jump to navigation

קריאה שבלב (5): החמישיה הסודית של אניד בלייטון 15 בספטמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות ילדים, ספרות מתורגמת, קריאה שבלב.
Tags: , , , , , , , , ,
4 comments

בואו נצא לטוזיג

במשך שנים יוליאן, דיק ואן, ג'ורג' וטימי היו החברים שלי. יחד גילינו את מנעמי הטוזיג* ואת החירות המוחלטת של עולם בו ההורים נוכחים-נפקדים ומניחים לילדיהם לגלות עולמות. עולם מלא הרפתקאות בו לא משנה מי בן הבליעל שיעמוד מולך, את תמצאי את הדרך להשליך אותו אל הים ולחזור בביטחה הביתה.

כשהייתי בן

מאז ומתמיד השתוקקה ג'ורג' להיות נער, וכיוון שהיתה נערה, פיצתה את עצמה בהתנהגה ובדברה כנער; יתרה מזאת, היא סרבה לענות לכל הפונה אליה בשמה המלא, ג'ורג'ינה

Famous Five Illustration-2 בשונה מג'ו מארץ' המתלוננת על החירויות הניתנות לגברים כמובן מאליו, אך נשללות מנשים, ג'ורג' קירין לא מבקשת את רשותו של איש כדי לנהוג כבן. שיערה קצר, היא קצרת סבלנות וחמת מזג, אינה חוששת מסכנה ולעיתים נוהגת בחוסר אחריות. היא מתעלמת מכל מי שמתעקש לקרוא לה "ג'ורג'ינה", מסרבת לעסוק במלאכות נשיות כמו בישול וניקיון, ותובעת לעצמה חופש פעולה.

אן, בת הדוד ההיפר-נשית, משמשת תמונת ראי לג'ורג'. היא מבשלת, מפחדת מחושך, מחרקים ומאנשים זרים, ומסרבת להשליך עצמה לזרועות הסכנה כמו אחיה, יוליאן ודיק, וכמו ג'ורג'. היא הנערה במצוקה עליה מגונן יוליאן באופן קבוע. יותר משדמותה של אן ממחישה את מודל הנשיות המקובל, היא מדגישה הייחוד שבדמותה של ג'ורג'.

כשנשאלה על מקורות ההשראה לדמותה של ג'ורג', ענתה אניד בלייטון במעורפל: "היא מבוססת על מישהי אמיתית שהיום היא מבוגרת". בהמשך הודתה כי ג'ורג' היא בת דמותה, דמות שיש בה מימדים אוטוביוגרפיים והגשמה של פנטזיית חירות עליה חלמה בשנות ילדותה.

למרות הפיתוי לראות בג'ורג' ייצוג של נער/ה טרנסג'נדרית או לסבית, אפשר לראות את רצונה להיות בן כפשוטו: הרצון להיות משוחררת ממוסכמות כובלות. בתקופה בה הנשים הוגבלו לסביבת הבית, ולעיסוק בבישול, תפירה וגידול ילדים, ג'ורג' רוצה לחיות חיים הרפתקניים, בהם היא פועלת ועושה ואינה נאלצת לחכות לגבר שיגאל אותה.

צעירים לנצח

"החמישיה מפליגה לאי המטמון", הספר הראשון בסדרת החמישיה הסודית (ששמה במקור הוא החמישיה המפורסמת) התפרסם בשנת 1942. למרות שאניד בלייטון תכננה לכתוב רק 6 ספרים בסדרה, ההצלחה בקרב הקוראים הצעירים, שבקשו לקרוא עוד ועוד על הרפתקאותיהם של ארבעת הילדים והכלב, הביאה לכך שבלייטון פרסמה 21 ספרי "חמישיה". האחרון, "החמישיה מתלכדת", התפרסם בשנת 1962.

למרות שחלפו 20 שנה בין מועד פרסום הספר הראשון ועד פרסום הספר האחרון בסדרה, העולם בו מתרחשות הרפתקאותיה של "החמישיה" נותר דומה בעיצובו.

חברי החמישיה הם יוליאן, דיק ואן, שלושה אחים, ובת דודם ג'ורג' וכלבה טימי. הילדים הם בני המעמד הבינוני, ולומדים בפנימיה. הרפתקאותיהם של הילדים מתרחשות במהלך החופשות מבית הספר, בדרך כלל במיקום בלתי מוגדר באנגליה (למשל, באי קירין שניתן לג'ורג' במתנה). להוריהם עיסוקים רבים משל עצמם, כך שהילדים חופשיים לצאת לפיקניקים ולטיולים, ובמהלכם לסכל מזימות, ללכוד אנשים מפוקפקים וחשודים, ולמסור אותם לידי רשויות החוק.

ילדי "החמישיה" מתקיימים במישור של מציאות פנטסטית מושהית: הם נהנים מחירות ומחופש פעולה, בעלי תושיה המאפשרת להם לחלץ עצמם מכל צרה, ומה שחשוב אף יותר, הם נותרים צעירים לנצח. גם אם נניח שהילדים יוצאים להרפתקה במהלך שלושת חופשות בית הספר השנתיות (חופשת חג המולד, חופשת חג הפסחא וחופשת הקיץ), הרי ש- 21 ספרי הסדרה מתארים תקופה הנמשכת כ- 7 שנים. הילדים, שבספר הראשון הם בני 12 (יוליאן), 11 (דיק וג'ורג') ו- 10 (אן), מתבגרים רק בשנה אחת בספר האחרון בסדרה. החירות מכבלי הזמן היא גם חירות ממגבלות חברתיות: חבורת הילדים נותרת בעידן הילדות, ולא מתבגרת מינית. ג'ורג' נותרת נערית, וכך נותרת משוחררת מהכורח להתחתן ולהכנס לעולם המבוגרים (בשונה מג'ו מארץ' ואחיותיה).

יוליאן לא חדל מלצחקק לנפשו. ג'ורג' צריכה היתה להוולד בן, לא בת – אילו דברים עשתה! להתייצב כך נוכח שני הברנשים – ולהפיל אותם הימה, ולשחרר את סירתם. יוליאן היה משוכנע כי הדברים הללו כלל לא היו עולים בדעתו!

סוד קסמם

Famous Five Illustration-1 ספרי החמישיה תורגמו לשפות רבות, וזכו להצלחה בין-לאומית. בשעה שהקוראים הצעירים אהבו את הספרים, המבוגרים היו רחוקים מהתלהבות. בלייטון הואשמה בכתיבה אפיזודלית, דלת שפה וחסרת מעוף, ובשימוש חוזר בעלילות שתבניתן ידועה מראש.

למרות הביקורת המלומדת, בסקר שנערך בשנת 2014 בקרב ילדים והוריהם, הילדים דירגו את סדרת "החמישיה" מקום הרביעי בדירוג ספרי הילדים האהובים. לעומתם, ההורים שענו על אותו השאלון דירגו את הסדרה במקום הראשון.

בניסיון להסביר את הפופולריות הגבוהה של סדרת "החמישיה" במשך כל כך הרבה שנים, ד"ר דויד רוד רואה דווקא יתרון בעלילות השילדיות ובשפה הדלה: "בלייטון מספקת לקוראים שלה מסגרת בסיסית עליה יכולים הילדים לפתח את הפנטזיות שלהם".

*ולמי שהסתקרן: טוזיג היא סעודה אותה אוכלים בחיק הטבע. מקור המילה בתלמוד הבבלי (מסכת עבודה זרה), אך בתקופתנו היא ידועה יותר בצורתה הלועזית, פיקניק. סדרת החמישיה היתה הספר היחיד בו פגשתי במילה הזו.

הציטוטים והאיורים מתוך הספר "החמישיה מתלכדת". תרגם מאנגלית: שרגא גפני (תחת שם העט אבנר כרמלי). איורים: איילין סופר (Eileen Soper). סופר איירה את כל סדרת "החמישיה", כמו גם ספרים רבים נוספים שכתבה אניד בלייטון.

שיר לקינוח

הסדרה עובדה מספר פעמים לטלביזיה, לתאטרון ולקולנוע ואף זכתה לעיבודים קומיים. בישראל שודר העיבוד לטלביזיה משנת 1978. הקוראים הנוסטלגיים מוזמנים להזכר בשיר הפתיחה של הסדרה:

קריאה שבלב (4): אורה הכפולה של אריך קסטנר 8 בספטמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות ילדים, ספרות מתורגמת, קריאה שבלב.
Tags: , , , ,
2 comments

lottie and lisa HEB הספר שברירי ומתפורר, כמו הזיכרון. השפה ארכאית, שונה כל כך מהשפה של ספרי הילדים כיום, כמעט בלתי נגישה לילד בן זמננו.

אורה ולי הן בנות תשע. לי שובבה וקונדסית, כולה "תלתלים ותעלולים." אורה אחראית, "רצינית שלא כפי גילה," נוהגת כמו אשה קטנה. תחילתה של ההיכרות בין השתיים בתדהמה ובמהומה. בהמשך, מתגבשת שביתת נשק, ואחר כך יוצאות הילדות למסע בו יחליפו את זהותן, ויאחדו את משפחתן.

איך מעז ברנש זה לדבר על גירושין?

סבורני וחוששני כי עתה הגיעה השעה לספר לכם מעט על אודות הוריהן של לי ואורה, ובפרט על המסיבות שהביאו אותם לידי גרושין. ואם יציץ ברגע זה אחד המבוגרים לתוך הספר ויפליט ברוב תרעומת: לא יאומן כי יסופר! איך מעז ברנש זה לספר דברים כאלה לילדים! … הגידו לו בשמי, שרבים בעולם ההורים המתגרשים, ורבים הילדים הסובלים מזה! ומצד שני רב מספר הילדים הסובלים בגלל שלא נתגרשו הוריהם! וכל זמן שמוטל על הילדים לסבול מסיבות אלו, כלום מן הצדק הוא, שלא לדבר איתם על נושא זה בלשון נבונה ומובנת?

הספר פורסם בשנת 1949, תקופה בה גירושים נתפסו כתופעה שלילית, והיו רחוקים מלהיות נושא מקובל בשיחות חברתיות. על רקע זה יש להעריך את קסטנר על אומץ הלב והפתיחות בה הוא מעלה את הנושא בספר ילדים, בטיעון שיש לדבר אמת עם הילדים ולדבר איתם גם על נושאים קשים שנוגעים נגיעה ישירה לחייהם.

אלא שהפתיחות והעיסוק בנושא קשה כמו גירושים מרוככים על ידי סוף טוב ומאושר – שמגשים פנטזיה רווחת בקרב ילדים להורים גרושים – בו ההורים מתחתנים מחדש והמשפחה מתאחדת.

הוי אותם האמנים! בעצמם אינם יודעים מה ליבם חפץ!

מר פלפי, אביהן של התאומות, הוא מוסיקאי ומנצח, המוצג בתחילת הספר כמי שמסוגל ליצור רק כשהוא מתמסר באופן בלבדי לאמנותו. קסטנר מתאר אותו כ"מאושר ומשוגע כאחד" ובכך מסגיר את דעתו על האמן היוצר.

מר פלפי המנצח אמן הוא, והאמנים, כידוע, יצורים מוזרים עד למאוד. אמנם אינו נוהג להתהלך בכובע רחב שולים ובעניבה מרפרפת – אדרבה, לבושו נאה ונקי, ואף הדור למדי. לעומת זאת, חיי הנפש שלו, אוי ואבוי, כמה מסובכים הם! כל אימת שצץ במוחו רעיון מוסיקלי, מוכרח הוא לרשמו ולעבדו תכף ומיד, ולשם כך צריך הוא להתייחד בינו לבין עצמו ללא כל דיחוי … גם מביתו שלו נוהג היה לברוח … כשנולדו התאומות והתחילו מקרקרות יומם ולילה … נמלא מר פלפי יאוש, וביום בהיר אחד הזמין סבלים, שיעבירו את פסנתרו לאולפן ששכר לו ברחוב האופרה … ומאחר שבתקופה ההיא שופע היה רעיונות מוסיקלים לרוב, לא היה פוקד את אשתו ואת התאומות הצורחות אלא לעיתים רחוקות.

חיי המשפחה מוצגים כמנוגדים לחייו כאמן, ולאחר הולדת התאומות האב נמלט מהעיסוק בגידול ילדים, בפרנסה ובמטלות היומיום. אולם, גם השיחרור מכל הפרעות היומיום והקדשת כל זמנו ליצירה לא הופכים את מר פלפי לאדם מאושר, "לא קנה לו [מר פלפי] אושר בעולמו, למרות כל הצלחותיו, ואף למרות בדידותו."

חיי המשפחה מוצגים כנחמה נוכח קשיי החיים והאמנות: "כשהיתה רוחו מדוכדכת עליו, פונה היה אל ביתו השני ומשחק עם לי בתו הקטנה." לאחר שנים, כשחוזרת בתו (אורה המתחזה ל- לי) מקייטנת הקיץ האב חווה "חמימות משפחתית בלתי אמנותית."  אולם, למרות הניגוד לכאורה בין חיי המשפחה לבין חייו כאמן, הטקסט מרמז על קשר אפשרי בין שניהם בכך שהאב מלמד את אורה נגינה על פסנתר, ובהמשך מתחיל לכתוב אופרה לילדים, ובכתיבה יש מימד של התעלות מעל טרדות היומיום:

לאט לאט מתגבשת מתוך שינויים אלה מנגינה חדשה, מנגינה פשוטה ומושכת לב, כאילו שרות אותה שתי ילדות קטנות בקולותיהן הצלולים על כר דשא שטוף אור. ליד אגם הרים, שבמימיו הקרירים משתקפת תכלת הרקיע. אותו הרקיע, שהוא מרומם על כל שכל ובינה, ששמשו מחממת ומאירה על כל היקום ואינה מבדילה בין צדיקים ורשעים ופושרים.

הציטוטים מתוך: אריך קסטנר, אורה הכפולה. תרגמה: אלישבע קפלן. איורים: ולטר טריר. הוצאת אחיאסף, 1975.

קריאה שבלב (3): נשים קטנות 1 בספטמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות ילדים, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת, קריאה שבלב.
Tags: , , , , ,
2 comments

״חג מולד בלי מתנות איננו חג מולד,״ רטנה ג'וֹ, בשוכבה על השטיח.
״כל כך נורא להיות עניים!״ נאנחה מֶג והביטה בשמלתה הישנה.
״אני חושבת שזה לא הוגן שלילדות רבות יש המון דברים יפים, ולאחרות אין ממש כלום,״ הוסיפה אֵיימִי הקטנה, במשיכת־חוטם של נעלבת.
״יש לנו אבא ואמא וזו את זו,״ אמרה בֶּת׳ בשביעות־רצון מפינתה.
ארבעת הפרצופים הצעירים המוארים באור האש קרנו למשמע המלים המעודדות

כך נפתח "נשים קטנות," אחד הספרים האהובים והידועים ביותר בעולם המערבי. מעטים הקוראים היודעים כי לואיזה מיי אלקוט, הסופרת, לא אהבה בנות (למעט אחיותיה), וכתבה את הספר בחוסר רצון, בעקבות פנייתו של המוציא לאור של ספריה שביקש ממנה לכתוב ספר לבנות (ז'אנר שהיה בחיתוליו באותה התקופה).

הפתרון שמצאה אלקוט היה לכתוב על ילדותה, על יחסיה עם אחיותיה ועל משפחתה. האחיות אנה, לואיזה, אליזבת ומיי הפכו למג, ג'ו, בת' ואיימי:

מאחר שקוראים צעירים אוהבים לדעת ״כיצד אנשים נראים״, ננצל אתנחתה זו כדי לתת תיאור קל של ארבע האחיות, שישבו סורגות באור הערבים, שעה ששלג דצמבר ירד בדממה בחוץ, והאש התפצחה בעליצות בפנים… מַרְגָרֶט, הבכירה שבהן, היתה בת שש־עשרה, והיתה יפה מאוד, מלאת־גו ובהירה, בעלת עיניים גדולות, שיער חום, רך ושופע, פה חמוד וידיים לבנות, שעליהן היתה גאוותה. ג'וֹ בת החמש־עשרה היתה גבוהה מאוד, כחושה ושחומה, ומראה הזכיר סייח צעיר, שכן דומה היה כי לעולם אינה יודעת מה לעשות בגפיה הארוכות, שעמדו בדרכה כמכשול. היה לה פה החלטי, אף משעשע ועיניים חדות, אפורות, שנדמה כאילו ראו הכול, והיו, לסירוגין, חודרות, משעשעות או מהורהרות. שערה העבות והארוך היה מקור יופיָה היחיד, אך הוא היה אסוף בדרך כלל ברשת, כדי שלא יפריע לה בדרכה. כתפיים עגולות היו לה לג'וֹ, כפות רגליים וידיים גדולות, מראה מרושל לבגדיה, וחזות של נערה ההופכת במהירות ונגד רצונה לאשה. אֵלִיזַבֶּת׳ – או בֶּת׳, כפי שהכול קראו לה – היתה ילדה ורדרדה בת שלוש־עשרה, חלקת שיער ובהירת עיניים, בעלת גינונים ביישניים, קול חרישי ומבע שליו, שנעכר רק לעתים רחוקות. אביה כינה אותה ״אוצר השלווה״ והשם הלם אותה להפליא, מפני שדומה היה כי היא חיה לה בעולמה הפרטי והמאושר, שממנו הגיחה רק כדי לפגוש במעטים שבהם בטחה ואותם אהבה. אֵיימִי, אף שהיתה הצעירה באחיות, היתה אישיות חשובה ביותר – לדעתה, מכל מקום. עלמת־שלג לכל דבר, עם עיניים כחולות ושיער זהוב המסתלסל על כתפיה, ענוגה וחיוורת, והליכותיה כשל גברת צעירה המודעת לגינוניה.

במובנים רבים אלקוט כותבת מחדש את ילדותה. למראית עין זו ילדות מתוקה ומושלמת, אולם מתחת לפני השטח אלקוט חושפת קונפליקטים והתלבטויות שליוו את חייה. אימה, אביגייל מיי אלקוט, היתה בת לאחת המשפחות המוכרות והמקובלות בבוסטון. אביה, עמוס ברונסון אלקוט, היה בן למשפחת חקלאים עניה, שהקסים את אביגייל במחשבתו המקורית וביכולתו הרטורית. אולם לאהבה הגדולה בין בני הזוג נלווה גם תסכול גדול. למרות שהיה מחנך חדשני ופילוסוף מקורי (ויש האומרים שדווקא בגלל זה), ברונסון אלקוט לא הצליח לפרנס את משפחתו, ואביגייל מיי ובנותיה חיו בעוני מחפיר והגיעו לעיתים קרובות עד פת לחם.

Little Women-1 בספר, "נשים קטנות," האב נשלח אל החזית במלחמת האזרחים האמריקאית, ומורחק בנוחיות מהבית. מארמי, דמות האם שהפכה למיתוס בתרבות האמריקאית, מוצגת כאם מכילה ואוהבת. רק בסצנה אחת מספרת מארמי על הכעס התוקף אותה לעיתים, והאופן בו היא מדחיקה כעס זה, הד מרוחק לתסכולה וזעמה של אביגייל מיי על חיי העוני והקושי שנגזרו עליה.

הלכידות המשפחתית המוצגת בספר, והצגות התאטרון הבייתי שמעלות האחיות בהתבסס על מחזותיה של ג'ו, מבוססים על הווי החיים הייחודי במשפחת אלקוט. לואיזה כתבה יומן מגיל צעיר, בעידוד הוריה, והחל בשלב בו הבינה כי בכתיבה טמון פוטנציאל לפרנסה (במהלך המאה התשע-עשרה התפתחה העיתונות ונוצרה תופעת רבי המכר), השקיעה את מירב זמנה בכתיבה ובפירסום יצירותיה. למרות אי-האמון שלה בספר, "נשים קטנות" הפך לרב מכר מיד עם פרסומו, וספרי המשך שכתבה לו הפכו את לואיזה לאשה אמידה שהיתה המפרנסת העיקרית של משפחתה. ברונסון אלקוט התגאה בבתו, ונהנה להציג את עצמו כ"אביהן של הנשים הקטנות."

קלסיקה של ספרות ילדים

מה הופך ספר לקלסיקה? ואיך קרה שהחל משנת פרסומו (1868) ועד ימינו, "נשים קטנות" עדיין נמכר ונקרא ונחשב לאחד הספרים האהובים בספרות העולמית?

איטלו קאלוינו הגדיר קלאסיקה ספרותית כ"ספר שמעולם לא סיים להביע את מה שרצה לומר." בהקשר זה ניתן לומר שהקונפליקטים וההתלבטויות בהן מתחבטות בנות משפחת מארץ' ממשיכות להטריד נשים גם בתקופתנו, ובמובן זה הספר עדיין ממשיך ואומר את מה שהיה לו לומר.

ניתן לומר כי אחת השאלות המעסיקה את מג, ג'ו, בת' ואיימי היא האם להתחתן ועם מי להתחתן. מארמי מצהירה בפני בנותיה כי היא מעדיפה שבנותיה יוותרו רווקות מאושרות מאשר יהפכו לנשים נשואות ואומללות. הצהרה זו היתה רדיקלית למדי בסוף המאה התשע-עשרה, בה נשים לא הורשו ללמוד או לעבוד, ולכן נישואים היו הדרך היחידה כמעט להשרדות כלכלית וחברתית. אולם, בשונה מספרות החיזור והאהבה של התקופה, שאלת הנישואין אינה השאלה המרכזית בספר. שאלה חשובה ממנה היא שאלת התפתחותן האישית כבנות אדם אחראיות ובוגרות. הנישואין הם רק סממן אחד של האשה הבוגרת, סממן כנגדו לואיזה מיי אלקוט התקוממה באופן אישי: "אני מעדיפה לחתור לבד בסירתי ולהיות עצמאית," כתבה ביומנה, והצהירה כי תשאר רווקה. בהמשך, כשקוראיה הצעירים והנלהבים כותבים אליה ושואלים עם מי יתחתנו הנשים הקטנות, ומבקשים כי ג'ו תתחתן עם לורי, אלקוט מתקוממת עליהם ומצהירה: "אין בי רצון לחתן את ג'ו, עליה להשאר רווקה ועצמאית. אולם, הקוראים מתדפקים על דלתי ותובעים חתונה, ולכן חיתנתי אותה בנישואים משעשעים [לפרופ' בר המבוגר והתמהוני – ק.פ.]."

גם בתקופתנו, חיי הנישואין של מג, האחות הראשונה שמתחתנת, הם מראה מציאותית לאופן בו אשה מאבדת את זהותה העצמית עם נישואיה (מה שבימינו התפתח לדילמת משפחה-קריירה). בשונה מג'ו, מג אינה מתיימרת לפתח קריירה, ומקדישה עצמה לחלוטין למשפחתה, אולם לאחר שהיא מתחתנת היא מרגישה כאילו "הניחו אותה על מדף" הרחק ממוקד האירועים.

קונפליקט מרכזי נוסף בספר הוא בין ג'ו לבין איימי. שתי האחיות מייצגות גישות שונות לחיים, האחת, ג'ו, עצמאית וקולנית, מתהלכת "כשמרפקיה מכוונים נגד העולם," ומשלמת על כך מחיר כבד ראשית, כשדודתה השמרנית מסרבת לקחת אותה כבת לווייתה לטיול לאירופה, ובכך מחמיצה את ג'ו את הטיול עליו חלמה, בהמשך בחיים של קונפליקט מתמיד בין מה שמקובל חברתית, לבין מה שליבה מבקש לעשות. השניה, איימי, חיננית ומטופחת, מתאימה עצמה לסביבה והופכת "לקישוט לחברה," זוכה בלורי וחיה חיי שפע בחיקו של העושר. לכאורה, איימי זוכה בגורל טוב יותר, אך היא משלמת את המחיר של "קישוט חברתי," ונותרת קפואה כמו פסל בתפקיד שכתבו עבורה אחרים.

מטבע הדברים, נשים יוצרות החשות שיצירתן יש בה קונפליקט עם מציאות תובענית של חיי נישואים וגידול ילדים, מזדהות עם ואוהבות את ג'ו: "חשתי כאילו אני ג'ו של העתיד," כתבה סינת'יה אוזיק על אהבתה הגדולה ל"נשים קטנות".

 

הציטוטים מתוך: לואיזה מיי אלקוט, נשים קטנות. הוצאת כתר. תרגום: טלי נתיב-עירוני. 1992

התמונה:  Louisa May Alcott. Little Women, or, Meg, Jo, Beth, and Amy. Boston: Roberts Brothers, 1868

קריאה שבלב (2): דו-קרב של דוד גרוסמן 25 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in Uncategorized, משהו לקרוא, ספרות ילדים, ספרות מקור, קריאה שבלב.
Tags: , , ,
add a comment

מיד אחרי בית ספר, תוך כדי ארוחת הצהרים, פתחנו את הרדיו והקשבנו לתוכנית "לאם ולילד." לאורך השנים, התוכנית שינתה את שמה ל"לבת ולבן ולכל המתעניין," ובהמשך ל"חתול בשק."  התגוררנו בדירה קטנה, והשולחן במטבח היה מרכז הבית. הסיפורים והאוכל התערבבו זה בזה, השלימו זה את זה, מזון לרוח ומזון לחומר. זו היתה שעה של שקט בה התארחו בביתנו אורחים דימיוניים שהביאו טעמים וריחות של עולמות קרובים ורחוקים.

du-krav בניגוד לכל היגיון, אני זוכרת חלק מהשירים שליוו את התסכיתים שאהבתי, והקריאה "אלפרד, לאימונים!" הפכה ברבות השנים לשם קוד ל"לכו לעשות שיעורי בית ותפסיקו להתווכח," אליה מתלווה התשובה הבלתי נמנעת "אבל שפיפון, אני לא רוצה!"  את הסיפור דו-קרב שמעתי כתסכית בהמשכים בתוכנית "חתול בשק". כחלק מהמסע בשבילי הזיכרון גיליתי כי לאחר סיום תשדירי הרדיו, הסיפור התפרסם כספר, וזהו ספרו הראשון של דוד גרוסמן.

כשגיליתי אותו בערימת ספרים נטושה, לקחתי אותו הביתה, וניסיתי להדביק את שלושת המוסקטרים הצעירים בהתלהבות.  דויד, הילד המספר, מתנדב בבית אבות ומתידד עם מר היינריך רוזנטל. כשדויד הסקרן שואל את רוזנטל על עברו, רוזנטל עונה: "מה שעשיתי – עשיתי… מה שחשוב יותר הוא מה אני עושה היום."

אבל העבר חזק יותר מכל הצהרה נחרצת על חשיבותו של ההווה. רוזנטל נושא את עברו, ארוז במזוודה, באשר ילך: "כאשר מעבירים צמח לעציץ חדש צריך להעביר איתו גם קצת אדמה מן העציץ הישן", הוא מסביר לדויד, "כאן במזודה הזאת נמצאת האדמה שלי".

במזוודה נושא רוזנטל את עיניה של אהובתו, אדית שטראוס. אדית היתה ציירת. לפני שעזבה את ישראל עם הקצין האנגלי עימו התחתנה היא מציירת שני ציורים אחרונים, עיניה ופיה, ומשאירה אותם לשני אהוביה, רוזנטל ורודי שוורץ. הסיפור נפתח כאשר שוורץ מאשים את רוזנטל כי גנב את פיה של אדית ומזמין אותו לדו-קרב כדי להגן על כבודו.

תהפוכות העלילה נפתרות כאשר דויד פוגש את אן, בתה של אדית. הבת היא זו שלקחה את הציור של אימה משוורץ מתוך ניסיון להכיר ולהבין את האם שנפטרה בדמי ימיה, ומתוך כוונה לממש את הצוואה שהשאירה האם לבת: "מכל התמונות שציירתי אלה היקרות ביותר לליבי… את חייבת להשיג אותן… אני רוצה שאת תכירי את פני".

 ילד שחי במציאות ובדימיון

בראיון בתוכנית "קריאת כיוון" גרוסמן מספר על הילד דוד: "דוד הוא ילד כזה שחי גם במציאות וגם בדימיון… אני חושב שהייתי ילד כזה שכל פעם שאמא הביאה מהמכולת דג, הייתי בטוח שיהיה בו יהלום בסוף… אתם מכירים את ההרגשה הזאת? שאיש שנמצא בסביבה, שהוא איש די אפור… פתאום יתגלה שהוא קונסטנטין הגולה מלך יוון שנמצא פה בינתיים במסתור… וגם הרגשה שהיתה לי, שיום אחד יכנס המנהל ויגיד דוד בוא הנה ובחוץ יחכה מישהו ויתן לי איזה כתב שליחות… ופתאום יתברר שכל הילדות הזאת שהיא משעממת… היא רק מסווה למשהו אחר, ואז הכל ישתנה."

לשאלה, "דו-קרב זה סיפור אמיתי?" גרוסמן עונה, "היית רוצה שיהיה סיפור אמיתי?" ואז מוסיף "יש שני אנשים בעולם, שהם הילדים שלי, ורק הם יודעים אם הסיפור אמיתי, והם נשבעו שהם לא מספרים… מה שאני יכול להגיד זה שאם רוצים שדבר כזה יוכל להיות, אז אפשר… אם את רוצה שהדמיון יוכל להשפיע על המציאות – זה מספיק."

דוד גרוסמן ודו-קרב בתוכנית "קריאת כיוון" 

הקטע מתוך דו-קרב והראיון עם גרוסמן מתחילים בדקה ה- 18. לפני כן מופיעים קטעים מתוך "ניסים ונפלאות" של לאה גולדברג, ומתוך "כדור הכסף" של רות אלמוג.