jump to navigation

עוצמת ההחלטה הנחושה: קרבט והטחנה המכושפת 18 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , ,
add a comment

היה זה בימים שבין ראש השנה לחג שלושת המלכים. קרבט, אז נער בן ארבע עשרה, חבר אל שני קבצנים צעירים. יחדיו החליטו להתחפש לשלושת המלכים, וזאת אף על פי שהוד מעלת רוממותו, הנסיך הבוחר מסקסוניה, הטיל עונשים כבדים על קבצנות ועל שוטטות בארצותיו המהוללות.

איכרים רבים שחטו חזיר לכבוד ראש השנה והעניקו למלכים הכבודים מן המזרח שפע של נקניקים וקותלי חזיר. במקומות אחרים קיבלו תפוחים, אגוזים ושזיפים מיובשים, ולפעמים גם עוגת דבש ורקיקי שומן אווז, עוגיות כמנון וכוכביות קינמון. "השנה התחילה מצויין! הלוואי שתמשיך כך עד ראש השנה הבא!" אמר לובוש בערבו של היום השלישי. אז הנהנו שני המלכים האחרים ונאנחו בכובד ראש: "מצדנו – הלוואי!"

Krabatקרבט חולם חלום משונה בו הוא שומע קול המצווה עליו לבוא לטחנת הקמח שליד שואצקולם. לא תצטער על כך! מבטיח הקול. האיכרים, אותם הוא שואל על הטחנה, מספרים על טחנה על גדות המים השחורים בה מתרוצצים שדים ורוחות.

קרבט מתלבט, אך ממשיך בדרכו. כשהוא מגיע אל הטחנה האפלה, שואל אותו האדון האם ירצה להיות לו לשוליה, ללמוד לטחון חיטה “וגם את כל השאר”. קרבט לוחץ את יד האדון ומצטרף אל פועלי התחנה. בימים, העבודה בתחנה קשה ותובענית, ובלילות לומדים הפועלים את רזי הכישוף. תחילה קרבט מרוצה ממצבו: "האוכל כאן טוב, והוא מוגש בשפע, יש לי גג מעל לראשי, ובקומי משנתי בבוקר, אני יודע שמובטחת לי המיטה ללילה, מיטה חמה, יבשה ורכה למדי. מיטה בלי פשפשים ובלי פרעושים. איזה קבצן יכול לחלום על יותר מזה!"

בקיץ, כשמזג האויר מתחמם, קרבט מתרשל בעבודתו. כשהאדון מכה אותו, הוא מנסה לברוח ומגלה שאין דרך לברוח מהטחנה. ההסכם שעשה כובל אותו לאדון, ולכאורה אין דרך חזרה.

קרבט הוא דמות בסיפורי העם הסורבים. המיעוט הסורבי, חי באיזור שנחלק בין גרמניה (סקסוניה) ופולין. מבחינה אתנית הם קרובים לצ'כים ולפולנים. השפה הסורבית מוכרת כשפת מיעוט בגרמניה, ורוב הסורבים דוברים גם גרמנית. בספר של אוטפריד פרויסלר דמותו של קרבט עברה שינוי, מדמות של מכשף רשע, לדמות של גיבור עממי המצליח למלט עצמו ממלכודת.

סגנון הכתיבה של פרויסלר מאופק וגותי. האוירה בספר אפלה. חיי הקסם אינם משעשעים או מלאי הרפתקאות, אלא הם חיים של עבודה קשה ומפרכת, תרגול ושינון מתמיד וצייתנות לאדון. קרבט תמה מדוע הפועלים בטירה טורחים לעבוד כשיש בידם להשתמש בכשפים, ולומד שלעבודה יש ערך בפני עצמה:

קרבט השתומם, "אינני מבין," קרא, "למה לנו לעבוד בכלל אם כל מה שאנו נאלצים לבצע במו ידינו אפשר להשיג בעזרת כשפים?"

"אמנם כן," אמר טונדה, "אבל חשוב רק באיזה מהירות יצאו לך חיים כאלה מהאף! בלי עבודה – לא תחזיק מעמד לאורך ימים, אלא אם כן יש לך חשק להשתגע".

הספר מציג את אנשי העמל, האיכרים והפועלים, כחסרי ענין בפוליטיקה, כאנשים המבקשים לחיות את חייהם מעונה לעונה, מיום ליום. לעומתם, בעלי הממון והשררה עוסקים במאבקי כח, רדיפת בצע ומלחמות. אדון  הטחנה מנצל את  תאוות הבצע האנושית לתוכניותיו האפלות. סיפורו של קרבט מתרחש על רקע המלחמה הצפונית הגדולה, מלחמה שהתרחשה בין 1700 ועד 1721 בין רוסיה הצארית לבין שוודיה. בקואליציית המלחמה השתתפה גם סקסוניה. קרבט, שמצטרף לאדון הטחנה האפלה כשהוא נפגש עם שועי הארץ ואדוניה, פגישה בה מחליטים להמשיך במלחמה, לומד "כמה רבה העוצמה שיכולה האומנות השחורה להקנות… בכוחה להעניק שליטה אפילו על נסיכים ומלכים".

פלוגת חיילים, המגיעים לטחנה האפלה כדי לגייס את הפועלים, זוכים לארוחה מכושפת וללעג מפי טונדה, מנהיג הפועלים בטירה האפלה. טונדה אינו בוחל במילים כשהוא מחווה את דעתו על תהילת חיי הצבא המובטחת לאיכר הפשוט: "טיפשים ומטומטמים… אלה מסוגלים להיות מרוצים מאוד מחיי הצבא כל עוד לא קטלו אותם. אבל אנחנו, החברים שלי ואני, עשויים מחומר אחר: אנחנו מצפצפים על כל הפטפטת הנפוחה של כבודו ועל הוד מלכותו הנסיך הבוחר גם יחד".

פרויסלר מספר את סיפור חינוכו ובגרותו של קרבט מנער לגבר צעיר. זהו נרטיב גברי בו לא קיימת דמות אישה משמעותית. הנערה בה מתאהב קרבט מאופיינת באופי סבלני כמו-מלאכי, ותפקידה היחיד הוא לגאול את קרבט משיעבודו לאדון. בליל פסחא שומע קרבט את קולה ומתאהב בה, ואהבה זו נוטעת בו את הכח והנחישות לעזוב את הטירה האפלה. יופיו של הסיפור אינו בקסם ובכשף, אלא בריאליזם האפל שלו. קרבט הגיע לטירה כקבצן חסר בית. כשהוא עוזב את הטירה הוא מוותר במודע על הידע האפל, ובוחר, בהחלטה אמיצה ונחושה, בחייו הפגיעים של בן-אנוש.

פה גדול והמכוערת הלוחמים האמיצים! 6 ביולי 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
add a comment

היתה זו שעת אחר צהריים של יום חמישי, יום רגיל בחודש ינואר, כאשר באו לקחת את מאט דונהי. שני גברים בחליפות כהות, חולצות לבנות ועניבות תואמות, באו לעצור את דונהי בחשד שאיים לפוצץ את בית הספר, "כמו קולומביין ! יחי קולומביין !!"

סרטו של מייקל מור "באולינג לקולומביין" הפך את הטבח בתיכון קולומביין בקולורדו, בו נרצחו 12 תלמידים, לידוע שבמקרי האלימות בבתי הספר בארה"ב. לא במקרה בוחרת ג'ויס קרול אוטס לאזכר דווקא את מקרה הירי הזה.

מה שנתפס תחילה כמקרה ירי נוסף בו מחסלים תלמידים את עמיתיהם השנואים לספסל הלימודים, התגלה עד מהרה כתכנון קר ושקול של פיגוע המוני. אריק האריס ודילן קלבורד, שני תלמידים בתיכון קולומביין, תכננו לפוצץ את הקפיטריה של בית הספר בזמן ארוחת הצהריים. לאחר הפיצוץ תכננו לירות בניצולים, במתקהלים סקרנים ובכוחות ההצלה שיגיעו לזירת הפיצוץ. רק כישוריהם הלקויים בהכנת פצצות מנעו אסון גדול יותר מזה שהתרחש בפועל בבית הספר.

כאשר נוכחו לדעת שהפיצוץ שתכננו לא מתרחש (הפצצות שהטמינו בקפיטריה לא התפוצצו כתוצאה מפגם טכני), ירו האריס וקלבורד בכל מי שנקרה על דרכם ולבסוף התאבדו. בפרסומים השונים לאחר הטבח הוגדר קלבורד כ"דיכאוני בעל נטיות אובדניות", והאריס כ"פסיכופת רצחני". השאלה החוזרת בכל התחקירים היא: כיצד לא השכלנו למנוע את המקרה הזה, כיצד לא קראנו את הכתובת שעל הקיר?

לאור מקרי הירי הרבים בבתי ספר בארצות הברית, ולנוכח האיזכור הישיר של קולומביין, מובנת, לכאורה, החלטתו של מנהל בית הספר להזמין משטרה ולהשהות את מאט דונהי מהלימודים עד לסיומה של החקירה בענין:

נוכח גל האלימות ששטף את ארצות-הברית בשנים האחרונות, ונוכח חרדתם של ההורים לביטחונם של ילדיהם, האמנתי כי עלי לטפל בנושא בזהירות רבה… כמנהל תיכון רוקי ריבר היה עלי לשקול את טובת הרבים ואת בטיחותם… מול זכויות הפרט

אלא שג'ויס קרול אוטס מתעניינת דווקא בזכויות הפרט הנרמסות בשם זכותו של הציבור לביטחון. אוטס בוחנת את גבולותיה של החשדנות בשם ביטחון הכלל, מציבה סימני שאלה בפני מידת סבירותה, ובודקת את הכוח ההרסני הטמון בצדקנות משיחית, ואת האופן בו מילים ותפקידים חברתיים בוראים מציאות.

Oats Ugly Girlזהו ספרה הראשון של אוטס למתבגרים צעירים, אך גם מבוגרים שלא איבדו את אהבתם לסוף טוב ומעט מתקתק עשויים להנות מקריאתו. מה שנראה כתסבוכת בלתי אפשרית בתחילת העלילה, מוצא את פתרונו בדרך פלאית-למדי השרה שיר הלל לטוב שבאדם, באותה מידה שהיא מגנה את הרוע שבו.

כוחו של הספר אינו בעלילה הצפויה למדי אלא בשתי הדמויות המרכזיות, אורסולה ריגס ומאט דונהי, במערכת היחסים המתפתחת ביניהם, ובאופן בו התרקמות היחסים ביניהם משפיעה על ההתהוות מחדש של מקומם בחברה.

אורסולה ריגס, תלמידה מצטיינת בעלת נטיה לביקורת עצמית קטלנית, מגלה בוקר אחד כי אינה סתם בת מכוערת אלא "המכוערת", לוחמת אמיצה, ספורטאית מחוננת, אדישה בנוגע לדיעותיהם של האחרים ובעלת עקרונות חסרת פשרות.

מאט דונהי, כותב מוכשר ורגיש, יודע שיש לו כישרון להצחיק, ויחד עם זאת שהוא קשקשן בעל "פה גדול" שיעשה כמעט הכל למען בדיחה:

אם אנשים צוחקים ממשהו הם אוהבים להיות בסביבתו של מי שמצחיק אותם, וזאת היתה הרגשה טובה… מאט היה זקוק להרגשה כי הוא מיוחד במינו. איכשהו. לגרום לאנשים לחבב אותו. ולכן היה שומע את הפה שלו ממשיך לקשקש ולקשקש, כאילו היו לו חיים משל עצמו. כאילו מאט היה בובה של איש המדבר מהבטן, ולפעמים לא יודע מה הוא עצמו מדבר

השניות באישיותם של אורסולה ומאט, וטישטוש הגבולות בין התפקיד החברתי אותו הם בוחרים לשחק לבין הרגע בו התפקיד משתלט על מעשיהם, מקבלים גם ביטוי צורני במבנה הספר ובקולות הדוברים בו: פרקים בהם דובר קול בגוף שלישי הנצמד לנקודת מבטו של מאט/"פה גדול", המשולבים בפרקים בהם דוברת אורסולה בגוף ראשון בתוכם נשזר קול בגוף שלישי ל"מכוערת".

מהומת הקולות המתנגשים מקבלת משנה תוקף עם איזכורן של שתי יצירות מאת אדגר אלן פו עימן מתכתבת אוטס: "שדון הדווקא" (1850) ו"וויליאם וילסון" (1839).

בשתי יצירות אלו עוסק פו בדמותו של צל-העצמי (doppelganger). במותחנים הגותיים שכתב, מביע פו השקפת עולם פסימית בנוגע לנפש האדם, ומציג ראייה פסיכולוגית לפיה מעמקי ההוויה האנושית אינם סדורים, שקולים והרמוניים, אלא מתקיים בהם מחול שדים של כוחות מנוגדים המחריבים זה את פועלו של זה, בניגוד לכל היגיון.

ב"שדון הדווקא" מבקר פו את ראיית העולם של ההיגיון הכופה סדר מוסרי מיטיב בעולם של זדון כאוטי, ומציג בפני הקורא את הנטיה האנושית להרס עצמי ולפעולה המנוגדת לכל כלל הגיוני או מוסרי.

"האדם האינטלקטואלי או ההגיוני", כותב פו, "מניח לעצמו לדמיין תבניות – להכתיב כוונות אלוהיות". את איש ההגיון מחליף פו באיש המתבונן, המכיר באין אונותו לנוכח הפעולות חסרות ההגיון שמבצעים אנשים כנגד עצמם. כל שמסוגל האדם המתבונן לעשות הוא לתעד באמצעות אומנותו את החורבן שממיט עליו צל-העצמי.

בשעה שאצל פו אנשים מחריבים עצמם בשל דחפים בהם אינם מסוגלים לשלוט, אוטס מציעה כי דחף היצירה הינו בעל עוצמה שאינה נופלת מזו של דחף ההרס. נקודת השפל והחורבן עשויה להיות מקום של התהוות וצמיחה, לו יניחו האנשים לצדק ההגיוני והשופט בחומרה בלתי מתפשרת לטובת שיתוף והתהוות-גומלין עם זולתם.

"המכוערת" המצהירה על עצמה בתחילת הספר שאינה שחקנית צוות, מצילה את מאט בשל דחף "להעיד על האמת". אורסולה – הבועטת בהתרסה באידיאל היופי המקובל של "נשים 'זעירות' השומרות על המשקל שלהן ללא הרף ומודאגות מקמטים ומצניחת עור הפנים שלהן כאילו כל העולם מתבונן בהן וגם אכפת לו !" – מגלה להפתעתה שאינה יחידה בעולם, וכי מותר ואפשר להיות שונה מבלי להכות את הזולת עד כדי איבוד הכרה:

חשבתי לעצמי, גם זאת מיומנות: להתחבב על אנשים. להסתדר איתם ולכבד אותם. 'המכוערת' יכולה ללמוד ממנה. אין ספק, היה ל'מכוערת' מה ללמוד. והרבה

מאט הרואה עצמו כשחקן קבוצתי ועוטה באופן תמידי את "חיוך הבחור-הנחמד של ילד שמנת" על מנת לשאת חן, לומד מידה של איפוק ובוחר קבוצת התייחסות חדשה בה יוכל "להשתמש בשכל שלו ולא להשתולל כמו אידיוט".

היופי ביחסים הנרקמים בין אורסולה לבין מאט טמון בקירוב ההדרגתי בין הפכים-לכאורה היוצרים מרחב של קשב הדדי וקיום משותף. אוטס יוצרת חיבור, המנוגד לציפיות המגדר המקובלות, בו דווקא האישה ניחנת בתושייה ויכולת, ומחלצת את הגבר מתסבוכות שונות.

מאבקם של אורסולה ומאט מלא עוצמה, כאב ויופי אך משולל כוחניות. במקום להאבק על הבכורה, לומדים אורסולה ומאט לשתף פעולה במלחמה כנגד עוולות חברתיות, להניח לפגיעות ועלבונות העבר ולחלוק את הנאות ההווה: "'פה-גדול' ו'המכוערת' הלוחמים האמיצים !".

פה-גדול והמכוערת. ג'ויס קרול אוטס. תרגמה מאנגלית: יעל ענבר. ספריית מעריב. 235 עמ'.

שאלות הן כמו קליפות אגוז 19 בינואר 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

ארתור רוצה להיות נושא כלים, ואז אביר. ארתור לא רוצה להיות מלומד, למרות שאביו מחשיב אותו לחרַש-המילים של המשפחה, ואוליבר, הכומר שמלמד אותו, טוען כי ראשו הרֵה רעיונות. ארתור אוהב את גרייס. הוא חולם להתארס איתה. ארתור בן שלוש-עשרה, מקום המעבר בין ילדות לבגרות, ויש לו יותר שאלות מתשובות. ארתור מקבל במתנה אבן זכוכית, המתחממת במהירות בין ידיו, ומראה לו סיפור שהוא מתאמץ להבין.

"ארתור: אבן הראיה" הוא הראשון מתוך שלושה ספרים המספרים את קורותיו של ארתור, בנו של סר ג'ון דה קולדיקוט, בעל אחוזה על גבול אנגליה וויילס. ארתור כותב יומן המתחיל בשלהי שנת 1199 ומספר, בנימה אישית מהורהרת, על חיי היומיום של נער בן-אצולה בתקופת ימי הביניים. סיפורו של ארתור, הנער, נשזר בסיפורו של ארתור, המלך האגדי שהיה ושיהיה, באמצעות "אבן ראיה": אבן זכוכית שחורה בה רואה ארתור הנער אירועים מחייו של המלך ארתור הצעיר.

Arthur The Seeing Stone הספר כתוב בשפה פשוטה אך מוקפדת, המשלבת מטאפורות ומצלולים עם אמירות פילוסופיות על ידיעה, יצירה, רצון, חובה, צדק חברתי ואהבה. עלילת הספר היא אפיזודית ובנויה ממאה פרקים קצרים, חלקם קטעים קצרצרים ופיוטיים הלוכדים רגעי התבוננות, הרהור או חלום בהקיץ, וחלקם קטעים ארוכים יותר המתארים התרחשויות מחייו של ארתור המלך הנקשרות בדרך של הקבלה או ניגוד לאירועים ומאורעות בחיי הנער המספר. מפגשיו של ארתור קולדיקוט עם חברים ומורי דרך, תחושותיו במהלך אירועים משפחתיים שמחים ועצובים, וחוויותיו כשהוא לוקח חלק במסורות קהילתיות וחגים דתיים, ממחישים את עושרם ומורכבותם של החיים בקהילה כפרית בימי הביניים.

"הפרקים הקצרים היו בשבילי דרך לשעשע את עצמי בכתיבה", סיפר קווין קרוסלי-הולנד בראיון, "הם מספקים רגעים של התבוננות והארה, קצת כמו באופרה, כאשר הגיבורה חדלה פתאום מעיסוקיה ומספרת לקהל שהיא אוהבת את הגיבור, או הגיבור מספר שהוא שונא את יריבו ומחפש סכין לרצוח אותו. אלה אינם דברים שמקדמים את העלילה, אבל הם מעניקים לה צבע… בתור משורר, המוסיקה שבכתיבה היא חלק מחיי. השקט הוא חלק מהמוסיקה. המלים שמרתקות אותי, ועל כן מרתקות גם את ארתור, שייכות לדברים העקרוניים בעולם".

ואכן, ארתור שרוצה מאוד להשתתף כאביר במסעות הצלב, מבלה את זמנו בתרגול כתיבה, לימודי תנ"ך ומשחקי מילים לא פחות משהוא מתאמן בהטלת כידון, קליעה למטרה וסייף. בספר הראשון, מסעו של ארתור הוא מסע פנימי של חיפוש עצמי, בו הוא מגלה שהידיעה טמונה ביכולת להקשיב ובאומץ לשאול, ועוד יותר מכך, בנחישותו של המחפש ובנכונותו להאמין ביכולתו לצמוח בכוחות עצמו אל תוך שליחותו.

"אני יודע שאיני יכול להמשיך לחקור את מרלין בנוגע לאבן הראייה שלי. אני יודע שעלי להבין את הדברים בכוחות עצמי. ראשי מלא שאלות…כשהאיש בברדס אמר, 'אין איש ואין דבר שיעמדו בדרכה של תשוקה עזה', אני חושב שהוא התכוון לכך שמה שקורה בחיינו תלוי במידת נחישותנו, ועד כמה אנו מאמינים בעצמנו".

עבור ארתור הקריאה והכתיבה אינן רק אמצעים לרכישת ידע ומעמד (ארתור הוא היחיד במשפחתו הקורא וכותב באופן שוטף), אלא מיומנות המאפשרת לו לפרש ולעצב את המציאות סביבו. תהפוכות גורלו של המלך ארתור הצעיר, גורמות לארתור המתבונן באבן לבחון ולהשוות את ההתרחשויות בחייו-הוא לאור העלילה האגדית הנפרשת לפניו, ולהפוך מפוכח בנוגע ליכולתו, ונטול פחד נוכח המציאות חסרת הוודאות בה הוא חי.

"ארתור שבאבן אינו אני. אנחנו נראים ומדברים איש כרעהו. אבל הוא יכול לעשות קסמים ואני לא…גם סר אקטור וקיי אינם זהים לגמרי לאבי ולסרל [אחי]. אולי הם חיים כאן בקולדיקוט, אבל הם גם ביקרו בחצרו של המלך הזקן אותר, שעליו איש לא שמע, שאולי לא היה קיים מעולם. ועכשיו שלושתנו עומדים לרכוב ללונדון…אבל במציאות אני פצוע ואיני יכול לרכוב אפילו עד ונלוק".

האופן בו ארתור מתייחס לשאלותיו מייצג את תהליך הבשלות והשינוי שהוא חווה במהלך העלילה. בתחילת הסיפור שאלותיו של ארתור הן "כמו קליפות אגוז, כשהאגוז עדיין בתוכן", מערת אוצרות שמשפט הקסמים הפותח אותה עדיין נסתר מעיניו. בשלב זה ארתור מייחל לתשובות, "הלוואי שהיה לי כובע כמו של [ג'ק שהרג את הענק]. ברגע שחבש את הכובע, הוא ידע את כל התשובות". לקראת סיומו של הספר ארתור מתכנס אל תוך עצמו, "חרישי ומרוכז כמו אגוז", כבר לא מחפש תשובות אלא מוצא אותן, אחת לאחת, בתוך עצמו.

ארתור: אבן הראיה. קווין קרוסלי-הולנד. תרגם: בועז וייס. ספריית מעריב. 348 עמ'.

קריאה שבלב (3): נשים קטנות 1 בספטמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות ילדים, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת, קריאה שבלב.
Tags: , , , , ,
2 comments

״חג מולד בלי מתנות איננו חג מולד,״ רטנה ג'וֹ, בשוכבה על השטיח.
״כל כך נורא להיות עניים!״ נאנחה מֶג והביטה בשמלתה הישנה.
״אני חושבת שזה לא הוגן שלילדות רבות יש המון דברים יפים, ולאחרות אין ממש כלום,״ הוסיפה אֵיימִי הקטנה, במשיכת־חוטם של נעלבת.
״יש לנו אבא ואמא וזו את זו,״ אמרה בֶּת׳ בשביעות־רצון מפינתה.
ארבעת הפרצופים הצעירים המוארים באור האש קרנו למשמע המלים המעודדות

כך נפתח "נשים קטנות," אחד הספרים האהובים והידועים ביותר בעולם המערבי. מעטים הקוראים היודעים כי לואיזה מיי אלקוט, הסופרת, לא אהבה בנות (למעט אחיותיה), וכתבה את הספר בחוסר רצון, בעקבות פנייתו של המוציא לאור של ספריה שביקש ממנה לכתוב ספר לבנות (ז'אנר שהיה בחיתוליו באותה התקופה).

הפתרון שמצאה אלקוט היה לכתוב על ילדותה, על יחסיה עם אחיותיה ועל משפחתה. האחיות אנה, לואיזה, אליזבת ומיי הפכו למג, ג'ו, בת' ואיימי:

מאחר שקוראים צעירים אוהבים לדעת ״כיצד אנשים נראים״, ננצל אתנחתה זו כדי לתת תיאור קל של ארבע האחיות, שישבו סורגות באור הערבים, שעה ששלג דצמבר ירד בדממה בחוץ, והאש התפצחה בעליצות בפנים… מַרְגָרֶט, הבכירה שבהן, היתה בת שש־עשרה, והיתה יפה מאוד, מלאת־גו ובהירה, בעלת עיניים גדולות, שיער חום, רך ושופע, פה חמוד וידיים לבנות, שעליהן היתה גאוותה. ג'וֹ בת החמש־עשרה היתה גבוהה מאוד, כחושה ושחומה, ומראה הזכיר סייח צעיר, שכן דומה היה כי לעולם אינה יודעת מה לעשות בגפיה הארוכות, שעמדו בדרכה כמכשול. היה לה פה החלטי, אף משעשע ועיניים חדות, אפורות, שנדמה כאילו ראו הכול, והיו, לסירוגין, חודרות, משעשעות או מהורהרות. שערה העבות והארוך היה מקור יופיָה היחיד, אך הוא היה אסוף בדרך כלל ברשת, כדי שלא יפריע לה בדרכה. כתפיים עגולות היו לה לג'וֹ, כפות רגליים וידיים גדולות, מראה מרושל לבגדיה, וחזות של נערה ההופכת במהירות ונגד רצונה לאשה. אֵלִיזַבֶּת׳ – או בֶּת׳, כפי שהכול קראו לה – היתה ילדה ורדרדה בת שלוש־עשרה, חלקת שיער ובהירת עיניים, בעלת גינונים ביישניים, קול חרישי ומבע שליו, שנעכר רק לעתים רחוקות. אביה כינה אותה ״אוצר השלווה״ והשם הלם אותה להפליא, מפני שדומה היה כי היא חיה לה בעולמה הפרטי והמאושר, שממנו הגיחה רק כדי לפגוש במעטים שבהם בטחה ואותם אהבה. אֵיימִי, אף שהיתה הצעירה באחיות, היתה אישיות חשובה ביותר – לדעתה, מכל מקום. עלמת־שלג לכל דבר, עם עיניים כחולות ושיער זהוב המסתלסל על כתפיה, ענוגה וחיוורת, והליכותיה כשל גברת צעירה המודעת לגינוניה.

במובנים רבים אלקוט כותבת מחדש את ילדותה. למראית עין זו ילדות מתוקה ומושלמת, אולם מתחת לפני השטח אלקוט חושפת קונפליקטים והתלבטויות שליוו את חייה. אימה, אביגייל מיי אלקוט, היתה בת לאחת המשפחות המוכרות והמקובלות בבוסטון. אביה, עמוס ברונסון אלקוט, היה בן למשפחת חקלאים עניה, שהקסים את אביגייל במחשבתו המקורית וביכולתו הרטורית. אולם לאהבה הגדולה בין בני הזוג נלווה גם תסכול גדול. למרות שהיה מחנך חדשני ופילוסוף מקורי (ויש האומרים שדווקא בגלל זה), ברונסון אלקוט לא הצליח לפרנס את משפחתו, ואביגייל מיי ובנותיה חיו בעוני מחפיר והגיעו לעיתים קרובות עד פת לחם.

Little Women-1 בספר, "נשים קטנות," האב נשלח אל החזית במלחמת האזרחים האמריקאית, ומורחק בנוחיות מהבית. מארמי, דמות האם שהפכה למיתוס בתרבות האמריקאית, מוצגת כאם מכילה ואוהבת. רק בסצנה אחת מספרת מארמי על הכעס התוקף אותה לעיתים, והאופן בו היא מדחיקה כעס זה, הד מרוחק לתסכולה וזעמה של אביגייל מיי על חיי העוני והקושי שנגזרו עליה.

הלכידות המשפחתית המוצגת בספר, והצגות התאטרון הבייתי שמעלות האחיות בהתבסס על מחזותיה של ג'ו, מבוססים על הווי החיים הייחודי במשפחת אלקוט. לואיזה כתבה יומן מגיל צעיר, בעידוד הוריה, והחל בשלב בו הבינה כי בכתיבה טמון פוטנציאל לפרנסה (במהלך המאה התשע-עשרה התפתחה העיתונות ונוצרה תופעת רבי המכר), השקיעה את מירב זמנה בכתיבה ובפירסום יצירותיה. למרות אי-האמון שלה בספר, "נשים קטנות" הפך לרב מכר מיד עם פרסומו, וספרי המשך שכתבה לו הפכו את לואיזה לאשה אמידה שהיתה המפרנסת העיקרית של משפחתה. ברונסון אלקוט התגאה בבתו, ונהנה להציג את עצמו כ"אביהן של הנשים הקטנות."

קלסיקה של ספרות ילדים

מה הופך ספר לקלסיקה? ואיך קרה שהחל משנת פרסומו (1868) ועד ימינו, "נשים קטנות" עדיין נמכר ונקרא ונחשב לאחד הספרים האהובים בספרות העולמית?

איטלו קאלוינו הגדיר קלאסיקה ספרותית כ"ספר שמעולם לא סיים להביע את מה שרצה לומר." בהקשר זה ניתן לומר שהקונפליקטים וההתלבטויות בהן מתחבטות בנות משפחת מארץ' ממשיכות להטריד נשים גם בתקופתנו, ובמובן זה הספר עדיין ממשיך ואומר את מה שהיה לו לומר.

ניתן לומר כי אחת השאלות המעסיקה את מג, ג'ו, בת' ואיימי היא האם להתחתן ועם מי להתחתן. מארמי מצהירה בפני בנותיה כי היא מעדיפה שבנותיה יוותרו רווקות מאושרות מאשר יהפכו לנשים נשואות ואומללות. הצהרה זו היתה רדיקלית למדי בסוף המאה התשע-עשרה, בה נשים לא הורשו ללמוד או לעבוד, ולכן נישואים היו הדרך היחידה כמעט להשרדות כלכלית וחברתית. אולם, בשונה מספרות החיזור והאהבה של התקופה, שאלת הנישואין אינה השאלה המרכזית בספר. שאלה חשובה ממנה היא שאלת התפתחותן האישית כבנות אדם אחראיות ובוגרות. הנישואין הם רק סממן אחד של האשה הבוגרת, סממן כנגדו לואיזה מיי אלקוט התקוממה באופן אישי: "אני מעדיפה לחתור לבד בסירתי ולהיות עצמאית," כתבה ביומנה, והצהירה כי תשאר רווקה. בהמשך, כשקוראיה הצעירים והנלהבים כותבים אליה ושואלים עם מי יתחתנו הנשים הקטנות, ומבקשים כי ג'ו תתחתן עם לורי, אלקוט מתקוממת עליהם ומצהירה: "אין בי רצון לחתן את ג'ו, עליה להשאר רווקה ועצמאית. אולם, הקוראים מתדפקים על דלתי ותובעים חתונה, ולכן חיתנתי אותה בנישואים משעשעים [לפרופ' בר המבוגר והתמהוני – ק.פ.]."

גם בתקופתנו, חיי הנישואין של מג, האחות הראשונה שמתחתנת, הם מראה מציאותית לאופן בו אשה מאבדת את זהותה העצמית עם נישואיה (מה שבימינו התפתח לדילמת משפחה-קריירה). בשונה מג'ו, מג אינה מתיימרת לפתח קריירה, ומקדישה עצמה לחלוטין למשפחתה, אולם לאחר שהיא מתחתנת היא מרגישה כאילו "הניחו אותה על מדף" הרחק ממוקד האירועים.

קונפליקט מרכזי נוסף בספר הוא בין ג'ו לבין איימי. שתי האחיות מייצגות גישות שונות לחיים, האחת, ג'ו, עצמאית וקולנית, מתהלכת "כשמרפקיה מכוונים נגד העולם," ומשלמת על כך מחיר כבד ראשית, כשדודתה השמרנית מסרבת לקחת אותה כבת לווייתה לטיול לאירופה, ובכך מחמיצה את ג'ו את הטיול עליו חלמה, בהמשך בחיים של קונפליקט מתמיד בין מה שמקובל חברתית, לבין מה שליבה מבקש לעשות. השניה, איימי, חיננית ומטופחת, מתאימה עצמה לסביבה והופכת "לקישוט לחברה," זוכה בלורי וחיה חיי שפע בחיקו של העושר. לכאורה, איימי זוכה בגורל טוב יותר, אך היא משלמת את המחיר של "קישוט חברתי," ונותרת קפואה כמו פסל בתפקיד שכתבו עבורה אחרים.

מטבע הדברים, נשים יוצרות החשות שיצירתן יש בה קונפליקט עם מציאות תובענית של חיי נישואים וגידול ילדים, מזדהות עם ואוהבות את ג'ו: "חשתי כאילו אני ג'ו של העתיד," כתבה סינת'יה אוזיק על אהבתה הגדולה ל"נשים קטנות".

 

הציטוטים מתוך: לואיזה מיי אלקוט, נשים קטנות. הוצאת כתר. תרגום: טלי נתיב-עירוני. 1992

התמונה:  Louisa May Alcott. Little Women, or, Meg, Jo, Beth, and Amy. Boston: Roberts Brothers, 1868

המראה נפתחת רק למען מי שאינו רואה את עצמו 15 במרץ 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת, ספרות פנטזיה.
Tags: , , ,
add a comment

"כף ידו לא היתה גדולה דיה לכסות את תמונת פניו המעוותת שהשתקפה שם, אבל הזכוכית נענתה למגע אצבעותיו כאילו חיכתה להן, והחלל שראה במראה לא היה עוד חדר העבודה של אביו"

כך מתחיל מסעו של יאקוב רב-עוז אל העולם שמעבר למראה. תחילה כמסע בעקבות אביו שנעלם, ובהמשך בגלל העונג שבצייד אוצרות. הכל משתבש כאשר אחיו, ויל, עובר גם הוא אל עולם המראה ונפגע מכישופה של המכשפה האפלה, כישוף שהופך אותו לגויל, לאדם אבן.

Reckless-HEB אדם האבן הוא הראשון בסדרת ספרי עולם המראה. כמו בסדרת עולם הדיו, בה התקיימו עולם המציאות ועולם הפנטזיה כעולמות מקבילים, בסדרת עולם המראה קורנליה פונקה מוליכה את גיבוריה לעולם אגדות המקביל לעולם המציאות. עולם הקסמים והכשפים, שיאקוב מגלה עם המעבר דרך המראה בחדר העבודה של אביו, הוא עולם אפל יותר כיאה למציאות שנבנית בהסתמך על אגדות האחים גרים. לא במקרה נקראים האחים בסיפור יאקוב ו- וויל.

בשעה שעולם הדיו עוצב בהשראת אירופה של ימי הביניים, עולם המראה מעוצב בהשראת התקופה הויקטוריאנית, והמעבר מחברה כפרית-חקלאית לחברה מתועשת. הטכנולוגיה משפיעה על איכות החיים של תושבי הממלכות, ומכריעה מלחמות. מאבק הדמים בין חברת בני האדם, "רכי הבשר," לבין חברת הגוילים, "אנשי האבן," מציג התנגשות אלימה בין תרבויות, בה הגוילים הופכים מנרדפים לרודפים, ובתהליך הפיכתם ממנודים לשליטים מאמצים את האלימות והאכזריות של אויביהם בני האדם.

החיפוש אחר התרופה שתציל את אחיו מאלצת את יאקוב להתמודד עם הפחד מאיבוד אהוביו, ולהכיר באהבה שהוא חש כלפי שועלה, הנערה בעלת היכולת לשנות צורה שמלווה אותו במסעות צייד האוצרות. "הספר עוסק בעיקר באהבה," אומרת קורנליה פונקה בראיון, "אהבה בין אחים, אהבה של פיה, אהבתה של נערה-שועלה. למעשה שועלה היא הדמות החביבה עלי בסיפור הזה, אבל," היא מוסיפה בקריצה, "יש שאומרים שיש בי גם משהו מהפיה האפלה."

האהבה מציגה בספר את פניה האפלות: אהבה טרגית, מכאיבה, מפחידה, אהבה שאינה ממומשת ונותרת כמושא כמיהה. האהבה היא כח רב-עוצמה, שאפילו הפיות הקסומות אינן מחוסנות מפני פגיעתה. האהבה היא שמכריעה את מהלך העלילה, וגורמת ליאקוב לבצע מעשה של בגידה למען הצלתו של אחיו.

"במשך שנים לא קראתי מעשיות עם משום שהן הפחידו אותי. אבל אינך יכולה לשכוח את מעשיות העם, כי הן קשורות כל כך לזהותנו כבני אדם. אדם אבן, מציג סיפור אפל, אבל עדיין הסיפור נותר רחוק ממימדי האפלה המצויים במעשיות המקוריות. מעשיות עם הן סוג של חלום בלהה, מלאות בקניבליזם ומוות. אמרתי לעצמי, עליך להפוך את המעשיות למעודנות יותר, אחרת אף אחד לא יקרא אותן," מספרת פונקה בגילוי לב.

קורנליה פונקה מתראיינת אצל ניקולט ג’ונס

"אני קורא כדי שאוכל להמציא באופן משכנע" : מסתרי אבן האודם של פיליפ פולמן 1 בינואר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער.
Tags: , , , , ,
add a comment

"היא היתה בת שש עשרה לערך – לבדה, ויפה באופן מיוחד. דקה וחיוורת היתה, ולבושה בגדי אבלות… שמה היה סאלי לוקהארט, ובתוך חמש עשרה דקות היא תהרוג מישהו".

זוהי הפתיחה הדרמטית של "מסתרי אבן האודם", הספר הראשון בסדרת ספרי סאלי לוקהארט, מאת פיליפ פולמן. בשונה מ"חומריו האפלים,’' הטרילוגיה הידועה שלו, שזכתה לעניין רב מצד קוראים ומצד חוקרי ספרות, ב"מסתרי אבן האודם" פולמן אינו יוצר עולם פנטסיה מקורי אלא משחזר את עולם הפשע ומאורות האופיום של אנגליה הויקטוריאנית.

מקורו של הרעיון לספר הוא בגלויה מהמאה התשע-עשרה שרכש פולמן בקובנט גארדן. בגלויה מצולם אב המחבק את בתו, והיא כוללת גם שיר סנטימנטלי בו מסופר על העצב הגדול בו שרויים שניהם בעקבות מותה של האם. מה שלכד את תשומת ליבו של פולמן היתה תפאורת הסטודיו המלאכותית ששימשה רקע לצילום האב ובתו. הרעיון של סטודיו לצילום היוצר תמונות מסצנות מומחזות לכד את דימיונו של פולמן, והבשיל לכדי סדרה בת ארבעה ספרים בה הוא מעניק היסטוריה אישית לילדה שבתמונה ורוקם עלילת מתח סביב דמותה.

סאלי לוקהארט יוצאת לגלות את האמת מאחורי מותו של אביה, לאחר שהיא מקבלת שני מכתבים הרומזים על כך שטביעת הספינה בה נסע האב לא היתה מקרית. עם התקדמות העלילה סאלי מגלה כי טביעת הספינה היא קצה הקרחון של מזימה מרושעת בה כרוכים אבן אודם יקרת ערך, ויחסי אהבה ונאמנות אותן הפרו התמכרות לסמים ורדיפת בצע. בדרך אל פתרון התעלומה, סאלי מגלה את צידה האפל של לונדון הויקטוריאנית. היא נרדפת על ידי פושעים, מבקרת במאורות אופיום, ואפילו מתנסה בסם בעצמה, בדרך אל האמת שתאפשר לה שליטה מלאה בחייה ובזהותה.

"מסתרי אבן האודם" מזכיר במבנה העלילה שלו את חוברות ה"אימה בפרוטה" (Penny Dreadfuls) שרווחו באנגליה במאה התשע עשרה: חוברות דקות וזולות, שיועדו לקהל קוראים צעירים בני מעמד הפועלים, בהן פורסמו סיפורי מתח ואימה בהמשכים. העלילה נשענת בעיקר על מאורעות המתרחשים בקצב עוצר נשימה, תוך הקפדה על תזמון מדוייק. למעט דמותה של סאלי, שתמשיך להופיע גם בספרי ההמשך, שאר הדמויות אינן בעלות נפח, ועיקר זהותן נשענת על תכונה או תפקיד מאפיינים. בהתאמה לכך, דמויות המשנה השונות מופיעות ונעלמות בקצב מסחרר לפי דרישות העלילה.

פולמן מודה שאינו מקפיד לבצע מחקר יסודי עבור ספריו. "אני קורא את מה שמעניין אותי ומפסיק לקרוא כשאני משתעמם", הוא מסביר במאמר שכתב על ספרות ילדים וחינוך, "אני קורא כדי שאוכל להמציא באופן משכנע… אני קורא על תקופתה של המלכה ויקטוריה לא משום שהחלטתי לכתוב רומן שיתרחש בשנת 1872 [השנה בה מתרחשים אירועי "מסתרי אבן האודם" – ק.פ.], אלא משום שאני מוצא את התקופה הויקטוריאנית מרתקת. העניין בתקופה קודם לסיפור".

בשונה מחוברת "אימה בפרוטה" אופיינית, "מסתרי אבן האודם" כולל מידה לא מבוטלת של אירוניה. פולמן מרשה לעצמו להתבדח ברוח טובה על חשבון הדמויות השונות, והעלילה המהירה רצופה אתנחתות קומיות. למשל המקרה של גברת הולנד, הפושעת המרושעת הרודפת את סאלי, שמחרידה את עורך הדין חסר המצפון שאת שירותיו היא שוכרת בוידוי משעשע בנוגע לשיניה התותבות: "אני תמיד שוכחת את השיניים שלי מתי שאני בבית. הבעל המסכן שלי, הם היו שלו. שנהב אמיתי. עשו לו אותן במזרח לפני עשרים וחמש שנים. תראה איזה עבודה מצויינת!".

פולמן גם אינו מהסס להצביע בצורה ישירה על התרחשויות עלילתיות בהן התנהגות הדמויות אינה מתאימה למקובל באנגליה הויקטוריאנית. למשל, השכלתה של סאלי חורגת באופן מפתיע מטווח השכלתן של נשים ויקטוריאניות: "לא היה [לסאלי] כל ידע בספרות אנגלית, בצרפתית, בהסטוריה, באמנות ובמוזיקה, אך היו לה יסודות עמוקים בעקרונות הטקטיקה הצבאית והנהלת חשבונות, היכרות אישית עם אופן פעולתו של שוק המניות ושליטה ממשית בהינדית… היא הטיבה לרכוב והיתה צלפית טובה… ליום הולדתה הארבע עשר קנה לה אביה אקדח בלגי קטן, שאותו לקחה לכל מקום". אחרי שמסר לקורא את ההסבר הזה, מניח לעצמו המספר להתבדח על חשבונה של הגיבורה באמירה ש"רמיזות ספרותיות התבזבזו על סאלי", וסאלי מעידה באירוניה על הריחוק בינה לבין אידאל הנשיות הויקטוריאני כשהיא מצהירה בפני דודניתה המרושעת "אין לי שום כישורים".

כאשר סאלי עוזבת את בית דודניתה, בניגוד גמור לכללי ההתנהגות הנוקשים להם היו כפופות נשים בתקופה הויקטוריאנית, עוברת להתגורר עם צלם רווק ואחותו השחקנית, מתחילה לעבוד כמנהלת חשבונות, ובהמשך מייסדת סטודיו לצילום תמונות מבוימות, מסביר המספר "היא היתה גברת צעירה מאוד לא רגילה. האופן שבו חונכה פיתח את עצמאות המחשבה שלה, שהפכה אותה דומה יותר לנערה בת זמננו מאשר לנערה בת זמנה".

למרות שפולמן מעיד על עצמו שאינו כותב לקהל יעד מסויים וכי, כדברי סיר פיליפ סידני, הוא מקווה כי "הסיפור ימשוך ילדים ממשחקם ויביא את המבוגרים מפינת האח," "מסתרי אבן האודם" פונה בעיקר לבני נוער. העלילה המותחת, ותרגומה הקולח של נורית גולן, עשויים לספק אתנחתא קלה ומהנה למי שלא מצפה ליותר מכך. הפתיחה הדרמטית מבטיחה עלילה מהירה עם תפניות חדות, והספר מקיים הבטחה זו מבלי להתאמץ להיות מקורי יתר על המידה. בהתאמה עם כללי רומן הסנסציה, סאלי אכן הורגת מישהו תוך חמש עשרה דקות, והאקדח שהוזכר בפתיחה אכן יורה בסיום. הקוראים הצעירים שחובבים הסטוריה אמנם לא יקבלו שיעור מדוייק על מצב הנשים באנגליה הויקטוריאנית, אבל ילמדו על האנטרסים הכלכליים שהניעו את גלגלי מלחמות האופיום ועל האובדן העצמי הטמון בהתמכרות לסמים.

הספר עובד לסרט בשנת 2006 והוקרן לאחרונה בערוץ BBC Entertainment כחלק מרצף השידורים לרגל חג המולד והשנה האזרחית החדשה.

סאלי לוקהארט: מסתרי אבן האודם. מאת: פיליפ פולמן. תרגמה מאנגלית: נורית גולן. הוצאת זמורה ביתן. 236 עמודים.

 

קצרצרים: מקבץ המלצות קריאה (3) 27 באוגוסט 2013

Posted by Keren Fite in מקבץ המלצות קריאה, משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת, קצרצרים.
Tags: , , , , , , , , , , , , ,
add a comment

מקבץ שלישי ואחרון של המלצות קריאה לימי חופשות וחגים, והפעם ספרים לבני הנעורים.

הפירמידה האדומה מאת ריק ריירדן

"קוראים לי קַרְטֶר קֶיין. אני בן ארבע-עשרה וחי על מזוודות.

אתם חושבים שאני צוחק? מאז שהייתי בן שמונה, אבא שלי ואני הסתובבנו בכל העולם. נולדתי בלוס אנג'לס, אבל אבא שלי ארכיאולוג והעבודה שלו מחייבת אותו להגיע לכל מיני מקומות בעולם. בדרך כלל אנחנו טסים למצרים, כי זה תחום ההתמחות שלו. אם תיכנסו לחנות ספרים ותחפשו ספר על מצרים, יש סיכוי לא רע שהספר שתמצאו נכתב על ידי ד"ר ג'וּליוס קֶיין. רוצים לדעת איך המצרים שלפו את המוח מהמומיות שלהם, או איך הם בנו את הפירמידות, או מה הקללה שהוטלה על הקבר של המלך תות ענח' אמון? תשאלו את אבא שלי. כמובן, היו לאבא שלי סיבות נוספות לעבור כל הזמן ממקום למקום, אבל בזמנו לא הייתי מודע לסודות שלו."

קרטר ואחותו סיידי עומדים לגלות את הסודות של הוריהם ולהכנס אל תוך עולם שהוא בו זמנית מרתק ומפחיד, עולם בו יגלו את ייעודם ותפקידם הייחודי בעולם.

למרות שמדובר על אלי מצריים, הרי שעיקר העלילה מתרחש בארה"ב שמוצגת כמרכז העולם החדש. קוראים ותיקים יותר יזהו בספר מידה לא מבוטלת של אוריינטליזם שמנכס את האקזוטיקה של המזרח, לצורך עלילה מהירה שמרכזה הוא התרבות המערבית.

זהו הספר הפותח את סדרת הספרים על משפחת קיין והאלים המצריים. ספר הרפתקאות בעל עלילה קצבית ומהירה, מלא התרחשות ומתח. לא הייתם מצפים לפחות מזה מהסופר שחיבר את סדרת פרסי ג'קסון ואלי המיתולוגיה היוונית.

טרילוגיית עולם הדיו מאת קורנליה פונקה

Ink-Heart ספרי הטרילוגיה: לב של דיו, כשף של דיו ו- מוות של דיו

"סיפורים אף פעם לא נגמרים, גם אם הספרים מעמידים פנים שזה כך. הסיפורים תמיד ממשיכים לחיות."

טרילוגיית עולם הדיו מבוססת על התפיסה שמילים וסיפורים בוראים עולמות. מו הוא כורך ספרים שניחן ביכולת נדירה להקריא דמויות בידיוניות מעולמות הספרות אל המציאות. אלא שכשהוא הופך את קפריקורן המרושע למציאות, הוא לוכד את אשתו האהובה בתוך עולמות הדימיון של הספר. מכאן מתפתחת עלילה חובקת עולמות מציאות ודימיון בה מו ובתו מגי מתאמצים להשיב את העולם על כנו. הרפתקאות ותהפוכות מובטחות בשפע, כולל התכתבות ענפה עם מגוון ספרים ועלילות, ושאלות של בריאה וזהות.

"כסופרת, לא פעם יש לי תחושה שאני לא יוצרת או בוראת את הסיפור שאני כותבת, אלא שאני רק מדווחת ממציאות אחרת," אומרת פונקה בראיון, "פעמים רבות, לסיפור יש חיים משלו והוא מבצע את ההחלטות באופן עצמאי. במקרים כה רבים יש לו הד בחיים האמיתיים שגורם לך לתהות האם העולמות זימנו את האירועים הללו. ככל שעבודתי על "עולם הדיו" נמשכה, כך גם התגברה התחושה הזו: שאולי הכל זה סיפור, ואנחנו כתובים, שמציאות היא דבר שברירי ושייתכן ויש לה שכבות רבות מכדי שנוכל להבין את כולן."

שודדות ים מאת סיליה ריס

ננסי קיטון היא בתו של בעל מטעי סוכר בג'מייקה המחונכת על פי כללי הנימוס המעודנים של המאה השמונה-עשרה לפיהם נכבלו נשים אל הבית. היא חולמת על חופש וחירות לעשות כרצונה, אך לא מעלה על דעתה שחלומותיה יתגשמו והיא תהפוך לפיראטית. כאשר היא מגלה כי עליה להנשא לבעל מטעים אכזר, וכאשר חברתה מינרווה שארפ נאלצת להגן על חייה, נמלטות שתי החברות מהחיים שתכננו להם אחרים, מצטרפות אל שודדי הים, ומתחילות לחיות את חייהן בכח מעשיהן, אומץ ליבן וחוכמתן.

הספר קולח וחביב ומתאים לקריאה בימות החופש והחום. למרות שיש בו אמירה נגד העבדות והגזענות שאיפשרו את עושרם של המתיישבים הלבנים באיים הקריביים, הוא נמנע מלקחת את גיבורותיו למחוזות שונים מאהבה וחתונה. הפיראטים עצמם מוצגים כמעין ג'נטלמנים של הים שכל מטרתם היא חיי חופש. המציאות ההיסטורית המורכבת של חיי הפיראטים, כולל כמה נשים שהיו שודדות ים באמת ובתמים, מעומעמת לטובת הסוף הטוב.

משחקי הרעב (3) הסרט : התנגדות לא אלימה 27 ביולי 2012

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, משהו לקרוא, מתח ופעולה, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
1 comment so far

הסרט "משחקי הרעב" הוא הראשון בסדרת סרטים בעקבות ספריה של סוזן קולינס. הסרט נפתח בהצגת העולם הפוסט-אפוקליפטי של פנאם, ומציג את עולמה של קטניס אוורדין (בגילומה של ג'ניפר לורנס): מציאות בה בני הנוער חיים בעולם משולל הגנה, מחוייבים להגן על עצמם בכל דרך אפשרית, ומוקרבים באקט טקסי-בידורי כחלק משילטון דיקטטורי שמנוהל על ידי מבוגרים.

למרות שהספר רווי בתיאורי מציאות אלימה, בצורה אופיינית למציאות שנבנית ממילים, תיאורי הקרבות העקובים מדם מותירים מקום לדימיון. כפועל יוצא, הקורא מדמיין את ההתרחשויות בהתאם לניסיונו, ידיעותיו, ומגבלות דמיונו-הוא. משום שהספר צמוד לנקודת מבטה של קטניס, הקורא הופך שותף ללבטיה של קטניס נוכח האלימות, מה שמוסיף רובד שלם של משמעות לספר, שנעדר מהסרט.

סצנות האלימות בסרט מצולמות במצלמת יד, חלקן מעורפלות, כולן מהירות. יותר משהסרט מציג את שלבי האלימות המדממים, הוא מציג את תוצאותיה: רסס של דם ולאחריו גופה של נער. ברור שנערים ונערות מתים בסרט, אבל טכניקת הצילום המהירה והתזזיתית מעמעמת את חומרת האלימות ואת הסבל שמתלווה אליה, והופכת את הסרט לחוויה מעוצבת, לא אמיתית, מרוחקת.

הצופים באולם הקולנוע למעשה משמשים בתפקיד הקהל הצופה מהקפיטול: מרוחק, נהנה מהאלימות כבידור. הזוועה עטופה בסוכריה מתוקה ומעוצבת, כל כך מתוקה שהזוועה הופכת סבירה לחלוטין, כל כך מעוצבת שאירועי הסרט עצמו נדמים לא אמיתיים ולעיתים אף מגוחכים.

במובן זה הסרט חלש יותר מהספר. כל ההתלבטויות של קטניס המופיעות בספר, התלבטויות שמעלות חשבון נפש מוסרי ותחושה של התקוממות כנגד המשחק האכזרי ושילטון הדיכוי נעלמות בסרט.

ketnis closeup
הסרט נותן לצופים דימויים ברורים ויפים, לועג לתרבות הבידור של תוכניות הריאליטי, אך בו זמנית מעמעם את האלימות במידה שתאפשר לצופים צעירים לראות את הסרט, ולהשתתף בדיוק באותה תרבות הבידור אותה הוא מבקר.

הדמויות המעניינות בסרט, שמצליחות לאתגר את העולם האכזרי והמעוצב, הן דווקא דמויות המשנה: גייל הות'ורן (ליאם המסוורת') חברה לצייד של קטניס, וקאטו (אלכסנדר לודוויג) המתחרה הקטלני ממחוז 2. הרגעים מעוררי המחשבה בסרט הם הסצנות בהן הדמויות מוצאות בעצמן את הנכונות להתנגד למשטר הדורסני ולאלימות שהוא כופה על משתתפי "משחקי הרעב," כולל סצנה אחת ייחודית לסרט שאינה מופיעה בספר.

עם תחילת משחקי הרעב כלל תושבי פנאם מתכנסים בפני מסכי הטלביזיה כדי לצפות במהלכי הקטל. במקביל לדמויות התושבים הצופים, המשתפים פעולה עם שטיפת המח של המשטר, אנו רואים את גייל יושב ביער, במקום בו קטניס נהגה להפגש איתו, ובכך מסרב לקחת חלק במשחקי הרעב.

במהלך המשחק, לאחר מותה של רו, קטניס דואגת לקבור אותה, ולסמן בתנועת יד למצלמה את הכבוד והעצב שהיא חשה כלפיה, ובמרומז להעיד על ההרג המיותר. גם זה מהלך של מרד לא אלים. במאבק הישרדות לחיים ולמוות המתחרים לא אמורים לראות זה את זה כבני אדם, שמא המהלך הרצחני יגדע בעודו באיבו. העובדה שקטניס מתאבלת על רו מצביעה על כך שהאוייב האמיתי הוא משטר הדיכוי ולא המתחרים במשחק הרעב. המהלך הזה של אנושיות בתוך ים של אכזריות מהווה הקדמה לשבירת חוקי המשחק לה תגרום קטניס, כשתציע לפיטא להתאבד ביחד במקום להרוג זה את זה בסוף המשחק.

מעשה המחאה הלא אלימה המפתיע ביותר מגיע בסצנה הלפני האחרונה. בקרב האחרון לחיים ולמוות קאטו לוכד את פיטא וניצב מול קטניס המכוונת אליו את קשת הציידים כשבתוכה חץ קטלני. עד לרגע הזה קאטו הוצג כרוצח בדם קר.

cato-poster
ברגע האמת של קרב לחיים ומוות, דווקא קאטו אומר לקטניס: "תירי בי ואז ניפול שנינו [קאטו ופיטא – ק.פ. ] ואת תוכלי לנצח. לכי על זה, אני מת בכל מקרה. תמיד הייתי מת, נכון? לא הבנתי את זה עד עכשיו. ככה הם רצו שיהיה? אני עדיין יכול להרוג, עוד רצח אחד. זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות, להביא כבוד למחוז שלי. לא שזה משנה…" [*]

סוזן קולינס, שהשתתפה בכתיבת התסריט לסרט, הוסיפה את הנאום של קאטו (שלא נכלל בספר) על מנת לשרת את סרטי ההמשך, וליצור בסיס למרד בקרב מחוזות 1 ו- 2 שמשתפים פעולה עם השילטון. מעבר לשיקולי עלילה וסרטי המשך, זהו אחד הקטעים הנוגעים ללב בסרט. קאטו הרוצח הקטלני מגלה לפתע את פניו האנושיות, מבין לפתע שהוא בן מוות, נועד למות עוד מהימים בהם התאמן במחוז 2 לקראת משחק הרעב.

אחרי חיים שלמים שהוקדשו למוות, לפתע הוא מבין שיתכן שאין לו דבר למענו היה רוצה להמשיך לחיות. ברגע האמת עוד רצח אחד, עוד כבוד למחוז, לפתע מאבדים מחשיבותם, ומשחק הרעב נחשף כמשחק שיש בו רק מוות חסר תוחלת.

עוד בנושאמשחקי הרעב (4): התלקחות

*תרגום: קרן פייט, מתוך הסרט "משחקי הרעב"

משחקי הרעב (2): לקרוא או לא לקרוא, זאת השאלה 25 ביולי 2012

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
3 comments

שני ספרי ההמשך של סדרת משחקי הרעב ממשיכים את סיפורה של קטניס והמלחמה נגד הקפיטול. לפני שאתם ממשיכים בקריאה, זה המקום לאזהרה ידידותית בנוגע לספוילרים.

במובן מסויים "התלקחות", הספר השני בסדרה, הוא מעין חזרה על עלילת הספר הראשון: קטניס שוב נבחרת להלחם על חייה. הפעם הזירה בנויה כמעין שעון שמחולל התקפות רצחניות שבאופן משונה נקראות כמו גירסה מודרנית של מכות מצרים: ענן של רעל דוקרני, גשם של דם, קופים תוקפניים, שיטפון.

אם בספר הראשון בסדרה המשתתפים במשחק לחיים ולמוות היו בני נוער, חלקם מפוחדים וחלקם צמאי דם, גיבורי "התלקחות" הם מנצחים-לשעבר במשחקי הרעב, שכל אחד מהם מוצג כקריקטורה אנושית.

Mockingjay_on_fireבספר השלישי, "עורבני חקיין," קטניס וגייל נמצאים במחוז 13, המחוז שעל פי גירסת השילטון הושמד במהלך המלחמה. למעשה, זהו מעוזם של המורדים, שמתכננים מרד כנגד שילטון הקפיטול. במאבק החירות שמור לקטניס מקום זהה לזה של קמיע במשחקי כדורסל: היא העורבני החקיין, הדמות שנועדה לעורר השראה בקרב הלוחמים, וליצור תמיכה במאבק הדמים בקרב המחוזות השונים.

כשם שקטניס היא כלי בידי המורדים, פיטא הוא כלי בידי הקפיטול. אל מול קטניס שקוראת למלחמה, הוא קורא להפסקת אש, להפסקת הקרבות, להפסקת ההרג. אלא שבשני המקרים מדובר בגירסאות מיוחצנות של מאבק כוחות בין שני אויבים שהדימיון ביניהם רב על השוני. למעשה, אין הבדל משמעותי בין "אנחנו" לבין "הם". כמו בפנאם, גם במחוז 13 מתקיים משטר חמור וקפדני. אמנם אין רעב, אך מנות האוכל מחולקות במשורה, וכל התושבים משוללי חירות ומכונים "חיילים."

ב"עורבני חקיין" משחק הרעב הופך למשחק החיים בו חיי כל תושבי המחוזות מוטלים על הכף. המלחמה היא מלחמה מתוקשרת שמתנהלת בשדה הקרב ומעל האקרנים. ערכים נעלים של חירות ומאבק לצדק ולחיים הוגנים נמסרים כמסרים שיווקיים ודימויים חזותיים, והופכים לכח המניע מאחורי מלחמה אכזרית ואלימה. מצד אחד, תדמית של מורדים חסרי אחריות -מול- תדמית של משטר יציב ואחראי שמציע הפסקת אש, מהצד השני, תדמית של לוחמי חופש -מול- משטר נצלן ומדכא. בתוקף תפקידה כעורבני חקיין, קטניס היא סמל חלול למאבק. איש אינו מתעניין במה שיש לה לומר, והמצב מורכב מכדי שתהיה לה אמירה אותנטית משמעותית.

סדרת הספרים שווקה כסדרת פנטזיה לבני נוער ועוררה ויכוח האם ראוי לחשוף קוראים צעירים למציאות אלימה ואכזרית כמו זו המתוארת בספר. יש מידה של פשטנות ונאיביות באופן בו הספר מספק רציונל למעשי ההרג של קטניס: היא הורגת לשם השרדות, במה שנראה כמצב של אין-ברירה. מעשי ההרג האכזריים אינם מעשי ידיה אלא מעשיו של שילטון אכזר או של משתתפים צמאי דם. החיים מן הסתם מורכבים הרבה יותר, ובמקרים רבים נטולי סוף טוב מהסוג המוצע בספר.

אם יש משהו מזעזע בסדרת הספרים הרי זו תגובתן של שתי קוראות צעירות שטוענות "בעוד כמה שנים יכול לקרות מצב שבעצם יהיו משחקי הרעב. זה לא כזה שונה מלשלוח אנשים לאי בודד, זה ממש לא כל כך שונה מ'הישרדות' או מ'האח הגדול'. זה יכול לקרות בעתיד הקרוב או הרחוק".  (מעריב 23.12.2011)

במקום להמנע מקריאה, הפתרון טמון בניהול דיון משמעותי על תרבות הרייטינג, ועוד יותר מזה מרד לא-אלים כנגדה. למשל, המנעות מצפיה בתוכניות ריאליטי וטיפוח מודעות פקוחת עיניים נוכח מסרים מיוחצנים של אישי ציבור.

סוזן קולינס, משחקי הרעב (2) – התלקחות; משחקי הרעב (3) – עורבני חקיין. הוצאת זמורה ביתן. תרגום מאנגלית: יעל אכמון

משחקי הרעב (1): זיכרי מי האוייב האמיתי שלך 23 ביולי 2012

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
1 comment so far

קטניס אוורדין מתגוררת במחוז השנים-עשר בפאנם, מדינה דמיונית שבראה סוזן קולינס ב"משחקי הרעב". אביה נהרג בתאונה במכרות הפחם המאפיינים את המחוז. כשאמה שוקעת בדיכאון לאחר מותו, קטניס חוצה את גדר התיל המחושמלת המקיפה את המחוז, מפרה את האיסור על ציד ועל מכירת מוצרי מזון בשוק השחור, והופכת למפרנסת העיקרית של משפחתה. קטניס משפרת את יכולות הציד שלה, ומתמחה בירי בחץ וקשת. החיים על סף רעב, בעולם חסר חמלה בו המבוגרים חסרי אונים, מלמדים אותה שביכולתה לסמוך רק על עצמה. בנוסף על דחף השרדות מפותח היא מצויידת בתחושת אחריות לחייה ולשלומה של אחותה הצעירה.

העולם הדיסטופי שבראה סוזן קולינס לא נעצר כאן. אחת לשנה, בתקופת הקציר, נערכת הגרלה בה נבחרים שני מתמודדים מכל מחוז המיועדים להשתתף ב"משחק הרעב" השנתי: משחק לחיים ולמוות שמשודר ברחבי המדינה כדי להזכיר את המרד הגורלי בעקבותיו נוסדה פאנם.

הספר, הראשון בסדרה של שלושה ספרים, עובד לאחרונה לקולנוע, וזכה להצלחה ברחבי העולם. זו אינה הפעם הראשונה בה מתואר משחק לחיים ולמוות בעולם פנטסטי אכזרי ודיסטופי. החידוש של קולינס הוא שהשחקנים במשחק הריאליטי הזוועתי הם נערים ונערות בגילאי 12-18.

לבד מעלילה עוצרת נשימה, יש בספר רבדים של ביקורת חברתית ותרבותית. קשה שלא לזהות את הדפוס של תוכניות הריאליטי במהלכן מצלמות טלביזיה עוקבות ללא הפסקה אחרי המתמודדים הנדרשים לעמוד במשימות שונות ומשונות, ונתבעים לחשוף את עצמם בדרכים מגוונות בפני קהל שצמא לסיפור הפרובוקטיבי הבא. קולינס פשוט העלתה את המשחק מדרגה, והפכה אותו למשחק לחיים ולמוות, כמו משחקי הגלדיאטורים בזירה הרומית.

אנשי הקפיטול, עיר הבירה של פאנם, מתוארים כרדודים וטפשיים. עיקר עיסוקם הוא בעיצוב גופם ושיערם, ברכילות מי קנה מה ומי אמר מה, וכמובן במעקב צמוד אחרי שידורי הטלביזיה של משחקי הרעב. ישנם קווי דימיון מעוררי מחשבה, שלא לומר חלחלה, בין החיים בחברה המערבית השבעה שממוקדת בבידור, צרכנות ורווח כלכלי, לבין אנשי הקפיטול.

"זיכרי מי האוייב האמיתי שלך" אומר לה היימיטץ', המנטור שמנחה אותה במהלך משחק הרעב. ככל שמתקדמת העלילה קטניס מבינה שהאוייב האמיתי אינו בני הנוער המתחרים מולה בזירת הקרב, אלא המשטר האכזרי והמושחת שמדכא את תושביו באמצעות טרור, ומבדר אותם באמצעות משחק דמים. בספרי ההמשך יהפוך המרד מרעיון ערטילאי למציאות מדממת.

hunger-games-1ההבניה המגדרית, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמצעות הדמויות המרכזיות בספר, מעוררת מחשבה. קטניס היא ציידת בעלת אישיות של שורדת. היא ישירה ורחוקה מרגשנות. בשונה מתפיסת הנשיות המקובלת, קטניס לא מתעניינת בבגדים או באיפור, כמעט לא מודעת למיניות שלה, ומעדיפה להשתמש בחץ בקשת מאשר באמנות הפיתוי כדי להציל את חייה.

סיפור האהבה הנרקם במהלך העלילה הוא ביוזמתו של פיטה, הנער שנבחר למשחק הרעב איתה. בשונה מתפיסת הגבריות הסטראוטיפית, פיטה הוא בנו של אופה, המצטיין יותר באפיית עוגות וציור פרחים מאשר בקרבות לחיים ולמוות. במהלך המשחק, ובשונה מעלילת העלמה במצוקה, קטניס היא זו המצילה את חייו. פיטה מתוודה בשידור חי על אהבתו, ומקונן על כך שמשום שיכול להיות רק מנצח אחד, לא תהיה לו דרך לחיות עם אהובתו. מפיקי משחק הרעב ממהרים לשנות את חוקי המשחק כדי לאפשר שני זוכים מאותו מחוז, ונצחונם של פיטה וקטניס כולא אותם בזוגיות בה קטניס אינה מעוניינת. במשחק הזה גם האהבה היא מטבע קשיח עובר לסוחר, חלק ממשחק ההשרדות בעולם שבו רצח הוא בידור.

גייל, שותפה של קטניס למסעות הציד, הוא צייד מיומן בעל מחשבות מרדניות, אך גם מי שמפרנס את משפחתו ודואג לאימו ולשלושת אחיו הצעירים. גם במקרה של גייל תהיה זו קטניס שתציל את חייו, והוא יוותר על מחשבותיו המרדניות על מנת להציל את חיי משפחתו.

לבד מהעלילה הסוחפת הספר מעורר מחשבה בנוגע ליכולתנו לעצב זהות מובחנת בעולם שכל כולו תדמיות, ומצייר תמונת עולם פסימית בנוגע למידה בה אנו חופשיים לבחור את דרכנו בעולם.

סוזן קולינס, משחקי הרעב. תרגמה מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כינרת 2010.