הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

המלחמה מכוערת מאוד: חצי שמש צהובה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה 12 בינואר 2014

"הדרום הלח היה מלא יתושים ואנימיסטים וערב רב של שבטים. שבט בני היורובה היה הגדול ביותר בדרום-מערב. בדרום-מזרח, בני איגבו התגוררו בקהילות רפובליקניות קטנות. הם היו מרדנים, ושאפתנים במידה מדאיגה. כיוון שלא המליכו על עצמם מלכים כפי שמכתיב השכל הישר, הבריטים מינו מתוכם 'צ'יפים מורשים' משום ששלטון עקיף זול יותר עבור הכתר. מיסיונרים הורשו לבוא ולאלף את הפגאנים, והנצרות והחינוך שהביאו איתם שיגשגו במקום. ב- 1914 איחד המושל הכללי את הצפון עם הדרום, ואשתו היא שבחרה את השם. כך נולדה ניגריה"

"חצי שמש צהובה" מספר את סיפורה של מלחמת האזרחים בניגריה. המלחמה, שנמשכה שלוש שנים, החלה ב 30.5.1967 והסתיימה ב 15.1.1970, גבתה קרוב לשלושה מיליון קורבנות, בעיקר כתוצאה מרעב ומחלות.

ניגריה היא איחוד מלאכותי של שלושה איזורים שונים מנטאלית. איזור הצפון מאוכלס ברובו על ידי בני שבט ההאוסה, מוסלמים בדתם בעלי משטר היררכי שהתאים לאינטרסים של השלטון הבריטי הקולוניאליסטי. איזור הדרום מאוכלס ברובו על ידי בני היורובה והאיגבו. ניגריה זכתה לעצמאות בשנת 1960. בשנת 1966 בעיקבות אי שקט פוליטי, הפיכות צבאיות וניסיון לרצח עם שכוון כנגד בני איגבו, הכריזו בני האיגבו בדרום-מזרח ניגריה כי הם מתנתקים מניגריה ומייסדים את ביאפרה כמדינה עצמאית. הדגל שנבחר למדינה החדשה מתאר שמש זורחת מתוך ים שחור, סמל לעתיד הזוהר החדש שצפוי לבני איגבו החופשיים.

התקוות הגבוהות התנפצו על סלעי המציאות האכזרית. מדינות שחורות רבות באפריקה חששו שביאפרה עצמאית תעודד יוזמות נוספות של פרישה. בריטניה ומדינות מערביות נוספות תמכו בניגריה כתוצאה מאינטרסים כלכליים. איזור ביאפרה היה עשיר בנפט ושילוב נפיץ של יריבות בין שבטים ואינטרסים כלכליים ופוליטיים מערביים ואפריקאים, הובילו למלחמת אזרחים עקובה מדם במהלכה הורעבו תושבי ביאפרה. השם ביאפרה הפך לשם נרדף לרעב ולסבל. אמהות העולם המערבי השבע הזהירו את ילדיהם שאם לא יאכלו כהלכה יראו כמו הילדים נפוחי הבטן מביאפרה.

שם הספר, "חצי שמש צהובה", לוכד את הדימוי הויזואלי של הדגל הלאומי שהתקיים במשך שלוש שנים, את התקוות השבטיות, ואת האכזריות, החמלה ומורכבות היחסים האנושיים שבאו לידי ביטוי במהלך מלחמת האזרחים.

מהלך האירועים מתואר משלוש נקודות מבט. אוגוו, נער מכפר עני העובד כמשרת אישי של מרצה באוניברסיטה; אולאנה, אשה צעירה שנטשה חיי עושר בלאגוס כדי לחיות עם מאהבה הכריזמטי; וריצ'ארד, אנגלי ביישן שמגיע לניגריה כדי לכתוב ספר ולהכיר את אפריקה ומתאהב באחותה התאומה של אולאנה. מלחמת האזרחים קורעת אותם זה מזה, ומשיבה אותם זה אל זרועות זה חבולים, כואבים ולמודי חוכמה שרק החיים במדינה שסועת מלחמה יכולים ללמד.

אולאנה וקאיננה, שתי האחיות התאומות, מייצגות את נפשה השסועה של ניגריה שעדיין מחפשת את זהותה. האחיות הן בנותיו של צ'יף ממונה שעשה את הונו מתוך ניצול עוולות הקולוניאליזם ושיתוף פעולה עם השחיתות השילטונית בניגריה שלאחר סיום השילטון הבריטי. שתיהן בעלות השכלה גבוהה, נשות העולם הגדול, ומייצגות את הריאליזם המערבי המפוכח. אולם, ככל שמתפתחת העלילה שתיהן מבטאות חוויית מציאות מאגית המביאה לידי ביטוי כמיהה שאינה ניתנת להבעה מילולית או לוגית, כמיהה שבאה לידי ביטוי בבני הזוג שהן בוחרות להן, בבחירותיהן הרות הגורל במהלך מלחמת האזרחים, ובגורל שמזמנת להן המציאות.

ברובד הגלוי הספר הוא רומן היסטורי ריאליסטי המבוסס על הסיפורים ששמעה הסופרת, צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, מהוריה ועל ספרי זיכרונות המתעדים את תקופת המלחמה. ברובד הסמוי הספר משלב את מיתוס האביקו (במיתולוגיית שבט היורובה) או האובנג'ה (במיתולוגיית שבט האיגבו), ילד החלום המתקיים בו זמנית בשני מישורי קיום, ישות המצויה בשני עולמות.

המציאות אותה מתארת אדיצ'י ב"חצי שמש צהובה" היא מציאות חיי היום יום. פרטי החיים של שיחות קטנות, עזרה הדדית, מאכלים, צמחי גינה, שיחות בין חברים. יחסים אנושיים הנרקמים ונפרמים, לעיתים נושאים באומץ במכות החיים ויכולים להם, לפעמים נשברים תחת העומס של הסבל. איש אינו יוצא נקי מזוועות מלחמה האזרחים, ויחד עם זאת איש אינו אשם. גדולתה של אדיצ'יה היא בתיאור המצב המורכב, ציור תמונה רגישה של סבל, כאב ורגעים של אושר. הקורא אינו מתבקש לשפוט או להצביע על אשמים, אלא להיות עד לסבל האנושי ולעוולות שגורמים בני אנוש זה לזה בשם אידיאולוגיה ותאוות בצע. כפי שנהג לומר אביה של אדיצ'יה: אגהה אג'וקה, המלחמה מכוערת מאוד.

צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, חצי שמש צהובה. הוצאת מחברות לספרות. מאנגלית: יעל אכמון. 508 עמודים

*

בשנת 2013 הופק סרט בהתבסס על ספרה של נגוזי. זהו סרט הבכורה של הבמאי הניגרי ביי בנדלה (Biyi Bandele), ותנדי ניוטון משחקת בתפקיד אולאנה. “הייתי צריך לבצע כמה החלטות קשות בזמן שכתבתי את התסריט, ונזקקתי לשנים מספר כדי להגיע לתוצאה ממנה אהיה מרוצה,” סיפר בנדלה בראיון ל- CNN. עיכוב נוסף נבע מהעובדה שבנדלה חיכה להסכמתה של תנדי ניוטון לשחק בסרט: “פשוט הרגשתי שהיא תהיה מושלמת לתפקיד, אבל נאלצתי לחכות כמה שנים עד שהיא תשתכנע”

זה הטריילר של הסרט

הכוח לחיות את היום בלי יותר מדי שריטות מהאתמול 1 באפריל 2013

ב- 1 באפריל 1939 הסתיימה מלחמת האזרחים הספרדית בנצחון כוחות הלאומנים בראשותו של פראנקו. המלחמה שהחלה ב 17 ביולי 1936 גבתה את חייהם של כמיליון אנשים, והותירה את החברה הספרדית פצועה ומדממת.

ב"האשה שאהבה סיפורים," מספר רון ברקאי את סיפורה של מלחמת האזרחים הספרדית מנקודת מבטו של היסטוריון ששפיות דעתו מוטלת בספק.

אהרון ליטבק, הוא היסטוריון של מלחמת האזרחים הספרדית. אביו התנדב להלחם לצד המחנה האנטי-פשיסטי, ומעולם לא התאושש מן ההפסד. את ביתו הפך האב למקדש מעט לזכר המלחמה, ולבנו קרא "פאסיונריו" על שמה של דולורס איבארורי, הלוחמת המהפכנית שהנהיגה את הכוחות האנטי-פאשיסטיים, וכונתה בפי הלוחמים "לה פאסיונריה".

משמעות השם פאסיונריו הוא תשוקה גדולה וגם ייסורים עצומים. במקרה של ליטבק השם מרמז על תאוות ההיסטוריון לפרטי-פרטים, ולייסוריו של אדם שנגזר עליו להכיר את מושאי מחקרו מרחוק, דרך תמונות ומסמכים, ללא יכולת לחוות את האירועים בזמן שהתהוו או לתקן את מה שהוא חווה כעוול היסטורי.

פאסיונריו מאופיין כאנטי-גיבור. אנו פוגשים אותו לראשונה בבית חולים לחולי נפש הנקרא בשם האירוני "נפש בריאה". כמספר בגוף ראשון המתאר ללא בושה את חולשותיו הפיזיות והמנטליות, חושף את האובססיה שלו לפרטיו של סיפור היסטורי מסויים, ומשלב הומור דק עם תיאורי אכזריות אנושית, פאסיונריו זוכה כמעט באופן מיידי באהדת קוראיו.

חולשתו של פאסיונריו מוצגת מצד אחד כנובעת מחוסר יכולתו להניח למציאות להיות מה שהיא, ומצד שני מביאה את הקורא לבקר את חוליי האנושות והחברות הפגומות שהיא יוצרת. מלחמת האזרחים הספרדית, שהפכה את בני העם שוחר החיים ל"להקה של צבועים שוטים" שנעצו שיניהם זה בגרונו של זה במשך שלוש שנים, מציגה את ריקותם של העקרונות בשמם מקריבים אנשים את חייהם ואת חיי זולתם.

בית החולים הפסיכיאטרי, האמור לרפא את החוסים בו מעינויי הנפש, מתגלה כמוסד כוחני כדוגמת "קן הקוקיה" הכופה על המטופלים הגדרת שפיות צרה תוך שימוש בטיפולים חודרניים הגובלים באלימות.

הקו הדק המבדיל בין שפיות לטירוף, תאווה לחיים ותאווה לרצח בא לידי ביטוי בדמותו של הפסיכיאטר ששפיותו, כמו שפיותם של מטופליו, מוטלת בספק, ובדמותו של פאסיונריו שמחקרו ההיסטורי מוטל בספק בשל היותו מוטה מלכתחילה לטובת צד אחד.

ההיסטוריון ורופא הנפש מוצגים שניהם כעבדים לזמן. ענוגה כרמלי, הציירת המאושפזת ביחד עם פאסיונריו, מאבחנת בדייקנות אירונית את ד"ר הורוביץ: "הרופא! אני לא יודעת אם כבר היית אצלו…הוא מטורף יותר מכל המשוגעים במחלקה הזאת. השיגעון שלו…אני לא יודעת מה זה בדיוק, אבל ברור שזה קשור לשעונים…כולם פה יודעים את זה ובגלל זה אנחנו קוראים לו השען. יש לו במשרד חמישה שעונים וכמעט כל הזמן הוא מביט בהם כמו מהופנט…".

פאסיונריו עצמו מצביע על החוקים המלאכותיים המבדילים בין שפיות לטירוף: "הנהלת בית החולים קבעה שלזמן אין משמעות בעיני המאושפזים. מה זה משנה, שעות, ימים, שנים, מה לנו ולכל אלה…הפקיד במשרד הקבלה חייך בחביבות ולקח ממני את השעון של אבי…הרופאים, לעומת זאת, זכאים להחזיק כמה שעונים שמתחשק להם".

עלילת הספר בנויה כסיפור פיקרסקי המציג רצף של אפיזודות שאינן נקשרות לנאראטיב-על, אלא מציגות את סיפורם של אנשים הנלכדים בנהר שוצף של אירועים. יש בליטבק ההיסטוריון הד לדמותו הטרגית-קומית של הפיקרו. כמו הפיקרו הקלאסי הוא מופקר ונהנתן, וכמו דון קישוט הוא אידיאליסט חסר פשרות המנסה לרפא את ההווה מפצעי העבר.

כהיסטוריון מבצע ליטבק חטא בל יעבור, וגונב שני מכתבים מארכיון מלחמת האזרחים, מתוך מטרה למסור אותם ליעדם באיחור של חמישים שנה כמעשה של חסד כלפי המתים. במעשה זה מורד ליטבק כנגד הנאראטיב ההיסטורי של מנצחים ומנוצחים, ושל אמת חובקת-כל המנוסחת במחקרים אקדמיים, ומבקש, כפי שמבחין ידידו ניקולאסין, לעשות ניסים: להעיר את המתים ולחבר אותם אל החיים. פאסיונריו מתגונן על ידי הטענה "מה שמעניין אותי בהיסטוריה זה האנשים עצמם, אנשים בשר ודם, איך הם חיו, מה הם הרגישו, איך הם מתו".

מסעו ההזוי של פאסיונריו, מסע אחד מיני רבים, נועד לתקן את העבר ובמובן מסויים לספר אותו מחדש, אולם, למגינת ליבו, הוא מגלה שגיבורי הסיפור עצמם מסרבים לשתף פעולה עם חלומותיו האידיאליסטים, ובכך הופכים אותם להזיות.

קלאודיה, אהובתו של חייל צבא הרפובליקה המת עימו מבקש פאסיונריו לעשות חסד אחרון, מצהירה בפני ליטבק "חסד אפשר לעשות רק עם אנשים חיים", ואילו זרטוסטרה, חברו הספק-מדומיין ספק-מציאותי מזהיר אותו "לא צריך להיות מלומד גדול בשביל לדעת שדווקא השיכחה מצילה אותנו…יבורכו האלים שמעניקים לנו את הכוח לחיות את היום בלי יותר מדי שריטות מהאתמול".

במקביל למסע ההזוי השואף לשנות את העבר, מספר פאסיונריו את סיפורו של ההווה החושני. תאוות החיים באה לידי ביטוי בתיאורי האוכל, היין והנשים הספרדיות החוברים כולם לכדי מעשה אהבה אירוטי, נקי מאידיאולוגיות וחף מיומרות היסטוריות. התקוממות המשוגעים אותה חולם פאסיונריו חורגת מנאראטיב האימה של מלחמת האזרחים.

במקום לממש את חלום הנקמה בו יחברו את אנשי הצוות הפסיכיאטרי למכשיר ההלם החשמלי "ונפעיל אותו בפול ווליום עד שיצא להם עשן מהאוזניים", בוחרים פגועי הנפש לנעול את אנשי הצוות בחדריהם ולהתמסר למעשה אהבים ולמשתה אוכל ויין המסתיים בציור קיר הומוריסטי המתאר את המטפלים והמטופלים כדמויות בקרקס.

המעמד הקומי פורץ את הגדר המבחינה בין הזיה למציאות, בין בריא לחולה, צודק וטועה, וחוגג את החיים עצמם – פרועים, חושניים ומשוחררים מהצורך בסיפור מכונן אחד. הסוף הכפול מותיר בידי הקורא את הבחירה בין סיפור מסודר אך הזוי לבין סיפורים כאוטיים שהם החיים.

האישה שאהבה סיפורים. רון ברקאי. הוצאת חרגול. 254 עמ'.

פורסם בגירסה שונה במוסף הארץ ספרים 28.3.2004

התמונה: Robert Capa, Death of a Loyalist Soldier, 1936