jump to navigation

אני רוצה להיות חלק מהם בלי להרגיש שאני עובר עבירה : על גוף שני יחיד מאת סייד קשוע 18 במאי 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מקור.
Tags: , , , , ,
1 comment so far

*הרשימה כוללת ספוילרים

סיפוריהם של עורך דין ממזרח ירושלים, סטודנט מטירה, נער ישראלי משכונת בית הכרם ואמו, נקשרים יחד ליריעה של אהבה ובגידה, אמנות ונאמנות, ומצביעים על הסתירות והעמדות הפנים שבתוכן אנו חיים.

הספר מורכב משני צירי עלילה נפרדים-לכאורה, המשתלבים זה בזה בפרק האחרון בספר. סיפור המסגרת הוא סיפור מעין בלשי בו בעל קנאי מנסה לאתר את מאהבה של אשתו. אולם, ההפתעה האמיתית מצויה בסוף הסיפור, ובמובן מסויים הופכת אותו על ראשו.

Kashua הסיפור הראשון הוא סיפורו של עורך דין ערבי אשר מגלה פתק בכתב ידה של אשתו בספר “סונטת קרויצר” שרכש בחנות לספרים משומשים. פתק זה גורם לו לחשוד שאשתו בוגדת בו, ומניע מהלך עלילה בה הוא מבצע פעולות חקירה שונות בניסיון לגלות מיהו הגבר שהיה בעליהם הקודם של הספרים שרכש.

זהותו של עורך הדין חסר השם נסמכת בעיקר על מקצועו ועל מידת הראוותנות החיצונית של מעמדו: "מה חושבים עליו המקומיים? מה הם חושבים על ערבים אזרחים כמוהו? הם והמכוניות היקרות שלהם ואורח החיים הראוותני שלהם, לכאורה. הם שכמוהו אינם ילידי העיר אלא הגיעו אליה תחילה בגלל האוניברסיטה והשתקעו בה מסיבות כלכליות. בדרך כלל אלה בעלי המקצועות החופשיים מבין ערביי ישראל שנוטים להישאר בירושלים ולא לעשות את דרכם בחזרה לכפרים שבגליל ובמשולש. בדרך כלל הם עורכי דין, כמוהו, או רואי חשבון ורופאים. כמה מהם אנשי אקדמיה. רק הם יכולים להרשות לעצמם להישאר בעיר שיוקר המחיה בה, גם בשכונות הערביות, גבוה פי כמה מבכל יישוב אחר בגליל ובמשולש."

למרות שהוא רואה עצמו כאדם משכיל ומתקדם, כשהוא חושד שאשתו בגדה בו, חוטפת אותו קנאה עיוורת והוא מתמלא במחשבות ארסיות, זדוניות: כיצד יפנה לבית הדין השרעי, ולא האזרחי, ויגרש את אשתו בבושת פנים בחזרה לבית הוריה בחוסר כל, כמו בסרטים המצריים שהיא אוהבת לראות, כיצד יכה אותה ויזרוק אותה אל הרחוב, כיצד ימצא אשה אחרת, מסורתית יותר, בלי שאיפות, ויינשא לה. חוסר הביטחון בנוגע לנאמנותה של אשתו קורע את מסיכת המעמד המקצועי והחברתי, וחושף תהום של חוסר ביטחון שהודפת אותו אל עולם האיסורים האיסלאמי, שבו מוכנים ומזומנים לו פתרונות מיידיים לשאלות מסובכות.

סטראוטיפ הערבי הכוחני והקנאי מתערער מעצם העובדה שהספר “סונטת קרויצר”, אותו ספר שהחל את מחול השדים בחייו של עורך הדין, נסוב גם הוא סביב קנאתו של גבר לאשתו, קנאה המסתיימת ברצח. משמע, הקנאה היא רגש אוניברסלי, והסטראוטיפים הינם הבניה חברתית ותו לא.

הסיפור השני מביא את סיפור חייו של סטודנט ערבי צעיר, אשר עובד כמטפל בשרותו של צעיר משותק, יונתן שמו, אשר אינו יכול לדבר. גם אמיר מתקשה למצוא את מקומו ואת זהותו בעולם ומרגיש שאינו שייך לחברה הערבית וגם לא לחברה היהודית.

כשאמיר היה בן שנה, אמו התאלמנה, ונאלצה לברוח מטירה לג'לג'וליה. משפחת אביה ציפתה שתתחתן עם אחי בעלה, אבל היא מרדה בכל המנהגים וסירבה. ג'לג'וליה לעומת טירה נחשבת למקום נחות, "שהמשטרה זרקה שמה את כל הזבל, ילדי נקמות-דם ומשתפי-פעולה," ואמיר גדל בשולי החברה הערבית.

במהלך הזמן בו הוא מטפל ביונתן, אמיר רוקם קשר רגשי עם אמו של יונתן, ואט אט לובש את זהותו של בנה. הוא נרשם ללימודי צילום בבצלאל תחת זהותו של יונתן, ועד מהרה עושה חיל בתחום. אמיר מוחק זהות אחת למען קיומה של זהות אחרת, והספר אינו מציע כל דרך ביניים: "אני רוצה להיות כמוהם, בלי מבחני נאמנות, בלי מבחני קבלה, בלי פחד ממבטים חשדניים. היום אני רוצה להיות חלק מהם בלי להרגיש שאני עובר עבירה."

כמו בטוריו העיתונאיים של סייד קשוע, הספר מספק חוויית קריאה קולחת, ומבט מעט מגוחך, מעט כואב על חיי יהודים וערבים במדינת ישראל. למרות שהספר מציג ביקורת על חוסר יכולתנו לראות את עצמנו ואת זולתנו מעבר למסיכות של "יהודים" ו"ערבים", אמירה זו אינה מפותחת מעבר לאיזור הנוחות של הקורא, ויש בכך החמצה.

ביום בו יקראו לנתניהו בוגד נדע שמשהו השתנה 15 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מקור.
Tags: , , , , , ,
1 comment so far

מאז ומתמיד עניינה אותי בגידה, מספר לנו עמוס עוז בהרצאה על הספר "הבשורה על פי יהודה". בפעם הראשונה בה קראו לי בוגד הייתי נער צעיר. באינתיפדה המקורית שהיתה פה בארץ, האינתיפדה שלנו היהודים נגד הבריטים, הייתי זורק אבנים וצועק "British go home". זה בערך אוצר המילים שהיה לי באנגלית. ואז עשיתי טעות שתעניק לי את הכינוי בוגד בפעם הראשונה. דיברתי עם קצין בריטי. הוא ידע עברית תנ"כית כי הגיע מבית נוצרי דתי, והציע שאלמד אותו עברית מדוברת, והוא ילמד אותי אנגלית. אחרי תקופה בה נפגשנו כתבו על קיר הבית שלי "עמוס בוגד שפל", ואני שאלתי את עצמי, למה כתבו שפל? וכי יש בוגד שאינו שפל?

מי נקרא בוגד? הנביא ירמיהו כשדיבר נגד המרד בבבל; אברהם לינקולן כשפעל לשיחרור העבדים; וינסטון צ'רצ'יל כשפעל לפירוק האמפריה הבריטית; שארל דה גול כשהעניק עצמאות לאלג'יר; אנוואר סעדאת כשעשה שלום עם ישראל ושילם על כך בחייו; דוד בן גוריון כשהסכים לחלוקת הארץ המובטחת והכריז על הקמת מדינת ישראל; מנחם בגין כשהחזיר את סיני בתמורה לנייר; יצחק רבין ושמעון פרס כשחתמו על הסכם אוסלו; אפילו אריאל שרון זכה לכינוי בוגד כשפינה את גוש קטיף.

מה אנו למדים מכך? שבגידה מסמנת שינוי. האדם המשתנה לפני הסובבים אותו, מי שמסוגל לשינוי בשעה שסביבתו אינה בשלה עדיין לשינוי זה.

שלוש דמויות יש ב"הבשורה על פי יהודה" והן שונות זו מזו, ובתחילת היכרותן סולדות זו מזו. שמואל אש הוא מהפכן שתולה בחדרו פוסטרים של צ'ה גווארה ופידל קסטרו. גרשון ואלד מתעב את מתקני העולם, את המהפכנים ואת כל הדתות. "בכל דור ודור קמים עלינו מתקני העולם להושיענו, ואין מי שיצילנו מידם", אומר ואלד בשנינות אופיינית, ומכוון לכך שכוונותיהם הטובות של מתקני העולם בדרך כלל נשטפות בנהרות של דם. עתליה היא אשה פצועה, מלאת זעם על המין הגברי שהפך את העולם לבית מטבחיים. היא שואלת את שמואל אש בארסיות "למה אתה לא נהרגת?"

Amos Oz Avi Baleli במשך שלושה חודשים מצליחות שלושת הדמויות להתקרב זו לזו, ומתרחש בינן נס והן אוהבות זו את זו. בסיומו של הספר מסיר שמואל אש את הפוסטרים של המהפכנים מעל הקירות, עתליה מודה שמבין כל הגברים שחלפו בבית האבן את שמואל אש היא תזכור, וגרשון ואלד מאבד בן בפעם השניה.

שלוש דמויות יש ושלוש רוחות רפאים: מיכה, בנו של גרשון ואלד, שנרצח; שאלתיאל אברבנל, אביה של עתליה; ויהודה איש קריות.

שאלתיאל אברבנל התנגד להקמת המדינה. לא משום שחשב שליהודים אין זכות למדינה, אלא משום שתיעב את רעיון מדינת הלאום מיסודו. מדינת הלאום גורמת לאנשים לנהוג כחיות. צריך אלף שפות ואלף תרבויות, ויש למחות את רעיון מדינת הלאום מן העולם. שמואל אש עונה לו שבמקום בו אנשים נוהגים כחיות צריך כלובים בצורת מדינה. ומעבר לכך, כל זמן שבעולם הפגום הזה לכולם יש מדינת לאום, גם ליהודים מגיעה מדינה.

על פי שמואל אש, יהודה היה תלמידו הנאמן של ישו שרצה בגאולת העולם. יהודה טען שניסים בכפרים בגליל לא יקרבו את הגאולה. צריך צליבה פומבית שלאחריה תרד חי מהצלב, הוא אומר למורו ולרבו. יהודה רוצה משיח עכשיו. ישו לעומת זאת מפחד מהמוות, מבקש להסיר מעליו את עול השליחות. בסצנת הצליבה הנס לא מתרחש, המשיח לא קם לתחיה, וישו מת כשהוא ממלמל "אלי אלי למה עזבתני". יהודה המאוכזב תולה את עצמו, ושמואל אש אומר, כך מת הנוצרי האחרון. כמו יהודה גם שמואל אש מאבד את אמונתו והספר מסתיים בשאלה.

שאלתיאל אברבנל, אביה של עתליה, הוא מקבילו של ישו. כמו ישו גם הוא מאמין באהבה. גרשון ולד אומר שאהבה היא נדירה. אהבה היא מחצב נדיר. אהבה אינה מתוקה, אלא היא רגש קשה ואכזרי, שיש בו אנוכיות ושתלטנות. אף אדם אינו יכול לאהוב את כולם.

על הכתיבה

כשאני שומע רק קול אחד בראשי, אני כותב מאמר דיעה. כשאני שומע שני קולות, אני יודע שאני בהריון עם ספר חדש. את הספר הזה כתבתי במשך עשר שנים. בכל פעם עזבתי אותו כי הטחתי ראשי אל הקיר. בכל פעם החזירה אותי העקשנות אל הספר וצמצמתי וזיככתי את הכתיבה כדי להגיע לעיקר. "הבשורה על פי יהודה" מציג ארבע השקפות עולם מנומקות. ארבע עמדות רגשיות שכל אחת מהן צודקת בדרכה. הקורא הטוב אינו הקורא שיבקש להכריע בשאלה מי צודק, אלא הקורא הסקרן שירצה ללכת בנעליה של כל דמות.

ובסיומה של ההרצאה של עמוס עוז, סיפר לנו אבי בללי על תהליך הכתיבה של השיר "אופניים וספר": לילה אחד יצאתי אחרי הופעה, קצת ספוג באלכוהול, ופגשתי באדם שישן בגן הציבורי. הוא אמר, פעם הייתי רופא עיניים מרומניה, פעם הייתי כמוך… ואותי תפסה הנזילות הזאת של החיים. האיש בא לארץ מרומניה, ופה מגלה שהוא צריך להאבק מחדש.

רק אמירה פוליטית אחת אני אומר פה, חייך עמוס עוז בשיחה שנסובה על בוגדים, ביום בו יקראו לביבי בוגד נדע שמשהו השתנה. והשיר של אבי בללי, אולי בלי להתכוון בכלל, דיבר על הבחירות הקרבות. אז כשאתם הולכים לבחור, חישבו על ההומלס שישן בגן הציבורי, והניחו לאיום האירני.

אבי בללי, אופניים וספר

עשה את הדבר הנכון, ולך לאבדון: על יצירותיו של יונתן פיין 25 בפברואר 2015

Posted by Keren Fite in ספרות מקור.
Tags: , , , , ,
add a comment

יונתן פיין הוא נכדו של המשורר אלכסנדר פן (1906-1972). בנה של המשוררת זרובבלה ששונקין (1929-2004), בתו הבכורה של אלכסנדר פן מנישואיו הראשונים לאיזבלה (בלה) דון.

בתחילת דרכו הספרותית פירסם סיפורים קצרים ב"עיתון 77" וב"מאזניים". בהמשך פירסם שלושה ספרים: מריו רץ רחוק : סיפורים (2001), והגדולה שבהן היא האהבה, או, המנולטינה של פטיצ'יקה : רומן (2003), ו-על שלושה גשרים (2005).

ספריו עוסקים בהוויה הישראלית על גווניה השונים, תוך התמקדות במלחמה כחוויה מכוננת בהבניית ובשבירת הזהות הגברית הישראלית.

"והגדולה שבהן היא האהבה" מרחיב את היריעה ובוחן את הזהות הישראלית הנשית והגברית, ומתבונן בעין ביקורתית בזהויות הנורמטיביות המקובלות. מלחמת לבנון עוברת כחוט השני בסיפוריו הקצרים ובספריו. המלחמה מוצגת מתוך פרספקטיבה טרגית-אירונית המראה את הגיבורים כמי שנלכדים בעל כורחם בסיטואציות בהן אין בחירה ברורה בין טוב לרע, אלא בין מנעד רחב של גווני אפור.

Fine Mario בכתיבתו של פיין ניכרת השפעה של ארנסט המינגווי, אליו מופיעות אלוזיות בחלק מהיצירות. שישה מתוך תשעת הסיפורים בקובץ "מריו רץ רחוק" עוסקים במלחמת לבנון, ומצביעים על הגיחוך ועל חוסר התוחלת שבמלחמה. גיבוריו של פיין מזכירים את גיבוריו של המינגווי בכך שמודל הגבריות הכוחנית עימו הם מגיעים אל ההוויה הצבאית, מוצא עצמו מובס שוב ושוב אל נוכח מציאות מלחמתית אכזרית בה הניסיון לעשות את הדבר הנכון מוביל לאבדון. בנוסף, בדומה ל"וזרח השמש" של המינגווי, פיין משווה בין מלחמת לבנון לבין מלחמת השוורים: ב"המטדור האבוד של אנחלס" חייל ישראלי שמאבד את שפיות דעתו במהלך המלחמה מציג מופע גרוטסקי של מלחמת שוורים נוכח החיילים הסורים הנדהמים; חלק משמעותי מהאירועים ב"והגדולה שבהן היא האהבה" מתרחשים בפמפלונה, זירת מלחמות השוורים המיתולוגית.

הגאולה האישית של הגברים נפגעי המלחמה מצויה במישור הבין-אישי: בחברות בין גברים ובנאמנותם של הלוחמים זה לזה, ובמרחב הזוגי בין גברים לבין נשים. מעבר לשימוש המטאפורי במלחמת השוורים, כתיבתו של פיין מושפעת גם מסגנון הכתיבה של סופרים דרום-אמריקאים. בכל יצירותיו, וביחוד בספר "על שלושה גשרים", הגחכת המלחמה מתבצעת באמצעות קטעי תיאורים קומיים הגובלים בהזייה המתכתבים עם ז'אנר הפנטסיה הריאליסטית.

הזהות הגברית הישראלית הנורמטיבית נבחנת גם מתוך פרספקטיבה היסטורית רחבה המעמתת בין דימוי "היהודי החדש" לבין "היהודי הגלותי", למשל בסיפור "המערבל", המתאר את ראשית ההתיישבות בעמק יזרעאל. הנורמה של הגבריות הכוחניות הנלחמת על חייה מתוך חרדה קיומית של "אין ברירה" נבחנת גם מתוך התבוננות מחדש בסיפורי שואה וגבורה, כדוגמת סיפור חייו של דוד גיטלין הנשזר באופן גורלי בסיפורי הדמויות המרכזיות ב"על שלושה גשרים".

ביצירותיו מצביע פיין בצורה ישירה על חוסר התוחלת שבמלחמה, ועל הסבל הנורא הנגרם כתוצאה מהחיים על החרב. מעבר לכך, התחושה העולה מחלק מיצירותיו של פיין היא כי השיחרור מהסבל אפשרי רק מתוך בריחה אל מחוזות גיאוגרפיים או היסטוריים אחרים. אולם, בשונה מהספרות הפוסט-מודרניסטית המפרקת את הנאראטיב הציוני, מיצירותיו של פיין עולה כי הביקורת והבריחה הן הקלות לרגע, ועל הגיבור לשוב ולחיות בתוך הכאן ועכשיו של ישראל, על המורכבות והכאב שקיום שכזה מחייב.

הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם 9 בפברואר 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מקור.
Tags: ,
add a comment

מופרכות ככל שיהיו, קונספירציות, כידוע, הן חומר נפלא ליצירות ספרותיות. תארו לעצמכם ראש ממשלה שעומד להסתבך בחקירה פלילית בעניין שחיתות שילטונית. במטרה להעלים את קופת השרצים שמטלטלת על גבו, הוגים יועציו רעיון של ספין תקשורתי מזהיר שיסיט את תשומת הלב הציבורית ממעללי השילטון: תוכנית ריאליטי לבחירת מלך ישראל.

חיים לזר, ראש ממשלת ישראל, מקבל הודעה באישון לילה שהיועץ המשפטי לממשלה עומד להעמיד אותו לדין באשמת לקיחת שוחד וקשירת קשר עם עבריינים. במטרה לאפשר לראש הממשלה לקבור את ההאשמות נגדו מבלי לפגוע בתדמיתו הציבורית ובסקרי דעת הקהל, הוגים יועציו ספין תקשורתי: תחרות ריאליטי בה 12 מתמודדים המיצגים את כל שסעיה ופלגיה של החברה הישראלית יתמודדו על התואר "מלך ישראל."

King of Israel בסיעור מוחות משותף של עורכי הדין ואנשי יחסי הציבור של ראש הממשלה מוגדרים יעדי התוכנית: "אנחנו צריכים להתחבר ליצרים הבסיסיים של הקהל… אנחנו צריכים לחזור לבסיס, בלי סובלימציות ובלי בלבולי מח… אולי נארגן קבוצות מכל המגזרים השסועים במדינה שילחמו אחת בשניה? … אנחנו צריכים בדיוק את זה אבל במסווה, כי אנחנו צריכים שבסופו של דבר התוכנית תאחד את העם."

לאחר שיבחר, ישמש מלך ישראל כמנהיג א-פוליטי, "לנשיא לא תהיה סיבה להעלב, הוא לא יתפוס לו את המקום. הנשיא הוא בדרך כלל איש זקן… המלך יהיה אדם צעיר, ואנחנו נדאג שיהיה לו כח תקשורתי אדיר… המלך יהיה סלבריטאי-על."

יש בספר גם נקודה גלילית: המועמדים לתואר מלך ישראל מופיעים כנציגי 12 שבטי ישראל. הנחלות של שבטי ישראל ממוקמות בגליל, ובכרמיאל מוקמת עיר אוהלים שמאכסנת את צוותי התקשורת, הטכנולוגיה והאבטחה של ההפקה אדירת המימדים. לפחות במובן הזה הצפון הוא על המפה.

את ההשראה לספר "מלך ישראל" קיבל נתן קימל במהלך שיחה משפחתית: "ישבנו בבית של אחותי התלוננו שאף אחד לא עושה דבר, וצריך מנהיג חזק שלא יהיה רגיש ללחצים. ואז מתחיל הישרדות, וכולם עוזבים את הדיון ונדבקים לטלביזיה… זה די מדהים לראות עד כמה התקשורת שולטת בשיח הציבורי. סדרות הריאליטי הן הנושא העיקרי שהציבור מדבר עליו, לא על השלום, והמצב בשטחים… אנשים מדברים על אלירז המלך… בשלב מסויים כוחות פוליטיים לוקחים את הכוח הזה ומכוונים אותם למטרות שלהם, כדרך להשפיע על הקהל…"

שאול ארליך, הדמות שזוכה לעיקר האהדה מצד הקורא, והמועמד המוביל לתואר "מלך ישראל," הוא דמות החייל האידיאלי נוסח אליק שעלה מן הים. בהחלט יתכן שיפי הבלורית והתואר עודם מהלכים בקירבנו, אבל יש משהו לא אמין בדמות טהורה עד כדי כך שמצליחה להימלט מפגעי המציאות.

מבלי לקלקל את המתח הנבנה בספר, אסתפק בלומר שהסיום משאיר את הקורא בתוך איזור הנוחות שלו: התחרות עצמה מסתיימת בסקנדל, אבל העולם ממשיך כמנהגו, התככנים ממשיכים בתככיהם, התמימים ממשיכים בתמימותם. אין בספר קול צעקה או אמירה ברורה, ואפילו הביקורת היא לא ממש ביקורת.

הספר קולח וחביב לקריאה. ההתחלה המבטיחה מפתיעה, מעוררת מחשבה ומטרידה, אבל הספר כולו נשאר ברובד הבידורי ולא מעמיק מעבר לפתיחה, ולכן מהווה אתנחתא קומית יותר מאשר אתגר חשיבתי. המתח שנבנה מתמוסס אל מחוזות הבנאלי והסטראוטיפי ולא מתגבש לכדי אמירה משמעותית. הספר, שהמוטיבציה לכתיבתו היתה ביקורת על התקשורת ששולטת בשיח הציבורי, מוגש לקורא כמוצר צריכה קל לעיכול, וחבל.

ספר אחר, שגם עובד לסרט, מציג גירסה נושכת יותר לסיפור קונספירציה דומה. "לכשכש בכלב" מציג סיפור מעשה לפיו נשיא ארה"ב יוצא למלחמה באפגניסטן על מנת להסתיר את מעלליו המפוקפקים. כאן לא מסתפקים בסוף טוב הכל טוב, אלא מראים גם את צידה האפל של הפוליטיקה והספין התקשורתי.

מלך ישראל, מאת נתן קימל. הוצאת כנרת זמורה ביתן 2010.

לכשכש בכלב

קריאה שבלב (2): דו-קרב של דוד גרוסמן 25 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in Uncategorized, משהו לקרוא, ספרות ילדים, ספרות מקור, קריאה שבלב.
Tags: , , ,
add a comment

מיד אחרי בית ספר, תוך כדי ארוחת הצהרים, פתחנו את הרדיו והקשבנו לתוכנית "לאם ולילד." לאורך השנים, התוכנית שינתה את שמה ל"לבת ולבן ולכל המתעניין," ובהמשך ל"חתול בשק."  התגוררנו בדירה קטנה, והשולחן במטבח היה מרכז הבית. הסיפורים והאוכל התערבבו זה בזה, השלימו זה את זה, מזון לרוח ומזון לחומר. זו היתה שעה של שקט בה התארחו בביתנו אורחים דימיוניים שהביאו טעמים וריחות של עולמות קרובים ורחוקים.

du-krav בניגוד לכל היגיון, אני זוכרת חלק מהשירים שליוו את התסכיתים שאהבתי, והקריאה "אלפרד, לאימונים!" הפכה ברבות השנים לשם קוד ל"לכו לעשות שיעורי בית ותפסיקו להתווכח," אליה מתלווה התשובה הבלתי נמנעת "אבל שפיפון, אני לא רוצה!"  את הסיפור דו-קרב שמעתי כתסכית בהמשכים בתוכנית "חתול בשק". כחלק מהמסע בשבילי הזיכרון גיליתי כי לאחר סיום תשדירי הרדיו, הסיפור התפרסם כספר, וזהו ספרו הראשון של דוד גרוסמן.

כשגיליתי אותו בערימת ספרים נטושה, לקחתי אותו הביתה, וניסיתי להדביק את שלושת המוסקטרים הצעירים בהתלהבות.  דויד, הילד המספר, מתנדב בבית אבות ומתידד עם מר היינריך רוזנטל. כשדויד הסקרן שואל את רוזנטל על עברו, רוזנטל עונה: "מה שעשיתי – עשיתי… מה שחשוב יותר הוא מה אני עושה היום."

אבל העבר חזק יותר מכל הצהרה נחרצת על חשיבותו של ההווה. רוזנטל נושא את עברו, ארוז במזוודה, באשר ילך: "כאשר מעבירים צמח לעציץ חדש צריך להעביר איתו גם קצת אדמה מן העציץ הישן", הוא מסביר לדויד, "כאן במזודה הזאת נמצאת האדמה שלי".

במזוודה נושא רוזנטל את עיניה של אהובתו, אדית שטראוס. אדית היתה ציירת. לפני שעזבה את ישראל עם הקצין האנגלי עימו התחתנה היא מציירת שני ציורים אחרונים, עיניה ופיה, ומשאירה אותם לשני אהוביה, רוזנטל ורודי שוורץ. הסיפור נפתח כאשר שוורץ מאשים את רוזנטל כי גנב את פיה של אדית ומזמין אותו לדו-קרב כדי להגן על כבודו.

תהפוכות העלילה נפתרות כאשר דויד פוגש את אן, בתה של אדית. הבת היא זו שלקחה את הציור של אימה משוורץ מתוך ניסיון להכיר ולהבין את האם שנפטרה בדמי ימיה, ומתוך כוונה לממש את הצוואה שהשאירה האם לבת: "מכל התמונות שציירתי אלה היקרות ביותר לליבי… את חייבת להשיג אותן… אני רוצה שאת תכירי את פני".

 ילד שחי במציאות ובדימיון

בראיון בתוכנית "קריאת כיוון" גרוסמן מספר על הילד דוד: "דוד הוא ילד כזה שחי גם במציאות וגם בדימיון… אני חושב שהייתי ילד כזה שכל פעם שאמא הביאה מהמכולת דג, הייתי בטוח שיהיה בו יהלום בסוף… אתם מכירים את ההרגשה הזאת? שאיש שנמצא בסביבה, שהוא איש די אפור… פתאום יתגלה שהוא קונסטנטין הגולה מלך יוון שנמצא פה בינתיים במסתור… וגם הרגשה שהיתה לי, שיום אחד יכנס המנהל ויגיד דוד בוא הנה ובחוץ יחכה מישהו ויתן לי איזה כתב שליחות… ופתאום יתברר שכל הילדות הזאת שהיא משעממת… היא רק מסווה למשהו אחר, ואז הכל ישתנה."

לשאלה, "דו-קרב זה סיפור אמיתי?" גרוסמן עונה, "היית רוצה שיהיה סיפור אמיתי?" ואז מוסיף "יש שני אנשים בעולם, שהם הילדים שלי, ורק הם יודעים אם הסיפור אמיתי, והם נשבעו שהם לא מספרים… מה שאני יכול להגיד זה שאם רוצים שדבר כזה יוכל להיות, אז אפשר… אם את רוצה שהדמיון יוכל להשפיע על המציאות – זה מספיק."

דוד גרוסמן ודו-קרב בתוכנית "קריאת כיוון" 

הקטע מתוך דו-קרב והראיון עם גרוסמן מתחילים בדקה ה- 18. לפני כן מופיעים קטעים מתוך "ניסים ונפלאות" של לאה גולדברג, ומתוך "כדור הכסף" של רות אלמוג.

 

 

קריאה שבלב (1): קריאה ואהבה 18 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מקור, קריאה שבלב.
Tags: , , , , , ,
add a comment

אנחנו קוראים ספר. אנחנו אוהבים את הספר. אך מהי אהבה? אהבת אמת של קורא לספר? את הקורא הרע מגדיר עמוס עוז בסיפור על אהבה וחושך :

"הקורא הרע הוא מין מאהב-פסיכופת כזה שמתנפל וקורע את בגדי האשה שנפלה בידיו, וכשהיא כבר עירומה לגמרי הוא ממשיך ופושט את עורה, מסלק הצדה בקוצר רוח את בשרה, מפרק את השלד, ולבסוף – כשהוא כבר מגרם את עצמותיה בין שיניו הצהובות הגסות – רק אז הוא מגיע סוף סוף אל סיפוקו: זהו זה. עכשיו אני ממש ממש בפנים. הגעתי"

הקורא הטוב, לעומתו, חורש את השטח "בין הדמות בסיפור לבין האני שלך, החשאי, המסוכן והאומלל והמטורף והפלילי, זה היצור המבעית שאתה כולא אותו תמיד עמוק עמוק בתוך הצינוק הכי חשוך שלך, כדי ששום אדם לעולם לא ינחש חלילה את עצם קיומו… כך יוכלו הספרים לנחם אותך קצת על אסון סודותיך המחפירים: לא רק אתה, חביבי, אלא כולנו אולי קצת כמוך"

הקורא הרע הוא מי שקריאתו היא מעשה רכילות. הספר עצמו לא מעניין אותו, הוא רק אמצעי המשרת מטרה. המטרה היא ללקט עובדות אמיתיות או מדומיינות על חייו של הסופר. הקורא הטוב, לעומתו, מתהווה עם הספר, בתווך שבין הדמויות לבין עצמו. עוז מציג את הספר כמעין כומר מוודה החושף בפני הקורא את היצור המבעית המסתתר בתוך תוכו. אך עבור הקורא הטוב, הספר הוא מפתח לגילויו של האני-הכמוס, לראייה מחדש של עצמו, של עצמה. המרחב המדומיין שבין הקורא לבין הדמויות הוא כרטיס כניסה לעולם של חיים אפשריים, מפת הדרכים בהן לא הלכנו ואולי לעולם לא נלך.

Franz Eybl Girl reading 1850 ומהי אהבת הספר לקורא? אימו של עמוס עוז מסבירה לו כי אהבת הספר לקוראו היא אהבה שאינה תלויה בדבר, נאמנות לשמה:

"אמנם נכון שספרים עלולים להשתנות במשך השנים לא פחות מכפי שאנשים משתנים עם הזמן, אבל ההבדל הוא בכך שאנשים, כמעט כולם יעזבו אותך בסופו של דבר לנפשך כאשר יבוא יום שבו שוב לא יפיקו ממך שום תועלת או עונג או עניין או לפחות הרגשה טובה, ואילו הספרים לעולם לא ינטשו אותך. אתה אותם ודאי תעזוב לפעמים, ואחדים מהם אתה ודאי גם תעזוב לשנים רבות, או לתמיד. אך הם, הספרים, גם אם בגדת בהם, הם לעולם לא יפנו לך עורף: בדומייה שלמה ובענווה הם ימתינו לך על האצטבה. אפילו עשרות שנים ימתינו. לא יתלוננו. עד אשר לילה אחד, כשתהיה פתאום זקוק לאחד מהם, ולו גם בשלוש לפנות בוקר, ולו גם יהיה זה ספר שאתה הזנחת אותו וכמעט מחית מליבך במשך שנים על שנים, הוא לא יכזיב אותך כי אם ירד מן האצטבה ויבוא להיות עמך ברגע קשה. לא יתחשבן ולא ימציא תירוצים ולא ישאל את עצמו אם כדאי לו ואם מגיע לך ואם אתה עדיין מתאים לו, אלא יבוא מיד כאשר תבקש ממנו לבוא. לעולם לא יבגוד בך"

הספר לא יבגוד בך, אך הזיכרון יבגוד גם יבגוד. ובכך טמון הסיכוי והסיכון שבקריאה מחדש בספרים שאהבנו. כשאנו קוראים מחדש בספר אהוב, איננו מבקשים רק לפגוש את הדמויות האהובות שאנו זוכרים, אלא גם מחפשים את עצמנו, את אותו אני-של-עבר שהיה ואיננו עוד, המתהלך בדימיוננו בשבילי הספר. אלא שמפגש עם ספר הוא תמיד חדש, והמרחב המדומיין שבין הקורא לבין הדמויות נבנה ונוצר בכל רגע ורגע, בכל קריאה מחדש בספר אהוב.

זהו מסע אל ספרים שאהבתי. אתם מוזמנים להצטרף ולספר על הספרים האהובים שלכם, ועל המסעות שלכם בשבילי הזמן והזיכרון

אדריכל בונה ארמון ונעלם 6 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in כתיבה אוטוביוגרפית, משהו לקרוא, סיפורי חיים, ספרות מקור.
Tags: , , , ,
add a comment

אדריכל אחד, גדול האדריכלים, ציווהו הקיסר לבנות לו ארמון. מקץ עת ארוכה מאוד הודיע האדריכל כי נשלם מעשה הארמון. בא הקיסר לראותו. הכניסהו האדריכל לחדרו, פרש לפניו גליון נייר גדול והראהו ציור הארמון על הנייר.

השתומם הקיסר ורגז מאוד, ולאדריכל אמר: יען כי התלת בי אצווה מיד להתיז את ראשך. ניגש האדריכל אל הציור, פתח את שער הארמון, נכנס פנימה, ואת השער סגר מאחוריו. מאז לא נתגלה עוד ולא שב איש לראותו.

את האגדה הסינית הזאת מספר פנחס שדה בספרו "החיים כמשל". הספר שהתפרסם בשנת 1958 הפך ברבות השנים לספר מכונן עבור קוראים רבים שמצאו בו מענה להתחבטויות הנפש של גיל הנעורים, ולהתלבטויות הקיומיות בין חומר לבין רוח שמלוות כל אדם יוצר.

Life as Parable PSade "החיים כמשל" משתייך לסוגת רומן האמן (kunstlerroman), רומן המתאר את תהליך התהוותו ועיצובו של האמן, משנות ילדותו ועד שנות בגרותו. את מכאוביו וכאביו, את מהמורות חייו ואת התפתחותו למרות הכל ואף על פי מתוך התרסה או מתוך קבלה של נסיבות החיים. כתיבתו של שדה היא כתיבה אוטוביוגרפית הצמודה לסיפור חייו. בשנת 1985 פרסם שדה את "ספר האגסים הצהובים" שמהווה המשך אוטוביוגרפי ל"החיים כמשל".

ניתן לקרוא את אגדת האדריכל כמשל לאדם היוצר ולתקשורת בינו לבין סביבתו. האדם היוצר בורא עולם (ארמון), אולם איש אינו מסוגל להבין את יצירתו (המלך הרואה ציור על נייר) או לזהות את גדולתו. במובן זה האדם היוצר חי בתוך עולמות היצירה שהוא בורא ומחריב כרצונו (האדריכל שנכנס אל הארמון ובוחר שלא לחזור אל עולם היומיום).

פנחס שדה עצמו השווה בין האדם היוצר לבין יונה הנביא. לאדם נבחר הנושא בשורה לאנושות, אך שפתו אינה מובנית והוא נותר דחוי. בראיון משנת 1987 התוודה שדה על תחושת הבדידות והניכור בינו לבין סביבתו:

"אני חי בתחושה שאני בלתי מובן לגמרי, שכאילו בשנתי העבירו אותי לסין וכולם מדברים סינית, ואני כותב עברית… אני מרגיש כאילו אני הקורא היחידי של עצמי, ולא משנה הסטטיסטיקה של מספר הקוראים או המהדורות".

עבור שדה הכתיבה בכלל, וכתיבת שירה בפרט, אינה ייעוד בפני עצמו, אלא אמצעי לנגיעה בנשגב, ברוחני. בהקשר זה משמשים הכתיבה והסבל הקיומי מתנות כואבות הקוראות לאדם להתעורר ולהשתחרר מכבלי החומר והיומיום ולגעת בנצח וברוח: "חשוב להבין שהניסיון הבא על חיינו כביכול מן החוץ, אינו מקרי, אינו נטול כוונה וחולף, אלא הוא מהותי ומתמיד. הניסיון הוא המשל אשר השירה מוצאת את הנמשל שבו. הוא אשר בונה את האדם כיחיד, הוא אשר הופך את חיי האדם ממקרה למיתוס, מאפשרות להתגשמות; הניסיון צפון בכל; כל מה שאתה רואה בעולם – כך אמר רבי נחמן מברסלב – הכל הוא בשביל הבחירה והניסיון".

קצרצרים: מקבץ המלצות קריאה (1) 25 באוגוסט 2013

Posted by Keren Fite in מקבץ המלצות קריאה, משהו לקרוא, ספרות מקור, ספרות מתורגמת, קצרצרים.
Tags: , , , , , , , , ,
add a comment

חופשת הקיץ כמעט מסתיימת, וכבר לפנינו חופשות חגי תשרי. מקבצת כאן המלצות קריאה לתקופות של חופשות וחגים. המקבץ הראשון הוא לקט ספרים קלילים שכל כולם אהבה.

גוף שני יחיד מאת סייד קשוע

Kashua "אני רוצה להיות כמוהם, בלי מבחני נאמנות, בלי מבחני קבלה, בלי פחד ממבטים חשדניים. היום אני רוצה להיות חלק מהם בלי להרגיש שאני עובר עבירה"

סיפוריהם של עורך דין ממזרח ירושלים, סטודנט מטירה, נער ישראלי משכונת בית הכרם ואמו, נקשרים יחד ליריעה של אהבה ובגידה, אמנות ונאמנות, ומצביעים על הסתירות והעמדות הפנים שבתוכן אנו חיים.

כמו בטוריו העיתונאיים של סייד קשוע, הספר מספק חוויית קריאה קולחת, ומבט מעט מגוחך, מעט כואב על חיי יהודים וערבים במדינת ישראל. למרות שהספר מציג ביקורת על חוסר יכולתנו לראות את עצמנו ואת זולתנו מעבר למסיכות של "יהודים" ו"ערבים", אמירה זו אינה מפותחת מעבר לאיזור הנוחות של הקורא.

סיפור המסגרת הוא סיפור מעין בלשי בו בעל קנאי מנסה לאתר את מאהבה של אשתו. אולם, ההפתעה האמיתית מצויה בסוף הסיפור, ובמובן מסויים הופכת אותו על ראשו.

החיוך האטרוסקי מאת חוזה לואיס סמפדרו

"הוא לא מסוגל לחשוב על הרגע הזה, ועוד פחות מכך להביע אותו במילים, אבל הוא מסוגל לחוות אותו במלואו, לחוות את היעדר החיץ בין גוף לגוף, את עסקת החליפין המסתורית הזו שבה הנצר שבזרועותיו ממלא אותו בכוחות חדשים, והוא מצדו יוצק בו ביטחון של גזע זקן המושרש היטב באדמה הנצחית."

איכר זקן וחולה, המתגורר בכפר קטן בדרום איטליה, נאלץ לעבור לביתם הבורגני של בנו וכלתו במילאנו לצורך השגחה רפואית. הוא מתעב את החיים בעיר הצפונית המנוכרת, אבל מוצא בה שתי אהבות המעניקות לימיו האחרונים משמעות חדשה לגמרי.

ולו שתי נשים מאת חווה עציוני-הלוי

"אולי קראתם על תולדות חיינו במגילת ספר. אבל מה שכתוב שם, על היותי עקרה ועל תפילתי לבן שנענתה, הוא רק אפס קצהו של מה שאירע. היו תשוקות חבויות ומעשים שהתרחשו בסתר, ועל אלה אספר לכם בספרי זה ללא רתיעה. אספר על האורַח הנקלה שבו ביישה אותי צרתי פנינה, אך גם על האשמה הכבדה שרבצה עליי בשל מה שעוללתי לה. אספר על הדרך שבה כיפרתי על עווני, דרך קלוקלת שגם בשלה חשתי אשמה"

מה שמופיע בתנ"ך כסיפור המקדים לסיפור הולדתו של שמואל הנביא, הופך בספר זה למרכז. זהו סיפורן של חנה ופנינה, שתי נשותיו של אלקנה. הספר כתוב בשני קולות, קולן של שתי הנשים, מציג את תשוקותיהן, אך לא מחדש הרבה מעבר לסיפור המקראי.

אנו קוראים לסירוגין על חנה, האשה האהובה, המבכה את עקרותה ומבטיחה להקדיש את בנה הבכור לאלוהים; ועל פנינה, האשה מרובת הבנים החשה דחויה, המוצאת את אושרה בשדות זרים.

אמנות ההקשבה לפעימות הלב מאת יאן פיליפ סנדקר

"האם את מאמינה באהבה? … אני מדבר על האהבה ההופכת את העיוורים לרואים. על האהבה החזקה יותר מהפחד. אני מדבר על האהבה המפיחה היגיון בחיים, שאינה מצייתת לחוקי הניוון, שגורמת לנו לגדול ואינה מכירה גבולות. אני מדבר על ניצחון האדם על האנוכיות ועל המוות"

מכתב אהבה של אביה הנעדר אל אשה לא מוכרת שולח את יוליה לבורמה, למסע גילוי אודות עברו של אביה. האב נולד בכפר קטן ועלוב, ננטש על ידי הוריו והתעוור, אך פיתח יכולת הקשבה נדירה ומצא אהבה יוצאת דופן.

הספר מתאר אהבה שכל כולה התמסרות לזולת, ללא כאב, חרטה או מורכבות. האהבה היא גאולה הממתיקה את המציאות האכזרית של נכות, נטישה ואובדן. הספר מציג גירסה דמויית אגדה של מושג האהבה הבודהיסטי (למשך תקופה קצרה אביה של יוליה חי חיי נזיר). קריאה קרירה מתקתקה וקלילה כמו גלידה.

הכוח לחיות את היום בלי יותר מדי שריטות מהאתמול 1 באפריל 2013

Posted by Keren Fite in הסטוריה בראי הספרות, משהו לקרוא, ספרות מקור.
Tags: , , , , ,
add a comment

ב- 1 באפריל 1939 הסתיימה מלחמת האזרחים הספרדית בנצחון כוחות הלאומנים בראשותו של פראנקו. המלחמה שהחלה ב 17 ביולי 1936 גבתה את חייהם של כמיליון אנשים, והותירה את החברה הספרדית פצועה ומדממת.

ב"האשה שאהבה סיפורים," מספר רון ברקאי את סיפורה של מלחמת האזרחים הספרדית מנקודת מבטו של היסטוריון ששפיות דעתו מוטלת בספק.

אהרון ליטבק, הוא היסטוריון של מלחמת האזרחים הספרדית. אביו התנדב להלחם לצד המחנה האנטי-פשיסטי, ומעולם לא התאושש מן ההפסד. את ביתו הפך האב למקדש מעט לזכר המלחמה, ולבנו קרא "פאסיונריו" על שמה של דולורס איבארורי, הלוחמת המהפכנית שהנהיגה את הכוחות האנטי-פאשיסטיים, וכונתה בפי הלוחמים "לה פאסיונריה".

משמעות השם פאסיונריו הוא תשוקה גדולה וגם ייסורים עצומים. במקרה של ליטבק השם מרמז על תאוות ההיסטוריון לפרטי-פרטים, ולייסוריו של אדם שנגזר עליו להכיר את מושאי מחקרו מרחוק, דרך תמונות ומסמכים, ללא יכולת לחוות את האירועים בזמן שהתהוו או לתקן את מה שהוא חווה כעוול היסטורי.

פאסיונריו מאופיין כאנטי-גיבור. אנו פוגשים אותו לראשונה בבית חולים לחולי נפש הנקרא בשם האירוני "נפש בריאה". כמספר בגוף ראשון המתאר ללא בושה את חולשותיו הפיזיות והמנטליות, חושף את האובססיה שלו לפרטיו של סיפור היסטורי מסויים, ומשלב הומור דק עם תיאורי אכזריות אנושית, פאסיונריו זוכה כמעט באופן מיידי באהדת קוראיו.

חולשתו של פאסיונריו מוצגת מצד אחד כנובעת מחוסר יכולתו להניח למציאות להיות מה שהיא, ומצד שני מביאה את הקורא לבקר את חוליי האנושות והחברות הפגומות שהיא יוצרת. מלחמת האזרחים הספרדית, שהפכה את בני העם שוחר החיים ל"להקה של צבועים שוטים" שנעצו שיניהם זה בגרונו של זה במשך שלוש שנים, מציגה את ריקותם של העקרונות בשמם מקריבים אנשים את חייהם ואת חיי זולתם.

בית החולים הפסיכיאטרי, האמור לרפא את החוסים בו מעינויי הנפש, מתגלה כמוסד כוחני כדוגמת "קן הקוקיה" הכופה על המטופלים הגדרת שפיות צרה תוך שימוש בטיפולים חודרניים הגובלים באלימות.

הקו הדק המבדיל בין שפיות לטירוף, תאווה לחיים ותאווה לרצח בא לידי ביטוי בדמותו של הפסיכיאטר ששפיותו, כמו שפיותם של מטופליו, מוטלת בספק, ובדמותו של פאסיונריו שמחקרו ההיסטורי מוטל בספק בשל היותו מוטה מלכתחילה לטובת צד אחד.

ההיסטוריון ורופא הנפש מוצגים שניהם כעבדים לזמן. ענוגה כרמלי, הציירת המאושפזת ביחד עם פאסיונריו, מאבחנת בדייקנות אירונית את ד"ר הורוביץ: "הרופא! אני לא יודעת אם כבר היית אצלו…הוא מטורף יותר מכל המשוגעים במחלקה הזאת. השיגעון שלו…אני לא יודעת מה זה בדיוק, אבל ברור שזה קשור לשעונים…כולם פה יודעים את זה ובגלל זה אנחנו קוראים לו השען. יש לו במשרד חמישה שעונים וכמעט כל הזמן הוא מביט בהם כמו מהופנט…".

פאסיונריו עצמו מצביע על החוקים המלאכותיים המבדילים בין שפיות לטירוף: "הנהלת בית החולים קבעה שלזמן אין משמעות בעיני המאושפזים. מה זה משנה, שעות, ימים, שנים, מה לנו ולכל אלה…הפקיד במשרד הקבלה חייך בחביבות ולקח ממני את השעון של אבי…הרופאים, לעומת זאת, זכאים להחזיק כמה שעונים שמתחשק להם".

עלילת הספר בנויה כסיפור פיקרסקי המציג רצף של אפיזודות שאינן נקשרות לנאראטיב-על, אלא מציגות את סיפורם של אנשים הנלכדים בנהר שוצף של אירועים. יש בליטבק ההיסטוריון הד לדמותו הטרגית-קומית של הפיקרו. כמו הפיקרו הקלאסי הוא מופקר ונהנתן, וכמו דון קישוט הוא אידיאליסט חסר פשרות המנסה לרפא את ההווה מפצעי העבר.

כהיסטוריון מבצע ליטבק חטא בל יעבור, וגונב שני מכתבים מארכיון מלחמת האזרחים, מתוך מטרה למסור אותם ליעדם באיחור של חמישים שנה כמעשה של חסד כלפי המתים. במעשה זה מורד ליטבק כנגד הנאראטיב ההיסטורי של מנצחים ומנוצחים, ושל אמת חובקת-כל המנוסחת במחקרים אקדמיים, ומבקש, כפי שמבחין ידידו ניקולאסין, לעשות ניסים: להעיר את המתים ולחבר אותם אל החיים. פאסיונריו מתגונן על ידי הטענה "מה שמעניין אותי בהיסטוריה זה האנשים עצמם, אנשים בשר ודם, איך הם חיו, מה הם הרגישו, איך הם מתו".

מסעו ההזוי של פאסיונריו, מסע אחד מיני רבים, נועד לתקן את העבר ובמובן מסויים לספר אותו מחדש, אולם, למגינת ליבו, הוא מגלה שגיבורי הסיפור עצמם מסרבים לשתף פעולה עם חלומותיו האידיאליסטים, ובכך הופכים אותם להזיות.

capa-loyalist-soldier-death

קלאודיה, אהובתו של חייל צבא הרפובליקה המת עימו מבקש פאסיונריו לעשות חסד אחרון, מצהירה בפני ליטבק "חסד אפשר לעשות רק עם אנשים חיים", ואילו זרטוסטרה, חברו הספק-מדומיין ספק-מציאותי מזהיר אותו "לא צריך להיות מלומד גדול בשביל לדעת שדווקא השיכחה מצילה אותנו…יבורכו האלים שמעניקים לנו את הכוח לחיות את היום בלי יותר מדי שריטות מהאתמול".

במקביל למסע ההזוי השואף לשנות את העבר, מספר פאסיונריו את סיפורו של ההווה החושני. תאוות החיים באה לידי ביטוי בתיאורי האוכל, היין והנשים הספרדיות החוברים כולם לכדי מעשה אהבה אירוטי, נקי מאידיאולוגיות וחף מיומרות היסטוריות. התקוממות המשוגעים אותה חולם פאסיונריו חורגת מנאראטיב האימה של מלחמת האזרחים.

במקום לממש את חלום הנקמה בו יחברו את אנשי הצוות הפסיכיאטרי למכשיר ההלם החשמלי "ונפעיל אותו בפול ווליום עד שיצא להם עשן מהאוזניים", בוחרים פגועי הנפש לנעול את אנשי הצוות בחדריהם ולהתמסר למעשה אהבים ולמשתה אוכל ויין המסתיים בציור קיר הומוריסטי המתאר את המטפלים והמטופלים כדמויות בקרקס.

המעמד הקומי פורץ את הגדר המבחינה בין הזיה למציאות, בין בריא לחולה, צודק וטועה, וחוגג את החיים עצמם – פרועים, חושניים ומשוחררים מהצורך בסיפור מכונן אחד. הסוף הכפול מותיר בידי הקורא את הבחירה בין סיפור מסודר אך הזוי לבין סיפורים כאוטיים שהם החיים.

האישה שאהבה סיפורים. רון ברקאי. הוצאת חרגול. 254 עמ'.

פורסם בגירסה שונה במוסף הארץ ספרים 28.3.2004

התמונה: Robert Capa, Death of a Loyalist Soldier, 1936

אשת חיל היא נסיכה כלואה 10 במרץ 2013

Posted by Keren Fite in יום האישה, משהו לקרוא, ספרות מקור.
Tags: , , , , , , , , ,
1 comment so far

"את חייבת לקרוא את הספר הזה," אמרה לי החברה שהשאילה לי את "אשת חיל" של ליהיא לפיד, "הוא תופס את כל הרגעים הקשים שאף אחת לא מדברת עליהן," היא הוסיפה, "ממש מצאתי את עצמי בתוך מה שהיא כותבת".

לפיד כותבת על אשה המחליטה להפוך לאם, ומתארת את תהליך ההתפקחות הקשה והכואב שהחלטה זו מביאה. הכתיבה בגוף ראשון, המזכירה מאוד את סגנון הכתיבה של לפיד בטור הקבוע שלה בעיתון, יוצרת את הרושם שמדובר בסיפור אוטוביוגרפי. אלא שבפועל, לפיד מצליחה להמנע מהסגרת פרטים אישיים יתר על המידה על המשפחה הידועה אליה היא משתייכת, ומתאמצת לספר סיפור אוניברסלי שיחשוף את השקר הגדול של האמהות המאושרת.

בתוך סיפורה של "אני" המספרת את הסיפור, משולב סיפורה של "הנסיכה", שהיא חברתה של אני-המספרת, ובו זמנית דוגמה למודל הפנטזיה המושלמת של נישואים ואמהות, מודל שמתנפץ לנגד עינינו תוך כדי קריאה. הקטעים ממכתבי הקוראות הנאמנות של טורה השבועי של לפיד, קוראות המספרות לה עד כמה היא נוגעת בחייהן ועד כמה היא מספרת את האמת שאיש אינו מעז להוציא אל האור, רק מחזקים את המגמה להפוך את הספר לסיפורה של כל-אשה.

מה שמעורר תמיהה ב"אשת חיל" אינו האופן המשועשע בו לפיד מתארת את תהליך התדרדרותה של אשה רווקה מאנדיווידואל עצמאי בעל יכולת מקצועית וחברתית, ליצור חסר רצון עצמי המקריבה את כל כולה למען ילדיה ובעלה: "היא מעולם לא חשבה שתהיה אשת איש ואמא במשרה מלאה, הרי לא בשביל זה היא למדה, היא מסוגלת להרבה יותר". סגנון כתיבה הומוריסטי שמסתיר כעס וכאב מאפיין נשים הכותבות על קשיי האמהות.

מה שמעורר תמיהה ואכזבה היא העובדה שלפיד כועסת בעיקר על עצמה, על כך שהקריבה לשווא, על כך שהזניחה את עצמה ואת בן זוגה, ויותר מכך על כך שלא הגשימה את האגדה: "הקרבתי בלי לשאול אם משהו צריך את כל ההקרבה הזאת בכלל. ונתתי בלי שבדקתי אם משהו אכפת לו בכלל מכל הנתינה הזאת. כי היה לי ברור שאני יודעת מה כולם צריכים. כי החלטתי שאני יודעת מה צריך לתת, ומה הילדים שלי צריכים, ומה הבעל שלי צריך… נאבקתי להספיק ולעשות ולתת את כולי, בלי שמישהו ביקש, בלי שהעזתי לבקש עזרה, בלי להתפנק, בלי להעמיד את עצמי בראש סדר העדיפויות, וקיוויתי והאמנתי שיום אחד זה יקרה. שיום יבוא וכולם יבינו, וכולם ירכינו ראש בהערצה".

לרגע היא לא עוצרת את המרוץ המטורף אל היעד הנכסף של אושר ועושר, ועוד יותר מכך היא לא מעלה בדעתה אפשרות שאולי יש סיפור אחר, ולא רק סיפור אחד אלא הרבה סיפורים, ואיתם דרכים שונות ומגוונות להיות מאושרת. באגדה של ליהיא לפיד יש רק דרך אחת להיות מאושרת, והדרך הזאת מתגשמת על ידי מימושו של פוטנציאל אישי ערטילאי, בשילוב הגשמה מלאה של אגדת הנסיך על הסוס הלבן.

גם אחרי שלפיד מגיעה לתובנה ש"זה אדיוטי לבזבז את החיים האלה, את הסיבוב היחיד שלי בלונה פארק המוטרף הזה של החיים, בלדאוג שהדברים יהיו כמו שצריך. כי אין כמו שצריך," עדיין היא מחוייבת "לא להכנע למשחק הזה… היא תילחם בגבולות הסיפור, היא תשנה את הסוף. כי היא האמינה באושר ועושר גם אחרי סוף הסיפור." ובסופו של דבר "אושר ועושר" אינו מגולם בילדים, או בהצלחה מקצועית. "אושר ועושר" בא לידי ביטוי בהחזרת "הנסיך" הביתה, לא כאבא, אלא כבן-זוג אוהב, כמו שהיה לפני פרוץ הילדים אל חייהם: "הזמנתי אותו לצאת לא כמו זוג ותיק שסוחב שקים של מידע על הגב, שיודע הכל אחד על השני, אלא כמו איש ואישה שרוצים להכיר אחד את השני… למזלי הגדול הוא הסכים לצאת איתי לדייט".

sally mann immediate family-2

ובמובן זה "אשת חיל" אינו מחדש דבר. תילי תילים של מילים נשפכו על הדרישות הסותרות של בית ושל קריירה, על העובדה שלמרות שנדמה שהמהפיכה הפמיניסטית הסתיימה ואפשר כבר להפסיק לשרוף חזיות, עדיין יש פערים בלתי ניתנים לגישור בין "הפוטנציאל" לבין מימושו של אותו פוטנציאל במציאות.

הקושי עם "אשת חיל" אינו בנושא עליו בחרה לפיד לכתוב. הרי תילי תילים של מילים נשפכו על אהבה, ועדיין יש ספרים נפלאים הנכתבים בנושא. האכזבה נובעת מכך שלא רק שליהיא לפיד לא מביאה בשורה חדשה לנושא ישן, ושבדרך כתיבתה אין עומק ומשמעות מעבר למה שכבר ידוע, אלא שמסקנתו של הספר שמרנית להחריד.

כמו הנסיכה באגדות, לפיד מגדירה את עצמה כאדם שלם רק אם היא חלק מזוג, רק אם היא נחשקת ונאהבת על ידי גבר. בכך היא מנציחה את חוקי האגדה הבלתי-מציאותיים ולא משנה דבר. הנסיכה אולי למדה לכתוב ספרים ולכעוס על קשיי חייה, אבל נותרה כלואה בארמון.

התמונה: מתוך הספר "משפחה מיידית" (1990) של סאלי מאן. מאן מצלמת את ילדיה ברגעים שונים המשקפים את פניה השונות של הילדות. הילדים מצולמים בעירום (מה שגרם סקנדל בזמן פירסום הספר והצגת התמונות בתערוכות), לעיתים רגועים, מחייכים, מלאכיים, לעיתים פצועים, כועסים או בוכים. מאן אינה מהססת להציג את יחסיה המורכבים עם ילדיה באמצעות הריחוק שמאפשרת עדשת המצלמה. חלק מהתמונות מבויימות ומהוות מעין "תמונה חיה" המשקפת אידיאלים של אימהות ושל ילדות ופרשנויות מחייכות או נושכות של אידיאלים אלו.