jump to navigation

עוצמת ההחלטה הנחושה: קרבט והטחנה המכושפת 18 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , ,
add a comment

היה זה בימים שבין ראש השנה לחג שלושת המלכים. קרבט, אז נער בן ארבע עשרה, חבר אל שני קבצנים צעירים. יחדיו החליטו להתחפש לשלושת המלכים, וזאת אף על פי שהוד מעלת רוממותו, הנסיך הבוחר מסקסוניה, הטיל עונשים כבדים על קבצנות ועל שוטטות בארצותיו המהוללות.

איכרים רבים שחטו חזיר לכבוד ראש השנה והעניקו למלכים הכבודים מן המזרח שפע של נקניקים וקותלי חזיר. במקומות אחרים קיבלו תפוחים, אגוזים ושזיפים מיובשים, ולפעמים גם עוגת דבש ורקיקי שומן אווז, עוגיות כמנון וכוכביות קינמון. "השנה התחילה מצויין! הלוואי שתמשיך כך עד ראש השנה הבא!" אמר לובוש בערבו של היום השלישי. אז הנהנו שני המלכים האחרים ונאנחו בכובד ראש: "מצדנו – הלוואי!"

Krabatקרבט חולם חלום משונה בו הוא שומע קול המצווה עליו לבוא לטחנת הקמח שליד שואצקולם. לא תצטער על כך! מבטיח הקול. האיכרים, אותם הוא שואל על הטחנה, מספרים על טחנה על גדות המים השחורים בה מתרוצצים שדים ורוחות.

קרבט מתלבט, אך ממשיך בדרכו. כשהוא מגיע אל הטחנה האפלה, שואל אותו האדון האם ירצה להיות לו לשוליה, ללמוד לטחון חיטה “וגם את כל השאר”. קרבט לוחץ את יד האדון ומצטרף אל פועלי התחנה. בימים, העבודה בתחנה קשה ותובענית, ובלילות לומדים הפועלים את רזי הכישוף. תחילה קרבט מרוצה ממצבו: "האוכל כאן טוב, והוא מוגש בשפע, יש לי גג מעל לראשי, ובקומי משנתי בבוקר, אני יודע שמובטחת לי המיטה ללילה, מיטה חמה, יבשה ורכה למדי. מיטה בלי פשפשים ובלי פרעושים. איזה קבצן יכול לחלום על יותר מזה!"

בקיץ, כשמזג האויר מתחמם, קרבט מתרשל בעבודתו. כשהאדון מכה אותו, הוא מנסה לברוח ומגלה שאין דרך לברוח מהטחנה. ההסכם שעשה כובל אותו לאדון, ולכאורה אין דרך חזרה.

קרבט הוא דמות בסיפורי העם הסורבים. המיעוט הסורבי, חי באיזור שנחלק בין גרמניה (סקסוניה) ופולין. מבחינה אתנית הם קרובים לצ'כים ולפולנים. השפה הסורבית מוכרת כשפת מיעוט בגרמניה, ורוב הסורבים דוברים גם גרמנית. בספר של אוטפריד פרויסלר דמותו של קרבט עברה שינוי, מדמות של מכשף רשע, לדמות של גיבור עממי המצליח למלט עצמו ממלכודת.

סגנון הכתיבה של פרויסלר מאופק וגותי. האוירה בספר אפלה. חיי הקסם אינם משעשעים או מלאי הרפתקאות, אלא הם חיים של עבודה קשה ומפרכת, תרגול ושינון מתמיד וצייתנות לאדון. קרבט תמה מדוע הפועלים בטירה טורחים לעבוד כשיש בידם להשתמש בכשפים, ולומד שלעבודה יש ערך בפני עצמה:

קרבט השתומם, "אינני מבין," קרא, "למה לנו לעבוד בכלל אם כל מה שאנו נאלצים לבצע במו ידינו אפשר להשיג בעזרת כשפים?"

"אמנם כן," אמר טונדה, "אבל חשוב רק באיזה מהירות יצאו לך חיים כאלה מהאף! בלי עבודה – לא תחזיק מעמד לאורך ימים, אלא אם כן יש לך חשק להשתגע".

הספר מציג את אנשי העמל, האיכרים והפועלים, כחסרי ענין בפוליטיקה, כאנשים המבקשים לחיות את חייהם מעונה לעונה, מיום ליום. לעומתם, בעלי הממון והשררה עוסקים במאבקי כח, רדיפת בצע ומלחמות. אדון  הטחנה מנצל את  תאוות הבצע האנושית לתוכניותיו האפלות. סיפורו של קרבט מתרחש על רקע המלחמה הצפונית הגדולה, מלחמה שהתרחשה בין 1700 ועד 1721 בין רוסיה הצארית לבין שוודיה. בקואליציית המלחמה השתתפה גם סקסוניה. קרבט, שמצטרף לאדון הטחנה האפלה כשהוא נפגש עם שועי הארץ ואדוניה, פגישה בה מחליטים להמשיך במלחמה, לומד "כמה רבה העוצמה שיכולה האומנות השחורה להקנות… בכוחה להעניק שליטה אפילו על נסיכים ומלכים".

פלוגת חיילים, המגיעים לטחנה האפלה כדי לגייס את הפועלים, זוכים לארוחה מכושפת וללעג מפי טונדה, מנהיג הפועלים בטירה האפלה. טונדה אינו בוחל במילים כשהוא מחווה את דעתו על תהילת חיי הצבא המובטחת לאיכר הפשוט: "טיפשים ומטומטמים… אלה מסוגלים להיות מרוצים מאוד מחיי הצבא כל עוד לא קטלו אותם. אבל אנחנו, החברים שלי ואני, עשויים מחומר אחר: אנחנו מצפצפים על כל הפטפטת הנפוחה של כבודו ועל הוד מלכותו הנסיך הבוחר גם יחד".

פרויסלר מספר את סיפור חינוכו ובגרותו של קרבט מנער לגבר צעיר. זהו נרטיב גברי בו לא קיימת דמות אישה משמעותית. הנערה בה מתאהב קרבט מאופיינת באופי סבלני כמו-מלאכי, ותפקידה היחיד הוא לגאול את קרבט משיעבודו לאדון. בליל פסחא שומע קרבט את קולה ומתאהב בה, ואהבה זו נוטעת בו את הכח והנחישות לעזוב את הטירה האפלה. יופיו של הסיפור אינו בקסם ובכשף, אלא בריאליזם האפל שלו. קרבט הגיע לטירה כקבצן חסר בית. כשהוא עוזב את הטירה הוא מוותר במודע על הידע האפל, ובוחר, בהחלטה אמיצה ונחושה, בחייו הפגיעים של בן-אנוש.

חיי שיעבוד מול מחיר החירות 21 ביולי 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
add a comment

בלראם האלוואי נולד למשפחה עניה בכפר במרכז הודו. בגיל צעיר הוצא על ידי הוריו מבית הספר ונשלח לעבוד בבית תה. בסתר ליבו הוא מטפח חלום לברוח מחיי העוני המרוד אל חיים אחרים, חיים שיש בהם אפשרויות בחירה וחירות. כאשר נקרית לפניו האפשרות לשיחרור מחיי העוני והשיעבוד, הוא מנצל אותה, ומשלם את המחיר האיום שחוקי חברת הדיכוי והעוני תובעים ממנו.

מתחילת הסיפור בלראם מסומן כמי שקיים בו הפוטנציאל להחלץ מסביבת העוני המדכאת בה גדל. תחילה, נותן לו מורה הכפר שם בעל משמעות.

"מונה? זה לא באמת שם." הוא צדק: המשמעות של זה היא פשוט ילד.

"זה מה שיש לי, אדוני," אמרתי. וזו היתה האמת. מעולם לא נתנו לי שם.

"…שמך יהיה בלראם. אתה בטח יודע מי היה בלראם… הא היה עוזרו של האל קרישנה"

בהמשך, מכריז עליו המפקח כ"בחור אינטליגנטי, ישר ומלא חיים בתוך אספסוף של בריונים ואידיוטים", ומכנה אותו טיגריס לבן, שם שיהפוך למכונן בחייו של בלראם בהמשך:

"מהי החיה הנדירה ביותר – היצור שמופיע רק פעם אחת בכל דור?"

"הטיגריס הלבן"

"וזה מה שאתה בג'ונגל הזה"

white tigerאלא שכוחם של החיים חזק יותר ממשאלות ליבו של היחיד, ובלראם מודע לכך עד כאב: "העובדה שהמפקח הילל אותי בפני המורה וחברי לספסל הלימודים, העובדה שקרא לי 'טיגריס לבן', העובדה שקיבלתי ספר ושהובטחה לי מלגה – כל אלה היו חדשות טובות, ואם יש חוק אחד של החיים בחשכה שתמיד עובד, זה שחדשות טובות הופכות לחדשות רעות – ומהר."

החשכה עליה מדבר בלראם היא מציאות חיים של עוני, עליבות ודיכוי בהם נגזר על האדם לחיות חיי שיעבוד ושירות צייתני שאין כל דרך להמלט מהם. בכתיבתו האירונית מסמן בלראם את הדרכים המגוונות בהן החברה והתרבות מחנכות את האדם לחיות חיי צייתנות. אחת מדרכי הדיכוי היא הדת:

הנומן [הוא] האל החביב ביותר על כל מי שחי בחשכה… [האל שחציו אדם וחציו קוף] היה משרתו הנאמן של האל ראמה, ואנחנו סוגדים לו במקדשים שלנו מפני שהוא דוגמה מזהרת לאופן שבו עליך לשרת את אדוניך בנאמנות, אהבה ומסירות מוחלטות. זהו סוג האלים שהלבישו עלינו… עכשיו אתה מבין כמה קשה לאדם לזכות בחירותו בהודו.

מגיל צעיר מבין בלראם את מלכודת השיעבוד אליה נולד. בזמן שהוא צופה בגופת אימו הנשרפת הוא מבין את עומק החשיכה ועוצמתה:

היא מנסה להלחם בבוץ השחור.. אבל הבוץ מוצץ אותה אליו, מוצץ אותה לתוכו. הוא היה סמיך כל כך ורק הלך והתעבה מרגע לרגע… עד מהרה היא תהפוך לחלק מהתל השחור… ואז הבנתי, זה האל האמיתי של בנרס – הבוץ השחור של הגנגס שבו מת הכל, ומתפורר, ונולד מתוכו מחדש, ומת שוב לתוכו. אותו הדבר יקרה גם לי כשאמות ויביאו אותי הנה. פה לא ישתחרר שום דבר.

אביו של בלראם, "איש של כבוד ואומץ", בחר להלחם בחשיכה. הוא בוחר להיות נהג ריקשה, "בהמת משא אנושית", ולא להתחנן לפרנסה אצל עשירי הכפר שדרסו ברגל גסה את מי שנמצא תחתם. "כל חיי התיחסו אלי כמו לחמור", אומר האב לבנו, "כל מה שאני רוצה זה שאחד מבני – לפחות אחד – יצליח לחיות כמו בן אדם."

תחילת החלצותו של בלראם מעולם החשיכה מתרחשת כאשר הוא נשכר להיות נהג המשפחה של האיש העשיר ביותר בכפר שלו. מאחורי ההגה של מכונית ההונדה, הוא מאזין לשיחות ולומד את חוקיו של עולם הפשע, השחיתות ובצע הכסף. מעשה השיחרור הסופי הוא מעשה של אלימות עליו בלראם משלם מחיר יקר, מחיר אותו מסוגל לשלם רק טיגריס לבן, מי שהחליף את עורו והפך מנטרף לטורף.

כלפי קולות הביקורת האפשריים, כלפי מי שעשוי לכנות אותו מפלצת קרת לב, עונה בלראם:

אתה שואל, "אתה אדם או שטן?"

לא זה ולא זה, אני עונה. אני התעוררתי, ואתם עדיין ישנים, וזה ההבדל היחיד בינינו.

בלראם אינו מתיימר להיות צדיק, אך גם מסרב להכנס לתפקיד המפלצת. הוא מודע לחומרת המעשה שעשה, ומודה בפה מלא כי אין בו חרטה: "היה שווה לדעת, ולו רק ליום אחד, ולו רק לשעה אחת, דקה אחת, איך זה לא להיות משרת."

ארווינד אדיגה, הטיגריס הלבן. הוצאת פן. תרגום מאנגלית: יואב כץ.

מי גנב את ג'יין אייר? 14 ביולי 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, ספרות פנטזיה.
Tags: , , , , ,
add a comment

ג'יין אייר הוא אחד הטקסטים המשפיעים ביותר של המאה התשע-עשרה. מאז כתיבתו ועד ימינו התפרסמו עשרות ספרים, ומספר לא מבוטל של עיבודים קולנועיים, המרחיבים את גבולות הסיפור המקורי או מתכתבים איתו בדרך זו או אחרת. עובדה זו מקנה לספר ג’יין אייר מעמד של טקסט יצרני: טקסט המפרה את השיח הספרותי וגורם ליצירתם של טקסטים חדשים המחקים, מפרשים ומרחיבים את גבולות הסיפור המקורי.

אם למנות רק כמה יצירות שהושפעו מג'יין אייר: ים סרגסו הרחב, מאת ג'ין ריס, המקדים את האירועים בג’יין אייר ומספר את סיפורה של ברתה מייסון, אישתו המטורפת של רוצ'סטר; עיר ארבעת השערים, מאת דוריס לסינג, המתכתב במקוריות עם עלילת ההתחנכות ומציג גיבורה, מרתה קווסט, הבוחרת לגור עם אישתו המשוגעת של מאהבה; המטורפת בעליית הגג, מאת סנדרה גילברט וסוזן גובר, המציע קריאה פמיניסטית ליצירותיהן של סופרות בנות המאה התשע-עשרה, ומציג את דמותה של ברתה מייסון כמטאפורה מכוננת לכתיבת נשים בתקופה הויקטוריאנית.

גם בספר הפנטזיה פרשת ג'יין אייר ממשיכה האומנת המסוגפת הכמהה לאהבה, לבית ולהגשמה עצמית, להוות מקור להשראה. אלא שג'ספר פורד Eyre Affairמחליף את עלילת החניכה בעלילת מרדף פנטסטית, והופך את בת-דמותה של ג'יין, ת'רסדיי נקסט, לבלשית ספרותית.

אנגליה של ת'רסדיי נקסט היא מדינת משטרה הנשלטת מאחורי הקלעים על ידי תאגיד "גוליית" הקפיטליסטי. אירועי הספר מתרחשים בשנת 1985 חלופית: מלחמת קרים נמשכת מזה 131 שנים והדת השלטת הינה… ספרות אנגלית.

המחיצה בין המציאות לבין הדימיון גמישה באופן פנטסטי ומאפשרת מעבר של דמויות בדויות מדפי הספרים אל מציאות היום יום, וכניסתם של אנשים בשר ודם אל תוך יצירות ספרותיות. באופן דומה, נוסעים בזמן, כדוגמת אביה של נקסט, עוברים בין עבר לעתיד ומוכיחים שוב ושוב עד כמה ההווה הוא נקודה רגעית ונזילה. אי-יציבותם של מימדי הזמן והממשות גורמת להקמתו של מערך משטרתי שלם שמטרתו להסדיר, לשמר ולפקח על יציבות הנרטיב הספרותי וההיסטורי.

עיקר כוחו של הספר בעלילה. לאחר פתיחה אקספוזיציונית מייגעת-משהו, המציגה בפני הקורא את עולמה של ת'רסדיי נקסט, צוברים האירועים תאוצה, והעלילה מתפתחת במהירות יחסית. יכולתו של ג'ספר פורד לבנות עולם בידיוני המשתמש באופן מושכל ומשועשע בקלישאות ספרותיות ותרבותיות מתגברת על חולשות עלילתיות כגון עלילות משנה מסקרנות הנותרות פרומות, ופתרונות עלילתיים צפויים עד כדי תדהמה. הדמויות מקוטבות באופן ברור לטובים יגעים-אך-נאמנים הנאבקים ללא מורא וללא תקציבים ראויים ברעים חסרי-מעצורים, רודפי בצע, בעלי כוחות מסתוריים ומניעים אפלים.

השמות המגוחכים שבוחר פורד לדמויותיו לועגים לקטגוריזציה השחוקה של ארכי-רשע (אכרון הדס הנקרא על שם הנהר המרכזי בעולם השאול), בלשית בודדה אך עשויה לבלי חת (ת'רזדיי נקסט, יום חמישי הבא, שם המרמז על הגמישות והאקראיות של הזמן והמציאות), אהוב לשעבר (לנדן פארק-ליין, הנקרא על שם המשבצת במשחק המונופול הבריטי ממנה ניתן לדרוש את הרכוש בעל הערך הגדול ביותר), ונבל קפיטליסט (ג'ק שיט, ביטוי שמשמעו, בין השאר, שקרן חסר ערך).

הספר נפתח בגניבתו של העותק המקורי של ספרו של צ'ארלס דיקנס, מרטין צ'זלוויט, וברציחתו של מר קוויוורלי, דמות שולית מהיצירה. כפי שמסבירה ת'רסדיי נקסט לשותף שלה, "כל העותקים על פני האדמה, בכל צורה שהיא, נובעים מאותו מעשה יצירה ראשון" ולכן, כל שינוי בכתב-היד המקורי של יצירה ספרותית גורם לשינוי מיידי בכל העותקים הקיימים.

תפקידה של המחלקה לבילוש ספרותי (מ"מ-27) הוא שמירה על יציבות נרטיבית. תפקיד זה בא לידי ביטוי במאבק בזייפני שירה ופרוזה, במאסר של שחקנים הנותנים פרשנות דרמטית יתר על המידה למחזות או מעזים להציגם באופן שונה מהמקור (למשל, הצגת יחיד של "הלילה השנים-עשר" מחזהו רב המשתתפים של שייקספיר), בלכידת כנופיות פשע הגונבות ומוכרות מהדורות ראשונות של יצירות שונות, בהגנה על כתבי יד מקוריים ובמלחמת חורמה נגד כל ניסיון לשנותם.

רציחתו של קוויוורלי גורמת להלווייה המונית ולקול מחאה ציבורית על אוזלת ידם של הבלשים הספרותיים. באנגליה בה חברי עמותת הבייקוניסטים עוברים מדלת לדלת על מנת לשכנע אזרחים כי לא ויליאם שייקספיר כתב את המחזות האלמותיים אלא דווקא פרנסיס בייקון, והמחזה "ריצ'ארד השלישי" מוצג על ידי שחקנים מתוך הקהל בסגנון המזכיר נוסח אליזבתני ל"הצגת הקולנוע של רוקי", הלוויה של דמות ספרותית נעדרת אינה בגדר חריג.

כשג'יין אייר נחטפת מכתב-היד המקורי והיצירה מסתיימת באופן מפתיע לאחר סצנת השריפה בת'ורנפילד (כרומן המסופר בגוף ראשון, העלמותה של הגיבורה מסיימת את הספר), אזרחים מודאגים יוצאים להפגין ברחובות, וראש הממשלה מתקשר אל מפקד הרשת למבצעים מיוחדים כדי לשאול מה לכל הרוחות בכוונתו לעשות בענין.

ואם בשלב זה אתם מחייכים בחוסר אמון, חכו עד שתגלו כיצד מחללת ת'רסדיי נקסט את העיקרון הקדוש של שמירה על יציבות נרטיבית ומשנה את ג’יין אייר לעד. אלו המכירים את ג’יין אייר יקבלו הסבר פנטסטי ומשעשע לפתרונות התמוהים בעזרתם עקפה שרלוט ברונטה קשיים עלילתיים.

פרשת ג'יין אייר. ג'ספר פורד. תרגמה: חנה ידור-אבני. הוצאת מודן. 336 עמודים.

פה גדול והמכוערת הלוחמים האמיצים! 6 ביולי 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
add a comment

היתה זו שעת אחר צהריים של יום חמישי, יום רגיל בחודש ינואר, כאשר באו לקחת את מאט דונהי. שני גברים בחליפות כהות, חולצות לבנות ועניבות תואמות, באו לעצור את דונהי בחשד שאיים לפוצץ את בית הספר, "כמו קולומביין ! יחי קולומביין !!"

סרטו של מייקל מור "באולינג לקולומביין" הפך את הטבח בתיכון קולומביין בקולורדו, בו נרצחו 12 תלמידים, לידוע שבמקרי האלימות בבתי הספר בארה"ב. לא במקרה בוחרת ג'ויס קרול אוטס לאזכר דווקא את מקרה הירי הזה.

מה שנתפס תחילה כמקרה ירי נוסף בו מחסלים תלמידים את עמיתיהם השנואים לספסל הלימודים, התגלה עד מהרה כתכנון קר ושקול של פיגוע המוני. אריק האריס ודילן קלבורד, שני תלמידים בתיכון קולומביין, תכננו לפוצץ את הקפיטריה של בית הספר בזמן ארוחת הצהריים. לאחר הפיצוץ תכננו לירות בניצולים, במתקהלים סקרנים ובכוחות ההצלה שיגיעו לזירת הפיצוץ. רק כישוריהם הלקויים בהכנת פצצות מנעו אסון גדול יותר מזה שהתרחש בפועל בבית הספר.

כאשר נוכחו לדעת שהפיצוץ שתכננו לא מתרחש (הפצצות שהטמינו בקפיטריה לא התפוצצו כתוצאה מפגם טכני), ירו האריס וקלבורד בכל מי שנקרה על דרכם ולבסוף התאבדו. בפרסומים השונים לאחר הטבח הוגדר קלבורד כ"דיכאוני בעל נטיות אובדניות", והאריס כ"פסיכופת רצחני". השאלה החוזרת בכל התחקירים היא: כיצד לא השכלנו למנוע את המקרה הזה, כיצד לא קראנו את הכתובת שעל הקיר?

לאור מקרי הירי הרבים בבתי ספר בארצות הברית, ולנוכח האיזכור הישיר של קולומביין, מובנת, לכאורה, החלטתו של מנהל בית הספר להזמין משטרה ולהשהות את מאט דונהי מהלימודים עד לסיומה של החקירה בענין:

נוכח גל האלימות ששטף את ארצות-הברית בשנים האחרונות, ונוכח חרדתם של ההורים לביטחונם של ילדיהם, האמנתי כי עלי לטפל בנושא בזהירות רבה… כמנהל תיכון רוקי ריבר היה עלי לשקול את טובת הרבים ואת בטיחותם… מול זכויות הפרט

אלא שג'ויס קרול אוטס מתעניינת דווקא בזכויות הפרט הנרמסות בשם זכותו של הציבור לביטחון. אוטס בוחנת את גבולותיה של החשדנות בשם ביטחון הכלל, מציבה סימני שאלה בפני מידת סבירותה, ובודקת את הכוח ההרסני הטמון בצדקנות משיחית, ואת האופן בו מילים ותפקידים חברתיים בוראים מציאות.

Oats Ugly Girlזהו ספרה הראשון של אוטס למתבגרים צעירים, אך גם מבוגרים שלא איבדו את אהבתם לסוף טוב ומעט מתקתק עשויים להנות מקריאתו. מה שנראה כתסבוכת בלתי אפשרית בתחילת העלילה, מוצא את פתרונו בדרך פלאית-למדי השרה שיר הלל לטוב שבאדם, באותה מידה שהיא מגנה את הרוע שבו.

כוחו של הספר אינו בעלילה הצפויה למדי אלא בשתי הדמויות המרכזיות, אורסולה ריגס ומאט דונהי, במערכת היחסים המתפתחת ביניהם, ובאופן בו התרקמות היחסים ביניהם משפיעה על ההתהוות מחדש של מקומם בחברה.

אורסולה ריגס, תלמידה מצטיינת בעלת נטיה לביקורת עצמית קטלנית, מגלה בוקר אחד כי אינה סתם בת מכוערת אלא "המכוערת", לוחמת אמיצה, ספורטאית מחוננת, אדישה בנוגע לדיעותיהם של האחרים ובעלת עקרונות חסרת פשרות.

מאט דונהי, כותב מוכשר ורגיש, יודע שיש לו כישרון להצחיק, ויחד עם זאת שהוא קשקשן בעל "פה גדול" שיעשה כמעט הכל למען בדיחה:

אם אנשים צוחקים ממשהו הם אוהבים להיות בסביבתו של מי שמצחיק אותם, וזאת היתה הרגשה טובה… מאט היה זקוק להרגשה כי הוא מיוחד במינו. איכשהו. לגרום לאנשים לחבב אותו. ולכן היה שומע את הפה שלו ממשיך לקשקש ולקשקש, כאילו היו לו חיים משל עצמו. כאילו מאט היה בובה של איש המדבר מהבטן, ולפעמים לא יודע מה הוא עצמו מדבר

השניות באישיותם של אורסולה ומאט, וטישטוש הגבולות בין התפקיד החברתי אותו הם בוחרים לשחק לבין הרגע בו התפקיד משתלט על מעשיהם, מקבלים גם ביטוי צורני במבנה הספר ובקולות הדוברים בו: פרקים בהם דובר קול בגוף שלישי הנצמד לנקודת מבטו של מאט/"פה גדול", המשולבים בפרקים בהם דוברת אורסולה בגוף ראשון בתוכם נשזר קול בגוף שלישי ל"מכוערת".

מהומת הקולות המתנגשים מקבלת משנה תוקף עם איזכורן של שתי יצירות מאת אדגר אלן פו עימן מתכתבת אוטס: "שדון הדווקא" (1850) ו"וויליאם וילסון" (1839).

בשתי יצירות אלו עוסק פו בדמותו של צל-העצמי (doppelganger). במותחנים הגותיים שכתב, מביע פו השקפת עולם פסימית בנוגע לנפש האדם, ומציג ראייה פסיכולוגית לפיה מעמקי ההוויה האנושית אינם סדורים, שקולים והרמוניים, אלא מתקיים בהם מחול שדים של כוחות מנוגדים המחריבים זה את פועלו של זה, בניגוד לכל היגיון.

ב"שדון הדווקא" מבקר פו את ראיית העולם של ההיגיון הכופה סדר מוסרי מיטיב בעולם של זדון כאוטי, ומציג בפני הקורא את הנטיה האנושית להרס עצמי ולפעולה המנוגדת לכל כלל הגיוני או מוסרי.

"האדם האינטלקטואלי או ההגיוני", כותב פו, "מניח לעצמו לדמיין תבניות – להכתיב כוונות אלוהיות". את איש ההגיון מחליף פו באיש המתבונן, המכיר באין אונותו לנוכח הפעולות חסרות ההגיון שמבצעים אנשים כנגד עצמם. כל שמסוגל האדם המתבונן לעשות הוא לתעד באמצעות אומנותו את החורבן שממיט עליו צל-העצמי.

בשעה שאצל פו אנשים מחריבים עצמם בשל דחפים בהם אינם מסוגלים לשלוט, אוטס מציעה כי דחף היצירה הינו בעל עוצמה שאינה נופלת מזו של דחף ההרס. נקודת השפל והחורבן עשויה להיות מקום של התהוות וצמיחה, לו יניחו האנשים לצדק ההגיוני והשופט בחומרה בלתי מתפשרת לטובת שיתוף והתהוות-גומלין עם זולתם.

"המכוערת" המצהירה על עצמה בתחילת הספר שאינה שחקנית צוות, מצילה את מאט בשל דחף "להעיד על האמת". אורסולה – הבועטת בהתרסה באידיאל היופי המקובל של "נשים 'זעירות' השומרות על המשקל שלהן ללא הרף ומודאגות מקמטים ומצניחת עור הפנים שלהן כאילו כל העולם מתבונן בהן וגם אכפת לו !" – מגלה להפתעתה שאינה יחידה בעולם, וכי מותר ואפשר להיות שונה מבלי להכות את הזולת עד כדי איבוד הכרה:

חשבתי לעצמי, גם זאת מיומנות: להתחבב על אנשים. להסתדר איתם ולכבד אותם. 'המכוערת' יכולה ללמוד ממנה. אין ספק, היה ל'מכוערת' מה ללמוד. והרבה

מאט הרואה עצמו כשחקן קבוצתי ועוטה באופן תמידי את "חיוך הבחור-הנחמד של ילד שמנת" על מנת לשאת חן, לומד מידה של איפוק ובוחר קבוצת התייחסות חדשה בה יוכל "להשתמש בשכל שלו ולא להשתולל כמו אידיוט".

היופי ביחסים הנרקמים בין אורסולה לבין מאט טמון בקירוב ההדרגתי בין הפכים-לכאורה היוצרים מרחב של קשב הדדי וקיום משותף. אוטס יוצרת חיבור, המנוגד לציפיות המגדר המקובלות, בו דווקא האישה ניחנת בתושייה ויכולת, ומחלצת את הגבר מתסבוכות שונות.

מאבקם של אורסולה ומאט מלא עוצמה, כאב ויופי אך משולל כוחניות. במקום להאבק על הבכורה, לומדים אורסולה ומאט לשתף פעולה במלחמה כנגד עוולות חברתיות, להניח לפגיעות ועלבונות העבר ולחלוק את הנאות ההווה: "'פה-גדול' ו'המכוערת' הלוחמים האמיצים !".

פה-גדול והמכוערת. ג'ויס קרול אוטס. תרגמה מאנגלית: יעל ענבר. ספריית מעריב. 235 עמ'.

המשפחה היא שדה בו הטירוף גדל כמו עשבים שוטים 13 באפריל 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
2 comments

כל חייה ניסתה אלן להבין את החלום החוזר הטורד את מנוחתה: אימה מחליקה איתה מתחת לפני הנהר, והיא כמעט טובעת. אחרי חיים של מאבק בעוני והתמודדות עם אב שתיין ואלים ואם מנוכרת קשת יום, אחרי שילדיה בגרו ושני בעליה כבר נפטרו, אלן יוצאת לברר את תעלומת חלום הטביעה. היה או לא היה?

הספר סובב סביב שאלות של זיכרון וזהות. כמו סיפור בלשי מצטברים הרמזים אודות זיכרון הטבילה/טביעה בנהר, עד אשר אחיה של אלן מספר לה את גירסתו לסיפור. או אז, ניצבת אלן בפני השאלה האם חובה עליה לבחור, האם יש סיפור זהות נכון אחד, או אולי כל הסיפורים וכל הזיכרונות יכולים להתקיים זה לצד זה.

my-drowning מציאות החיים של "הטביעה שלי" היא מציאות של תנאי קיום קשים ואכזריים בקהילה כפרית עניה. חיי מחסור הסובבים סביב העדר: ילדי המשפחה רעבים, לובשים בגדים שהתקבלו מצדקה ונעליים קטנות מכפי מידתם, הוריהם לכודים במאבק השרדות ואינם פנויים לטפל בהם.

גרימסלי מתאר תיאור ריאליסטי של עוני ומצוקה. חיי הילדים אינם חיים של שמחה, מציאות חייהם רחוקה מתיאורי המשפחה המאושרת המסתפקת במועט שמתארת לואיזה מיי אלקוט ב"נשים קטנות". רגעי העונג נדירים ומעטים.

אך, למרות הקושי, אלן מתגעגעת לילדותה ולאמה האהובה. את חוויית ההעדר היא ממלאה בדימיון ובמישור קיום מאגי: אלן זוכרת את אחותה הקטנה שמתה בהעדר טיפול רפואי. האחות מלווה אותה. היא "רואה" אותה גדלה. מישור המציאות המאגית מעלה שאלה בנוגע למהימנותה של אלן כמספרת, ולמהימנות גירסת העבר אותה היא מספרת. לחילופין, המימד המאגי הוא מימד של מציאות מקבילה, מנחמת ומכילה כמו מי הנהר שיש בהם מוות ופחד, אך גם זרימה אין-סופית.

הספר כתוב בגוף ראשון, והוא שילוב קטעי נרטיב בזמן הווה ובזמן עבר: הנרטיב בזמן עבר מביא את זיכרונות הילדות של אלן הצעירה, הנרטיב בזמן הווה מאפשר לאלן הבוגרת להתבונן על חייה. אלן הצעירה מתארת את ילדותה ללא כחל וסרק, על העוני, האלימות, הקור והרעב שאיפיינו אותה. אלן הבוגרת רואה את הוריה כפי שהם: שורדים נוכח מציאות חיים חסרת רחמים. היא עצמה מצליחה לבנות חיים עצמאים ושונים, אך משהו בה כמה אל המציאות המאגית של ילדותה, מבלי לייפות את אכזריותה של מציאות החיים בהרי אפלצ'יה.

"אהבתה של אמא נשפכה על מדסון כמו מפל מים טהור ומנצנץ. גם אבא הציג את גאוותו בבנו החדש ונשא אותו על זרועו הכפופה בשרוול חולצת הפלנל כשלגם ויסקי או עישן סיגריה. אני לא זוכרת שאבא נגע בי אי פעם כדי להחזיק אותי. הוא היה עושה זאת רק כדי להכאיב לי. אמא עשתה ממני יצור שנברא רק כדי להביא דברים ולסחוב, יצור לא יעיל במיוחד, כי שלא כמו נורה, לא יכולתי לקחת ממנה את התינוק ולספק לו את צרכיו במקומה. ישבתי שקטה ורעבה בפינה, שמלתי הדקה תחובה בין ירכי, וגופו החיוור של מדסון מכוסה בשמיכתו ומאשים אותי בדרך שלא הצלחתי להבין"

מציאות החיים האכזרית בה נשים נועדו לעבודת שירות קשה, והגברים הם בעלי השליטה לא הופכת את אלן לאדם כועס או מתוסכל. כמעט באורח פלא היא מצליחה לראות ולתעד בסיפורה את האלימות, העדר האהבה, ההזנחה הרגשית והניצול המיני, ועדיין להפוך לאדם אוהב וחומל המצליחה לשאת את הכאב והאלימות, ועדיין ליצור חיים שונים משל עצמה.

"הטביעה שלי" הוא הראשון בטרילוגיה על חייו של דן קרל (בנה של אלן). שני הספרים הנוספים הם "ציפורי חורף", ו"נחמה ואושר". בטרילוגיה יש מימדים אוטוביוגרפיים מחייו של ג'ים גרימסלי שגדל גם הוא בדרום הכפרי והעני.

"עבור מי שגדל בדרום", אמר גרימסלי על ילדותו, "המשפחה היא שדה בו הטירוף גדל כמו עשבים שוטים".

ג'ים גרימסלי, הטביעה שלי. מאנגלית: לאה ששקו. הוצאת גוונים. 192 עמ'.

שתי שפתיים נושקות, שתי שפתיים דוברות 9 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, עיון.
Tags: , ,
add a comment

ב"ספקולום של האישה האחרת", עבודת הדוקטורט שלה בפילוסופיה, לוס איריגריי מנתחת ומבקרת את התיאוריה הפסיכואנליטית תוך התייחסות לפילוסופיה המערבית, אותה היא תופסת כשיח-על שהשפיע על תפיסת האישה והמיניות הנשית במודל הפרוידיאני. איריגריי מתחילה משאלתו של פרויד, "מהי אישה?", ובוחנת באופן ביקורתי את טיעוניו בנוגע לתעלומת הנשיות באמצעות מושג הספקולום. ספקולום הינו מכשיר גניקולוגי המשמש לבדיקת הנרתיק, ומַרְאָה המשקפת במהופך את העומד מולה. זהו מכשיר גברי הנועד לחדור את מסתרי האישה, אך גם משטח חלול המסוגל להאיר ולחקור את הנרתיק הנשי מכוח היותו דומה בצורתו למושא המחקר שלו.

הספקולום משמש את איריגריי כדימוי הממחיש את האופן בו השיח הפילוסופי המערבי מתבסס על הלוגיקה של הדומֶה. במסווה של דיון על ההוויה האנושית, מתבוננים הפילוסופים-הגברים באישה כפי שאדם מתבונן במראה. כנרקיס המתבונן בבואתו אין הם רואים את האישה, אלא רק את השתקפותם בלבד. כפועל יוצא, השיח הפילוסופי (ובעקבותיו גם פרויד בתיאוריה הפסיכואנליטית) אינו מסוגל לייצג את האישה כפי שהיא, אלא רק כניגוד לגבר. האישה בתרבות המערבית מסמנת העדר, נוכחות משוללת ייצוג ומשמעות בזכות עצמה. איריגריי מציעה את נקודת המבט של "האישה האחרת", אישה הדוברת מחוץ לשפה הגברית הממוקדת בפאלוס, ומתוך עמדתה החיצונית מערערת את יסודות החשיבה הפאטריארכלית.

"מין זה שאינו אחד" הינו קובץ מסות בו מפתחת איריגריי את הרעיונות שהציגה ב"ספקולום של האישה האחרת". מאז פרסומו בשנת 1977 הפך קובץ זה לטקסט יסוד בלימודי ההגות הפמיניסטית, ובתיאוריית ההבדל הבין-מיני המציבה את ההבדל בין נשיות לגבריות במרכז ביקורת התרבות והחברה המערבית. במבחר בהוצאת רסלינג תורגמו ארבע מסות: "מין זה שאינו אחד", "כך עושים כולם", "'מכניקת' הנוזלים", ו"כששפתותינו מדברות זו לזו".

luce-Irigaray איריגאריי מבקרת את האופן בו המיניות הנשית מוגדרת על ידי קני מידה גבריים. תפיסת האישה כנרתיק פאסיבי, המקבל אל תוכו את הפין הגברי האקטיבי, הגדרת הפין כמושא קנאתה של האישה, וההתיחסות לאיבר המין הנשי כאיבר חסר ומנוון, מותירה את האישה בעמדה של תלות בגבר, ומנתקת בינה לבין התענגותה. איריגריי טוענת כי ההתענגות הנשית אינה תלויה בדבר. איבר המין הנשי, המכיל שתי שפתיים, מצוי במגע תמידי. האישה "נוגעת מ-עצמה וב-עצמה ללא כל צורך במתווך, בטרם ניתן להבחין בין אקטיביות לפסיביות." בתוכה האישה היא ריבוי, שניוּת ללא חלוקה. דימוי השפתיים, שניים שהם ריבוי, משמש את איריגאריי לצורך ביקורתה על הלוגיקה של הדומֶה.

המחשבה המערבית מציבה במרכזה את הגבר, הסובייקט הרציונלי, כקנה מידה לפיו נשפטות התופעות. ההגיון הלינארי יוצר היררכיה בינארית בה ה'אחר' (הגופני, הכאוטי), נשפט כשלילי וכמסוכן ומזוהה עם האישה. איריגאריי מטילה ספק בתקפותה של ההיררכיה המבוססת על ניגודים, וטוענת כי החוויה הנשית, כפי שבאה לידי ביטוי בגוף הנשי, הינה חוויה של קירבה הכוללת את האחר אך אינה מנכסת אותו, חוויה של אחדים, הדדיות שאינה אחדות אחת.

הצבת האישה כסובייקט בעל קיום עצמאי (ולא רק כניגוד לגבר) מחייבת יצירת שפה שתעניק משמעות ונוכחות למי שנתפסת בשיח האנדרוצנטרי כ'אחר'. בשפה זו האישה אינה עוד מראה אילמת, אובייקט לסובייקט הגברי, אלא דוברת המדברת מתוך הגוף הנשי. לצורך בריאתה של שפה נשית רב-משמעית הקושרת בין גוף-חומר לבין מחשבה-רוח יוצרת איריגאריי כתיבה אסוציאטיבית הנתונה לשינוי מתמיד.

איריגריי כותבת מתוך המקום של ה'אחר', ולכן מחקה את מה שנתפס כנשי בסדר הפאלוצנטרי. כתיבתה חושנית, כאוטית, חסרת גבולות ונזילה, כתיבה התופסת את הקורא בהפתעה, מעוררת מחשבה, וחושפת את אשליית האחדות (המבוססת על דחיקת השונה/המנוגד לשוליים) המצויה בבסיס המחשבה המערבית.

מין זה שאינו אחד [מבחר], לוס איריגריי. תרגום מצרפתית: דניאלה ליבר. הוצאת רסלינג. 93 עמ'.

שאלות הן כמו קליפות אגוז 19 בינואר 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

ארתור רוצה להיות נושא כלים, ואז אביר. ארתור לא רוצה להיות מלומד, למרות שאביו מחשיב אותו לחרַש-המילים של המשפחה, ואוליבר, הכומר שמלמד אותו, טוען כי ראשו הרֵה רעיונות. ארתור אוהב את גרייס. הוא חולם להתארס איתה. ארתור בן שלוש-עשרה, מקום המעבר בין ילדות לבגרות, ויש לו יותר שאלות מתשובות. ארתור מקבל במתנה אבן זכוכית, המתחממת במהירות בין ידיו, ומראה לו סיפור שהוא מתאמץ להבין.

"ארתור: אבן הראיה" הוא הראשון מתוך שלושה ספרים המספרים את קורותיו של ארתור, בנו של סר ג'ון דה קולדיקוט, בעל אחוזה על גבול אנגליה וויילס. ארתור כותב יומן המתחיל בשלהי שנת 1199 ומספר, בנימה אישית מהורהרת, על חיי היומיום של נער בן-אצולה בתקופת ימי הביניים. סיפורו של ארתור, הנער, נשזר בסיפורו של ארתור, המלך האגדי שהיה ושיהיה, באמצעות "אבן ראיה": אבן זכוכית שחורה בה רואה ארתור הנער אירועים מחייו של המלך ארתור הצעיר.

Arthur The Seeing Stone הספר כתוב בשפה פשוטה אך מוקפדת, המשלבת מטאפורות ומצלולים עם אמירות פילוסופיות על ידיעה, יצירה, רצון, חובה, צדק חברתי ואהבה. עלילת הספר היא אפיזודית ובנויה ממאה פרקים קצרים, חלקם קטעים קצרצרים ופיוטיים הלוכדים רגעי התבוננות, הרהור או חלום בהקיץ, וחלקם קטעים ארוכים יותר המתארים התרחשויות מחייו של ארתור המלך הנקשרות בדרך של הקבלה או ניגוד לאירועים ומאורעות בחיי הנער המספר. מפגשיו של ארתור קולדיקוט עם חברים ומורי דרך, תחושותיו במהלך אירועים משפחתיים שמחים ועצובים, וחוויותיו כשהוא לוקח חלק במסורות קהילתיות וחגים דתיים, ממחישים את עושרם ומורכבותם של החיים בקהילה כפרית בימי הביניים.

"הפרקים הקצרים היו בשבילי דרך לשעשע את עצמי בכתיבה", סיפר קווין קרוסלי-הולנד בראיון, "הם מספקים רגעים של התבוננות והארה, קצת כמו באופרה, כאשר הגיבורה חדלה פתאום מעיסוקיה ומספרת לקהל שהיא אוהבת את הגיבור, או הגיבור מספר שהוא שונא את יריבו ומחפש סכין לרצוח אותו. אלה אינם דברים שמקדמים את העלילה, אבל הם מעניקים לה צבע… בתור משורר, המוסיקה שבכתיבה היא חלק מחיי. השקט הוא חלק מהמוסיקה. המלים שמרתקות אותי, ועל כן מרתקות גם את ארתור, שייכות לדברים העקרוניים בעולם".

ואכן, ארתור שרוצה מאוד להשתתף כאביר במסעות הצלב, מבלה את זמנו בתרגול כתיבה, לימודי תנ"ך ומשחקי מילים לא פחות משהוא מתאמן בהטלת כידון, קליעה למטרה וסייף. בספר הראשון, מסעו של ארתור הוא מסע פנימי של חיפוש עצמי, בו הוא מגלה שהידיעה טמונה ביכולת להקשיב ובאומץ לשאול, ועוד יותר מכך, בנחישותו של המחפש ובנכונותו להאמין ביכולתו לצמוח בכוחות עצמו אל תוך שליחותו.

"אני יודע שאיני יכול להמשיך לחקור את מרלין בנוגע לאבן הראייה שלי. אני יודע שעלי להבין את הדברים בכוחות עצמי. ראשי מלא שאלות…כשהאיש בברדס אמר, 'אין איש ואין דבר שיעמדו בדרכה של תשוקה עזה', אני חושב שהוא התכוון לכך שמה שקורה בחיינו תלוי במידת נחישותנו, ועד כמה אנו מאמינים בעצמנו".

עבור ארתור הקריאה והכתיבה אינן רק אמצעים לרכישת ידע ומעמד (ארתור הוא היחיד במשפחתו הקורא וכותב באופן שוטף), אלא מיומנות המאפשרת לו לפרש ולעצב את המציאות סביבו. תהפוכות גורלו של המלך ארתור הצעיר, גורמות לארתור המתבונן באבן לבחון ולהשוות את ההתרחשויות בחייו-הוא לאור העלילה האגדית הנפרשת לפניו, ולהפוך מפוכח בנוגע ליכולתו, ונטול פחד נוכח המציאות חסרת הוודאות בה הוא חי.

"ארתור שבאבן אינו אני. אנחנו נראים ומדברים איש כרעהו. אבל הוא יכול לעשות קסמים ואני לא…גם סר אקטור וקיי אינם זהים לגמרי לאבי ולסרל [אחי]. אולי הם חיים כאן בקולדיקוט, אבל הם גם ביקרו בחצרו של המלך הזקן אותר, שעליו איש לא שמע, שאולי לא היה קיים מעולם. ועכשיו שלושתנו עומדים לרכוב ללונדון…אבל במציאות אני פצוע ואיני יכול לרכוב אפילו עד ונלוק".

האופן בו ארתור מתייחס לשאלותיו מייצג את תהליך הבשלות והשינוי שהוא חווה במהלך העלילה. בתחילת הסיפור שאלותיו של ארתור הן "כמו קליפות אגוז, כשהאגוז עדיין בתוכן", מערת אוצרות שמשפט הקסמים הפותח אותה עדיין נסתר מעיניו. בשלב זה ארתור מייחל לתשובות, "הלוואי שהיה לי כובע כמו של [ג'ק שהרג את הענק]. ברגע שחבש את הכובע, הוא ידע את כל התשובות". לקראת סיומו של הספר ארתור מתכנס אל תוך עצמו, "חרישי ומרוכז כמו אגוז", כבר לא מחפש תשובות אלא מוצא אותן, אחת לאחת, בתוך עצמו.

ארתור: אבן הראיה. קווין קרוסלי-הולנד. תרגם: בועז וייס. ספריית מעריב. 348 עמ'.

הדברים הם מה שהם אפילו בעולם הלא ודאי הזה 29 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , ,
1 comment so far

שידוך הולם מספר את סיפורן של ארבע משפחות: משפ' מארה, משפ' צ'טרג'י, משפ' קאפור (משפחות הינדיות),

ומשפ' קאהן (משפחה מוסלמית). עלילת הסיפור מתרחשת בהודו, בתקופה שלאחר קבלת העצמאות, לפני הבחירות בשנת 1952. העלילה נעה בין ברהמפור, עיר דימיונית על גדת הגנגס, לבין כלכותה, דלהי וקנפור. הספר פורש בפני הקורא יריעה היסטורית רחבה, תוך התייחסות לסוגיות פוליטיות וחברתיות: הקשרים בין הינדים לבין מוסלמים, והיחסים הפיאודלים בין בני הקסטות הנמוכות לבני הקסטות הגבוהות.

הדמות המרכזית, שגם מניעה את העלילה, היא גברת רופה מארה, שמחפשת שידוך לבתה לאטה. היא רגשנית, נוטה לדרמטיות, שמרנית ונאמנה למשפחתה: "גב' רופה מארה היתה מאלה המאמינים באמונה שלמה, גם אם בלתי מנוסחת, בעליונותה של האמת הסובייקטיבית על האובייקטיבית".

למרות הצהרותיה כי לא תתאהב, ולא תתחתן – "הה, אהבה, איזה נושא משעמם… אני לא אתאהב לעולם" – מוצאת עצמה לאטה מחוזרת על ידי שלושה גברים צעירים, השונים זה מזה בתכלית: כאביר הרומנטי והמסעיר, אמיט האגוצנטרי והפיוטי, והארש הארצי והמעשי.

במקום להטריד עצמה בסוגיית נישואיה, מעדיפה לאטה את הקריאה, כמקום מפלט מהמציאות המעיקה:

[לאטה לא ידעה] מה בדיוק מסב לה הנאה במשפטים הללו… אך היו בהם כובד, ניחומים, הכרח … המילים היו מלאות ביטחון ולפיכך נסכו ביטחון: הדברים הם מה שהם אפילו בעולם הלא ודאי הזה, ומשם היא יכולה להתקדם הלאה … עתה חייכה לעצמה, לא מודעת לסובב אותה … למרות דעתה על האהבה עצמה, אהבה לאטה שירי אהבה

את כאביר (המוסלמי) היא פוגשת בחנות ספרים, ומתאהבת בו בניגוד לכל היגיון או כוונה. אהבתם הצעירה נתקלת במהרה בחומות המוסכמות החברתיות. בהשראת אביו המתמטיקאי מסביר כאביר ללאטה כי "משוואה [מתמטית] היא אותה משוואה אם כותבים אותה בדיו אדום או ירוק", ובכך מנמק כי אין חשיבות לעובדת היותו מוסלמי, והיותה של לאטה הינדית. לאטה, לעומתו, תמהה האם אהבתו אליה, או שמא חוסר מודעות חברתית, מעוורות את עיניו מלראות את הקשיים והמכשלות הצפויים לשניהם במידה וינשאו: "האם הוא מסרב בכוונה לראות את הקשיים? האם הוא באמת מאמין שזה לא משנה?" גב' רופה מארה, החרדה לגורל בתה, בוטה הרבה יותר:

דעותיה הקדומות של גברת רופה מארה נגד מוסלמים לא היו גרועות משל רוב הנשים ההינדיות מן הקאסטות הגבוהות בגילה ומן הרקע שלה… אפילו נישואים להינדי לא-קטרי היו גרועים למדי. אך זה היה בל יתואר. התרועעות עם מוסלמים בחוגים חברתיים היא דבר אחד, ודבר אחר לחלוטין הוא להעלות על הדעת זיהום הדם והקרבתה של בתה

בסופו של דבר, גם כאביר מכיר במציאות המורכבת: “אין לנו שום סיכוי אם נברח… אנחנו לא יכולים להחליט כל דבר בעצמנו… [אנחנו צריכים לחכות לפחות שנתיים] קודם אני צריך לגמור את התואר. אחר כך אני מתכונן להתקבל לקיימבריג' – או אולי להבחן לשירות החוץ ההודי”

בתגובה, לאטה המאוכזבת מוותרת בכעס על הקשר ביניהם ועל האהבה: "שוב אינה רוצה לראותו לעולם… היא חשה אומללה ומושפלת. נפשה קצה באמה, בכאביר ובתסבוכות החיים". בהמשך, תתאושש ותבחר בשידוך מקובל יותר מבחינה חברתית.

suitable boy HEB בחירתה של לאטה בבן-זוג שמקובל על אימה, וכפועל יוצא, בזוגיות שאין בה תשוקה ולהט, אך יש בה הבטחה ליציבות, עומדת בניגוד למוסכמה הרומנטית של הליכה אחרי הלב. יחד עם זאת, הספר, המשבץ את האישי (סיפור השידוך של לאטה) בתוך מרקם פוליטי-חברתי רחב, יוצר הקבלה בין להט המהומות הפוליטיות והדתיות בין מוסלמים לבין הינדים, לבין התשוקה העיוורת של האהבה, המוליכות שתיהן לחורבן והרס.

כל כותב מתבסס על דמויות אמיתיות מחייו

במקור התכוון ויקראם סת' לכתוב נובלה קצרה, אך בסופו של דבר הספר התרחב לפרוייקט שנמשך כעשר שנים. במהלך כתיבת הספר התגורר ויקרם סת' בבית הוריו בהודו. הוריו שימשו כמקור מידע בתחקיר שביצע על התקופה, וגם תמכו בו כלכלית במהלך ההתמסרות לכתיבה.

בראיונות על הספר, אמר סת' כי הוא מבסס את כתיבתו על דמויות מחייו. דמותו של הארש מבוססת אביו, ששימש כמנהל בחברת נעליים. דמויותיהם של חלק מהאחים למשפחת צ'טרג'י מבוססים על אחיו. אולם, מוסיף סת', על מנת לשמור על זכות ההכחשה, רק הכלב קאדלס נקרא בשמו האמיתי, "כי הוא לא יכול לתבוע אותי".

הפער בין הדמויות המציאותיות, ששימשו כהשראה, לבין הדמויות הנוצרות בספר, נובע גם מתהליך הכתיבה ומתכתיבי העלילה: "כל כותב מתבסס על דמויות אמיתיות מחייו, אבל אז, הדמויות נפגשות עם דמויות אחרות, אותן לעולם לא יפגשו במציאות, וכפועל יוצא מתחולל שינוי בלתי נמנע".

מסע מחרדה לחופש 8 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, סיפורי חיים, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , , , ,
3 comments

מסתבר שהעתיד כבר כאן. תלמידי בית ספר ביפן לומדים עם מורה-רובוט שמיועד להלהיב אותם לגבי לימודי טכנולוגיה וללמד שפות זרות. "אין לנו כוונה להחליף מורים בשר ודם", אומר הירושי קובייאשי, המפתח של המורה-הרובוט, "אנחנו משתמשים בטכנולוגיה מתקדמת כדי ללמד תלמידים על טכנולוגיה מתקדמת". אולם, באותו הראיון קובייאשי מספר גם על מחסור במורים באיזורי הכפר ובפיתרון האפשרי שיכול להציע מורה-רובוט.

בספר "המורה", פרנק מק'קורט מספר על שנות עבודתו כמורה בשר ודם בבתי הספר התיכוניים של ניו-יורק: "רק בנס נעשיתי מורה ונשארתי מורה", הוא מעיד על עצמו, "עלי לתת לעצמי ציון מעולה על ששרדתי שנים רבות כל כך בכיתות בניו יורק. מן הראוי היה שתוקדש מדליה מיוחדת לפליטים ששרדו לאחר ילדות אומללה ונעשו מורים, ואני ראוי להיות הראשון בתור למדליה זו ולכל אותות ההצטיינות שמתווספים אליה בזכות אומללויות שנובעות ממנה".

כשהוא מנסה להסביר כיצד בכל זאת הצליח לעבוד שנים כה רבות כמורה הוא מסביר: "נחישות. היא אינה תכונה זוהרת כמו שאפתנות, כישרון, אינטלקט וקסם אישי, אך היא זו שסייעה בידי לעבור את הימים ואת הלילות".

מק'קורט לימד ספרות אנגלית בבתי ספר מקצועיים. הוא מתאר עצמו עומד מול כיתות של בני נוער שלספרות, לכאורה, אין כל קשר לחייהם, ומספר סיפורים על חייו. תחילה הוא מספר סיפורים כדרך הישרדות במצבים שהתוכנית להכשרת מורים מעולם לא הכינה אותו אליהם, בהמשך הופכים הסיפורים לגשר של חמלה שעוזר לו לדלג מעל הפערים בין תיאוריות חינוכיות לבין העמידה בפועל בכיתה ורכישת אמונם של תלמידיו:

"במקום ללמד, סיפרתי סיפורים. כל דבר, העיקר שיישבו בשקט במקומותיהם. הם חשבו שאני מלמד. אני חשבתי שאני מלמד. אני למדתי. וקראת לעצמך מורה? לא קראתי לעצמי שום דבר. הייתי יותר ממורה. ופחות."

"אני לא מאורגן, לא מאומן ולא מוכן לדברים האלו. אין לזה קשר להוראה. מה לזה ולספרות, לדקדוק, לכתיבה. מתי אהיה חזק מספיק להיכנס לכיתה, לראות שהם מקשיבים לי ולהתחיל ללמד? בבית הספר הזה מתנהלים שיעורים שקטים ושקדניים והמורים שולטים במצב. בקפטריה אומרת לי מורה מבוגרת, כן, זה לוקח לפחות חמש שנים"

Teacher McCourt במשך שלושים שנה מק'קורט מחפש את דרכו כמורה, ובשום שלב הדרך לא הופכת בטוחה או וודאית: "למדתי באמצעות ניסוי וטעייה ושילמתי את המחיר. הייתי מוכרח למצוא בעצמי את דרכי להיות אדם ומורה, ונאבקתי עליה שלושים שנה בניו יורק, בכיתות ומחוצה להן."

מק'קורט מודה לעיתים שאינו יודע, מכוון את חיצי ההומור כלפי עצמו באותה מידה שהוא מכוון אותם כלפי מערכת החינוך, הורי התלמידים, והתלמידים עצמם, ולא מהסס להפנות את השאלות בחזרה אל התלמידים: "תגיד, מר מקוקורט, עבדת פעם בעבודה אמיתית, לא ללמד, עבודה אמיתית?" שואלים אותו תלמידיו, והוא עונה ברצינות מלאה: "אתם רציניים? וללמד מה זה? תסתכלו על הכיתה הזאת ותשאלו את עצמכם את אם הייתם רוצים לבוא הנה כל יום ולעמוד כאן מולכם, ללמד קשה יותר מלעבוד ברציפים ובמחסנים."

החיפוש שלו אחרי דרכו כמורה אינו רק מקצועי, אלא מתהווה לכדי חיפוש של זהות עצמית, תחושת שייכות ודרך חיים. עם הזמן הסיפורים הופכים לשיטת הלימוד והחינוך, במשמעותו הרחבה, הופך לדרך אל החופש: "מהו בכלל חינוך? מה אנחנו עושים בבית הספר הזה? אתם יכולים לומר שאתם משתדלים לסיים את הלימודים כדי שתוכלו ללכת לאוניברסיטה ולהכין את עצמכם לקריירה. אבל, חבריי התלמידים, זה לא הכל. גם אני הייתי צריך לשאול את עצמי מה אני עושה בכיתה הזאת. ופיתחתי לעצמי נוסחה. בצד הימני של הלוח אני כותב באות דפוס גדולה ח, מצד שמאל אני כותב באות דפוס גדולה עוד ח ואני מותח קו מימין לשמאל, מחרדה עד חופש. אני לא חושב שמישהו משיג חופש מלא, אבל יחד איתכם אני מנסה לדחוק את החרדה לפינה"

בבחירה בין מורה-רובוט לבין מורה בשר ודם עבורו החיים נפרטים לסיפורים והסיפורים הם דרך המלך לחירות, אני בוחרת בפרנק מק'קורט.

פרנק מק'קורט, המורה. הוצאת מטר 2007. תרגמה מאנגלית: עידית שורר.

למה בתולות קדושות מעונות צריכות להיות כל כך עקשניות? 1 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, סיפורי חיים, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
add a comment

אני בן שבע, שמונה, תשע, עוד מעט בן עשר ולאבא עדיין אין עבודה. הוא שותה את התה שלו בבוקר, חותם בלשכת העבודה, קורא עיתונים בספריית קארנגי, הולך לטיוליו הארוכים בכפר. אם הוא משיג עבודה… הוא מאבד אותה בשבוע השלישי. הוא מאבד אותה מפני שהוא הולך לפאבים ביום שישי השלישי של העבודה, שותה את כל המשכורת שלו ומפסיד חצי יום עבודה בשבת בבוקר.

אמא אומרת, למה הוא לא יכול להיות כמו שאר הגברים מסמטאות לימריק? … אמא אומרת לבריידי הנון שאבא לא יכול להיות כזה ולא יהיה כזה. היא אומרת שהוא אידיוט מחורבן כשהוא הולך לפאבים ושותה עם שאר הגברים בזמן שלילדים שלו בבית הבטן נדבקת לגב בגלל שאין להם ארוחה הגונה…

אמא אומרת לבריידי, אני לא יודעת מה אני אעשה. דמי האבטלה הם תשעה עשר שילינג ושישה פני לשבוע, דמי השכירות הם שישה וחצי, וזה משאיר לנו שלושה עשר שילינג להאכיל ולהלביש חמישה אנשים ולחמם אותם בחורף.

בריידי שואפת מה"וודביין" שלה, שותה תה ומכריזה שאלוהים טוב. אמא אומרת שהיא בטוחה שאלוהים טוב למישהו איפשהו אבל הוא לא נראה לאחרונה בסמטאות לימריק. בריידי צוחקת. הו, אנג'לה, את יכולה ללכת לגיהנום בגלל זה, ואמא אומרת, אני כבר שם, לא בריידי?

והן צוחקות ושותות את התה שלהן ומעשנות את ה"וודביין" שלהן ואומרות זו לזו שהסיגריה היא הנחמה היחידה שלהן.

מה שנכון.

פרנק מק'קורט מספר את סיפור חייו: ממפגש "רטט הברכיים" שקושר את חייהם של אימו ואביו למסכת טרגית של סבל ואובדן, ובהמשך חיי העוני והעליבות באירלנד כבנו של שתיין כרוני, לידתם ומותם של אחיו מתזונה לקויה ומחלות, דבקותו העזה בחיים, ולבסוף בריחתו מלימריק העלובה אל ההבטחה של חיי שפע נהדרים בארצות הברית.

יותר מסיפור חייו של הבן, זהו סיפור חייה של האם עימה יש למק'קורט יחסי אהבה שנאה. הוא מעריץ אותה ורואה בה קדושה מעונה בשל הדרך בה היא מקריבה את עצמה למען ילדיה, אך בו זמנית הוא מתבייש במעשים שעליה לעשות כדי קיים את משפחתה:

זהו יום אפור, הכנסיה אפורה והקהל הקטן של הנאספים ליד דלת בית הכומר גם הוא אפור. הם מחכים לבקש מזון שנשאר מהארוחה של הכומר. שם, במרכז הקהל הזה, במעיל האפור המזוהם שלה, עומדת אמי. זו אמי שלי, מקבצת נדבות. זה יותר גרוע מאשר דמי אבטלה… זו הבושה מהסוג הגרוע ביותר, כמעט כמו הקבצנים ברחובות המרימים את ילדיהם העלובים, תן לי פרוטה בשביל הילד המסכן, אדון, הילד המסכן, גברת.

אמי קבצנית עכשיו ואם מישהו מהסמטה או מבית הספר שלי יראה אותה, המשפחה שלה תהיה מושפלת לעולמים. החברים שלי ימציאו לי שמות חדשים ויציקו לי בחצר בית הספר ואני יודע מה הם יגידו, "פרנקי מק'קורט בן של קבצנית"… דלת בית הכומר נפתחת והאנשים נחפזים בידיים מושטות. אני שומע אותם, אח, אה, בשם האל, חמישה ילדים בבית. אני רואה את אמא שלי נדחפת פנימה. אני רואה את פיה המתהדק כשהיא חוטפת שקית ופונה מהדלת, ואני דוחף את העגלה במעלה הרחוב לפני שהיא תוכל לראות אותי.

מק'קורט מתאר את חיי העליבות של העניים בלימריק במבט הומוריסטי שמשלב בין פארסה לטרגדיה. גיבוריו אינם עשויים ללא חת, אלא נשלטים על ידי היצר, הרעב והתשוקה, נקרעים בין צרכיהם הקיומיים לבין כמיהתם אל הנשגב, ומשלמים במטבע קשה של בושה ואשמה.

angela-ashes-1 מאביו מקבל פרנק את הכישרון לספר סיפורים, ומטבל את סיפור חייו בסיפורי מעשיות איריים ובשירים עממיים. כמו אביו הוא נמלט מחיי העליבות של לימריק, משליך מעליו לרגע קט את משא החיים הכבד מנשוא, רק כדי לפגוש בו מחדש באמריקה (תקופת חיים אותה הוא מתאר בספרים "המורה" ו- "ככה זה")

שמו של הספר "האפר של אנג'לה" מרמז לאפר הנושר תמידית מסגריות הוודביין אותה מעשנת האם, סיגריות אותן מכנה האם "הנחמה היחידה." האח בבית המשפחה כבויה רוב הזמן ומלאה אפר משום שאין די כסף כדי לקנות חומרי בעירה, אבל האש המשפחתית בוערת בליבה של האם, שלמרות עליבותה מטפלת ודואגת לילדיה כמיטב יכולתה, שולחת אותם ללימודים ומאפשרת להם להציל את עצמם.

אהבת אם היא ברכה / לאן שלא תנדוד / שמור עליה, כי תתגעגע / כשהיא לא תהיה כאן עוד

והספר הוא געגוע לילדותו שהיתה ואיננה, שלמרות עוניה ועליבותה היתה בה תמימות ואהבה גדולה, ומצבה חיה לאם שבנה נשמט ממנה אך נושא אותה בליבו ובמילותיו.

פרנק מק'קורט, האפר של אנג'לה. מאנגלית: עידית פז. ספריית מעריב 1997.