jump to navigation

הקול השר את שירו האחרון 14 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in בודהיזם, משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
add a comment

טזא הוא דמות בידיונית שיצרה קארן קונלי בהתבסס על תחקיר ארוך שנים וראיונות עם גולים ומתנגדי משטר בורמזיים. באמצעות דמותו של טזא קונלי מספרת את סיפורם של האסירים הפוליטים בבורמה. הספר מתאר את המאבק העממי כנגד שילטון החונטה הצבאית בבורמה (הקרויה כיום מיאנמר) דרך סיפורם של שני אחים: אונג מין שעוזב את בורמה כדי להאבק מאבק אלים בשילטון הדיקטטורה, וטזא המלהיב את המפגינים בשירי מחאה, נכלא ונשפט לעשרים שנות מאסר, וממשיך בדרך מאבק של מחאה לא-אלימה גם מאחורי כותלי הכלא.

הקורא מתוודע לאכזריות ולאבסורד של מציאות החיים בכלא דרך עיניו של ילד יתום שנסיבות חיים קשות מביאות אותו לחיות בכלא. בשונה משאר אוכלוסיית הכלא הילד אינו אסיר או סוהר, אלא מתגורר בכלא, אותו מכנים האסירים "הכלוב", משום שאינו מכיר מציאות חיים אחרת, ובהעדר השכלה וידע, אינו יודע על אפשרויות אחרות ומפחד לנסות.

lizard cage "המקום הזה, שכולו בנייני לבנים וחומות גבוהות, הוא בית הספר שלו ומגרש המשחקים שלו והבית שלו. הוא לא חושב שזה מוזר. הוא זוכר-שוכח ששיחק עם ילדים אחרים בכפר, לפני המון זמן – כשהיה קטן מאוד… הכלא אינו מקום לילדים קטנים. למרבה המזל הוא לא ילד קטן. הצרחות באמצע הלילה, קולות העינויים, הנהמות והזעקות המוחנקות של קרבות, של גברים אונסים, נאנסים, של ריח צואת אדם… הראיות המוצקות לכך שבני אדם משתגעים או נעשים אכזריים, מראה גברים בוכים, גברים גוססים: הוא מבוגר דיו להכיר את כל הדברים האלה".

אלא שהמפגש עם טזא מזמן לילד הפתעה: "האסיר הרזה, עם הלסת העקומה, הוא בלתי מזיק. וגם אם הוא מסוכן, הרי הוא נעול בכלוב. אבל לא כאן טמונה הסכנה. אלא באופן שהאיש הזה מפתיע אותו, תופס אותו לא מוכן, ולא באמצעות אלימות או במילים קשות אלא בנדיבות".

טזא שנאסר כאסיר פוליטי כלוא בבידוד. אל מול הניתוק הנכפה עליו במהלך שנות הבידוד בצינוק, טזא מתרגל חמלה: "הכלוב שלי הוא מנזר אחד גדול, והמאסר שלי הוא מדיטציה ארוכה מאוד".

במטרה לפגוע במורל של האסירים הפוליטיים מתכננת הנהלת הכלא להכניס אל תאו של טזא עט ונייר, ואז לאתר אותם במהלך חיפוש פתע, ולהאריך את מאסרו של טזא במשפט ראווה. כאשר מגיעים סוהרים המחפשים את הנייר והעט האסורים, השקולים בשילטון דיקטטורי לפצצות מתקתקות, מצהיר טזא: "אין לי שום דבר להחביא מפניכם". משום שהשליך את החפצים המפלילים מתאו, הסוהרים אינם מצליחים למצוא את הנייר והעט. ככל שמתקדם החיפוש תופח התסכול של סוהריו של טזא, עד שהוא מתפרץ באלימות ללא שליטה.

"אתה לא חייב להכות אותי", אומר טזא לסוהר הצעיר שקיבל פקודה, "אתה יכול לסרב לו". אלא שמרגע שהחלו המכות, האלימות רק מחריפה. ואל נוכח פני האלימות, קולו של טזא עולה צלול וברור, "אתה אומר לפעמים את התפילות הבודהיסטיות שלנו?" הוא שואל את מפקד הסוהרים, "סאבה סאטא אביפאג'הא הונטו, כל יצור חי באשר הוא, מי ייתן ויהיה חופשי מפוגענות". וברכת החמלה מופנית בו זמנית אליו ואל סוהריו, כי שווים הם.

"אין מה לעשות עם זיכרון האלימות, כפי שלא היה מה לעשות עם האלימות עצמה, מלבד לשאת אותה מבלי להעשות כמוה, וזו העבודה הכי חשובה שלו בכלוב, איך הוא נכנס, איך הוא יוצא".

כשגופו דווי מהמכות שקיבל, יודע טזא שהוא עייף. "כל המאבקים האלה. מעייפים כל כך", הוא מספר לסוהר צ'יט ננג שהופך לבן בריתו. "אני מתכוון לשחרר את עצמי. אני מוכן לצאת מהכלוב… אני כבר לא מסוגל לשנוא אותם. אני לא שונא… את מי שהכניסו אותי לכאן, מי שמחזיקים בי כאן… אני מתכוון לומר שסיימתי את המלחמה… החיים שלי היו כלי הנשק שלי. אבל גם המוות יכול להיות נשק". ובמילים אלו מכריז טזא על שביתת רעב.

אלא שלפני שהוא משלים את שביתת הרעב הוא משכנע את צ'יט ננג לעזור לילד לצאת מבית הסוהר, ובילד עצמו הוא מעורר את הכמיהה לידע ולידיעת קרוא וכתוב: "אתה יודע למה זה דומה, לקרוא? … זה כמו לעוף. קריאה של ספר יכולה לקחת אותך לכל מקום בעולם".

הילד, שמצליח להחלץ מבית הסוהר נושא עימו את שיריו האחרונים של טזא, השירים שכתב בבית הסוהר: "אני נטשתי כל כלי נשק מלבד הקול השר את שירו האחרון. ומלבד היד, אחי היקר, היד שלי הכותבת אותו".

קארן קונלי, כלוב הלטאה. תרגם מאנגלית, יואב כץ. הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר 2009.

לתרום להיסטוריה של טוב הלב

בראיונות על הספר מספרת קארן קונלי על תהליך הכתיבה והמוטיבציה לכתיבת רומן העוסק במציאות החיים בכלא:

הספר נכתב בתהליך ארוך שנמשך תשע שנים. הכנסתי את עצמי לכלוב קטנטן, כמו גיבור הספר. במהלך ארבע השנים הראשונות לכתיבת הספר, בכיתי כל יום.

כתיבת הספר היתה מעשה של אומץ לב: ירדתי אל תהומות האפלה ושהיתי שם עד שמצאתי דרך החוצה. האפלה האנושית שהיא להיות כלוא, אלים וסובל ונזקק לאהבה. זו היתה חובתי, וזה גם היה סוג של תהליך טיהור.

בזמן שכתבתי את כלוב הלטאה הבנתי שהדבר המועיל ביותר שביכולתי לעשות ככותבת הוא לתרום להיסטוריה של טוּב הלב. זה אולי נראה מוזר – לחפש אחר טוּב לב בין כותלי הכלא, אבל בית כלא הוא רק מיקרוקוסמוס של העולם שאנו חיים בו יום-יום.

הפרטים שונים, אך המאבקים והצרכים האנושיים זהים: לאכול כראוי, להרגיש נקי ובטוח, לחיות בתחושת כבוד, לחיות עם יכולת בחירה, עם אמת כלשהי, לאהוב ולהיות נאהב, למות בחסד…

בכל יום אני פוגשת אנשים רחומים, ותעלומת הטוּב שלהם נשגבת ממני כמו גם תעלומת הרוע המוחלט בקרב החוקרים והסוהרים. זו התעלומה שלנו, התעלומה האנושית. זה גם הסיפור שלנו, של האפשרויות שלנו, לוּ יד הגורל המופלאה של הולדתנו היתה מתרחשת במקום אחר: אתם יכולתם להיות הפליט, אני יכולתי להיות המעַנָה.

להתעמת עם האמת הזאת – גם זה נטל. אחרי הכול, כל אחד מאיתנו הוא צופה, משקיף, האדם הסָביר שרק במקרה אינו שומע, אינו מדבר, אינו רואה את האנשים האלה, הבלתי נראים, אלה שחיים בצדו השני של הגבול.

תפילת ערבית או טקס תה? (חלק א') 7 ביוני 2006

Posted by Keren Fite in בודהיזם, משהו לקרוא, עיון.
Tags: , , , , , , , , , ,
comments closed

מהי פגישה ? על פי מילון אבן-שושן זוהי התרחשות בה אנשים מזדמנים לאותו המקום באותו הזמן. במקרה של נחום לנגנטל וניסים אמון מדובר ביוזמה של דב איכנוולד, מנכ"ל ידיעות אחרונות, שזימן את השניים למרתון שיחות משותפות במשך כארבעה ימים, ודאג להקליט את השיחות. יוכי ברנדס הפכה את תמלילי השיחות לספר.

האם בכל שיחה מתקיים בהכרח שיח (discourse) ? כלומר, האם רק מכח העובדה ששני אנשים מדברים זה עם זה מתרחש קשב הדדי, התרקמות גומלין הנוגעת מעבר למילים הנאמרות ? "כשמשה פגש את בודהא" נותן תשובה מורכבת וחמקמקה לשאלה שרק נדמית פשוטה.

נחום לנגנטל, חבר כנסת לשעבר מטעם המפד"ל, יצא לפני שבע שנים למסע היכרות עם ההתעוררות הרוחנית בגירסתה החילונית-ישראלית. לנגנטל שאל את עצמו מדוע נוצר קו שבר בין החברה החילונית לבין החברה הדתית בישראל, ובהמשך לכך, מדוע מחפשים הישראלים החילוניים את רוחניותם בדהרמסאלה שבהודו, ולא בארון הספרים היהודי שבישראל. מסעו הוביל אותו לתאילנד ולהודו, לביקורים במקדשים הינדיים ולשיחות עם נזירים בודהיסטים, ביניהם גם ניסים אמון, שנולד וגדל בישראל, אך נסיבות חייו הובילו אותו למזרח הרחוק, לדרך במהלכה הוסמך כזן-מאסטר ביפן, וייסד מרכז רוחני באי פארוס ביוון, בו הוא מתגורר.

השיחות שמקיימים לנגנטל ואמון הינן דיונים קצרים בשאלות שונות ומגוונות, כמו למשל, ההגיון הטמון בקיום מצוות, מקומו של האל בדת ובחיי היום יום, טבע האדם, מיניות, בחירה חופשית, תורת הקארמה, תפיסת המוות וטקסי אבלות, שסעים ופילוג בחברה הישראלית, פסיכולוגיה בודהיסטית ומעמד האישה.

לכאורה, מגוון הנושאים המוצג במהלך השיחות עשוי לפתוח כיווני מחשבה בפני הקורא ולהציב בפניו אפשרויות שונות להתעמקות בסוגיות הנדונות. למעשה, הדיונים נותרים בגדר נגיעות כלליות בנושאים המורכבים המועלים, ללא התבוננות מעמיקה או התמודדות אמיצה עם חילוקי הדיעות בין שני המשוחחים.

ההבטחה הנלהבת על הכריכה, "הסיפור הזה הוא התחלה של תהליך מורכב ומפתיע שאין לדעת את סופו… אנו הקוראים זוכים להחזיק בידינו ספר נדיר על יהדות ובודהיזם שמצליח לשמור על ספונטניות ושפה חיה של שיחה ובה בעת להיות כל כך עשיר עמוק ומחכים", מסתברת כקול ענות חלושה עם סיום הקריאה. הספר אינו כולל תוכן עניינים, אינדקס נושאים, המלצות להמשך קריאה, או ביאור מונחים, שהיו עשויים לעזור לקורא המתעניין להרחיב את ידיעותיו בנושאים הנדונים, והדיונים בין אמון לבין לנגנטל נותרים לכודים במרחב הבטוח אך השטחי של ההכללה, מבלי להיכנס לעובי הקורה.

זהו אינו הניסיון הראשון לחבר מזרח ומערב. "הנזיר והפילוסוף", שפורסם בהוצאת חרגול בשנת 1998 בתרגומו הרהוט של דן דאור, מאגד שיחות בין הפילוסוף הצרפתי ז'אן פראנסוא רוול לבין הנזיר מאתייה ריקאר שהקדיש את חייו לחיפוש רוחני בדרך הבודהיזם הטיבטי. גם כאן מדובר בשני אנשי הגות (שבמקרה הם גם אב ובן) המנסים להבין זה את דרכו של זה.

השוני העיקרי בין הספרים הוא בנקודת המוצא שלהם. רוול וריקאר יוצאים מתוך התנסותם האישית ומציגים בפני הקורא, ואחד בפני השני, את גווני ההתלבטות האישית של כל איש בדרכו, ואת פיתולי האמיתות שמצא כל אחד בשבילים בהם הלך.

לעומתם, מבלי להצהיר על כך במפורש, ונראה שגם לא מתוך כוונה תחילה, השיחות בין לנגנטל לבין אמון מציבות את לנגנטל כנציגם של משה והיהדות, ואת אמון כנציגם של בודהא והבודהיזם. ההכללה עושה עוול לשתי המסורות וגם לשני הדוברים. היהדות מוצגת מתוך נקודת מבט דתית-לאומית, תוך התעלמות מהזרמים הקונסרבטיבים והרפורמים, ומבלי לתת מקום או לגיטימציה לחילונים. הזן-בודהיזם מוצג כהשקפת עולם אוניברסלית המקדמת רוגע ואושר, "לאדם צריך להיות יעד אחד – להשתחרר מהסבל הפנימי ולהגיע למקום של נחת, חופש, שלמות עם החיים ופשטות" (71), ללא התייחסות לזרמים השונים שצמחו מתוך מסורת המַהַאייַאנָה, שברובם נדרש האדם המתרגל לקבל אחריות לא רק על שיחרורו האישי מסבל אלא גם על שיחרורם של האנשים הסובלים בקהילה הקרובה אליו וביקום כולו.

שאלת הפתיחה של לנגנטל, "למה נכשלנו? מה קורה לאנשים חילונים בהתעוררות הרוחנית, למה הם מחפשים את זה דווקא [במזרח הרחוק]" (10), רואה ביהודי החילוני "כישלון" של היהודי הדתי. השיחה עם אמון מציבה את הבודהיזם כ"מפתח קל ופשוט" ביחס ל"מפתח היהודי [שהוא] כבד, מסורבל, עם הוראות קשות ליישום" (32). בכך מוחמצת התייחסות אפשרית לגווני הזהות היהודית, לשילוב האפשרי בין יהדות (דתית או חילונית) לבין התרגול הבודהיסטי, ולדיון בחילוניות שאינה אפיקורסית או בורה אלא דרך חיים שאינה כפופה לדוֹגמה כלשהי, פוליטית או דתית, המבקשת לפתח תכונות אנושיות שאינן תלויות באמונה.

הבודהיזם משמש ללנגנטל אמצעי להתבוננות-מחדש ביהדות הדתית, ויש בתהליך הלימוד ההדדי רגעי חסד כדוגמת "אני משתדל לבחון אחת לכמה זמן אם אני רוצה להמשיך להיות דתי, אם אני צודק, אם זה אמיתי… [לא] לעסוק בזה באופן מכני" (37), "היהדות [הדתית] נמצאת כיום במצוקה קשה מאוד בשני היבטים: [החילון והמתירנות]… לכן… בחינוך הדתי מלמדים את האדם איך לקיים מצוות, איך ללמוד תורה. מציידים אותו בתשובות, מה לענות לשאלות הקשות שישמע, מה ידע להשיב. אנחנו הופכים להיות מעין כספומטים רוחניים… אנחנו לא עוסקים מספיק בפיתוח הנפש" (23), "בעולם המערבי הפסיכולוגים הפכו להיות בעלי המקצוע הנדרש, יותר מרופאי שיניים. אדם ק
ונה משחת שיניים, קצת לחם, מעט חלב וטיפול פסיכולוגי" (87).

אולם, יחד עם רגעי ההתבוננות ישנן הצהרות כוללניות, מקוממות בחלקן, המחמיצות את העיקר.
בשיחה על מעמד האישה אמון טוען "הפמיניזם לדעתי מקורו בציפיות של חברה לחוצה, שמבלבלת בין שוויון בין גברים לנשים ובין זהות ביניהם… נשים צריכות להיות עצמן, ושאף גבר לא יגדיר בשבילן מה המשמעות להיות אשה… תוכנת האשה טמונה בכל תינוקת שיוצאת לאויר העולם… אשה צריכה להיות חופשיה כמו סוסת מוסטנג, אבל אם הכניסו לה לראש שהיא צריכה להיות חמור עבודה, היא תילחם על זכותה להיות חמור… אמא שרוצה להילחם על זכותה לעבוד קשה לא פחות מהגברים, זה לא טבעי" (240-244). לנגנטל מצידו מצהיר "לאחר הדברים שלך אינני יכול להתחמק מהצורך לנקוט עמדה חד-משמעית בזכות שוויון ההזדמנויות" (244), מוסיף וטוען "אם יש לי ביקורת מסוימת על החברה הדתית שאני חי בה, היא דווקא על מעמד האישה… אי השוויון בשל הנישואים מטריד אותי, ומזלה של החברה הדתית שנולדתי גבר, כי אחרת נדמה לי שהייתי מוביל את המהפכה…" (153), ולבסוף מסכם "אינני מסכים איתך, בייחוד לא עם ההשוואה לסוסת מוסטנג, ובעניין זה דבריך ממש מקוממים" (244). בנקודה זו מסתיימת השיחה.

להמשך המאמר : על החברה הישראלית ועל משמעות החיים במדינה הנתונה בסכסוך דמים

עוד בנושא – נשים ובודהיזם:

לספר את סיפורה (1)

טארה ירוקה

האם את אשה ?

תפילת ערבית או טקס תה? (חלק ב') 7 ביוני 2006

Posted by Keren Fite in בודהיזם, משהו לקרוא, עיון.
Tags: , , , , , , , ,
comments closed

קטיעת השיחות בנקודות השבר וחוסר ההסכמה בין שני הדוברים מונעת התמודדות אמיצה ומאתגרת בין השקפות העולם השונות של שני הדוברים, יוצרת דיון המרחף מעל הבעיה ולא מתבונן בה בעיניים פקוחות, ומטרפדת נגיעה מעמיקה ברגע ההווה המורכב והכואב.

בשיחה על החברה הישראלית ועל משמעות החיים במדינה הנתונה בסכסוך דמים, מספר אמון "הייתי במלחמת לבנון הרבה יותר מדי זמן… לאחר מכן הבטחתי לעצמי שלעולם לא אשתתף בעוד מלחמה… אני עושה הכל כדי שהילדים שלי לא יחיו באווירה של מלחמה" (259). אמון מתריס כנגד לנגנטל, "אתה סוחב אלונקה כבדה מאוד שכבר מזמן כבר אפשר להוריד אותה… על האלונקה [שוכבת] אידיאולוגיה שמשעבדת את החיים לשרשרת. יש בה דעות, ערכים ואינטרסים, אבל לא חופש, לא רוגע ונועם ולא אושר… מתוך אהבה אני אומר לך, נחום, יש 'תיקון' שאפשר לעשות, תיקון אמיתי. אין אלונקה, אפשר לנוח" (254).

לנגנטל, שבשיחה קודמת כבר התקומם "עד כדי כך נשטף מוחך כנגד העם היהודי" (47), טוען כלפי אמון, "אני לא יכול לקחת לעצמי את הפריבילגיה ולהיות חוליה שלוקחת פסק זמן מהשרשרת או שהולכת להתחבר לשרשרת של עם אחר" (253), ומתריס לסיכום "חברי ואני, שהתחנכנו בציונות הדתית, מרגישים מחויבים להיות לא עייפים. עם הנצח לא מפחד ללכת בדרך הארוכה. אנחנו חייבים להיות האנשים שלא נשברים, להיות הכי חזקים. גם אם יש ספקות ויש קשיים, אנחנו נמשיך הלאה, נמשיך לסחוב ולסחוב… מה אגיד לך, אני מקווה שיהיה לך טוב. אם לא יהיה לך טוב שם, אנחנו כאן שומרים על הארץ כדי שתוכל לבוא תמיד…" (262).

חילופי דברים אלו מציגים את הבודהיזם כדרך מילוט מאחריות לאומית לטובת חיי אושר ורוגע אישי, ואת החברה הישראלית כמי שאיבדה את דרכה ומתקיימת בזכות הציונות הדתית הנושאת אותה על כתפיה.

במקרה או שלא במקרה הדיון במלחמת המינים מופיע בצמוד לדיון במלחמה התמידית על קיומה של ישראל. מטאפורת התוכנה ה"נשית" וה"גברית" בה משתמש אמון בדיון על מעמד האישה מצביעה על מוגבלותו של הדיון המתקיים בין שני הדוברים.

התרגול הבודהיסטי אינו מציע "תוכנה" או דוֹגמה, אלא אפשרות להיכרות אינטימית והתבוננות מפוכחת ב"תוכנות" המנהלות את חיינו. כשם שאין "תוכנה" נשית (או גברית) אחת, כך גם אין "תוכנה" יהודית (או בודהיסטית) אחת. מהרגע שאנו הופכים מודעים ל"תוכנות", נתונות בידנו החירות והבחירה לפעול בתוכן ומחוץ להן ולא להיות בובות משחק בידיהן. הדיון בין לנגנטל לבין אמון מתעלם מהעובדה כי הבודהיזם רואה באלימות ובחמלה שתי נטיות אנושיות שוות, אך בוחר לכוון את התודעה לאחריות אוניברסלית ולפעולה בדרכי שלום. התמרת התודעה של הפרט, פיתוח שלווה פנימית והתבוננות ערה וצלולה על המציאות, היא הצעד הראשון בדרך להשכנת שלום בקהילה המשפחתית והלאומית, ובהמשך בקהילה הגלובלית.

הניגוד הנוצר בין הצהרתו של אמון "אני בעד גלובליזציה, ולא רוצה לקחת חלק במשחק העמים, הלאומים, האידאולוגיות והמלחמות" (252), לבין טענתו של לנגנטל "כשאני שומע אנשים שאומרים שרע להם פה בארץ, או שחושבים שיש לנו בעיות פוליטיות… וקמים והולכים לארץ אחרת ואומרים שלום למפעל היהודי ולראשית צמיחת הגאולה – אז אני לא רוצה לומר שהם בוגדים, אבל הם אנשים שלא נמצאים איתי פה, הם אנשים שנוטשים" (253-254), מציב את שתי הדיעות בהקצנה זו מול זו ויוצר אשליה כאילו אין ביהדות או בבודהיזם דרכים נוספות, מורכבות ומאתגרות, להתמודדות עם המציאות הישראלית.

בשנים האחרונות החל בארץ מאבק בונה בדרכי שלום לו שותפים יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, השואבים השראה ממקורות יהודים, נוצרים, מוסלמים ובודהיסטים. מאבק זה מושפע מהבודהיזם הטיבטי, מעקרונות ההתנגדות הלא-אלימה של מהאטמה גנדי ומתנועת המעורבות הבודהיסטית, מיסודו של נזיר הזן הויאטנמי טיך נאהת האן, המשלבת תרגול מדיטציה מסורתי עם התנגדות בדרכי שלום לאלימות.

הייאוש מהמאבק המזויין שאין לו סוף עשוי לגרום לאדם לבחור להניח את המהומה מאחוריו לטובת אי ירוק בים, או להביא אותו לידי החלטה נחושה להמשיך להעלות בניו אל העקידה בשמו של תהליך הגאולה. הייאוש הזה יכול גם להביא להתעוררות קשובה לכאב הנורא משני עברי המתרס; התעוררות שאינה מתיימרת לפתרונות מהירים וכוללים, אלא מתחייבת לשיח מעמיק ולהליכה משותפת בדרך ארוכה.
לחלק א' של המאמר : על חיפוש רוחני, יהדות, בודהיזם, נשים ונשיות

פורסם במקור במוסף "ספרים" של "הארץ", 29.6.05

עוד בנושא – מאבק בונה בדרכי שלום:

עמותת שביל זהב – הליכה לשלום

אקודה – קהילה לומדת שלום