jump to navigation

עוצמת ההחלטה הנחושה: קרבט והטחנה המכושפת 18 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , ,
add a comment

היה זה בימים שבין ראש השנה לחג שלושת המלכים. קרבט, אז נער בן ארבע עשרה, חבר אל שני קבצנים צעירים. יחדיו החליטו להתחפש לשלושת המלכים, וזאת אף על פי שהוד מעלת רוממותו, הנסיך הבוחר מסקסוניה, הטיל עונשים כבדים על קבצנות ועל שוטטות בארצותיו המהוללות.

איכרים רבים שחטו חזיר לכבוד ראש השנה והעניקו למלכים הכבודים מן המזרח שפע של נקניקים וקותלי חזיר. במקומות אחרים קיבלו תפוחים, אגוזים ושזיפים מיובשים, ולפעמים גם עוגת דבש ורקיקי שומן אווז, עוגיות כמנון וכוכביות קינמון. "השנה התחילה מצויין! הלוואי שתמשיך כך עד ראש השנה הבא!" אמר לובוש בערבו של היום השלישי. אז הנהנו שני המלכים האחרים ונאנחו בכובד ראש: "מצדנו – הלוואי!"

Krabatקרבט חולם חלום משונה בו הוא שומע קול המצווה עליו לבוא לטחנת הקמח שליד שואצקולם. לא תצטער על כך! מבטיח הקול. האיכרים, אותם הוא שואל על הטחנה, מספרים על טחנה על גדות המים השחורים בה מתרוצצים שדים ורוחות.

קרבט מתלבט, אך ממשיך בדרכו. כשהוא מגיע אל הטחנה האפלה, שואל אותו האדון האם ירצה להיות לו לשוליה, ללמוד לטחון חיטה “וגם את כל השאר”. קרבט לוחץ את יד האדון ומצטרף אל פועלי התחנה. בימים, העבודה בתחנה קשה ותובענית, ובלילות לומדים הפועלים את רזי הכישוף. תחילה קרבט מרוצה ממצבו: "האוכל כאן טוב, והוא מוגש בשפע, יש לי גג מעל לראשי, ובקומי משנתי בבוקר, אני יודע שמובטחת לי המיטה ללילה, מיטה חמה, יבשה ורכה למדי. מיטה בלי פשפשים ובלי פרעושים. איזה קבצן יכול לחלום על יותר מזה!"

בקיץ, כשמזג האויר מתחמם, קרבט מתרשל בעבודתו. כשהאדון מכה אותו, הוא מנסה לברוח ומגלה שאין דרך לברוח מהטחנה. ההסכם שעשה כובל אותו לאדון, ולכאורה אין דרך חזרה.

קרבט הוא דמות בסיפורי העם הסורבים. המיעוט הסורבי, חי באיזור שנחלק בין גרמניה (סקסוניה) ופולין. מבחינה אתנית הם קרובים לצ'כים ולפולנים. השפה הסורבית מוכרת כשפת מיעוט בגרמניה, ורוב הסורבים דוברים גם גרמנית. בספר של אוטפריד פרויסלר דמותו של קרבט עברה שינוי, מדמות של מכשף רשע, לדמות של גיבור עממי המצליח למלט עצמו ממלכודת.

סגנון הכתיבה של פרויסלר מאופק וגותי. האוירה בספר אפלה. חיי הקסם אינם משעשעים או מלאי הרפתקאות, אלא הם חיים של עבודה קשה ומפרכת, תרגול ושינון מתמיד וצייתנות לאדון. קרבט תמה מדוע הפועלים בטירה טורחים לעבוד כשיש בידם להשתמש בכשפים, ולומד שלעבודה יש ערך בפני עצמה:

קרבט השתומם, "אינני מבין," קרא, "למה לנו לעבוד בכלל אם כל מה שאנו נאלצים לבצע במו ידינו אפשר להשיג בעזרת כשפים?"

"אמנם כן," אמר טונדה, "אבל חשוב רק באיזה מהירות יצאו לך חיים כאלה מהאף! בלי עבודה – לא תחזיק מעמד לאורך ימים, אלא אם כן יש לך חשק להשתגע".

הספר מציג את אנשי העמל, האיכרים והפועלים, כחסרי ענין בפוליטיקה, כאנשים המבקשים לחיות את חייהם מעונה לעונה, מיום ליום. לעומתם, בעלי הממון והשררה עוסקים במאבקי כח, רדיפת בצע ומלחמות. אדון  הטחנה מנצל את  תאוות הבצע האנושית לתוכניותיו האפלות. סיפורו של קרבט מתרחש על רקע המלחמה הצפונית הגדולה, מלחמה שהתרחשה בין 1700 ועד 1721 בין רוסיה הצארית לבין שוודיה. בקואליציית המלחמה השתתפה גם סקסוניה. קרבט, שמצטרף לאדון הטחנה האפלה כשהוא נפגש עם שועי הארץ ואדוניה, פגישה בה מחליטים להמשיך במלחמה, לומד "כמה רבה העוצמה שיכולה האומנות השחורה להקנות… בכוחה להעניק שליטה אפילו על נסיכים ומלכים".

פלוגת חיילים, המגיעים לטחנה האפלה כדי לגייס את הפועלים, זוכים לארוחה מכושפת וללעג מפי טונדה, מנהיג הפועלים בטירה האפלה. טונדה אינו בוחל במילים כשהוא מחווה את דעתו על תהילת חיי הצבא המובטחת לאיכר הפשוט: "טיפשים ומטומטמים… אלה מסוגלים להיות מרוצים מאוד מחיי הצבא כל עוד לא קטלו אותם. אבל אנחנו, החברים שלי ואני, עשויים מחומר אחר: אנחנו מצפצפים על כל הפטפטת הנפוחה של כבודו ועל הוד מלכותו הנסיך הבוחר גם יחד".

פרויסלר מספר את סיפור חינוכו ובגרותו של קרבט מנער לגבר צעיר. זהו נרטיב גברי בו לא קיימת דמות אישה משמעותית. הנערה בה מתאהב קרבט מאופיינת באופי סבלני כמו-מלאכי, ותפקידה היחיד הוא לגאול את קרבט משיעבודו לאדון. בליל פסחא שומע קרבט את קולה ומתאהב בה, ואהבה זו נוטעת בו את הכח והנחישות לעזוב את הטירה האפלה. יופיו של הסיפור אינו בקסם ובכשף, אלא בריאליזם האפל שלו. קרבט הגיע לטירה כקבצן חסר בית. כשהוא עוזב את הטירה הוא מוותר במודע על הידע האפל, ובוחר, בהחלטה אמיצה ונחושה, בחייו הפגיעים של בן-אנוש.

חיי שיעבוד מול מחיר החירות 21 ביולי 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
add a comment

בלראם האלוואי נולד למשפחה עניה בכפר במרכז הודו. בגיל צעיר הוצא על ידי הוריו מבית הספר ונשלח לעבוד בבית תה. בסתר ליבו הוא מטפח חלום לברוח מחיי העוני המרוד אל חיים אחרים, חיים שיש בהם אפשרויות בחירה וחירות. כאשר נקרית לפניו האפשרות לשיחרור מחיי העוני והשיעבוד, הוא מנצל אותה, ומשלם את המחיר האיום שחוקי חברת הדיכוי והעוני תובעים ממנו.

מתחילת הסיפור בלראם מסומן כמי שקיים בו הפוטנציאל להחלץ מסביבת העוני המדכאת בה גדל. תחילה, נותן לו מורה הכפר שם בעל משמעות.

"מונה? זה לא באמת שם." הוא צדק: המשמעות של זה היא פשוט ילד.

"זה מה שיש לי, אדוני," אמרתי. וזו היתה האמת. מעולם לא נתנו לי שם.

"…שמך יהיה בלראם. אתה בטח יודע מי היה בלראם… הא היה עוזרו של האל קרישנה"

בהמשך, מכריז עליו המפקח כ"בחור אינטליגנטי, ישר ומלא חיים בתוך אספסוף של בריונים ואידיוטים", ומכנה אותו טיגריס לבן, שם שיהפוך למכונן בחייו של בלראם בהמשך:

"מהי החיה הנדירה ביותר – היצור שמופיע רק פעם אחת בכל דור?"

"הטיגריס הלבן"

"וזה מה שאתה בג'ונגל הזה"

white tigerאלא שכוחם של החיים חזק יותר ממשאלות ליבו של היחיד, ובלראם מודע לכך עד כאב: "העובדה שהמפקח הילל אותי בפני המורה וחברי לספסל הלימודים, העובדה שקרא לי 'טיגריס לבן', העובדה שקיבלתי ספר ושהובטחה לי מלגה – כל אלה היו חדשות טובות, ואם יש חוק אחד של החיים בחשכה שתמיד עובד, זה שחדשות טובות הופכות לחדשות רעות – ומהר."

החשכה עליה מדבר בלראם היא מציאות חיים של עוני, עליבות ודיכוי בהם נגזר על האדם לחיות חיי שיעבוד ושירות צייתני שאין כל דרך להמלט מהם. בכתיבתו האירונית מסמן בלראם את הדרכים המגוונות בהן החברה והתרבות מחנכות את האדם לחיות חיי צייתנות. אחת מדרכי הדיכוי היא הדת:

הנומן [הוא] האל החביב ביותר על כל מי שחי בחשכה… [האל שחציו אדם וחציו קוף] היה משרתו הנאמן של האל ראמה, ואנחנו סוגדים לו במקדשים שלנו מפני שהוא דוגמה מזהרת לאופן שבו עליך לשרת את אדוניך בנאמנות, אהבה ומסירות מוחלטות. זהו סוג האלים שהלבישו עלינו… עכשיו אתה מבין כמה קשה לאדם לזכות בחירותו בהודו.

מגיל צעיר מבין בלראם את מלכודת השיעבוד אליה נולד. בזמן שהוא צופה בגופת אימו הנשרפת הוא מבין את עומק החשיכה ועוצמתה:

היא מנסה להלחם בבוץ השחור.. אבל הבוץ מוצץ אותה אליו, מוצץ אותה לתוכו. הוא היה סמיך כל כך ורק הלך והתעבה מרגע לרגע… עד מהרה היא תהפוך לחלק מהתל השחור… ואז הבנתי, זה האל האמיתי של בנרס – הבוץ השחור של הגנגס שבו מת הכל, ומתפורר, ונולד מתוכו מחדש, ומת שוב לתוכו. אותו הדבר יקרה גם לי כשאמות ויביאו אותי הנה. פה לא ישתחרר שום דבר.

אביו של בלראם, "איש של כבוד ואומץ", בחר להלחם בחשיכה. הוא בוחר להיות נהג ריקשה, "בהמת משא אנושית", ולא להתחנן לפרנסה אצל עשירי הכפר שדרסו ברגל גסה את מי שנמצא תחתם. "כל חיי התיחסו אלי כמו לחמור", אומר האב לבנו, "כל מה שאני רוצה זה שאחד מבני – לפחות אחד – יצליח לחיות כמו בן אדם."

תחילת החלצותו של בלראם מעולם החשיכה מתרחשת כאשר הוא נשכר להיות נהג המשפחה של האיש העשיר ביותר בכפר שלו. מאחורי ההגה של מכונית ההונדה, הוא מאזין לשיחות ולומד את חוקיו של עולם הפשע, השחיתות ובצע הכסף. מעשה השיחרור הסופי הוא מעשה של אלימות עליו בלראם משלם מחיר יקר, מחיר אותו מסוגל לשלם רק טיגריס לבן, מי שהחליף את עורו והפך מנטרף לטורף.

כלפי קולות הביקורת האפשריים, כלפי מי שעשוי לכנות אותו מפלצת קרת לב, עונה בלראם:

אתה שואל, "אתה אדם או שטן?"

לא זה ולא זה, אני עונה. אני התעוררתי, ואתם עדיין ישנים, וזה ההבדל היחיד בינינו.

בלראם אינו מתיימר להיות צדיק, אך גם מסרב להכנס לתפקיד המפלצת. הוא מודע לחומרת המעשה שעשה, ומודה בפה מלא כי אין בו חרטה: "היה שווה לדעת, ולו רק ליום אחד, ולו רק לשעה אחת, דקה אחת, איך זה לא להיות משרת."

ארווינד אדיגה, הטיגריס הלבן. הוצאת פן. תרגום מאנגלית: יואב כץ.

מי גנב את ג'יין אייר? 14 ביולי 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, ספרות פנטזיה.
Tags: , , , , ,
add a comment

ג'יין אייר הוא אחד הטקסטים המשפיעים ביותר של המאה התשע-עשרה. מאז כתיבתו ועד ימינו התפרסמו עשרות ספרים, ומספר לא מבוטל של עיבודים קולנועיים, המרחיבים את גבולות הסיפור המקורי או מתכתבים איתו בדרך זו או אחרת. עובדה זו מקנה לספר ג’יין אייר מעמד של טקסט יצרני: טקסט המפרה את השיח הספרותי וגורם ליצירתם של טקסטים חדשים המחקים, מפרשים ומרחיבים את גבולות הסיפור המקורי.

אם למנות רק כמה יצירות שהושפעו מג'יין אייר: ים סרגסו הרחב, מאת ג'ין ריס, המקדים את האירועים בג’יין אייר ומספר את סיפורה של ברתה מייסון, אישתו המטורפת של רוצ'סטר; עיר ארבעת השערים, מאת דוריס לסינג, המתכתב במקוריות עם עלילת ההתחנכות ומציג גיבורה, מרתה קווסט, הבוחרת לגור עם אישתו המשוגעת של מאהבה; המטורפת בעליית הגג, מאת סנדרה גילברט וסוזן גובר, המציע קריאה פמיניסטית ליצירותיהן של סופרות בנות המאה התשע-עשרה, ומציג את דמותה של ברתה מייסון כמטאפורה מכוננת לכתיבת נשים בתקופה הויקטוריאנית.

גם בספר הפנטזיה פרשת ג'יין אייר ממשיכה האומנת המסוגפת הכמהה לאהבה, לבית ולהגשמה עצמית, להוות מקור להשראה. אלא שג'ספר פורד Eyre Affairמחליף את עלילת החניכה בעלילת מרדף פנטסטית, והופך את בת-דמותה של ג'יין, ת'רסדיי נקסט, לבלשית ספרותית.

אנגליה של ת'רסדיי נקסט היא מדינת משטרה הנשלטת מאחורי הקלעים על ידי תאגיד "גוליית" הקפיטליסטי. אירועי הספר מתרחשים בשנת 1985 חלופית: מלחמת קרים נמשכת מזה 131 שנים והדת השלטת הינה… ספרות אנגלית.

המחיצה בין המציאות לבין הדימיון גמישה באופן פנטסטי ומאפשרת מעבר של דמויות בדויות מדפי הספרים אל מציאות היום יום, וכניסתם של אנשים בשר ודם אל תוך יצירות ספרותיות. באופן דומה, נוסעים בזמן, כדוגמת אביה של נקסט, עוברים בין עבר לעתיד ומוכיחים שוב ושוב עד כמה ההווה הוא נקודה רגעית ונזילה. אי-יציבותם של מימדי הזמן והממשות גורמת להקמתו של מערך משטרתי שלם שמטרתו להסדיר, לשמר ולפקח על יציבות הנרטיב הספרותי וההיסטורי.

עיקר כוחו של הספר בעלילה. לאחר פתיחה אקספוזיציונית מייגעת-משהו, המציגה בפני הקורא את עולמה של ת'רסדיי נקסט, צוברים האירועים תאוצה, והעלילה מתפתחת במהירות יחסית. יכולתו של ג'ספר פורד לבנות עולם בידיוני המשתמש באופן מושכל ומשועשע בקלישאות ספרותיות ותרבותיות מתגברת על חולשות עלילתיות כגון עלילות משנה מסקרנות הנותרות פרומות, ופתרונות עלילתיים צפויים עד כדי תדהמה. הדמויות מקוטבות באופן ברור לטובים יגעים-אך-נאמנים הנאבקים ללא מורא וללא תקציבים ראויים ברעים חסרי-מעצורים, רודפי בצע, בעלי כוחות מסתוריים ומניעים אפלים.

השמות המגוחכים שבוחר פורד לדמויותיו לועגים לקטגוריזציה השחוקה של ארכי-רשע (אכרון הדס הנקרא על שם הנהר המרכזי בעולם השאול), בלשית בודדה אך עשויה לבלי חת (ת'רזדיי נקסט, יום חמישי הבא, שם המרמז על הגמישות והאקראיות של הזמן והמציאות), אהוב לשעבר (לנדן פארק-ליין, הנקרא על שם המשבצת במשחק המונופול הבריטי ממנה ניתן לדרוש את הרכוש בעל הערך הגדול ביותר), ונבל קפיטליסט (ג'ק שיט, ביטוי שמשמעו, בין השאר, שקרן חסר ערך).

הספר נפתח בגניבתו של העותק המקורי של ספרו של צ'ארלס דיקנס, מרטין צ'זלוויט, וברציחתו של מר קוויוורלי, דמות שולית מהיצירה. כפי שמסבירה ת'רסדיי נקסט לשותף שלה, "כל העותקים על פני האדמה, בכל צורה שהיא, נובעים מאותו מעשה יצירה ראשון" ולכן, כל שינוי בכתב-היד המקורי של יצירה ספרותית גורם לשינוי מיידי בכל העותקים הקיימים.

תפקידה של המחלקה לבילוש ספרותי (מ"מ-27) הוא שמירה על יציבות נרטיבית. תפקיד זה בא לידי ביטוי במאבק בזייפני שירה ופרוזה, במאסר של שחקנים הנותנים פרשנות דרמטית יתר על המידה למחזות או מעזים להציגם באופן שונה מהמקור (למשל, הצגת יחיד של "הלילה השנים-עשר" מחזהו רב המשתתפים של שייקספיר), בלכידת כנופיות פשע הגונבות ומוכרות מהדורות ראשונות של יצירות שונות, בהגנה על כתבי יד מקוריים ובמלחמת חורמה נגד כל ניסיון לשנותם.

רציחתו של קוויוורלי גורמת להלווייה המונית ולקול מחאה ציבורית על אוזלת ידם של הבלשים הספרותיים. באנגליה בה חברי עמותת הבייקוניסטים עוברים מדלת לדלת על מנת לשכנע אזרחים כי לא ויליאם שייקספיר כתב את המחזות האלמותיים אלא דווקא פרנסיס בייקון, והמחזה "ריצ'ארד השלישי" מוצג על ידי שחקנים מתוך הקהל בסגנון המזכיר נוסח אליזבתני ל"הצגת הקולנוע של רוקי", הלוויה של דמות ספרותית נעדרת אינה בגדר חריג.

כשג'יין אייר נחטפת מכתב-היד המקורי והיצירה מסתיימת באופן מפתיע לאחר סצנת השריפה בת'ורנפילד (כרומן המסופר בגוף ראשון, העלמותה של הגיבורה מסיימת את הספר), אזרחים מודאגים יוצאים להפגין ברחובות, וראש הממשלה מתקשר אל מפקד הרשת למבצעים מיוחדים כדי לשאול מה לכל הרוחות בכוונתו לעשות בענין.

ואם בשלב זה אתם מחייכים בחוסר אמון, חכו עד שתגלו כיצד מחללת ת'רסדיי נקסט את העיקרון הקדוש של שמירה על יציבות נרטיבית ומשנה את ג’יין אייר לעד. אלו המכירים את ג’יין אייר יקבלו הסבר פנטסטי ומשעשע לפתרונות התמוהים בעזרתם עקפה שרלוט ברונטה קשיים עלילתיים.

פרשת ג'יין אייר. ג'ספר פורד. תרגמה: חנה ידור-אבני. הוצאת מודן. 336 עמודים.

פה גדול והמכוערת הלוחמים האמיצים! 6 ביולי 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
add a comment

היתה זו שעת אחר צהריים של יום חמישי, יום רגיל בחודש ינואר, כאשר באו לקחת את מאט דונהי. שני גברים בחליפות כהות, חולצות לבנות ועניבות תואמות, באו לעצור את דונהי בחשד שאיים לפוצץ את בית הספר, "כמו קולומביין ! יחי קולומביין !!"

סרטו של מייקל מור "באולינג לקולומביין" הפך את הטבח בתיכון קולומביין בקולורדו, בו נרצחו 12 תלמידים, לידוע שבמקרי האלימות בבתי הספר בארה"ב. לא במקרה בוחרת ג'ויס קרול אוטס לאזכר דווקא את מקרה הירי הזה.

מה שנתפס תחילה כמקרה ירי נוסף בו מחסלים תלמידים את עמיתיהם השנואים לספסל הלימודים, התגלה עד מהרה כתכנון קר ושקול של פיגוע המוני. אריק האריס ודילן קלבורד, שני תלמידים בתיכון קולומביין, תכננו לפוצץ את הקפיטריה של בית הספר בזמן ארוחת הצהריים. לאחר הפיצוץ תכננו לירות בניצולים, במתקהלים סקרנים ובכוחות ההצלה שיגיעו לזירת הפיצוץ. רק כישוריהם הלקויים בהכנת פצצות מנעו אסון גדול יותר מזה שהתרחש בפועל בבית הספר.

כאשר נוכחו לדעת שהפיצוץ שתכננו לא מתרחש (הפצצות שהטמינו בקפיטריה לא התפוצצו כתוצאה מפגם טכני), ירו האריס וקלבורד בכל מי שנקרה על דרכם ולבסוף התאבדו. בפרסומים השונים לאחר הטבח הוגדר קלבורד כ"דיכאוני בעל נטיות אובדניות", והאריס כ"פסיכופת רצחני". השאלה החוזרת בכל התחקירים היא: כיצד לא השכלנו למנוע את המקרה הזה, כיצד לא קראנו את הכתובת שעל הקיר?

לאור מקרי הירי הרבים בבתי ספר בארצות הברית, ולנוכח האיזכור הישיר של קולומביין, מובנת, לכאורה, החלטתו של מנהל בית הספר להזמין משטרה ולהשהות את מאט דונהי מהלימודים עד לסיומה של החקירה בענין:

נוכח גל האלימות ששטף את ארצות-הברית בשנים האחרונות, ונוכח חרדתם של ההורים לביטחונם של ילדיהם, האמנתי כי עלי לטפל בנושא בזהירות רבה… כמנהל תיכון רוקי ריבר היה עלי לשקול את טובת הרבים ואת בטיחותם… מול זכויות הפרט

אלא שג'ויס קרול אוטס מתעניינת דווקא בזכויות הפרט הנרמסות בשם זכותו של הציבור לביטחון. אוטס בוחנת את גבולותיה של החשדנות בשם ביטחון הכלל, מציבה סימני שאלה בפני מידת סבירותה, ובודקת את הכוח ההרסני הטמון בצדקנות משיחית, ואת האופן בו מילים ותפקידים חברתיים בוראים מציאות.

Oats Ugly Girlזהו ספרה הראשון של אוטס למתבגרים צעירים, אך גם מבוגרים שלא איבדו את אהבתם לסוף טוב ומעט מתקתק עשויים להנות מקריאתו. מה שנראה כתסבוכת בלתי אפשרית בתחילת העלילה, מוצא את פתרונו בדרך פלאית-למדי השרה שיר הלל לטוב שבאדם, באותה מידה שהיא מגנה את הרוע שבו.

כוחו של הספר אינו בעלילה הצפויה למדי אלא בשתי הדמויות המרכזיות, אורסולה ריגס ומאט דונהי, במערכת היחסים המתפתחת ביניהם, ובאופן בו התרקמות היחסים ביניהם משפיעה על ההתהוות מחדש של מקומם בחברה.

אורסולה ריגס, תלמידה מצטיינת בעלת נטיה לביקורת עצמית קטלנית, מגלה בוקר אחד כי אינה סתם בת מכוערת אלא "המכוערת", לוחמת אמיצה, ספורטאית מחוננת, אדישה בנוגע לדיעותיהם של האחרים ובעלת עקרונות חסרת פשרות.

מאט דונהי, כותב מוכשר ורגיש, יודע שיש לו כישרון להצחיק, ויחד עם זאת שהוא קשקשן בעל "פה גדול" שיעשה כמעט הכל למען בדיחה:

אם אנשים צוחקים ממשהו הם אוהבים להיות בסביבתו של מי שמצחיק אותם, וזאת היתה הרגשה טובה… מאט היה זקוק להרגשה כי הוא מיוחד במינו. איכשהו. לגרום לאנשים לחבב אותו. ולכן היה שומע את הפה שלו ממשיך לקשקש ולקשקש, כאילו היו לו חיים משל עצמו. כאילו מאט היה בובה של איש המדבר מהבטן, ולפעמים לא יודע מה הוא עצמו מדבר

השניות באישיותם של אורסולה ומאט, וטישטוש הגבולות בין התפקיד החברתי אותו הם בוחרים לשחק לבין הרגע בו התפקיד משתלט על מעשיהם, מקבלים גם ביטוי צורני במבנה הספר ובקולות הדוברים בו: פרקים בהם דובר קול בגוף שלישי הנצמד לנקודת מבטו של מאט/"פה גדול", המשולבים בפרקים בהם דוברת אורסולה בגוף ראשון בתוכם נשזר קול בגוף שלישי ל"מכוערת".

מהומת הקולות המתנגשים מקבלת משנה תוקף עם איזכורן של שתי יצירות מאת אדגר אלן פו עימן מתכתבת אוטס: "שדון הדווקא" (1850) ו"וויליאם וילסון" (1839).

בשתי יצירות אלו עוסק פו בדמותו של צל-העצמי (doppelganger). במותחנים הגותיים שכתב, מביע פו השקפת עולם פסימית בנוגע לנפש האדם, ומציג ראייה פסיכולוגית לפיה מעמקי ההוויה האנושית אינם סדורים, שקולים והרמוניים, אלא מתקיים בהם מחול שדים של כוחות מנוגדים המחריבים זה את פועלו של זה, בניגוד לכל היגיון.

ב"שדון הדווקא" מבקר פו את ראיית העולם של ההיגיון הכופה סדר מוסרי מיטיב בעולם של זדון כאוטי, ומציג בפני הקורא את הנטיה האנושית להרס עצמי ולפעולה המנוגדת לכל כלל הגיוני או מוסרי.

"האדם האינטלקטואלי או ההגיוני", כותב פו, "מניח לעצמו לדמיין תבניות – להכתיב כוונות אלוהיות". את איש ההגיון מחליף פו באיש המתבונן, המכיר באין אונותו לנוכח הפעולות חסרות ההגיון שמבצעים אנשים כנגד עצמם. כל שמסוגל האדם המתבונן לעשות הוא לתעד באמצעות אומנותו את החורבן שממיט עליו צל-העצמי.

בשעה שאצל פו אנשים מחריבים עצמם בשל דחפים בהם אינם מסוגלים לשלוט, אוטס מציעה כי דחף היצירה הינו בעל עוצמה שאינה נופלת מזו של דחף ההרס. נקודת השפל והחורבן עשויה להיות מקום של התהוות וצמיחה, לו יניחו האנשים לצדק ההגיוני והשופט בחומרה בלתי מתפשרת לטובת שיתוף והתהוות-גומלין עם זולתם.

"המכוערת" המצהירה על עצמה בתחילת הספר שאינה שחקנית צוות, מצילה את מאט בשל דחף "להעיד על האמת". אורסולה – הבועטת בהתרסה באידיאל היופי המקובל של "נשים 'זעירות' השומרות על המשקל שלהן ללא הרף ומודאגות מקמטים ומצניחת עור הפנים שלהן כאילו כל העולם מתבונן בהן וגם אכפת לו !" – מגלה להפתעתה שאינה יחידה בעולם, וכי מותר ואפשר להיות שונה מבלי להכות את הזולת עד כדי איבוד הכרה:

חשבתי לעצמי, גם זאת מיומנות: להתחבב על אנשים. להסתדר איתם ולכבד אותם. 'המכוערת' יכולה ללמוד ממנה. אין ספק, היה ל'מכוערת' מה ללמוד. והרבה

מאט הרואה עצמו כשחקן קבוצתי ועוטה באופן תמידי את "חיוך הבחור-הנחמד של ילד שמנת" על מנת לשאת חן, לומד מידה של איפוק ובוחר קבוצת התייחסות חדשה בה יוכל "להשתמש בשכל שלו ולא להשתולל כמו אידיוט".

היופי ביחסים הנרקמים בין אורסולה לבין מאט טמון בקירוב ההדרגתי בין הפכים-לכאורה היוצרים מרחב של קשב הדדי וקיום משותף. אוטס יוצרת חיבור, המנוגד לציפיות המגדר המקובלות, בו דווקא האישה ניחנת בתושייה ויכולת, ומחלצת את הגבר מתסבוכות שונות.

מאבקם של אורסולה ומאט מלא עוצמה, כאב ויופי אך משולל כוחניות. במקום להאבק על הבכורה, לומדים אורסולה ומאט לשתף פעולה במלחמה כנגד עוולות חברתיות, להניח לפגיעות ועלבונות העבר ולחלוק את הנאות ההווה: "'פה-גדול' ו'המכוערת' הלוחמים האמיצים !".

פה-גדול והמכוערת. ג'ויס קרול אוטס. תרגמה מאנגלית: יעל ענבר. ספריית מעריב. 235 עמ'.

אני רוצה להיות חלק מהם בלי להרגיש שאני עובר עבירה : על גוף שני יחיד מאת סייד קשוע 18 במאי 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מקור.
Tags: , , , , ,
1 comment so far

*הרשימה כוללת ספוילרים

סיפוריהם של עורך דין ממזרח ירושלים, סטודנט מטירה, נער ישראלי משכונת בית הכרם ואמו, נקשרים יחד ליריעה של אהבה ובגידה, אמנות ונאמנות, ומצביעים על הסתירות והעמדות הפנים שבתוכן אנו חיים.

הספר מורכב משני צירי עלילה נפרדים-לכאורה, המשתלבים זה בזה בפרק האחרון בספר. סיפור המסגרת הוא סיפור מעין בלשי בו בעל קנאי מנסה לאתר את מאהבה של אשתו. אולם, ההפתעה האמיתית מצויה בסוף הסיפור, ובמובן מסויים הופכת אותו על ראשו.

Kashua הסיפור הראשון הוא סיפורו של עורך דין ערבי אשר מגלה פתק בכתב ידה של אשתו בספר “סונטת קרויצר” שרכש בחנות לספרים משומשים. פתק זה גורם לו לחשוד שאשתו בוגדת בו, ומניע מהלך עלילה בה הוא מבצע פעולות חקירה שונות בניסיון לגלות מיהו הגבר שהיה בעליהם הקודם של הספרים שרכש.

זהותו של עורך הדין חסר השם נסמכת בעיקר על מקצועו ועל מידת הראוותנות החיצונית של מעמדו: "מה חושבים עליו המקומיים? מה הם חושבים על ערבים אזרחים כמוהו? הם והמכוניות היקרות שלהם ואורח החיים הראוותני שלהם, לכאורה. הם שכמוהו אינם ילידי העיר אלא הגיעו אליה תחילה בגלל האוניברסיטה והשתקעו בה מסיבות כלכליות. בדרך כלל אלה בעלי המקצועות החופשיים מבין ערביי ישראל שנוטים להישאר בירושלים ולא לעשות את דרכם בחזרה לכפרים שבגליל ובמשולש. בדרך כלל הם עורכי דין, כמוהו, או רואי חשבון ורופאים. כמה מהם אנשי אקדמיה. רק הם יכולים להרשות לעצמם להישאר בעיר שיוקר המחיה בה, גם בשכונות הערביות, גבוה פי כמה מבכל יישוב אחר בגליל ובמשולש."

למרות שהוא רואה עצמו כאדם משכיל ומתקדם, כשהוא חושד שאשתו בגדה בו, חוטפת אותו קנאה עיוורת והוא מתמלא במחשבות ארסיות, זדוניות: כיצד יפנה לבית הדין השרעי, ולא האזרחי, ויגרש את אשתו בבושת פנים בחזרה לבית הוריה בחוסר כל, כמו בסרטים המצריים שהיא אוהבת לראות, כיצד יכה אותה ויזרוק אותה אל הרחוב, כיצד ימצא אשה אחרת, מסורתית יותר, בלי שאיפות, ויינשא לה. חוסר הביטחון בנוגע לנאמנותה של אשתו קורע את מסיכת המעמד המקצועי והחברתי, וחושף תהום של חוסר ביטחון שהודפת אותו אל עולם האיסורים האיסלאמי, שבו מוכנים ומזומנים לו פתרונות מיידיים לשאלות מסובכות.

סטראוטיפ הערבי הכוחני והקנאי מתערער מעצם העובדה שהספר “סונטת קרויצר”, אותו ספר שהחל את מחול השדים בחייו של עורך הדין, נסוב גם הוא סביב קנאתו של גבר לאשתו, קנאה המסתיימת ברצח. משמע, הקנאה היא רגש אוניברסלי, והסטראוטיפים הינם הבניה חברתית ותו לא.

הסיפור השני מביא את סיפור חייו של סטודנט ערבי צעיר, אשר עובד כמטפל בשרותו של צעיר משותק, יונתן שמו, אשר אינו יכול לדבר. גם אמיר מתקשה למצוא את מקומו ואת זהותו בעולם ומרגיש שאינו שייך לחברה הערבית וגם לא לחברה היהודית.

כשאמיר היה בן שנה, אמו התאלמנה, ונאלצה לברוח מטירה לג'לג'וליה. משפחת אביה ציפתה שתתחתן עם אחי בעלה, אבל היא מרדה בכל המנהגים וסירבה. ג'לג'וליה לעומת טירה נחשבת למקום נחות, "שהמשטרה זרקה שמה את כל הזבל, ילדי נקמות-דם ומשתפי-פעולה," ואמיר גדל בשולי החברה הערבית.

במהלך הזמן בו הוא מטפל ביונתן, אמיר רוקם קשר רגשי עם אמו של יונתן, ואט אט לובש את זהותו של בנה. הוא נרשם ללימודי צילום בבצלאל תחת זהותו של יונתן, ועד מהרה עושה חיל בתחום. אמיר מוחק זהות אחת למען קיומה של זהות אחרת, והספר אינו מציע כל דרך ביניים: "אני רוצה להיות כמוהם, בלי מבחני נאמנות, בלי מבחני קבלה, בלי פחד ממבטים חשדניים. היום אני רוצה להיות חלק מהם בלי להרגיש שאני עובר עבירה."

כמו בטוריו העיתונאיים של סייד קשוע, הספר מספק חוויית קריאה קולחת, ומבט מעט מגוחך, מעט כואב על חיי יהודים וערבים במדינת ישראל. למרות שהספר מציג ביקורת על חוסר יכולתנו לראות את עצמנו ואת זולתנו מעבר למסיכות של "יהודים" ו"ערבים", אמירה זו אינה מפותחת מעבר לאיזור הנוחות של הקורא, ויש בכך החמצה.

המשפחה היא שדה בו הטירוף גדל כמו עשבים שוטים 13 באפריל 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
2 comments

כל חייה ניסתה אלן להבין את החלום החוזר הטורד את מנוחתה: אימה מחליקה איתה מתחת לפני הנהר, והיא כמעט טובעת. אחרי חיים של מאבק בעוני והתמודדות עם אב שתיין ואלים ואם מנוכרת קשת יום, אחרי שילדיה בגרו ושני בעליה כבר נפטרו, אלן יוצאת לברר את תעלומת חלום הטביעה. היה או לא היה?

הספר סובב סביב שאלות של זיכרון וזהות. כמו סיפור בלשי מצטברים הרמזים אודות זיכרון הטבילה/טביעה בנהר, עד אשר אחיה של אלן מספר לה את גירסתו לסיפור. או אז, ניצבת אלן בפני השאלה האם חובה עליה לבחור, האם יש סיפור זהות נכון אחד, או אולי כל הסיפורים וכל הזיכרונות יכולים להתקיים זה לצד זה.

my-drowning מציאות החיים של "הטביעה שלי" היא מציאות של תנאי קיום קשים ואכזריים בקהילה כפרית עניה. חיי מחסור הסובבים סביב העדר: ילדי המשפחה רעבים, לובשים בגדים שהתקבלו מצדקה ונעליים קטנות מכפי מידתם, הוריהם לכודים במאבק השרדות ואינם פנויים לטפל בהם.

גרימסלי מתאר תיאור ריאליסטי של עוני ומצוקה. חיי הילדים אינם חיים של שמחה, מציאות חייהם רחוקה מתיאורי המשפחה המאושרת המסתפקת במועט שמתארת לואיזה מיי אלקוט ב"נשים קטנות". רגעי העונג נדירים ומעטים.

אך, למרות הקושי, אלן מתגעגעת לילדותה ולאמה האהובה. את חוויית ההעדר היא ממלאה בדימיון ובמישור קיום מאגי: אלן זוכרת את אחותה הקטנה שמתה בהעדר טיפול רפואי. האחות מלווה אותה. היא "רואה" אותה גדלה. מישור המציאות המאגית מעלה שאלה בנוגע למהימנותה של אלן כמספרת, ולמהימנות גירסת העבר אותה היא מספרת. לחילופין, המימד המאגי הוא מימד של מציאות מקבילה, מנחמת ומכילה כמו מי הנהר שיש בהם מוות ופחד, אך גם זרימה אין-סופית.

הספר כתוב בגוף ראשון, והוא שילוב קטעי נרטיב בזמן הווה ובזמן עבר: הנרטיב בזמן עבר מביא את זיכרונות הילדות של אלן הצעירה, הנרטיב בזמן הווה מאפשר לאלן הבוגרת להתבונן על חייה. אלן הצעירה מתארת את ילדותה ללא כחל וסרק, על העוני, האלימות, הקור והרעב שאיפיינו אותה. אלן הבוגרת רואה את הוריה כפי שהם: שורדים נוכח מציאות חיים חסרת רחמים. היא עצמה מצליחה לבנות חיים עצמאים ושונים, אך משהו בה כמה אל המציאות המאגית של ילדותה, מבלי לייפות את אכזריותה של מציאות החיים בהרי אפלצ'יה.

"אהבתה של אמא נשפכה על מדסון כמו מפל מים טהור ומנצנץ. גם אבא הציג את גאוותו בבנו החדש ונשא אותו על זרועו הכפופה בשרוול חולצת הפלנל כשלגם ויסקי או עישן סיגריה. אני לא זוכרת שאבא נגע בי אי פעם כדי להחזיק אותי. הוא היה עושה זאת רק כדי להכאיב לי. אמא עשתה ממני יצור שנברא רק כדי להביא דברים ולסחוב, יצור לא יעיל במיוחד, כי שלא כמו נורה, לא יכולתי לקחת ממנה את התינוק ולספק לו את צרכיו במקומה. ישבתי שקטה ורעבה בפינה, שמלתי הדקה תחובה בין ירכי, וגופו החיוור של מדסון מכוסה בשמיכתו ומאשים אותי בדרך שלא הצלחתי להבין"

מציאות החיים האכזרית בה נשים נועדו לעבודת שירות קשה, והגברים הם בעלי השליטה לא הופכת את אלן לאדם כועס או מתוסכל. כמעט באורח פלא היא מצליחה לראות ולתעד בסיפורה את האלימות, העדר האהבה, ההזנחה הרגשית והניצול המיני, ועדיין להפוך לאדם אוהב וחומל המצליחה לשאת את הכאב והאלימות, ועדיין ליצור חיים שונים משל עצמה.

"הטביעה שלי" הוא הראשון בטרילוגיה על חייו של דן קרל (בנה של אלן). שני הספרים הנוספים הם "ציפורי חורף", ו"נחמה ואושר". בטרילוגיה יש מימדים אוטוביוגרפיים מחייו של ג'ים גרימסלי שגדל גם הוא בדרום הכפרי והעני.

"עבור מי שגדל בדרום", אמר גרימסלי על ילדותו, "המשפחה היא שדה בו הטירוף גדל כמו עשבים שוטים".

ג'ים גרימסלי, הטביעה שלי. מאנגלית: לאה ששקו. הוצאת גוונים. 192 עמ'.

ביום בו יקראו לנתניהו בוגד נדע שמשהו השתנה 15 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מקור.
Tags: , , , , , ,
1 comment so far

מאז ומתמיד עניינה אותי בגידה, מספר לנו עמוס עוז בהרצאה על הספר "הבשורה על פי יהודה". בפעם הראשונה בה קראו לי בוגד הייתי נער צעיר. באינתיפדה המקורית שהיתה פה בארץ, האינתיפדה שלנו היהודים נגד הבריטים, הייתי זורק אבנים וצועק "British go home". זה בערך אוצר המילים שהיה לי באנגלית. ואז עשיתי טעות שתעניק לי את הכינוי בוגד בפעם הראשונה. דיברתי עם קצין בריטי. הוא ידע עברית תנ"כית כי הגיע מבית נוצרי דתי, והציע שאלמד אותו עברית מדוברת, והוא ילמד אותי אנגלית. אחרי תקופה בה נפגשנו כתבו על קיר הבית שלי "עמוס בוגד שפל", ואני שאלתי את עצמי, למה כתבו שפל? וכי יש בוגד שאינו שפל?

מי נקרא בוגד? הנביא ירמיהו כשדיבר נגד המרד בבבל; אברהם לינקולן כשפעל לשיחרור העבדים; וינסטון צ'רצ'יל כשפעל לפירוק האמפריה הבריטית; שארל דה גול כשהעניק עצמאות לאלג'יר; אנוואר סעדאת כשעשה שלום עם ישראל ושילם על כך בחייו; דוד בן גוריון כשהסכים לחלוקת הארץ המובטחת והכריז על הקמת מדינת ישראל; מנחם בגין כשהחזיר את סיני בתמורה לנייר; יצחק רבין ושמעון פרס כשחתמו על הסכם אוסלו; אפילו אריאל שרון זכה לכינוי בוגד כשפינה את גוש קטיף.

מה אנו למדים מכך? שבגידה מסמנת שינוי. האדם המשתנה לפני הסובבים אותו, מי שמסוגל לשינוי בשעה שסביבתו אינה בשלה עדיין לשינוי זה.

שלוש דמויות יש ב"הבשורה על פי יהודה" והן שונות זו מזו, ובתחילת היכרותן סולדות זו מזו. שמואל אש הוא מהפכן שתולה בחדרו פוסטרים של צ'ה גווארה ופידל קסטרו. גרשון ואלד מתעב את מתקני העולם, את המהפכנים ואת כל הדתות. "בכל דור ודור קמים עלינו מתקני העולם להושיענו, ואין מי שיצילנו מידם", אומר ואלד בשנינות אופיינית, ומכוון לכך שכוונותיהם הטובות של מתקני העולם בדרך כלל נשטפות בנהרות של דם. עתליה היא אשה פצועה, מלאת זעם על המין הגברי שהפך את העולם לבית מטבחיים. היא שואלת את שמואל אש בארסיות "למה אתה לא נהרגת?"

Amos Oz Avi Baleli במשך שלושה חודשים מצליחות שלושת הדמויות להתקרב זו לזו, ומתרחש בינן נס והן אוהבות זו את זו. בסיומו של הספר מסיר שמואל אש את הפוסטרים של המהפכנים מעל הקירות, עתליה מודה שמבין כל הגברים שחלפו בבית האבן את שמואל אש היא תזכור, וגרשון ואלד מאבד בן בפעם השניה.

שלוש דמויות יש ושלוש רוחות רפאים: מיכה, בנו של גרשון ואלד, שנרצח; שאלתיאל אברבנל, אביה של עתליה; ויהודה איש קריות.

שאלתיאל אברבנל התנגד להקמת המדינה. לא משום שחשב שליהודים אין זכות למדינה, אלא משום שתיעב את רעיון מדינת הלאום מיסודו. מדינת הלאום גורמת לאנשים לנהוג כחיות. צריך אלף שפות ואלף תרבויות, ויש למחות את רעיון מדינת הלאום מן העולם. שמואל אש עונה לו שבמקום בו אנשים נוהגים כחיות צריך כלובים בצורת מדינה. ומעבר לכך, כל זמן שבעולם הפגום הזה לכולם יש מדינת לאום, גם ליהודים מגיעה מדינה.

על פי שמואל אש, יהודה היה תלמידו הנאמן של ישו שרצה בגאולת העולם. יהודה טען שניסים בכפרים בגליל לא יקרבו את הגאולה. צריך צליבה פומבית שלאחריה תרד חי מהצלב, הוא אומר למורו ולרבו. יהודה רוצה משיח עכשיו. ישו לעומת זאת מפחד מהמוות, מבקש להסיר מעליו את עול השליחות. בסצנת הצליבה הנס לא מתרחש, המשיח לא קם לתחיה, וישו מת כשהוא ממלמל "אלי אלי למה עזבתני". יהודה המאוכזב תולה את עצמו, ושמואל אש אומר, כך מת הנוצרי האחרון. כמו יהודה גם שמואל אש מאבד את אמונתו והספר מסתיים בשאלה.

שאלתיאל אברבנל, אביה של עתליה, הוא מקבילו של ישו. כמו ישו גם הוא מאמין באהבה. גרשון ולד אומר שאהבה היא נדירה. אהבה היא מחצב נדיר. אהבה אינה מתוקה, אלא היא רגש קשה ואכזרי, שיש בו אנוכיות ושתלטנות. אף אדם אינו יכול לאהוב את כולם.

על הכתיבה

כשאני שומע רק קול אחד בראשי, אני כותב מאמר דיעה. כשאני שומע שני קולות, אני יודע שאני בהריון עם ספר חדש. את הספר הזה כתבתי במשך עשר שנים. בכל פעם עזבתי אותו כי הטחתי ראשי אל הקיר. בכל פעם החזירה אותי העקשנות אל הספר וצמצמתי וזיככתי את הכתיבה כדי להגיע לעיקר. "הבשורה על פי יהודה" מציג ארבע השקפות עולם מנומקות. ארבע עמדות רגשיות שכל אחת מהן צודקת בדרכה. הקורא הטוב אינו הקורא שיבקש להכריע בשאלה מי צודק, אלא הקורא הסקרן שירצה ללכת בנעליה של כל דמות.

ובסיומה של ההרצאה של עמוס עוז, סיפר לנו אבי בללי על תהליך הכתיבה של השיר "אופניים וספר": לילה אחד יצאתי אחרי הופעה, קצת ספוג באלכוהול, ופגשתי באדם שישן בגן הציבורי. הוא אמר, פעם הייתי רופא עיניים מרומניה, פעם הייתי כמוך… ואותי תפסה הנזילות הזאת של החיים. האיש בא לארץ מרומניה, ופה מגלה שהוא צריך להאבק מחדש.

רק אמירה פוליטית אחת אני אומר פה, חייך עמוס עוז בשיחה שנסובה על בוגדים, ביום בו יקראו לביבי בוגד נדע שמשהו השתנה. והשיר של אבי בללי, אולי בלי להתכוון בכלל, דיבר על הבחירות הקרבות. אז כשאתם הולכים לבחור, חישבו על ההומלס שישן בגן הציבורי, והניחו לאיום האירני.

אבי בללי, אופניים וספר

שתי שפתיים נושקות, שתי שפתיים דוברות 9 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, עיון.
Tags: , ,
add a comment

ב"ספקולום של האישה האחרת", עבודת הדוקטורט שלה בפילוסופיה, לוס איריגריי מנתחת ומבקרת את התיאוריה הפסיכואנליטית תוך התייחסות לפילוסופיה המערבית, אותה היא תופסת כשיח-על שהשפיע על תפיסת האישה והמיניות הנשית במודל הפרוידיאני. איריגריי מתחילה משאלתו של פרויד, "מהי אישה?", ובוחנת באופן ביקורתי את טיעוניו בנוגע לתעלומת הנשיות באמצעות מושג הספקולום. ספקולום הינו מכשיר גניקולוגי המשמש לבדיקת הנרתיק, ומַרְאָה המשקפת במהופך את העומד מולה. זהו מכשיר גברי הנועד לחדור את מסתרי האישה, אך גם משטח חלול המסוגל להאיר ולחקור את הנרתיק הנשי מכוח היותו דומה בצורתו למושא המחקר שלו.

הספקולום משמש את איריגריי כדימוי הממחיש את האופן בו השיח הפילוסופי המערבי מתבסס על הלוגיקה של הדומֶה. במסווה של דיון על ההוויה האנושית, מתבוננים הפילוסופים-הגברים באישה כפי שאדם מתבונן במראה. כנרקיס המתבונן בבואתו אין הם רואים את האישה, אלא רק את השתקפותם בלבד. כפועל יוצא, השיח הפילוסופי (ובעקבותיו גם פרויד בתיאוריה הפסיכואנליטית) אינו מסוגל לייצג את האישה כפי שהיא, אלא רק כניגוד לגבר. האישה בתרבות המערבית מסמנת העדר, נוכחות משוללת ייצוג ומשמעות בזכות עצמה. איריגריי מציעה את נקודת המבט של "האישה האחרת", אישה הדוברת מחוץ לשפה הגברית הממוקדת בפאלוס, ומתוך עמדתה החיצונית מערערת את יסודות החשיבה הפאטריארכלית.

"מין זה שאינו אחד" הינו קובץ מסות בו מפתחת איריגריי את הרעיונות שהציגה ב"ספקולום של האישה האחרת". מאז פרסומו בשנת 1977 הפך קובץ זה לטקסט יסוד בלימודי ההגות הפמיניסטית, ובתיאוריית ההבדל הבין-מיני המציבה את ההבדל בין נשיות לגבריות במרכז ביקורת התרבות והחברה המערבית. במבחר בהוצאת רסלינג תורגמו ארבע מסות: "מין זה שאינו אחד", "כך עושים כולם", "'מכניקת' הנוזלים", ו"כששפתותינו מדברות זו לזו".

luce-Irigaray איריגאריי מבקרת את האופן בו המיניות הנשית מוגדרת על ידי קני מידה גבריים. תפיסת האישה כנרתיק פאסיבי, המקבל אל תוכו את הפין הגברי האקטיבי, הגדרת הפין כמושא קנאתה של האישה, וההתיחסות לאיבר המין הנשי כאיבר חסר ומנוון, מותירה את האישה בעמדה של תלות בגבר, ומנתקת בינה לבין התענגותה. איריגריי טוענת כי ההתענגות הנשית אינה תלויה בדבר. איבר המין הנשי, המכיל שתי שפתיים, מצוי במגע תמידי. האישה "נוגעת מ-עצמה וב-עצמה ללא כל צורך במתווך, בטרם ניתן להבחין בין אקטיביות לפסיביות." בתוכה האישה היא ריבוי, שניוּת ללא חלוקה. דימוי השפתיים, שניים שהם ריבוי, משמש את איריגאריי לצורך ביקורתה על הלוגיקה של הדומֶה.

המחשבה המערבית מציבה במרכזה את הגבר, הסובייקט הרציונלי, כקנה מידה לפיו נשפטות התופעות. ההגיון הלינארי יוצר היררכיה בינארית בה ה'אחר' (הגופני, הכאוטי), נשפט כשלילי וכמסוכן ומזוהה עם האישה. איריגאריי מטילה ספק בתקפותה של ההיררכיה המבוססת על ניגודים, וטוענת כי החוויה הנשית, כפי שבאה לידי ביטוי בגוף הנשי, הינה חוויה של קירבה הכוללת את האחר אך אינה מנכסת אותו, חוויה של אחדים, הדדיות שאינה אחדות אחת.

הצבת האישה כסובייקט בעל קיום עצמאי (ולא רק כניגוד לגבר) מחייבת יצירת שפה שתעניק משמעות ונוכחות למי שנתפסת בשיח האנדרוצנטרי כ'אחר'. בשפה זו האישה אינה עוד מראה אילמת, אובייקט לסובייקט הגברי, אלא דוברת המדברת מתוך הגוף הנשי. לצורך בריאתה של שפה נשית רב-משמעית הקושרת בין גוף-חומר לבין מחשבה-רוח יוצרת איריגאריי כתיבה אסוציאטיבית הנתונה לשינוי מתמיד.

איריגריי כותבת מתוך המקום של ה'אחר', ולכן מחקה את מה שנתפס כנשי בסדר הפאלוצנטרי. כתיבתה חושנית, כאוטית, חסרת גבולות ונזילה, כתיבה התופסת את הקורא בהפתעה, מעוררת מחשבה, וחושפת את אשליית האחדות (המבוססת על דחיקת השונה/המנוגד לשוליים) המצויה בבסיס המחשבה המערבית.

מין זה שאינו אחד [מבחר], לוס איריגריי. תרגום מצרפתית: דניאלה ליבר. הוצאת רסלינג. 93 עמ'.

עשה את הדבר הנכון, ולך לאבדון: על יצירותיו של יונתן פיין 25 בפברואר 2015

Posted by Keren Fite in ספרות מקור.
Tags: , , , , ,
add a comment

יונתן פיין הוא נכדו של המשורר אלכסנדר פן (1906-1972). בנה של המשוררת זרובבלה ששונקין (1929-2004), בתו הבכורה של אלכסנדר פן מנישואיו הראשונים לאיזבלה (בלה) דון.

בתחילת דרכו הספרותית פירסם סיפורים קצרים ב"עיתון 77" וב"מאזניים". בהמשך פירסם שלושה ספרים: מריו רץ רחוק : סיפורים (2001), והגדולה שבהן היא האהבה, או, המנולטינה של פטיצ'יקה : רומן (2003), ו-על שלושה גשרים (2005).

ספריו עוסקים בהוויה הישראלית על גווניה השונים, תוך התמקדות במלחמה כחוויה מכוננת בהבניית ובשבירת הזהות הגברית הישראלית.

"והגדולה שבהן היא האהבה" מרחיב את היריעה ובוחן את הזהות הישראלית הנשית והגברית, ומתבונן בעין ביקורתית בזהויות הנורמטיביות המקובלות. מלחמת לבנון עוברת כחוט השני בסיפוריו הקצרים ובספריו. המלחמה מוצגת מתוך פרספקטיבה טרגית-אירונית המראה את הגיבורים כמי שנלכדים בעל כורחם בסיטואציות בהן אין בחירה ברורה בין טוב לרע, אלא בין מנעד רחב של גווני אפור.

Fine Mario בכתיבתו של פיין ניכרת השפעה של ארנסט המינגווי, אליו מופיעות אלוזיות בחלק מהיצירות. שישה מתוך תשעת הסיפורים בקובץ "מריו רץ רחוק" עוסקים במלחמת לבנון, ומצביעים על הגיחוך ועל חוסר התוחלת שבמלחמה. גיבוריו של פיין מזכירים את גיבוריו של המינגווי בכך שמודל הגבריות הכוחנית עימו הם מגיעים אל ההוויה הצבאית, מוצא עצמו מובס שוב ושוב אל נוכח מציאות מלחמתית אכזרית בה הניסיון לעשות את הדבר הנכון מוביל לאבדון. בנוסף, בדומה ל"וזרח השמש" של המינגווי, פיין משווה בין מלחמת לבנון לבין מלחמת השוורים: ב"המטדור האבוד של אנחלס" חייל ישראלי שמאבד את שפיות דעתו במהלך המלחמה מציג מופע גרוטסקי של מלחמת שוורים נוכח החיילים הסורים הנדהמים; חלק משמעותי מהאירועים ב"והגדולה שבהן היא האהבה" מתרחשים בפמפלונה, זירת מלחמות השוורים המיתולוגית.

הגאולה האישית של הגברים נפגעי המלחמה מצויה במישור הבין-אישי: בחברות בין גברים ובנאמנותם של הלוחמים זה לזה, ובמרחב הזוגי בין גברים לבין נשים. מעבר לשימוש המטאפורי במלחמת השוורים, כתיבתו של פיין מושפעת גם מסגנון הכתיבה של סופרים דרום-אמריקאים. בכל יצירותיו, וביחוד בספר "על שלושה גשרים", הגחכת המלחמה מתבצעת באמצעות קטעי תיאורים קומיים הגובלים בהזייה המתכתבים עם ז'אנר הפנטסיה הריאליסטית.

הזהות הגברית הישראלית הנורמטיבית נבחנת גם מתוך פרספקטיבה היסטורית רחבה המעמתת בין דימוי "היהודי החדש" לבין "היהודי הגלותי", למשל בסיפור "המערבל", המתאר את ראשית ההתיישבות בעמק יזרעאל. הנורמה של הגבריות הכוחניות הנלחמת על חייה מתוך חרדה קיומית של "אין ברירה" נבחנת גם מתוך התבוננות מחדש בסיפורי שואה וגבורה, כדוגמת סיפור חייו של דוד גיטלין הנשזר באופן גורלי בסיפורי הדמויות המרכזיות ב"על שלושה גשרים".

ביצירותיו מצביע פיין בצורה ישירה על חוסר התוחלת שבמלחמה, ועל הסבל הנורא הנגרם כתוצאה מהחיים על החרב. מעבר לכך, התחושה העולה מחלק מיצירותיו של פיין היא כי השיחרור מהסבל אפשרי רק מתוך בריחה אל מחוזות גיאוגרפיים או היסטוריים אחרים. אולם, בשונה מהספרות הפוסט-מודרניסטית המפרקת את הנאראטיב הציוני, מיצירותיו של פיין עולה כי הביקורת והבריחה הן הקלות לרגע, ועל הגיבור לשוב ולחיות בתוך הכאן ועכשיו של ישראל, על המורכבות והכאב שקיום שכזה מחייב.

הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם 9 בפברואר 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מקור.
Tags: ,
add a comment

מופרכות ככל שיהיו, קונספירציות, כידוע, הן חומר נפלא ליצירות ספרותיות. תארו לעצמכם ראש ממשלה שעומד להסתבך בחקירה פלילית בעניין שחיתות שילטונית. במטרה להעלים את קופת השרצים שמטלטלת על גבו, הוגים יועציו רעיון של ספין תקשורתי מזהיר שיסיט את תשומת הלב הציבורית ממעללי השילטון: תוכנית ריאליטי לבחירת מלך ישראל.

חיים לזר, ראש ממשלת ישראל, מקבל הודעה באישון לילה שהיועץ המשפטי לממשלה עומד להעמיד אותו לדין באשמת לקיחת שוחד וקשירת קשר עם עבריינים. במטרה לאפשר לראש הממשלה לקבור את ההאשמות נגדו מבלי לפגוע בתדמיתו הציבורית ובסקרי דעת הקהל, הוגים יועציו ספין תקשורתי: תחרות ריאליטי בה 12 מתמודדים המיצגים את כל שסעיה ופלגיה של החברה הישראלית יתמודדו על התואר "מלך ישראל."

King of Israel בסיעור מוחות משותף של עורכי הדין ואנשי יחסי הציבור של ראש הממשלה מוגדרים יעדי התוכנית: "אנחנו צריכים להתחבר ליצרים הבסיסיים של הקהל… אנחנו צריכים לחזור לבסיס, בלי סובלימציות ובלי בלבולי מח… אולי נארגן קבוצות מכל המגזרים השסועים במדינה שילחמו אחת בשניה? … אנחנו צריכים בדיוק את זה אבל במסווה, כי אנחנו צריכים שבסופו של דבר התוכנית תאחד את העם."

לאחר שיבחר, ישמש מלך ישראל כמנהיג א-פוליטי, "לנשיא לא תהיה סיבה להעלב, הוא לא יתפוס לו את המקום. הנשיא הוא בדרך כלל איש זקן… המלך יהיה אדם צעיר, ואנחנו נדאג שיהיה לו כח תקשורתי אדיר… המלך יהיה סלבריטאי-על."

יש בספר גם נקודה גלילית: המועמדים לתואר מלך ישראל מופיעים כנציגי 12 שבטי ישראל. הנחלות של שבטי ישראל ממוקמות בגליל, ובכרמיאל מוקמת עיר אוהלים שמאכסנת את צוותי התקשורת, הטכנולוגיה והאבטחה של ההפקה אדירת המימדים. לפחות במובן הזה הצפון הוא על המפה.

את ההשראה לספר "מלך ישראל" קיבל נתן קימל במהלך שיחה משפחתית: "ישבנו בבית של אחותי התלוננו שאף אחד לא עושה דבר, וצריך מנהיג חזק שלא יהיה רגיש ללחצים. ואז מתחיל הישרדות, וכולם עוזבים את הדיון ונדבקים לטלביזיה… זה די מדהים לראות עד כמה התקשורת שולטת בשיח הציבורי. סדרות הריאליטי הן הנושא העיקרי שהציבור מדבר עליו, לא על השלום, והמצב בשטחים… אנשים מדברים על אלירז המלך… בשלב מסויים כוחות פוליטיים לוקחים את הכוח הזה ומכוונים אותם למטרות שלהם, כדרך להשפיע על הקהל…"

שאול ארליך, הדמות שזוכה לעיקר האהדה מצד הקורא, והמועמד המוביל לתואר "מלך ישראל," הוא דמות החייל האידיאלי נוסח אליק שעלה מן הים. בהחלט יתכן שיפי הבלורית והתואר עודם מהלכים בקירבנו, אבל יש משהו לא אמין בדמות טהורה עד כדי כך שמצליחה להימלט מפגעי המציאות.

מבלי לקלקל את המתח הנבנה בספר, אסתפק בלומר שהסיום משאיר את הקורא בתוך איזור הנוחות שלו: התחרות עצמה מסתיימת בסקנדל, אבל העולם ממשיך כמנהגו, התככנים ממשיכים בתככיהם, התמימים ממשיכים בתמימותם. אין בספר קול צעקה או אמירה ברורה, ואפילו הביקורת היא לא ממש ביקורת.

הספר קולח וחביב לקריאה. ההתחלה המבטיחה מפתיעה, מעוררת מחשבה ומטרידה, אבל הספר כולו נשאר ברובד הבידורי ולא מעמיק מעבר לפתיחה, ולכן מהווה אתנחתא קומית יותר מאשר אתגר חשיבתי. המתח שנבנה מתמוסס אל מחוזות הבנאלי והסטראוטיפי ולא מתגבש לכדי אמירה משמעותית. הספר, שהמוטיבציה לכתיבתו היתה ביקורת על התקשורת ששולטת בשיח הציבורי, מוגש לקורא כמוצר צריכה קל לעיכול, וחבל.

ספר אחר, שגם עובד לסרט, מציג גירסה נושכת יותר לסיפור קונספירציה דומה. "לכשכש בכלב" מציג סיפור מעשה לפיו נשיא ארה"ב יוצא למלחמה באפגניסטן על מנת להסתיר את מעלליו המפוקפקים. כאן לא מסתפקים בסוף טוב הכל טוב, אלא מראים גם את צידה האפל של הפוליטיקה והספין התקשורתי.

מלך ישראל, מאת נתן קימל. הוצאת כנרת זמורה ביתן 2010.

לכשכש בכלב