jump to navigation

מצוק איתן לצוק העתים: על ההבדל בין מציאות לבין פנטזיה 30 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in הערות שוליים.
Tags: , , ,
add a comment

Daenerys the Unburnt with hatched dragons by Michael Komarck מגיל צעיר מאוד ילדים לומדים את מוסכמות הז'אנרים הספרותיים. הם לומדים שהנסיך יציל את הנסיכה ויתחתן איתה, הם מודעים לכך שלא משנה עד כמה טום ירדוף ויכתוש את ג'רי, העכבר הזריז תמיד ינצח ותמיד יצא ללא פגע.

לפעמים כמיהת הלב יוצרת בלבול בין מציאות לבין נרטיביים ספרותיים. במלחמת "צוק איתן" (הרשו לי לקרוא לילד בשמו), יש קולות הקוראים להכרעה ברורה, כאילו שהחיים מתנהלים כמו סרט פעולה בו הגבולות בין הרע לבין הטוב מסומנים בבירור, הסוף חד-משמעי וברור, והטובים תמיד מנצחים.

בראיון על סדרת ספרי "שיר של אש וקרח", מסביר ג'ורג' ר. ר. מרטין מדוע מתארכת הסדרה כל כך, ומדוע בחר שלא לסיים את העלילה במשפט הממצה "הוא מלך בחוכמה במשך שלוש מאות שנה":

הרבה ספרים לא מתייחסים להתפתחות הדמות לאורך זמן. ישנה הנחה בז'אנר הפנטזיה שאם אתה אדם טוב, אתה תהפוך למלך טוב… למשל, אצל טולקין, ארגורן חוזר והופך למלך ואז נאמר 'הוא מלך בחוכמה במשך שלוש מאות שנה.' יופי. זה קל מאוד לכתוב משפט כזה, 'הוא מלך בחוכמה.'

אבל, מה משמעותו של המשפט, 'הוא מלך בחוכמה?' מה היתה מדיניות המיסים שלו? מה הוא עשה כאשר פרצה מלחמה בין שני לורדים? או כשהיתה פלישת ברברים מהצפון? מה היתה מדיניות ההגירה שלו? מה לגבי זכויות שוות לאורקים? כלומר, האם הוא פשוט הנהיג מדיניות של רצח עם, 'בואו נהרוג את כל האורקים המחורבנים הללו שעדיין נשארו בחיים?' או שהוא ניסה לגאול אותם? אתה אף פעם לא רואה את פרטי הפרטים של השילטון.

אני משער שיש מימד בספרות פנטזיה שהקוראים פשוט לא רוצים לראות. אני מוצא שהמימד הזה מרתק.

בספרות ובקולנוע מותר לקוראים ולצופים להתעלם מאפרוריות היומיום, להעמיד פנים כאילו אפשר לחתוך את המציאות בסכין. במציאות בה אנו חיים, הגישה של "בואו נסיים את העבודה אחת ולתמיד" היא מסוכנת. סביר להניח ש"צוק איתן" לא תהיה המלחמה שתסיים את המלחמות כולן, ויתכן שגם לא תחסל את החמאס.

למרות שלישראל יש את היכולת הצבאית להחריב את עזה, בינתיים אין לה את הנכונות לשלם את מחיר הדמים שתגבה פעולה זו. יתכן שאין מנוס מהמשך המלחמות. מלחמות חסרות הוד והדר. מלחמות בשטח בנוי בקרב אוכלוסייה אזרחית המשמשת בשר תותחים.

אולי החוכמה אינה להתנער כליל מהמלחמה, אלא למצוא שותפים לחיים של קיום משותף. לאחד כוחות סביב אינטרס משותף. לבטח גם בקרב האוכלוסיה הפלשתינית יש מי שרוצה לחיות בשקט, לראות את ילדיו גדלים, להזדקן בכבוד.

אולי אנחנו נדרשים כאן לאומץ שבחולין, ליכולת לחשיבה פרדוקסלית: מלחמה מצד אחד, ומשא ומתן ועשייה שתאפשר קיום משותף מהצד השני.

 

התמונה: Daenerys the Unburnt with Hatched Dragons, by Michael Komarck

אלוהי, תן לי תקווה וקח ממני את היאוש 15 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in הערות שוליים, ספרות ערבית, תרגום.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

תחנון

מאת עלי אמין

worries in sand אלוהי, תן לי את התקווה וקח ממני את היאוש

אך אל תתן יאוש לאחרים

אלוהי, טע את האהבה בליבי ועקור את האיבה מנפשי

עזור לי להפוך את חברי לאוהבי

את מכרי לחברי, ואת אויבי למכרים שלי

תן לי את הכח להתגבר על תשוקתי

ואת השכל כדי לנצח את גאוותי

אלוהי, חזק את עיני כדי שאוכל לראות את חסרונותי

ושים על עיני בד שחור כדי שלא אגזים בראיית חסרונותיו של הזולת

עזור לי להעניק אושר לכמה שיותר אנשים

להרבות את ימיהם השמחים

להמעיט את לילות בכיים

אלוהי, תן לי את עונג הסליחה וקח ממני את תאוות הנקם

אלוהי ,פקח את עיני כדי שאראה

את כל היופי שיצרת בטבע ובבני האדם

את כל הטוב שאתה נוטע בכל יום באדמה ובלב האדם

תרגום: קרן פייט*

 

دُعَاءٌ

يَا رَبّ!

أَعْطِنِي الامَل وَخُذْ مِنِّي الياس وَلاَ تُعْطِهِ لغيري

يَا رَبّ! إِزْرَعْ تَضَارَة الْحبِّ فِي قَلْبِي وَازْرَعْ تَجَاعِيدَ الْحِقْد مِنْ نَفْسِي

سَاعِدْنِي عَلَى أَنْ أُحَوِّلَ أَصْدِقَائِي إِلَى أَحِبَاءِ وَمَعَارِفي إِلَى أَصْدِقَائِي

وَخُصُومِي إِلَى مَعَارِف

إِمْنَحْنِي الْقُوَّة لاتَغَلَّبَ عَلَى شَهَواَتِي وَأَعْطِنِي الْعَقْل لاِنْتَصِرَ عَلَر غُرُورَي

يَا رَبّ! قَوِّ بَصَرِي لارَى عُيُوب نَفْسِي وَضَعْ عَلَى عَيْنَيَّ عِصَابَةَ سَوْدَاء

حَتَّى لاَ أُبَالِغَ فِي عُيُوب غَيْرِي

سَاعِدْنِي عَلَى أَنْ أُسْعِدَ أَكْبَر عَدَدَا مِنَ النَّاس فَأُضَاعِفَ أَيَّامَهُمُ الضَّاحِكَة

وَاخْتَصِر لَيَالِيَهُمُ الْبَاكِيَة .

يَا رَبَّ ! هَبْنِي لَذَّة الْعَفْوِ وَجَرِّدْنِي مِنْ شَهْوَةِ الانتقَام

يَا رَبِّ افْتَحْ عيْنَيَّ لارَى كُلّ الْجِمَال الَّذي صَنَعْتَهُ أَنْتَ فِي الطَّبِيعَةِ وَفِي النَّاسِ

وَالْخَيْر الذِّي تَزرَعَهُ كُلَ يَوْم فِي الارْض وَفِي القلوب

 

*על התרגום

בתזמון מעט סוריאליסטי, כיאה למציאות חיינו בארץ הזו, התחלתי ללמוד ערבית. עם החדשות על הטילים, ההתקפות, ההפגנות, האלימות, אנחנו מתכנסים בכל יום לדבר ולקרוא ערבית. שפה היא שער להבנה. נרצה או לא נרצה, נגזר עלינו לחיות יחדיו בארץ הזאת. הטקסט של עלי אמין התגלגל לידי במקריות ממוזלת. המילה דועא دُعَاءٌ מתייחסת לתפילה אישית אותה אומר כל אדם על עצמו, על משפחתו, בדומה לתפילת התחנון ביהדות בה נופל המתפלל אפיים ומבקש רחמים. התרגום המופיע כאן הינו תרגום חופשי שלי. תפילה-תשובה חלופית למכתב החיזוק של מח"ט גבעתי. תיקונים, הערות והארות יתקבלו בברכה. מי יתן ונדע כולנו למצוא את התקווה ולהתנער מהייאוש.

 

*

עלי אמין (1914-1976). עיתונאי מצרי. נולד בקהיר עם אחיו התאום, מוסטפה. אביהם, אמין יוסף ביי, היה עורך דין ופוליטיקאי, אימם היתה אחייניתו של סעד זהלול, פוליטיקאי מוביל במפלגה הלאומית. התאומים גדלו במרכז העצבים הפוליטי של מצרים, שכונה לימים "בית האומה".

בשנת 1928 עלי גורש מבית ספר בגלל שהשתתף בהפגנות כנגד הממשלה. בשנת 1931 נסע ללימודים באנגליה. עם סיום לימודיו חזר למצרים, ובשנת 1944 הקים ביחד עם אחיו את העיתון העצמאי "חדשות היום". העורכים הצעירים נעצרו מספר רב של פעמים בשל הביקורת שהטיחו במלך פארוק.

בשנת 1951 ייסדו האחים עיתון לבני נוער. העיתון העצמאי שכלל גם כמות לא מבוטלת של רכילות הפך לעיתון הנקרא ביותר במצרים. בשנת 1952 תמכו האחים בהפיכה הצבאית בראשות ג'מל עבד אל נאסר, ופירסמו בעיתון "חדשות היום" כתבות על השחיתות של המשטר הקודם. בזמן משבר סואץ, נשלח עלי אמין לתווך מול ממשלת בריטניה, ובהמשך נשלח כשליח דפלומטי מיוחד ללונדון.

בשנת 1960 העיתונות המצרית מולאמת, אולם גם לאחר הלאמת העיתונות האחים אמין נותרו בתפקיד עורכים בעיתונים שהיו בבעלותם, וביקרו קשות את המהלך. הביקורת שהטיחו בממשל הבאישו ריחם והשניים הפכו מידידי הממשל לאויביו, והואשמו בריגול לטובת בריטניה (עלי) וארה"ב (מוסטפה).

בשנת 1965 מוסטפה נעצר, ונשפט למאסר עולם. באותה תקופה, עלי שהה באנגליה, אך המשיך לפרסם מאמרים בעיתון, עד אשר אנוור סעדאת חנן את אחיו בשנת 1974.

עלי אמין נפטר ממחלת הסרטן בשנת 1976. הוא נקבר בקהיר.

 

מתוך:

Dictionary of African Biography. Edited by Emmanuel K. Akyeampong and Henry Louis Gates. 2012

"חלון אפשר לתקן, אבל לא חיים של ילד" 18 בנובמבר 2012

Posted by Keren Fite in הערות שוליים.
Tags: , , , , , , , , ,
1 comment so far

"אולי לא יהיה שיעור אנגלית בשבוע הבא," אמרו לי הסטודנטים בחיוך, "כולנו נהיה במילואים." לקראת סוף השיעור, כשהגיעו ההודעות על נפילות באיזור ראשון לציון אמר אחד מהם, "אולי תיפול רקטה גם בתל אביב ונעשה סוף סוף סדר."

שעתיים מאוחר יותר נשמעו אזעקות בתל אביב וגיוס המילואים החל.

בשיחת טלפון לאשדוד מספרת לי ר' שכל רבע שעה יש אזעקות, ואז היא שואלת "איך אני ארד למקלט? בקושי יש לי רגליים. אם יבוא טיל הוא יפגוש אותי בבית שלי. אני חייתי מספיק." היא נשמעת כאילו השלימה עם מה שלא יהיה שממתין לה מעבר לפינה. בגיל 85 אולי זו הדרך לשמור על שפיות ושלווה במציאות שכבר גדולה מיכולתה להתמודד.

"מחכים לנו חיים לא קלים כאן," היא ממשיכה בצלילות שקטה, "אם יכנסו רגלי, אוי ואבוי לנו, כמה אמהות יצטרכו לבכות… אני חושבת שלא יתנו לנו שקט."

היא שותקת קצת ואז מוסיפה, "כשהבן שלי היה קטן אמרתי 'עד שהוא יגדל לא יהיו מלחמות.' והנה, הוא עבר שלוש מלחמות." היא נאנחת, "עכשיו הבן שלו הולך לצבא וצריך לחכות שיחזור בשלום… מה אני אגיד לך, המעגל מסתובב."

במהדורת החדשות של אותו הערב מראיינים את יוסי חיימוב משדרות. כשהיה בן 10 נפצע כשנפלה רקטה ליד ביתו, והפך לגיבור תקשורת בעל כורחו. אז ב 2008, בתחילת "עופרת יצוקה", הבטיחו לנו קברניטי המלחמה מבצע שיכה בחמאס, שיביא שקט לתושבי הדרום.

בזמן שיוסי חיימוב היה מאושפז בבית חולים "ברזילי", קיבלה אימו הודעה שמתקנים את החלונות המנופצים בבנין מגוריה. "חלון אפשר לתקן," אמרה לכתבים, "אבל לא חיים של ילד." אמרה ולא ידעה עד כמה תהיה צודקת.

עכשיו ב 2012, עם תחילת מבצע "עמוד ענן", מבצע חדש ורענן של שקט לתושבי הדרום, בראיון במהדורת החדשות המרכזית, יוסי יושב בחדר המוגן ואומר "אין לי תקווה."

ילד בן 13 שהמציאות גדולה על מידותיו.

בעידכון חדשות אחר אומר אחד התושבים ביישובי הדרום המופגזים, "זאת מלחמת התשה, רק שאף אחד לא קורא לה ככה."

מדינה שלמה תחת אש, ותושבי הדרום באים להתאוורר אצל תושבי הצפון. בחנות הקטנה במג'ד אל כרום הטלביזיה מכוונת לעידכוני החדשות השוטפים.

"למה אתה שם את זה? זה מייאש," אומרים לו הקונים. "מה זאת אומרת? הוא עונה, אני רוצה לראות מה קורה. אם יפלו גם כאן טילים אני עוזב. הם משוגעים אלה," הוא אומר, "לא אכפת להם על מי הם יורים. במלחמה [מלחמת לבנון השניה ב 2006 – ק.פ.] מתנו כאן מפחד. אני לא רוצה למות מפחד, אני רוצה לחיות. אני לא אשאר כאן אם יבואו שוב טילים…"

מתחת לפני השטח, השעון מתקתק גם ביישובי הצפון. "כל עוד זה שם ולא פה, אני בסדר," אומר לי ש' הצעיר, בין יריה לבין פיצוץ במשחק המחשב שלפניו.

"איך אתה מרגיש?" שואל הכתב בחור צעיר באופקים. "תחושה מפחידה," הוא עונה בגילוי לב, "שלא יפול לידך, שלא יפול עליך, שלא יפול על מישהו שאתה מכיר… את המבצע צריך לגמור אוטוטו, אנחנו לא נחזיק מעמד עוד הרבה זמן ככה, אבל זה צבא, לא בידיים שלנו…"

פחד וייאוש. פחד והעדר תקווה.

ad matai soldiers

עד מתי?

 

כל המומחים מתפייטים על הישגים ומטרות. כן לדבר עם חמאס, לא לדבר עם חמאס. משרטטים קו דיכוטומי מדומיין בין "אין עם מי לדבר" לבין "באילו תנאים נסכים לדבר."

אבל אנחנו מדברים, מדברים כל הזמן. לא במילים, לא סביב שולחן הדיונים. ברקטות אנחנו מדברים, במטוסים והפגזות.

אולי עלינו לשנות את השפה, להחליף את המושגים. עיזבו שלום, בואו נדבר על איך להיות שכנים. על כללים כלשהם שיאפשרו שכנות תקינה.

הישרדות: שבבי שיחות 26 באוגוסט 2011

Posted by Keren Fite in הערות שוליים.
Tags: , , , , ,
add a comment

"מה את חושבת על המחאה?" אני שואלת את ג'
"יפה שהם יכולים למחות," היא אומרת בקול עייף, "יש מי שלא יכולים"
"מה זאת אומרת לא יכולים?" אני ממשיכה ושואלת
"את יודעת, זה כמו הפירמידה של מאסלו, את צריכה משאבים כדי שתוכלי למחות. אני עוד למטה בבסיס, במצב הישרדות. אני חייבת להמשיך לעבוד כל עוד אפשר. אני לא יכולה להרשות לעצמי לשבות או למחות"

*
אני שואלת את א' אם כבר מצאה עבודה.
"אני בת 59 ואף אחד לא רוצה אותי לעבודה," היא מודיעה לי בקול נחרץ, "אפילו להתנדבות לא הסכימו לקבל אותי כי אמרו שאני מבוגרת מידי."
בעיניה מבריקות דמעות עצורות, "יש לי כסף לשנה, אם אחיה בצמצום. אחר כך אני לא יודעת מה יהיה"

*
"אסור לי לשבת בעבודה", מספרת לי ש'
"את יודעת שזה לא חוקי?" אני שואלת
"כן," היא מרצינה. "בעצם, לא… לא יודעת." היא מגמגמת פתאום.
"אף אחד לא אמר לי את זה בפירוש," היא מתחילה להסביר, "אבל עובדת אחרת אמרה לי שיש מצלמות, שמסתכלים עלינו. המנהלת נתנה לי הערה, אז אני לא יכולה לשבת. אפילו לאכול בדוכן אסור לי. אני צריכה לצאת ולעמוד בצד כדי לאכול"

*
העיר מטרופוליס מרהיבה ומלאת הוד. מנהלי העיר מתגוררים במגדלים גבוהים ונהנים מכל טוב הארץ. סודותיה של העיר חבויים מתחת לפני האדמה שם מתגוררים ועובדים הפועלים שעבודתם מקיימת את העיר. החלוקה החברתית הנוקשה מופרת כשפדר, בנו של מייסד העיר, נכנס אל מעבה האדמה בעקבות נערה יפה ששבתה את ליבו. עם הכניסה לעולם התוהו התחתון הוא מגלה את זוועת העובדים המשועבדים למכונות. בזמן שהוא מתבונן בבני האדם שעובדים כמו אוטומטים, מתפוצצת המכונה הראשית וגובה חיי פועלים רבים. פדר הנחרד רואה במכונה אפופת האש והעשן בת-דמותו של מולך, האליל צמא הדם, המקבל אל קירבו את הפועלים כקורבנות אדם.

 

 

פריץ לאנג ביים את הסרט "מטרופוליס" בשנת 1927. הסרט משתייך לאסכולת האקספרסיוניזם הגרמני, ובהתאם לכך הסצנות אפלות, לא ריאליסטיות, ומציגות פרשנות סמלית ובקורתית בנוגע למקומה של הטכנולוגיה במרקם היחסים החברתי, ולקיום האנושי במציאות קפיטליסטית. הקטע שמוצג כאן הוא חלק מגירסה משוחזרת של הסרט שהוקרנה בשנת 2010.

תפיסת עולם אידיאולוגית מאוד שונה: הפגנת תמיכה בעובדים הסוציאלים 13 במרץ 2011

Posted by Keren Fite in הערות שוליים.
Tags: , , , , , , , , ,
2 comments

שביתת העובדים הסוציאלים נמשכת, והמשא ומתן בין נציגי האיגוד לבין נציגי משרד האוצר נתקל שוב ושוב במבוי סתום. נקודת המחלוקת העיקרית היא סירובו של האוצר לצרף להסכם השכר של העובדים הסוציאלים את העובדים המועסקים דרך עמותות.

סוד גלוי הוא שחוקי העבודה במדינת ישראל הם מהמתקדמים בעולם. אלא שהראש הישראלי ממציא לנו פטנטים, וכגודל הקידמה שבאה לידי ביטוי בלשון החוק, כך אוזלת היד באכיפת החוק, ומידת היצירתיות בעקיפת החוקים כליל.

מדינת ישראל עצמה מעסיקה עובדים סוציאלים רבים דרך עמותות. זה חלק מתהליך הפרטת הרווחה שמשמעו שעובדי העמותות מועסקים ללא זכויות פנסיה או זכויות סוציאליות, ושכרם נמוך אף יותר משכרם של העו”סים המועסקים דרך גורמים ציבוריים.

money_wheelbarrow

באגרת ששלח השבוע עו”ס איציק פרי, יו”ר איגוד העו”סים נאמר כי “אגף התקציבים במשרד האוצר דחה בשאט נפש הצעת פשרה שהועלתה של החלת ההסכם על העובדים הסוציאליים המופרטים, תוך פיקוח ובקרה מוסדרים.
אחרי שקיבלנו הרצאה ארוכה על חשיבותם של כוחות השוק וכי הכלי המרכזי למתן שכר טוב הוא התחרותיות בסקטור הפרטי, הגענו אמש למצב בו כל הצדדים הסכימו כי המאבק אינו רק על שכר ותנאי עבודה, אלא גם על תפיסת עולם אידיאולוגית מאוד שונה.”

ביום ג' 15.3.11 בשעה 13:00 תתקיים הפגנה  ברחבת בית אריאלה (מוזיאון ת"א), בתל אביב. בהמשך להפגנה מתוכננת צעדת מחאה לכיוון משרדי האוצר בתל אביב

15.3.2011 עדכון : איגוד העו"סים הודיע כי ההפגנה נדחית. היתכן כי מסתמן הסכם?

בנות לוהטות, בירה קרה: אלימות, נסיבות וחמלה בסרט "בעמק האלה" 22 ביוני 2009

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, הערות שוליים.
Tags: , , , , ,
2 comments

בדיון המתפתח בסוגיית שוטרי המג"ב כתבו כמה מגיבים כי נדמה שיש פתיחות לראות את מורכבות הסיטואציה רק כשמדובר בחיילים "שלנו". הסרט "בעמק האלה" עוסק בהשלכות הקשות של מלחמת עירק על החברה האמריקאית. יש שטענו כי מדובר בסרט המשתייך לסוגת ה"יורים ובוכים", העוסק בכאב "חיילינו". לדעתי הסיפור הקולנועי והסיפור העיתונאי על חייו ומותו של ריצ'רד דיוויס מהווה המחשה ליכולת לראות את אחריות היחיד למעשיו, ביחד עם הכרה בנסיבות מורכבות, ונכונות להקשבה עמוקה ונעדרת שיפוט. המקום בו אנו רואים את הנסיבות שלנו-אנו הוא המקום בו אנחנו פוקחים עינינו לראות את הנסיבות המשפיעות על הזולת.

בסרט "בעמק האלה" שוטר צבאי לשעבר מגלה כי בנו, שזה עתה חזר מהקרבות בעירק, נעדר מבסיסו. בחקירה איטית, המדמה חקירה פלילית נפתלת בנוסח הסדרה "חוק וסדר", הפרטים בנוגע למעשיו של הבן בעירק ונסיבות העלמותו הולכים והופכים לזוועה שהסבר פשוט בנוגע למי עשה מה, ומי נושא באחריות הפלילית, אינו מסוגל להכיל.

ואולי עיקר הזוועה בסרט הזה מצויה בכותרות הסיום המספרות כי הסיפור הקולנועי אינו משל אלא מבוסס על מקרה אמיתי.

ריצ'רד דיוויס שירת במחלקה ב' באוגדת הרגלים השלישית. אנשי האוגדה היוו חוד חנית שהוביל את ההתקפה האמריקאית על עירק. יש המעריכים כי חיילי אוגדה זו היו מעורבים בהרג יותר מכל יחידה אחרת בעירק. ביולי 2003 חזרה מחלקה ב' לבסיס פורט בנינג לחופשה בבית, והחיילים קיבלו פקודה "להתאוורר ולהרגע". אחרי שישה חודשי לחימה, דיוויס וארבעה מחבריו לפלוגה הלכו "להתאוורר" במועדון "פלטינום" שהבטיח לחיילים בנות לוהטות ובירה קרה.

ריצ'רד התגייס בגיל 19. במשך 5 שנים התאמן בשיטות מגוונות של הרג, מהיכולת להרוג אדם במו ידיו ועד מומחיות בכלי נשק שונים. הבית בו גדל היה בית פטריוטי שדגל בערכים אמריקאים שמרנים. אביו לחם בויאטנם, ושירת בקבע לאחר המלחמה. סיפורי המלחמה של האב השרו על הבן רצון לחזור הביתה עם סיפורי מלחמה משל עצמו.

אמו של ריצ'ארד היא פיליפינית, והדימיון שלו לאימו גרם לילדות עמוסה ברדיפות והצקות. "לא נעים לי לומר זאת אבל יש אנשים נחשלים במיזורי", סיפר האב, לני דיוויס, "ריצ'רד חטף הרבה יחס שלילי בגלל המראה השונה שלו". על הבחירה בסוזן סרנדון בתפקיד האם בסרט, ובמובלע על הבחירה בשחקן המייצג את פניה הלבנים של אמריקה כבן דמותו של ריצ'רד, אמר לני: "סוזן סרנדון היא שחקנית נהדרת, אבל היו צריכים לבחור שחקנית אסייתית. זה היה ממחיש את הדיעות הקדומות שאשתי וריצ'רד, וגם אני דרכם, סבלנו".

בעירק ריצ'רד מתוודע לפניה השרופים של המלחמה: טנקים חרוכים וחלקי גופות פזורים ברחבי המדבר. החיילים מצלמים "תמונות מטורפות" שממחישות עד כמה מיידי, שרירותי ובלתי מסתבר הוא המוות. "כל הזמן תמהתי איך זה לשבת לדבר ולעשן סיגריה עם חבר, וברגע אחד להפוך לפחם כי בכלל לא שמעת את הפגז מגיע", סיפר אחד החיילים, "אתה הרי שומע רק את הנפילות שהחמיצו את יעדן".

אחרי זמן נוסף של אימונים, נשלחה מחלקה ב' ל"סמטת המארב" בבגדד. "היו שם 50 צלפים שאנחנו היינו צריכים להוריד" סיפר סמל פרנק לינדה. במהלך הקרב הפך הרחוב כולו לזירה של אש ופיצוצים זרועה בדם ובבשר אנושי קרוע לגזרים. הלחימה בשטח הבנוי נמשכה חמש שעות גיהנומיות, וקרב זה הפך לאחד הקרבות השנויים במחלוקת וכונה בהמשך "טבח מידטאון".

לאחר שהושג שקט מתוח, הותקפה אחת היחידות על ידי מתאבד. למרות שהמתאבד הפעיל את חגורת הנפץ במרחק מה מחיילי היחידה, ורק חייל אחד נפצע בפועל, החל מרגע זה "הוסרו הכפפות כליל". כל הלוחמים השבויים קיבלו יחס של מתאבדים פוטנציאליים.

החיילים החלו לבצע חיפוש מבית לבית בזוגות. במהלך החיפוש בבית ריצ'רד נותק מבן-זוגו, גרג פרואיט. "שמענו יריות מהקומות העליונות ומהמרתף", מספר פרואיט. כמה רגעים אחר כך, דאגלס וודקוף, שהוביל את צוות החיפוש במרתף, עלה למעלה בלוויית שני שבויים, אחד מהם איבד את ידו מפגיעה של פגז. אולי מתוך טירוף רגעי או כדי לכונן את עליונותו כמנצח, ריצ'רד תקע את ידו בכתף המדממת של השבוי הפצוע וצעק "אני הייתי צריך להרוג אותך יא מניאק!".

חודשים אחר כך, בבסיס פורט בנינג בג'ורג'יה, אחד החיילים, שהתראיין באנונימיות, ניסה להסביר את התנהגותו חסרת ההגיון של ריצ'רד: "אתה יודע, זה לא כמו שאומרים לך, אמנת ז'נבה וכל זה. כשאתה בקרב אתה לא מנסה לקחת שבויים או לעזור לפצועים. אתה מחסל אנשים וממשיך הלאה".

בסרט "בעמק האלה" חבריו של מייק מכנים אותו "דוקטור" בהומור מבשר רע. האב החוקר את העלמו של בנו מצליח לשחזר קטע קצר שצולם בטלפון הסלולרי של הבן. באותו הקטע הבן מכניס ידיו לפצעיו של פצוע שבוי באיצטלה של רופא שבא לעזור לו. בין צווחות הכאב של השבוי, נשמעות צהלות השמחה של חבריו של הבן. הקליפ הקופצני והקצר, שצילומיו חסרי מיקוד ומשמעותו נסתרת, חוזר ומופיע במהלך הסרט כדי לסתור את הצילומים הברורים והיציבים של זירת הפשע ואת הנרטיב הפלילי שהולך ומתגבש במהלך החקירה. השילוב הסותר בין שני הכוחות, זה המבקש משמעות ברורה אחת ואשמים למשפט ולעונש, וזה הנותר מלא זעזוע וללא מילים, ממחיש יותר מכל דבר את הצורך לשהות בכאוס לפני ששופטים אותו. אין כאן ניסיון להצדיק או להלל את המעשים. יש כאן ניסיון להבין את האופן בו סיטואציות בהן סכנת מוות אמיתית או מדומיינת, בשילוב כח מוחלט שניתן לצד אחד ותלות מוחלטת של הצד השני, גורמות לאנשים נורמטיביים לאבד את אנושיותם.

במהלך חופשת האיוורור, אחרי שהבירה נשפכה כמים, ואחרי אין ספור מופעי עירום של "בנות לוהטות" שגילן עולה בקושי על 16, הפכו ריצ'רד וחבריו קולניים יתר על המידה, עד אשר התבקשו לעזוב את מועדון "פלטינום". כשיצאו מהמועדון התפתח ויכוח סביב השאלה מי אשם בגירוש מהמועדון. במהלך הויכוח החלו ריצ'רד וג'ייקוב בורג'וין להתקוטט. בשלב כלשהו מצטרף גם מריו נאוורט לקרב האגרופים המתפתח. ואז, ללא סיבה ברורה שולף אלברטו מרטינז סכין ודוקר את ריצ'רד. ריצ'רד נפל אל הקרקע כשהוא מדמם, והחל מדבר עם אלברטו, מבקש שיפסיק את ההתקפה. ג'ייקוב פונה לאלברטו ואומר לו שעדיין אפשר להפסיק את הכל, לקחת את ריצ'רד לבית חולים. "חשוב על הבן שלך", הוא אומר לאלברטו. אלא שאלברטו ממשיך לדקור את ריצ'רד. בשלב זה ג'ייקוב, מריו, ודאגלס (שסירב לתת הצהרה בנושא אך הובהר מעדויות אחרות שלא היה מעורב באופן פעיל ברצח) מתרחקים מהמקום.

ריצ'רד נדקר כ- 33 פעמים. משום שלא הצליחו לקבור את הגופה, מריו, אלברטו וג'ייקוב, שורפים אותה ומשאירים אותה למאכל החיות. את ראשו של ריצ'רד הם עוטפים בכיפה. "זה סימן לכך שהיה להם אכפת מהקורבן, מעין ביטוי לאהבה", מסביר ברנרד ספייסר, אחד החוקרים בפרשה.

לני לא מקבל את ההסבר שניתן לרצח בנו. לטענתו הרצח תוכנן מראש, ומריו וג'ייקוב ריתקו את ריצ'רד בזמן שאלברטו דקר אותו למוות. מריו ואלברטו היו חברי כנופייה לפני שהצטרפו לצבא. השמועה אמרה שריצ'רד עמד לדווח על כך שאנסו נערות בעירק.

התאוריה של לני בנוגע למניעים לרצח בנו מעולם לא התקבלה רשמית. למרות זאת, אחד החוקרים הבכירים בפרשה מסכים שעדויותיהם של ג'ייקוב ושל מריו הן שטות גמורה. "אבל, אם זה מה שהם רוצים לספר, ובכל זאת זה יכניס אותם לכלא, אז נלך על זה", הוא אומר, "הם בטח רבו על דבר מה מטופש. הם לא חיבבו את דיוויס מההתחלה, ואם לומר את האמת היה לבחורים האלה קל להרוג. הם בטח עשו את זה בשביל הכיף".

לכל אחד יש את המיתוסים המכוננים מהם הוא מנסה לחלץ משמעות. פול האגיס, במאי הסרט, מקשר בעילגות מגומגמת בין סיפור דוד וגוליית לבין סיפורם של לוחמים שהפכו רוצחים: "הם היו צעירים מידי, כמו דוד", מסביר האב השכול בסרט, "לא היה צריך לשלוח ילד צעיר שכזה למשימה איומה כזו מול גוליית".

הסרט מזעזע באיפוק שבו. הסירוב להגיש את סיפורו של ריצ'רד דיוויס במעטפת של לקח ברור וחינוכי משאיר מרחב של חמלה כלפי הנרצח והרוצחים. גוליית אינו ממשל או חיילי רשע. גוליית הינו הטבע האנושי.

מקורות:

* הפרטים על הסיפור האמיתי עליו מבוסס הסרט "בעמק האלה" הם מתוך כתבה של מייקל בואלס שפורסמה במגזין פלייבוי במאי 2004. הכתבה של בואלס היא שנתנה לפול האגיס, במאי הסרט, את ההשראה ליצירה. בואלס והאגיס כתבו את התסריט במשותף.

Mark Boal, Death and Dishoner, Playboy magazine, May 2004

* ניתוח הסרט הוא בהשראת ביקורת קולנוע מאת א' סקוט שפורסמה בניו-יורק טיימס בספטמבר 2007.

A. O. Scott, “Seeking Clues to a Son’s Death and a War’s Meaning”, New York Times, September 14, 2007.

אנשים טובים במצבים רעים: שוטרי מג"ב מתעללים, כח משחית, והשוואות לשואה 20 ביוני 2009

Posted by Keren Fite in הערות שוליים.
Tags: , , , , , , ,
17 comments

אורי בלאו כותב על שוטרי מג"ב המתעללים בפלשתינים, מכריחים אותם לסטור לעצמם ולשיר שירי הלל למשמר הגבול. השוטרים אף מגדילים לעשות ומפרסמים סרטים המנציחים את מעשי ההשפלה. בהשראת מאמרו של אורי בלאו, משווה עידן לנדו את מעשי שוטרי המג"ב למעשי הנאצים תחת הכותרת האירונית "אסור להשוות".

אסור להשוות?

מעשיהם של שוטרי המג"ב עוכרי שלווה ומקוממים עד כדי כך שקשה לעמוד בפיתוי ולא להשוות. אלא שנדמה לי שההשוואה למעשי הנאצים יש בה מימד דווקאי המשרת את הצורך לזעזע ולסמן אשמים. לטעמי, ההשוואה בין מעשיהם של שוטרי המג"ב לבין מעשיהם של החיילים הגרמנים הופכת את המעשה למוקד של תגובת זעם ואימה בעל משמעות מוגבלת.

השאלה אינה האם להשתמש או לא להשתמש בסיטואציות מתוך השואה על מנת להמחיש טיעון או להצביע על סכנה אפשרית. כמי שגדלו בארץ הזאת כמעט בלתי נמנע שהשואה ודימוייה יהיו חלק מעולם ההקשרים האסוציאטיביים שלנו, לטוב ולרע. אבל, יש משמעות גדולה לאופן בו מתבצעת ההשוואה ולהנחות היסוד המובלעות בה. השוואה שיפוטית, המתעלמת ממורכבות הנסיבות שהוליכו אל המעשה שנעשה, ומגדירה נאשמים בצורה חד-משמעית, מהווה ראיה צרה של היסטוריה בכלל, ושל הסיטואציה בפרט. סוג כזה של השוואה מחמיצה אפשרות להתבוננות צלולה על מגוון הנסיבות שיוצרות ומקיימות את העוול, על האופן בו אנשים טובים במצבים רעים יבצעו זוועות שמנוגדות לעמדותיהם המוסריות, ועל דרכים אפשריות ליצירת שינוי.

אפקט לוציפר: אנשים טובים במצבים רעים

ניסוי בית הסוהר של סטנפורד נועד לבחון את התנהגותם של אנשים טובים (סטודנטים באוניברסיטת סטנפורד) שנקלעים למצב רע (סביבת בית סוהר). הניסוי נערך בשנת 1971 על ידי פיליפ זימברדו. 24 נבדקים ללא עבר פלילי או קליני חולקו באופן רנדומלי לשחק תפקיד "סוהר" או "אסיר". הניסוי שהתקיים בתנאים מבוקרים יצר במתכוון יחסי כוחות לא שווים בין "סוהרים" לבין "אסירים", מערכת חוקים של כפיה, אנונימיות, דינמיקה קבוצתית שלילית, ומידה של דה-הומניזציה.

תחילה לא התרחש דבר מעבר לשיגרת שמירות. המצב השתנה משמעותית לאחר שהאסירים חוללו "מרד", בעקבותיו תפסו אותם הסוהרים כ"מסוכנים". לאורך זמן התנהגותם של הסוהרים הפכה ברוטלית יותר ויותר. למרות שעונשים פיזיים הוגבלו, הסוהרים גילו יצירתיות רבה בהמצאת שיטות מגוונות לשליטה והשפלה של האסירים. חלק מהסוהרים אפילו שאבו הנאה סדיסטית מההתעללויות באסירים.

הניסוי שתוכנן במקור לתקופה של שבועיים הופסק אחרי 6 ימים משום שהתנהגות הסוהרים איימה לצאת מכלל שליטה. הניסוי הוכיח כי הטבע האנושי רגיש מאוד ללחצים סביבתיים והפריך את ההנחה שרצון ומודעות עצמית או לחילופין תכונות אופי, עקרונות מוסריים וחינוך דתי מכוונים אנשים טובים לבצע את הפעולה הנכונה ללא קשר למצב בו הם נתונים.

באחת החקירות בנוגע להתעללויות במתקן הכליאה באבו גרייב, מצביע יושב הראש ג'יימס שלזינגר, על האופן בו יש להתייחס למסקנות ניסוי סטנפורד כבסיס להפעלת מתקני כליאה צבאיים. בשונה מתנאי הניסוי, במתקני כליאה צבאיים חיילים פועלים תחת תנאי קרב היוצרים לחץ נפשי המסוגלים לגרום לניצול חמור של כוח. הדו"ח מציין כי בכירי הצבא התעלמו מהאופן בו נסיבות רעות משפיעות באופן ישיר על התנהלותם של אנשים טובים. "ניתן היה לצפות מראש את הפוטנציאל להתעללות ולניצול שבויים במהלך המלחמה הגלובלית בטרור בהסתמך על הבנה של עקרונות בפסיכולוגיה חברתית בשילוב עם מודעות לגורמי סכנה סביבתיים… יש בתנאי המלחמה ובדינמיקה של מתקני כליאת שבויים סיכונים מובנים להתנהגות אנושית בלתי הולמת. כפועל יוצא, יש לאמץ גישה זהירה בשילוב תכנון והדרכה מדוייקים".

זימברדו, שהקדיש את חייו לחקר התנאים שמעודדים רוע אנושי, הולך צעד אחד קדימה וטוען כי לניסוי סטנפורד ומחקרי ההמשך בתחום קיימות גם השלכות משפטיות משמעותיות. מערכת המשפט הפלילי מתמקדת בעיקר ביחיד, ונוטה להתעלם מהשפעות הסיטואציה. ממצאי המחקר המצטברים בתחום הפסיכולוגיה החברתית מראים כי ההנחה שמעשים אנושיים הם רצוניים והגיוניים היא מוגזמת. אין הכוונה להעדר של בחירה חופשית או להעדר חבות פלילית, אלא שהבחירה החופשית מוגבלת הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות, וכי המצב המסויים והמערכת החברתית שיצרה אותו נדרשים גם הם לשאת באחריות להתנהגות פלילית ולא מוסרית.

"אם מטרת המערכת המשפטית להאשים ולהעניש את האדם שביצע את הפשע, ובכך לזכות בליטרת הבשר שלה, ההתמקדות הבלבדית באנדיווידואל הנאשם היא הגיונית", כותב זימברדו, "אולם, אם המטרה היא להפחית את ההתנהגות הפושעת, ואת הסבל הנובע ממנה, ולהטיל עונשים ההולמים את מידת האשמה, על המערכת המשפטית… להתמודד עם הסיטואציה ועם תפקיד [החברה] ביצירה ובשימור [ההתנהגות הפושעת]. ברור לכל כי הניסוי החברתי של כליאת פושעים לאורך זמן הוא כישלון בכל הרמות. ההכרה בגורמי המצב המשפיעים על התנהגות תאפשר מעבר למודל בריאות ציבור מועיל יותר בו יושם דגש על התערבות ומניעה, וביטול של מודל "החטא" האישי והרפואי של היחיד שנולד בימי האנקוויזיציה ומעולם לא פעל".

בשנת 2007 פרסם זימברדו את הספר אפקט לוציפר: להבין כיצד אנשים טובים הופכים רעים. הספר מסכם 30 שנות מחקר על הגורמים היוצרים "סערה מושלמת" המביאה אנשים טובים לבצע מעשים רעים. את הטרנספורמציה של היחיד מכנה זימברדו "אפקט לוציפר" על שמו של המלאך המורד לוציפר שעזב את גן עדן והפך לשטן.

באתר המלווה את הספר זימברדו מציג את פרוייקט "לשבח את הגבורה". הגישה המסורתית רואה בגיבור דמות יוצאת דופן המבצעת מעשים נעלים. זימברדו מבחין בין אנשים נדירים המקדישים חייהם לטובת החברה, גיבורים כרוניים, ואנשים מן השורה שמבצעים מעשה גבורה במצבים מסויימים בזמן מסויים. "מעשי הגבורה הם ייחודיים", כותב זמברדו, "אולם האנשים המבצעים אותם הם אנשים פשוטים". בכך מנכיח זימברדו את רעיון הבנאליות של הגבורה כמאזן את מושג הבנאליות של הרשע שטבעה חנה ארנט בהשפעת משפט אייכמן. נוכח האמונה העממית בקיומו של שוני מהותי בין פושעים לבין גיבורים, שוני שמניח כי קיימים אנשים "רעים" ואנשים "טובים", זימברדו טוען כי כמו במעשים של רוע, סביבה התנהגותית מסויימת גורמת לחלקנו להפוך לפושעים, לחלקנו להפנות את המבט ולהפוך אשמים באי-עשיה, ולאחרים לפעול בגבורה לתיקון עוולות.

בשעה שמצבים מסויימים מעוררים "דמיון עויין", וגורמים לאנשים טובים לבצע מעשים רעים, אותם מצבים עשויים לעורר "דמיון של גבורה" המעודד אנשים אחרים לבצע מעשים שהחברה והתרבות מגדירים כגבורה. זימברדו טוען כי על החברה לעודד פעולות של גבורה על ידי יצירת מוכנות מנטלית שתאפשר פעולה מוסרית ועזרה לזולת ברגע האמת.

אם נחזור לעניין שוטרי מג"ב, הנטיה להפנות אצבע מאשימה כלפי הפרט בהשוואות מוחצות למעשי הנאצים מתעלמת ממורכבותו של המצב. בהקשר זה דבריה של ד"ר רוחמה מרטון, המצוטטים בכתבה של אורי בלאו, מאירי עיניים, ויחד עם זאת מוגבלים: "המ"כ שלו, המ"מ שלו והשתיקה של המפקדים הגבוהים לימדו אותו. את הפרקטיקה הם מקבלים מהקטנים ואת האישור מהגדולים. שלא יספרו לי סיפורים – אם הם היו רוצים שזה לא יקרה, זה לא היה קורה. כאשר רובו של הכוח בצד אחד וחוסר האונים והתלות הם בצד האחר, זה כבר יוצר מצב שמזמין התעללות".

אין זו שאלה של רצון בלבד, אלא שינוי של פרקטיקות פוגעניות, ושינוי תפיסתי ומעשי בכלל המערכת, תמיכה וליווי של החיילים המשרתים בסיטואציות בעלות פוטנציאל הרסני, והרחבת מושג הגבורה הרווח בחברה הישראלית אל מעבר לדיכוטומיה של "לוחמים" ו"סרבנים".

מקורות:
1. ניסוי סטנפורד
2. אפקט לוציפר – האתר
3. הספר אפקט לוציפר

Philip Zimbardo, The Lucifer Effect: Understanding How Good People Turn Evil (Random House, 2007)

4. הציטוטים של ג'יימס שלזינגר ופיליפ זימברדו הם מתוך:

Philip Zimbardo, Revisiting the Stanford Prison Experiment: a Lesson in the Power of Situation. Chronicle of Higher Education, March 30th, 2007

אני אהרוג אותך 9 באוגוסט 2005

Posted by Keren Fite in הערות שוליים.
comments closed

 

"התחננתי שיעצרו אותו"
 
בדיעבד כולנו חכמים. הטענה "הכתובת היתה על הקיר" חוזרת ונשמעת במקרה של עדן נתן-זאדה. במהומת ההתנתקות הוזנח הטיפול בחייל שרב הנסתר על הנגלה בנסיבות שהובילו אותו לירות לכל עבר באוטובוס בשפרעם.
קל להצביע על אשמים (רשויות הצבא השונות, המתנחלים, "השמאל", "הימין"). הרבה יותר קשה לקחת אחריות על המצב הנפיץ של התלהמות וקריאות יום הדין שהגיעו מכל עברי המפה הפוליטית. האלימות המילולית בעד ונגד ההתנתקות, ההתנגדות הגובלת באלימות לפינוי הממשמש ובא, השימוש המוגבר בעוצמת השילטון וכוחות החוק בתגובה להתנגדות, כל אלו הצטברו עד לשיא מזעזע של רצח.
התפכחנו? הפכנו מקשיבים יותר? צועקים פחות?
 
"התנתקות"
 
איש אינו יכול לדעת אם תהיה ההתנתקות "טובה" או "רעה". אם תהרוס חיים או תבנה אותם. מצבי משבר, מטבעם, מביאים סבל וכאב נורא, אך יש בהם גם את העוצמה והיכולת ליצור עולמות חדשים, לערער מבנים מחשבתיים מעוורים.
 
"להרוס את בית המחבל"
 
אין שום דבר מוסרי או מועיל בהריסת בתי מחבלים (יהודים או ערבים). ענישה קולקטיבית מסוג זה היא צעד של הפחדה שתורם רק להגברת מעגל השינאה והאלימות ההדדית. אולי במקום לנפנף בהצעות להרוס את בית הוריו של עדן נתן-זאדה בראשון-לציון בשם השיוויון בפני החוק, ובשם אחידות הענישה כלפי מחבלים, כדאי ליישם את השיוויון מכיוון אחר. למשל, להפסיק להרוס בתי מחבלים. לעצור את מעגל האימה.
 
"נקמת דם"
 
"זו נקמת דם" טענו חלק מהמתראיינים לאחר שהסתבר כי עדן נתן-זאדה נרצח באגרופים ובבעיטות, וכי ההמון הזועם בשפרעם ביצע בו לינץ' בשעה שהיה כפות ומפורק מנשקו. קל לדרוש חקירה וענישה במקרה של השוטרים, שהיו אחראים לשלומו של נתן-זאדה מהרגע שכפתו אותו ולקחו את נשקו. דרוש אומץ לב פוליטי, אזרחי ושיפוטי לאתר, לחקור, לשפוט ולהעניש את אותם אנשים שהתלהמות יצרית דחפה אותם להכות בו עד מוות. הוא מחבל, הם רוצחים. שני המעשים ראויים לגינוי ולענישה.
 
"אני אהרוג אותך"
 
בספר אמנות הסליחה* מספר ג'ק קורנפילד על אישה שבנה היחיד נרצח על ידי נער אחר. הרצח היה סתמי ושרירותי: הנער ביקש להשתייך לכנופיה, והמבחן שנדרש לעבור כדי להוכיח את נאמנותו היה ביצוע רצח. חטאו היחיד של בנה של האישה היה לעבור ברחוב בזמן שהתבצע מבחן הקבלה לכנופיה.
במהלך המשפט הסתבר כי הנער הרוצח הוא בן למשפחה הרוסה, נזרק מבית ספר ולא זכה לכל עזרה מוסדית אחרת. בזמן הרצח התגורר לבדו ברחוב. הנער נשפט לשלוש שנים בכלא. לאחר שהוקרא גזר הדין,  נגשה אליו האישה, אימו של הנער שנרצח, ואמרה לו "אני אהרוג אותך".
 
במהלך שהותו בכלא, ביקרה אותו האישה באופן סדיר, שוחחה איתו מעט בכל ביקור והביאה עבורו מתנות שונות ביניהן מזון וכסף כדי לקנות סיגריות. לא היו לנער מבקרים אחרים שהתעניינו בשלומו.
לפני שיחרורו שאלה אותו האישה מה תוכניותיו לאחר שישתחרר. הנער הגיב במבוכה ובבלבול. לא היו לו תוכניות. היא שאלה אם ירצה שתסדיר עבורו עבודה אצל מכר שלה. הוא ענה בחיוב. היא שאלה היכן יגור, והוא לא ידע מה לענות. לא היו לו בית או משפחה לחזור אליהם. היא הציעה שיבוא לגור בביתה, בחדר שהיה של בנה.
 

לאחר שמונה חודשים בהם גר עימה, אכל ממזונה ועבד בעבודה שהסדירה עבורו, הזמינה אותו האישה לשיחה.
"אתה זוכר שהבטחתי שאהרוג אותך?", שאלה.
"מעולם לא שכחתי", ענה.
"לא רציתי שהנער שהרג את בני ללא סיבה ימשיך לחיות על האדמה הזאת. זו הסיבה שבאתי לבקר אותך בבית הסוהר, בגלל זה סידרתי לך עבודה והזמנתי אותך לגור איתי. זו היתה דרכי לשנות אותך. עכשיו הנער הרוצח מת… אם תרצה תוכל להמשיך להשאר כאן, ואני אאמץ אותך לבן".
 
ישנן דרכים רבות להרוג. אפשר להרוג באלימות את האדם, אפשר להשמיץ ולהכפיש את אמונותיו ודרך חייו של "האחר" (יהודי, ערבי, מתנחל, חילוני, ימני, שמאלני). ואפשר גם אחרת. אפשר להרוג בנחישות את המעשה, להשמיד את השקפת העולם העומדת מאחוריו, לשנות את התנאים שהובילו לאלימות.
 
אין שום דבר כנוע במאבק על שמירת צלם אנוש וכבוד האדם. אין שום ויתור בהחלטה המודעת להתבונן במציאות בצלילות ולראות את האדם ברוצח ובקורבן.
 
 
התמונה: "קנון [אלת החמלה היפאנית] עם צבי", ציור של Mayumi Oda
 

*Jack Kornfield, The Art of Forgiveness, Lovingkindness and Peace (Bantam, 2002).

 

חסר כסף? נמכור אשיות תרבות 29 במאי 2005

Posted by Keren Fite in הערות שוליים.
Tags: , , , ,
comments closed

הספריה הציבורית של ניו יורק מכרה את הציור "נשמות תאומות" של אשר ב' דיורנד על מנת לגייס כספים. הציור נמכר במכרז סגור שחייב הצעות חתומות, וכפועל יוצא הבטיח את רכישתו על ידי אספן אמנות פרטי. רק אספנים פרטיים יכולים להרשות לעצמם לשלם הון עבור אשיות תרבות. הם לא חייבים דין וחשבון לאיש.

מוזיאון המטרופוליטן והגלריה הלאומית של וושינגטון חברו יחד להצעה שגורלה נדון מראש לכישלון. "מכרזים סגורים הם אימת המוסדות הציבוריים. מוסד ציבורי לא יכול להסתכן בהצעות גבוהות מידי. זה חסר אחריות. לו היה זה מכרז פומבי, היה לנו סיכוי טוב יותר", אמר פיליפה מוטבלו מהמטרופוליטן.

מכרז פומבי היה משפר את הסיכויים ש"נשמות תאומות" ישאר זמין לציבור בניו-יורק, אולם סביר שהיה מניב סכומי מכירה נמוכים יותר ממכרז סגור. המכירה אורגנה במהירות ובחשאיות ככל הניתן על מנת למנוע מהומה ציבורית שעשויה היתה להבהיל קונים פוטנציאליים. אליס וולטון, אספנית של אמנות אמריקאית ואחת מיורשי וול-מארט, רכשה את הציור ב- 35 מיליון דולר. היא הודיעה שבכוונתה לפתוח מוזיאון בארקנסו בעוד מספר שנים, ולהציג שם את הציור ביחד עם יצירות אמנות נוספות השייכות לאוסף משפחת וולטון.

מיכאל קימלמן מוחה על המכירה ב"ניו יורק טיימס". "דיורנד הוא מי שהיינו כתושבי ניו-יורק, מכירתו היא מה שהפכנו להיות כאמריקאים".

"נשמות תאומות" (1849) הפך עם השנים למייצג של אסכולת נהר ההאדסון שדיורנד הוא ממיסדיה. בציור מתבוננות שתי דמויות על ערוץ נהר ההדסון לנוכח הרי הקטסקיל כשלידם מוטל גדם עץ שבור, המסמן את שבריריות החיים והשתנותם המתמדת. בהתאמה לרעיונות הפילוסופיה הטרנסצנדנטית, ממנה הושפעו היוצרים באסכולת נהר ההאדסון, דמויותיהם הזערוריות של בני האדם הופכות נצחיות מעצם המפגש ההרמוני עם הנשגב הבא לידי ביטוי בטבע.

על תאוות הבצע ההופכת כל דבר לסחורה כתב הנרי דיוויד ת'ורו בוולדן (1854): "הוא ישא את הנוף, ואפילו את אלוהים אל השוק, אם יוכל לקבל דבר מה בתמורה… דבר אינו צומח חינם שם, השדות אינם נותנים יבול והפירות נחשבים בשלים רק כשניתן להמירם בדולרים".

לראות את הסיפור: צילומי נשים בהריון 26 באפריל 2005

Posted by Keren Fite in הערות שוליים, צילום.
Tags: , , ,
comments closed

לספר את סיפורה (3)

אריקה קינץ כותבת ב"ניו יורק טיימס" על בלרינות המחליטות להפוך לאמהות. בדור הקודם של הדיוות, הבלט היה הכל. בדור הנוכחי, יש בלרינות הבוחרות באמהות, אלא שברוב המקרים משמעות ההחלטה היא עיכובה של הקריירה האומנותית או ויתור מוחלט עליה.

בלרינות נדרשות להיות דקיקות ומחוייבות לחלוטין לביצועיהן האמנותיים. בשעה שבשנות התשעים להקות לא היו כלל מוכנות להופיע עם בלרינות בהריון, כיום ישנה פתיחות מסויימת כלפי בלרינות המתעקשות להמשיך ולרקוד תוך כדי ההריון או מיד אחרי הלידה. המלכודת הסמויה מעין היא שבמקרים אלו הבלרינות נדרשות לחתום על ויתור גורף על זכויותיהן במקרה של פציעה.

גופן של רקדניות בלט הוא כלי ביטוי אומנותי באותה מידה שהוא כלי ליצירת ילדים. אולי באופן בולט יותר מאשר בתחומים אחרים, תפקיד האמן ותפקיד האם מצויים, במקרה של בלרינות, על מסלול התנגשות.

אסתטיקה של הריון

בשנת 1991 צילמה אנני לייבוביץ' את דמי מור, בעירום, בחודש השמיני להריונה. התמונה, שהתפרסמה ב"ואניטי פייר", הפכה עם השנים לאיקונה תרבותית ויצרה אופנה של צילומי נשים הרות.

מור, שמבקריה נהנים להצביע בארסיות על קריירת המשחק המקרטעת שלה, המציאה את עצמה מחדש בדמות האם החושנית-המיועדת, ואיחדה את תפקיד האם עם תפקיד השחקנית. גם כיום, יותר מעשור לאחר הצילום המפורסם, עם השמועות על הריון חדש בגיל 42 מור טוענת "הריונות מחמיאים לי".

האמהות לעתיד, שהציפו את הסטודיו של לייבוביץ' בעקבות הצילום של מור, בבקשות לצילומי עירום משל עצמן, הופנו אחר כבוד לג'ניפר לומיס, שהפכה את אמנות הצילום של האשה ההרה לייעוד אישי.
בדומה ללייבוביץ' שצילמה את מור מתבוננת בנקודה מרוחקת מעל ראשה, חסרת מודעות או עניין בצופה המתבונן בה, מהורהרת ושקועה בחיים המתהווים בתוכה, חושנית אך נטולת מיניות, לומיס מצלמת את הגוף הנשי המלא תוך שימת דגש על הבטן המתבלטת, ממקמת את הנשים המצולמות בסביבה ביתית, תוך הקפדה על אור טבעי הזורם מחלון הממוקם, לרוב, מאחורי האישה.

בצילומים בהם מצולם גבר ביחד עם האשה ההרה, מדובר באב לעתיד המופיע כשחקן משני לאם המיועדת. הגבר, לרוב, מחבק את זוגתו מאחור, קווי גופו מעוגלים-נענים לגוף הנשי המלא, מדגישים את מרכזיותו של הגוף הנשי הפורה.

הסיפור שמאחורי התמונה

הלגיטימציה הניתנת לגוף הנשי ההרה מעניקה, לכאורה, מקום מרכזי וציבורי להוויה נשית שבעבר נכלאה בתוך המרחב הפרטי. אלא שהאסתטיקה המסויימת הזו של הגוף הנשי ההרה מייצגת נאראטיב תרבותי המכתיב מודל מוגבל ושמרני של אשה העומדת להפוך לאם.

ברוב התמונות מוצגות נשים המשתייכות למעמד הבינוני והגבוה, המצולמות רגועות ומאושרות בסביבתן הביתית המוגנת, ומפגינות אחדות, פליאה ושביעות רצון מהחיים המתהווים בתוכן. הזמנת הצלמת אל המרחב הביתי מצהירה: "הביטו בי, אני אם מאושרת בהתהוות".

העדפת נאראטיב האשה-ההרה-המאושרת, הבא לידי ביטוי בתמונות אלו, מציבה מודל אסתטי בלעדי אחד החוטא למציאות, שהיא בדרך כלל מורכבת, מלאת סתירות, ורחוקה מלהתאים לסיפור בו יש רק מודל אחד.