה מעוגנת בפרטי הפרטים של החי והצומח ביער. ת'ורו היה בקיא בשמות הלטינים של הצמחים והחיות שאיכלסו את יערות קונקורד, ועקב בתשומת לב אחרי השינויים שאיפיינו אותם עם חלוף העונות. יש המספרים כי חיות וציפורים היו ניגשות אליו ללא חשש במהלך טיוליו, וכי לא היה זה נדיר שיטפס אל צמרת עץ על מנת לבחון פרח או צמח שלכד את תשומת ליבו. כמי שהיה בקיא בכתבים הינדים ובודהיסטים, השוטטות של ת'ורו ביערות דומה מאוד להליכה מדיטטיבית במהלכה תשומת ליבו של ההלך נתונה כל כולה למעשה ההליכה, מבלי שיאבד במחשבה או בדיבור.

"אי ציות אזרחי" פורסם במקור בשנת 1849, בגיליון הראשון (והאחרון) של כתב העת Aesthetic Papers בעריכת אליזבת פיבודי, מחנכת שהיתה חברה פעילה במאבק בעבדות. לאחר מותו של ת'ורו החיבור פורסם שוב באוסף "יאנקי בקנדה" (בעריכת חברו אלרי צ'נינג ואחותו סופיה ת'ורו), שכלל את תיאור מסעו של ת'ורו בקנדה, וכתבים פוליטיים שונים. דיעותיהם של הטרנסצנדנטליסטים בנוגע לשלטון לא היו אחידות. בשעה שת'ורו סבר, בפרפרזה על משפטו הידוע של תומס ג'פרסון, כי "הטוב בממשלים הוא הממעיט למשול", ראלף וולדו אמרסון ראה ביחסי האזרח עם השילטון מקבילה ליחסי בן עם אביו. על סירובו של ת'ורו לשלם מיסים אמר אמרסון כי זהו מעשה מרושע שבוצע בטעם רע.

חוויית השהות הקצרה בכלא משמשת לת'ורו כאמצעי להזרה, לראיית עולמו החברתי בעיניים חדשות, התבוננות מחדש במוסדות המשמשים את השילטון: "כמו מסע אל ארץ רחוקה…מבט קרוב יותר על עיר הולדתי" (עמ' 34). ת'ורו מדגיש את חובתו של הפרט, של המיעוט, לעמוד כנגד מעשים בלתי מוסריים של הרוב, אך יחד עם זאת מצהיר כי הוא "מחפש…תירוץ לציית לחוקיה של הארץ" (עמ' 37). ביקורתו ומחאתו מכוונת כנגד מעשיו של הממשל, אך אין בה קריאה לניפוץ מוחלט של מסגרת החוק והמדינה.

את "כתב ההגנה על קפטן ג'ון בראון" כתב ת'ורו בעקבות הפשיטה המזויינת שביצע ג'ון בראון על מחסן הנשק בהארפרס פרי, מתוך מטרה לעורר מרד עבדים. "כתב ההגנה" נכתב מתוך סערת נפש, במהלך שלושה ימים טרופי שינה בהם זרמו המילים ממוחו הקודח של ת'ורו. ת'ורו העריך את קפטן בראון, משום שראה בו אדם שהקדיש חייו למעשים משמעותיים. ת'ורו תרם כסף לפעילותו של בראון ואף נפגש איתו. קריאת "כתב הגנה" בצמידות ל"אי ציות אזרחי" מדגישה את החשיבות שייחס ת'ורו לפעולה מודעת של הפרט, יותר משהיא מעלה על נס משנה סדורה של התנגדות לא אלימה. הפאסיביות בה נקט ת'ורו במהלך חייו היתה פועל יוצא מנסיבות חייו, מבנה אישיותו ומבריאותו הרופפת, לא פחות משהיתה תוצר של תפיסת עולם המקדמת מהפיכות בדרכי שלום.

התרגומים, בשני הפרסומים, קולחים והערות השוליים תורמות להרחבה והבהרה של פרטים שונים במאמרים. לטעמי, ראוי היה לתרגם את כותרת החיבור Walking כפשוטה, "הליכה" או, תוך דיוק רב יותר לכוונתו של ת'ורו (המוסברת יפה בהקדמה לחיבור), "שיטוט רגלי". לצערי, ההקדמה ל"אי ציות אזרחי" לוקה בחוסר דיוק והכללה הגורמת להנצחת טעויות רווחות לגבי הנרי דיוויד ת'ורו, תוך התעלמות מהפרדוקסים והסתירות היוצרים את המורכבות הגדולה בהגותו ובחייו.

אם לציין מספר אי דיוקים: משפחתו של ת'ורו מעולם לא היתה אמידה. לימודיו בהארוורד התאפשרו בזכות שנים של חסכנות (שיש שכינו קמצנות) של אמו, שיעדה את בנה לגדולות. ת'ורו הצהיר על כוונתו להתבודד בבקתה על שפת אגם וולדן, אולם בפועל המשיך לאכול ארוחות צהרים בבית אימו לפחות שלוש פעמים בשבוע, וקיבל אורחים (אחדים מהם מוזכרים ב"וולדן"), שהגיעו מצויידים בסלי פקניק ובכביסה נקיה, שבאו לשוחח עימו ולהצטרף אליו לשייט או לדייג באגם. יותר משהוא תיעוד הסטורי של השנתיים אותן בילה ת'ורו בבקתה על שפת האגם, "וולדן" הוא יצירה ספרותית היוצרת דימוי מיתולוגי של הוגה המתעלה מעל כבלי הזמן. את הדימוי הזה טיפח ת'ורו במשך חייו, גם כשהיה מודע לריחוקו מהמציאות.

ת'ורו לא היה הראשון שסירב לשלם מיסים בתואנה שמיסיו משרתים את סחר העבדים. קדמו לו חברו הטוב עמוס ברונסון אלקוט, מחנך חדשני וטרנסצנדנטליסט בזכות עצמו, וצ'רלס ליין, איש רפורמה אנגלי שהגיע לקונקורד במטרה לייסד אוטופיה חברתית. הגותו של ת'ורו ייחודית, אולם תהיה זו טעות לנתק אותה מההקשר החברתי והתרבותי של תקופתו. מעבר לכך, למרות שמהטמה גנדי ומרטין לותר קינג טענו כי הושפעו מחיבורו של ת'ורו, קיים הבדל מהותי בין הדרך המעשית של אי-ציות אזרחי בדרכים לא אלימות אותה פיתחו ולה הטיפו, לבין תפיסותיו של ת'ורו בנוגע לאי-ציות אזרחי, שבתנאים מסויימים (למשל, מקרה ג'ון בראון) ראוי שיהיה אלים.

פורסם (בגירסה ערוכה) במוסף ספרים של "הארץ", 5.4.06.

כאב החיים מתגבר על הפסיכולוגיה 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, עיון, פסיכולוגיה.
Tags: , , , , , ,
comments closed

ב"מתנת התרפיה" מתאר ארווין יאלום חלום של אחת המטופלות שלו, "חושך. אני באה למשרדך, אך איני מוצאת אותך. משרדך ריק… הדבר היחיד שנמצא שם הוא כובע הקש שלך. והוא מלא קורי עכביש…". הפחד שמביעה המטופלת בחלום הינו הקמאי ביותר: החרדה מפני הזיקנה והמוות, הפחד מפני הפרידה הבלתי נמנעת מן החיים. יאלום מודע למשמעות החלום, ומסביר באמצעותו את מניעיו לכתיבת ספר עצות לדור המטפלים שיבוא אחריו: "המטופלים שלי לא מרשים לי לשכוח שאני מזדקן… אני נכנס לפרק המוכר, המאוחר של החיים… אני מבקש להעביר הלאה את כל מה שלמדתי. ומוטב מוקדם ככל האפשר".

דבורה שרייבוים אינה נחרצת או יומרנית כמו יאלום. הספר "פגישה טיפולית" משמש עבורה סיכום של עבודתה כפסיכולוגית, ובו בזמן מעין ריפוי-עצמי באמצעות כתיבה, ניסיון אישי מאוד ליצור תיקון והשלמה לחידת חייה המתקדמים לקראת סופם: "כאילו הייתי הפציינטית של עצמי, יצאתי לחפש את משמעות החוויה שאני מרגישה" (עמ' 10).

זהו אינו ספר לימוד פסיכולוגיה, וגם לא ספר עצות למטפל המתחיל, אלא ניסיון נוגע ללב, אם גם מבולבל-משהו, לסכם קריירה עשירה ומרשימה של מטפלת, שהיתה בין ראשוני העוסקים בפסיכולוגיה קלינית בארץ, ושימשה, בין השאר, כפסיכולוגית ראשית של בית החולים הפסיכיאטרי 'שלוותה'. כמו בכל ניסיון ללכוד חוויות חיים ולהטביע בהן משמעות, שרייבוים מגלה כי החיפוש אחר תשובות אינו יותר מניסיון למצוא הסבר בדיעבד לשאלות שאין בהן שוב טעם, ומוצאת עצמה מתקיימת במרחב ה"אולי", מכירה בקושי שבהעדר ידיעה ודאית וכוללת.

ז'אנר הפסיכולוג-המספר-על-מטופליו

בדומה לספרים אחרים המתארים את מהלך הטיפול הפסיכולוגי דרך עיני הפסיכולוג המטפל, גם שרייבוים מתייחסת לתיאוריות פסיכולוגיות שונות, ומציגה סיפורי טיפול מגוונים. אולם, בשונה מספרים אלו, שרייבוים אינה מציגה תיאוריה חדשה פרי פיתוחה אלא לוכדת, בלי כוונה מוצהרת, את ריבוי הפנים של תפיסת האדם בתיאוריות הפסיכולוגיות השונות, ויחד עם זאת את הגיחוך שבקצב ההתרבות המהיר של התאוריות הטיפוליות, הגורמות למטפלת להעדיף ספרות יפה על פני ספרות מקצועית: "התהלכנו בזהירות בין החידושים, לפעמים בחשש מפני השינויים ולעתים בהתלהבות של ראשוניות ויצירה… לאחר כמה שנים הגעתי לנקודת רוויה מסויימת שלאחריה לא היה לי קל להמשיך במירוץ אחרי כל חידוש תיאורטי וקליני. הייתי זקוקה למעט זמן לקריאת ספרות יפה ולא רק מקצועית, כי איך יכולתי להתקיים בלי קריאת רומן טוב ?" (עמ' 187).

שוני נוסף, אולי משמעותי יותר בהשוואה לספרים אחרים המתארים סיפורים טיפוליים, הוא שסיפורי הטיפול המוצגים ב"פגישה טיפולית" הם ברובם אפיזודליים, כלומר לוכדים רגע, אמירה או חוויה מסויימת מתוך מהלך הטיפול, ואינם מנסים להציג תמונה טיפולית כוללת. ברובד הגלוי והמוצהר של הספר, שרייבוים נאמנה לתיאוריית הפסיכולוגיה הנאראטיבית של רוי שפר לפיה טיפול פסיכולוגי הינו "כתיבת סיפור בשניים": אירגון מחדש של אירועים, זיכרונות ומצוקות אל תוך סיפור היוצק משמעות חדשה ולעיתים, ברגעים של חסד, אף תיקון של עוולות ומכאובים מהעבר. אלא שהאופן הפיקרסקי בו מציגה שרייבוים רגעים בודדים של טיפול ולא סיפורים טיפוליים שלמים, חושף מימד מציאותי יותר של המהלך הטיפולי.

לסיפורים הטיפוליים המאפיינים את ספרות הפסיכולוג-המספר-על-מטופליו יש בדרך כלל מבנה משותף של 'בעיה' מוצהרת, אותה מציג המטופל בפני הפסיכולוג בתחילת הטיפול, אמיתות כואבות הנחשפות על ידי המטפל המיומן, הצולל באומץ  אל תוך ביצת התת-מודע של המטופל, ו"כמו מבקר אמנות… רואה ביצירתו של האמן פרטים שהאמן עצמו אינו מודע להם" (עמ' 21), ולסיכום, 'פיתרון' המשמש כיסוד מארגן ומרפא העוזר ליצור בדיעבד סיפור חיים הגיוני ומאורגן. אלא שהחיים, ובהתאמה המציאות הטיפולית, מבולבלים וחסרי היגיון כמו הביצה החשוכה של התת-מודע, וכל ניסיון להתיר את הסבך מותיר, לעיתים, את המילים ריקות מכל תוכן ואת הכאב הנפשי מדמם ללא תקנה, כמו במקרה של חסידת אומות עולם הפולניה שכל התרופות והטיפולים לא יכלו לדיכאון הקשה אליו שקעה: "ניסיונות האינטרפרטציה הפסיכולוגיים הדינמיים כבר לא התאימו… למדתי שיש גבול לרצון ולידע שלנו לרפא אותה בדרכים הפסיכולוגיות שעמדו לרשותנו… כאב החיים התגבר על הפסיכולוגיה… לא תמיד התיקון אפשרי" (עמ' 94-95).

שרייבוים גם אינה מתיימרת לתאר את המציאות מתוך עיני המטופל, אלא דווקא מתוך עיניה שלה, תוך הדגשת העובדה (הנותרת סמויה ברוב הנאראטיבים הטיפוליים האחרים) כי הטיפול מהווה מציאות זמנית, זמן מושאל בו הפסיכולוגית נדרשת להבחין בין התמקדות איכפתית במטופל, לבין התערבות חרדה בחייו. בכנות נוגעת ללב מספרת שרייבוים על היום בו הלכה ללווייה של מטופלת שלה, ונוגעת בעומק הבדידות והסתירה-הפנימית הגלומות בעבודת הפסיכולוג: "הבנתי שאיני שייכת לעולמה של דליה ושגם בחייה אף פעם לא הייתי שייכת אליו… אני שייכת לעולמם הפנימי [של המטופלים שלי] אך לא לחיים המציאותיים שלהם… ככל שאני מצויה באינטימיות עם המטופל שלי… הדברים מתרחשים בפיסת מציאות מושאלת שנוצרת ביני לבינו, במצב ביניים, מצב מעבר בלעדי לשנינו". אולם, ביחד עם התובנה הכואבת על הריחוק המובנה בתוך הקשר הטיפולי, מודעת שרייבוים ליתרונות הגלומים בטעויות מסויימות הנובעות מאנושיותו של המטפל: "גם היום אני נכנסת עם מטופל חדש למצבים שאולי לא הייתי
צריכה להכנס אליהם, מנסה להתגבר על הפחד והחרדה מפני דחייה והיעזבות, על הרצון להתגונן והצורך להיחשף, ועושה את עבודתי מהתחלה, לא מפנימה מספיק את מה שלמדתי באותו יום בלוויה של דליה" (עמ' 63-65).

פסיכולוגית בונה ארמונות בחול

שרייבוים מספרת על העבודה הטיפולית במהלך שלושה עשורים, החל משנות השישים ועד לשנות השמונים, ומתארת את תהליך יצירתה של מערכת בריאות הנפש הציבורית בישראל. כמי שעבדה שנים רבות ב'שלוותא', שרייבוים מדגישה את חשיבותה של העבודה בבית חולים פסיכיאטרי המפגישה את המטפל באופן בלתי אמצעי עם מחלות הנפש, מספרת על מאבקי הכוחות בין הפסיכיאטריה לבין הפסיכולוגיה, ונוגעת בפסיכופתולוגיה הלאומית: ההתמודדות המתמדת עם טראומה ופוסט-טראומה, החל בשואה, דרך מלחמות ישראל וכלה בפיגועי טרור.

שרייבוים רואה בעבודה הטיפולית עבודת יצירה ללא התחלה או סוף, שמתקיים בה יסוד סיזיפי כואב של חזרה. הפסיכולוג המטפל כמוהו כאדם הבונה ארמונות בחול, מתבונן ביופיים ומודע לחורבנם הבלתי-נמנע. עבור המטפל, ערכה של עבודת היצירה הטיפולית אינו טמון בהכרח בתוצרים הניתנים לכימות, אלא בחוויה הפנימית של היוצר:  "הארמון לא התכלה, הוא נשאר בתוך האיש שיצר אותו" (עמ' 221).

דבורה שרייבוים, פגישה טיפולית. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 222 עמ'.

פורסם (בגירסה שונה) במוסף ספרים של "הארץ", 9.11.05