jump to navigation

ג'קי: המסע אל אימא 28 בינואר 2013

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, סרטי נשים.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

סופי וקאריס מעולם לא הכירו את אימן. אימא עבורן היא "רחם" ותו לא: האישה האמריקאית שילדה אותן, ומסרה אותן לטיפולם של אבא ואבא, זוג הומוסקסואלים שגידלו אותן באהבה רבה בהולנד. "כשאינך יודעת מי אימא שלך," אומרת סופי בפתיחת הסרט, "כל אישה יכולה להיות אימא."

סופי (קאריס ון הוטן) היא עורכת מגזין אמביציוזית ודעתנית המקדישה עצמה לעבודתה. דאן (ג'לקה ון הוטן, אחותה בחיים ולא רק על המסך), מקדישה עצמה לרצונם של אחרים, החל מילדי הגן בו היא עובדת וכלה בבעל שמנהל את חייה. כל אחת שקועה בחייה, והקשר ביניהן רופף ומוגבל לפגישות במהלך ארוחות ערב מזדמנות עם הוריהן. שיחת טלפון בלתי צפויה מארה"ב מזמנת להן פגישה עם אימן.

Jackie-Poster

האם מאושפזת בבית חולים לאחר ששברה את רגלה. היא לא יכולה לנהוג בעצמה, ומשום שהיא סובלת מנזק בעור התוף היא אינה יכולה לטוס לבית החולים השיקומי אליו היא מיועדת להגיע להשלמת הטיפול. תמונה של התאומות כתינוקות, שנמצאת בארנקה של האם, מובילה את הצוות המטפל לפנות לשתי האחיות ולבקש שיגיעו לארה"ב כדי לעזור לאימן. סופי המעשית מסרבת מיד. דאן החולמנית קופצת על ההזדמנות להכיר את אימה ומסרבת לקבל לא כתשובה.

הפתיחה המופרכת משלבת פאתוס והומור, ומהווה הקדמה ראויה למסע הנשי שמהווה את עיקר הסרט. שתי האחיות נוסעות מהולנד לארה"ב כדי להסיע את אימן בקרוון רעוע לאורכה של ניו-מקסיקו.

בדרכן יפגשו בכל הקלישאות המקובלות של סרטי מסע: התקשורת הסלולרית תקרוס ותשאיר אותן מנותקות מהעולם המוכר, בתזמון מושלם גם מיכל הדלק יתרוקן ויותיר אותן בלב מדבר, פגישה בלתי צפויה עם נחש תוביל לקרבה בין האם לאחיות ובין האחיות לבין עצמן, הנסיעה בין נופי מדבר פראיים תביא לרגעים של תובנה.

"תמיד דמיינתי אותך כסוג של אינדיאנה ג'ונס, ואותי מצטרפת אליך למסע הרפתקאות" מספרת דאן לאימה ברגע של גילוי לב. לאורך המסע, האם (הלן האנט בתפקיד אקסצנטרי ומשחק משובח) הופכת מזרה שתקנית ועוינת, למורת דרך שמלמדת את שתי האחיות משהו על עצמן ועל העולם.

מה שמתחיל בעלילת מסע בנאלית למדי, הופך למשל מעורר מחשבה על יחסים, זהות, ומשמעותה של אימהות. בשונה מהסטריאוטיפ המקובל לפיו האימהות הינה קשר ייחודי הנרקם בין אישה לבין בתה, היחסים הנרקמים בין סופי, דאן וג'קי מעידים כי הקשבה, חמלה, נוכחות וקבלת האחר-הזר על כל מוזרויותיו הן אבני היסוד החיוניות לקשר אנושי משמעותי.

האחיות דוברות שתי שפות, הולנדית ואנגלית, והדיבור המשולב בשתי השפות יוצר מעין מגדל בבל לשוני בו, בשונה מהסיפור המקראי, הבלבול מתהווה לכדי חירות. שפת אם אינה בהכרח השפה אותה מדבר אדם מילדותו עם אימו, אלא שפה המייצרת תקשורת הכלה והקשבה, שפה שלעיתים רבה בה השתיקה על הדיבור.

שתי האחיות, שאינן אימהות בעצמן, מוצאות את הדרך להקשיב ולהכיל את עצמן ואת זולתן. כי ההיכרות עם האחר כמוה כיציאה למסע הרחק מעצמך, הרחק מהמוכר והבטוח; והאימהות, כמהות וכחוויה, טמונה בנכונות ללדת מחדש ולהיוולד מחדש בכל רגע ורגע.

ג’קי – הטריילר של הסרט

מי כאן זונה? על הסרט טנג'רין 1 באוגוסט 2012

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, סרטי נשים.
Tags: , , , , , , , , , , , ,
3 comments

Tangerine-2008טום ופִיָא מגיעים לטנג'יר במרוקו ביחד עם חברים נוספים כדי לגלות את שורשי הרוקנרול. טום מנסה ללכת בעקבות בריאן ג'ונס, הגיטריסט של הרולינג סטונס, לאתר נגני ג'ילאלה/ג'אג'וקה (סוגים של מוסיקת טראנס סופית), אבל מעביר את זמנו בבילוי במועדונים, ישיבה בבתי קפה ועישון נרגילות. יחסיו עם פיא מצויים בקיפאון. היא מבקשת שיחליט שהוא מתחייב לזוגיות ביניהם, הוא מבקש שתתאזר בסבלנות עד שיסתיים מסע החיפוש המוסיקלי שלו. באחד מהמועדונים בהם הם מבלים פיא רואה את אמירה רוקדת, וריקוד הבטן החושני מסעיר ומסקרן אותה עד כדי כך שהיא מזמינה את אמירה להצטרף אל חבורת המוסיקאים הגרמנים.

אמירה בורחת מבית הדוד שלה לאחר שסירבה לשמש כעוזרת בית, ודחתה את השידוך שסידר לה הדוד. ההורים שלה עזבו את מרוקו וחיים בספרד, בניסיון ליצור לעצמם חיים טובים יותר, אך הותירו אותה מאחור. בשל מחסור בכסף היא נאלצת להפסיק את לימודיה. בכישרון טבעי ובהרבה תעוזה היא מלמדת את עצמה לרקוד ריקודי בטן, ושואפת להפוך לרקדנית. המפגש עם טום ופיא נתפס בעיניה כהזדמנות לצאת ממרוקו אל העולם הגדול.

סיפורה של אמירה וסיפוריהם של טום ופיא מסופרים במקביל, בסצנות מתחלפות. הצופים לומדים על המניעים של של שלושת הדמויות המרכזיות, והופכים יותר ויותר מודעים לתהום הפעורה ביניהם. למרות שהצהירה בפני אמירה כי אינה חברתו של טום, ולמרות שבתחילת היחסים פיא מציעה  לצרף את אמירה לחבורה, בהמשך היא זו המביאה לניתוק אכזרי של היחסים לאחר שמתפתח רומן בין אמירה לבין טום.

הסרט שואל שאלות קשות בנוגע למהותם של יחסים אנושיים, וליכולת של בני אנוש לגשר מעבר לאנטרסים אישיים ופערים תרבותיים. רגעי החסד בסרט באים לידי ביטוי בסצנות בהן המנגנים מצליחים ליצור מוסיקה ביחד, ובסצנה בה מלמדת אמירה את פיא לרקוד לצלילי ערוץ המוסיקה בטלביזיה.

אמירה מתגוררת עם נָשוּאָה ומִימִיטָה. שתי נשים שעוסקות בזנות לפרנסתן. נָשוּאָה היא אמא לילדה בת שבע. משום שמשפחת אביה של הילדה מסרבת לנישואין בינו לבין נָשוּאָה, הילדה אינה מוכרת על ידי הרשויות, ולכן אינה יכולה ללכת לבית ספר. נָשוּאָה מציגה בפני אמירה את עובדות החיים העגומות, וקורעת את האשליה של אהבה רומנטית: "הם יגידו לך כל מה שתרצי לשמוע כל עוד הם מעליך," היא אומרת לאמירה, "ואז הם יתמקחו איתך על המחיר."

אמירה משחקת את דמותה של שחרזדה עבור טום הלכוד בפנטזיה אוריינטלית אירוטית. "אם את רוצה לצאת מכאן את צריכה שהוא יתאהב בך," מייעצת נָשוּאָה לאמירה, "ותוודאי שהוא משלם."

כשאמירה מבקשת מטום כסף לקניות, טום מתפלא על הסכום הגבוה. אמירה מביטה בו ואומרת "אם שילמת הרבה, אתה אוהב אותי הרבה." אמירה מבלבלת בין תשומת לב וענין חולף לבין אהבה, ובתמימותה משוכנעת שטום כבר סידר עבורה אשרת כניסה לגרמניה.

כאשר מתרחשת פשיטה משטרתית על מועדון הלילה, נָשוּאָה הריאליסטית מזהירה את פיא: "עכשיו הזמן שלך להוכיח אם את באמת חברה שלה כמו שאת אומרת." בשעה שטום מנסה לעזור לאמירה מתוך טוב לב מרוחק, פיא קורעת את מסכי האשליה ואומרת לו "היא זונה, מה פתאום שניקח אותה איתנו?" מדבריה של פיא משתמע ש"זונה" אינה "חברה" ולכן אינה ראויה להתייחסות הוגנת ואנושית. אלא שטיעונה הנחרץ-לכאורה של פיא נותר תלוי כשאלה מהדהדת המלווה את הצופים לאורך כל הסרט.

הסרט מציג את עוניה ויופיה של טנג'יר, את דמותה המיתולוגית בעיני התיירים המערביים, ואת המלכודת האכזרית בה כלואות הנשים במרוקו. הדמויות המעניינות בסרט, דמויות המציגות סיפור של הישרדות כנגד כל הסיכויים, הן דמויותיהן של נָשוּאָה ומִימִיטָה. הן אלה שתומכות באמירה לכל אורך הדרך: מונעות מהדוד שלה להכות אותה, נותנות לה קורת גג ואוכל, וקונות עבורה את הדרכון אל החופש. "סעי עכשיו," הן אומרות לה, "עכשיו לפני שיהיה מאוחר מידי."

הזמן הנרטיבי של הסרט קצר וחמקמק: סיפורם של שלושת חודשי ההיכרות בין טום, פיא ואמירה. סיפור המסגרת הוא פגישתן של פיא ונָשוּאָה לאחר מעשה, לאחר הבגידה והנטישה, כאשר פיא חוזרת לטנג'יר כדי להבין מה אירע, אולי כדי לבקש סליחה.

סיומו של הסרט בצחוק, צחוקן של נשים, צחוק היכול להתפרש כשיחרור, לעג או התרסה.

טנג'רין, במאית אירן פון אלברטי (2008)

משחקי הרעב (3) הסרט : התנגדות לא אלימה 27 ביולי 2012

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, משהו לקרוא, מתח ופעולה, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
1 comment so far

הסרט "משחקי הרעב" הוא הראשון בסדרת סרטים בעקבות ספריה של סוזן קולינס. הסרט נפתח בהצגת העולם הפוסט-אפוקליפטי של פנאם, ומציג את עולמה של קטניס אוורדין (בגילומה של ג'ניפר לורנס): מציאות בה בני הנוער חיים בעולם משולל הגנה, מחוייבים להגן על עצמם בכל דרך אפשרית, ומוקרבים באקט טקסי-בידורי כחלק משילטון דיקטטורי שמנוהל על ידי מבוגרים.

למרות שהספר רווי בתיאורי מציאות אלימה, בצורה אופיינית למציאות שנבנית ממילים, תיאורי הקרבות העקובים מדם מותירים מקום לדימיון. כפועל יוצא, הקורא מדמיין את ההתרחשויות בהתאם לניסיונו, ידיעותיו, ומגבלות דמיונו-הוא. משום שהספר צמוד לנקודת מבטה של קטניס, הקורא הופך שותף ללבטיה של קטניס נוכח האלימות, מה שמוסיף רובד שלם של משמעות לספר, שנעדר מהסרט.

סצנות האלימות בסרט מצולמות במצלמת יד, חלקן מעורפלות, כולן מהירות. יותר משהסרט מציג את שלבי האלימות המדממים, הוא מציג את תוצאותיה: רסס של דם ולאחריו גופה של נער. ברור שנערים ונערות מתים בסרט, אבל טכניקת הצילום המהירה והתזזיתית מעמעמת את חומרת האלימות ואת הסבל שמתלווה אליה, והופכת את הסרט לחוויה מעוצבת, לא אמיתית, מרוחקת.

הצופים באולם הקולנוע למעשה משמשים בתפקיד הקהל הצופה מהקפיטול: מרוחק, נהנה מהאלימות כבידור. הזוועה עטופה בסוכריה מתוקה ומעוצבת, כל כך מתוקה שהזוועה הופכת סבירה לחלוטין, כל כך מעוצבת שאירועי הסרט עצמו נדמים לא אמיתיים ולעיתים אף מגוחכים.

במובן זה הסרט חלש יותר מהספר. כל ההתלבטויות של קטניס המופיעות בספר, התלבטויות שמעלות חשבון נפש מוסרי ותחושה של התקוממות כנגד המשחק האכזרי ושילטון הדיכוי נעלמות בסרט.

ketnis closeup
הסרט נותן לצופים דימויים ברורים ויפים, לועג לתרבות הבידור של תוכניות הריאליטי, אך בו זמנית מעמעם את האלימות במידה שתאפשר לצופים צעירים לראות את הסרט, ולהשתתף בדיוק באותה תרבות הבידור אותה הוא מבקר.

הדמויות המעניינות בסרט, שמצליחות לאתגר את העולם האכזרי והמעוצב, הן דווקא דמויות המשנה: גייל הות'ורן (ליאם המסוורת') חברה לצייד של קטניס, וקאטו (אלכסנדר לודוויג) המתחרה הקטלני ממחוז 2. הרגעים מעוררי המחשבה בסרט הם הסצנות בהן הדמויות מוצאות בעצמן את הנכונות להתנגד למשטר הדורסני ולאלימות שהוא כופה על משתתפי "משחקי הרעב," כולל סצנה אחת ייחודית לסרט שאינה מופיעה בספר.

עם תחילת משחקי הרעב כלל תושבי פנאם מתכנסים בפני מסכי הטלביזיה כדי לצפות במהלכי הקטל. במקביל לדמויות התושבים הצופים, המשתפים פעולה עם שטיפת המח של המשטר, אנו רואים את גייל יושב ביער, במקום בו קטניס נהגה להפגש איתו, ובכך מסרב לקחת חלק במשחקי הרעב.

במהלך המשחק, לאחר מותה של רו, קטניס דואגת לקבור אותה, ולסמן בתנועת יד למצלמה את הכבוד והעצב שהיא חשה כלפיה, ובמרומז להעיד על ההרג המיותר. גם זה מהלך של מרד לא אלים. במאבק הישרדות לחיים ולמוות המתחרים לא אמורים לראות זה את זה כבני אדם, שמא המהלך הרצחני יגדע בעודו באיבו. העובדה שקטניס מתאבלת על רו מצביעה על כך שהאוייב האמיתי הוא משטר הדיכוי ולא המתחרים במשחק הרעב. המהלך הזה של אנושיות בתוך ים של אכזריות מהווה הקדמה לשבירת חוקי המשחק לה תגרום קטניס, כשתציע לפיטא להתאבד ביחד במקום להרוג זה את זה בסוף המשחק.

מעשה המחאה הלא אלימה המפתיע ביותר מגיע בסצנה הלפני האחרונה. בקרב האחרון לחיים ולמוות קאטו לוכד את פיטא וניצב מול קטניס המכוונת אליו את קשת הציידים כשבתוכה חץ קטלני. עד לרגע הזה קאטו הוצג כרוצח בדם קר.

cato-poster
ברגע האמת של קרב לחיים ומוות, דווקא קאטו אומר לקטניס: "תירי בי ואז ניפול שנינו [קאטו ופיטא – ק.פ. ] ואת תוכלי לנצח. לכי על זה, אני מת בכל מקרה. תמיד הייתי מת, נכון? לא הבנתי את זה עד עכשיו. ככה הם רצו שיהיה? אני עדיין יכול להרוג, עוד רצח אחד. זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות, להביא כבוד למחוז שלי. לא שזה משנה…" [*]

סוזן קולינס, שהשתתפה בכתיבת התסריט לסרט, הוסיפה את הנאום של קאטו (שלא נכלל בספר) על מנת לשרת את סרטי ההמשך, וליצור בסיס למרד בקרב מחוזות 1 ו- 2 שמשתפים פעולה עם השילטון. מעבר לשיקולי עלילה וסרטי המשך, זהו אחד הקטעים הנוגעים ללב בסרט. קאטו הרוצח הקטלני מגלה לפתע את פניו האנושיות, מבין לפתע שהוא בן מוות, נועד למות עוד מהימים בהם התאמן במחוז 2 לקראת משחק הרעב.

אחרי חיים שלמים שהוקדשו למוות, לפתע הוא מבין שיתכן שאין לו דבר למענו היה רוצה להמשיך לחיות. ברגע האמת עוד רצח אחד, עוד כבוד למחוז, לפתע מאבדים מחשיבותם, ומשחק הרעב נחשף כמשחק שיש בו רק מוות חסר תוחלת.

עוד בנושאמשחקי הרעב (4): התלקחות

*תרגום: קרן פייט, מתוך הסרט "משחקי הרעב"

בנות לוהטות, בירה קרה: אלימות, נסיבות וחמלה בסרט "בעמק האלה" 22 ביוני 2009

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, הערות שוליים.
Tags: , , , , ,
2 comments

בדיון המתפתח בסוגיית שוטרי המג"ב כתבו כמה מגיבים כי נדמה שיש פתיחות לראות את מורכבות הסיטואציה רק כשמדובר בחיילים "שלנו". הסרט "בעמק האלה" עוסק בהשלכות הקשות של מלחמת עירק על החברה האמריקאית. יש שטענו כי מדובר בסרט המשתייך לסוגת ה"יורים ובוכים", העוסק בכאב "חיילינו". לדעתי הסיפור הקולנועי והסיפור העיתונאי על חייו ומותו של ריצ'רד דיוויס מהווה המחשה ליכולת לראות את אחריות היחיד למעשיו, ביחד עם הכרה בנסיבות מורכבות, ונכונות להקשבה עמוקה ונעדרת שיפוט. המקום בו אנו רואים את הנסיבות שלנו-אנו הוא המקום בו אנחנו פוקחים עינינו לראות את הנסיבות המשפיעות על הזולת.

בסרט "בעמק האלה" שוטר צבאי לשעבר מגלה כי בנו, שזה עתה חזר מהקרבות בעירק, נעדר מבסיסו. בחקירה איטית, המדמה חקירה פלילית נפתלת בנוסח הסדרה "חוק וסדר", הפרטים בנוגע למעשיו של הבן בעירק ונסיבות העלמותו הולכים והופכים לזוועה שהסבר פשוט בנוגע למי עשה מה, ומי נושא באחריות הפלילית, אינו מסוגל להכיל.

ואולי עיקר הזוועה בסרט הזה מצויה בכותרות הסיום המספרות כי הסיפור הקולנועי אינו משל אלא מבוסס על מקרה אמיתי.

ריצ'רד דיוויס שירת במחלקה ב' באוגדת הרגלים השלישית. אנשי האוגדה היוו חוד חנית שהוביל את ההתקפה האמריקאית על עירק. יש המעריכים כי חיילי אוגדה זו היו מעורבים בהרג יותר מכל יחידה אחרת בעירק. ביולי 2003 חזרה מחלקה ב' לבסיס פורט בנינג לחופשה בבית, והחיילים קיבלו פקודה "להתאוורר ולהרגע". אחרי שישה חודשי לחימה, דיוויס וארבעה מחבריו לפלוגה הלכו "להתאוורר" במועדון "פלטינום" שהבטיח לחיילים בנות לוהטות ובירה קרה.

ריצ'רד התגייס בגיל 19. במשך 5 שנים התאמן בשיטות מגוונות של הרג, מהיכולת להרוג אדם במו ידיו ועד מומחיות בכלי נשק שונים. הבית בו גדל היה בית פטריוטי שדגל בערכים אמריקאים שמרנים. אביו לחם בויאטנם, ושירת בקבע לאחר המלחמה. סיפורי המלחמה של האב השרו על הבן רצון לחזור הביתה עם סיפורי מלחמה משל עצמו.

אמו של ריצ'ארד היא פיליפינית, והדימיון שלו לאימו גרם לילדות עמוסה ברדיפות והצקות. "לא נעים לי לומר זאת אבל יש אנשים נחשלים במיזורי", סיפר האב, לני דיוויס, "ריצ'רד חטף הרבה יחס שלילי בגלל המראה השונה שלו". על הבחירה בסוזן סרנדון בתפקיד האם בסרט, ובמובלע על הבחירה בשחקן המייצג את פניה הלבנים של אמריקה כבן דמותו של ריצ'רד, אמר לני: "סוזן סרנדון היא שחקנית נהדרת, אבל היו צריכים לבחור שחקנית אסייתית. זה היה ממחיש את הדיעות הקדומות שאשתי וריצ'רד, וגם אני דרכם, סבלנו".

בעירק ריצ'רד מתוודע לפניה השרופים של המלחמה: טנקים חרוכים וחלקי גופות פזורים ברחבי המדבר. החיילים מצלמים "תמונות מטורפות" שממחישות עד כמה מיידי, שרירותי ובלתי מסתבר הוא המוות. "כל הזמן תמהתי איך זה לשבת לדבר ולעשן סיגריה עם חבר, וברגע אחד להפוך לפחם כי בכלל לא שמעת את הפגז מגיע", סיפר אחד החיילים, "אתה הרי שומע רק את הנפילות שהחמיצו את יעדן".

אחרי זמן נוסף של אימונים, נשלחה מחלקה ב' ל"סמטת המארב" בבגדד. "היו שם 50 צלפים שאנחנו היינו צריכים להוריד" סיפר סמל פרנק לינדה. במהלך הקרב הפך הרחוב כולו לזירה של אש ופיצוצים זרועה בדם ובבשר אנושי קרוע לגזרים. הלחימה בשטח הבנוי נמשכה חמש שעות גיהנומיות, וקרב זה הפך לאחד הקרבות השנויים במחלוקת וכונה בהמשך "טבח מידטאון".

לאחר שהושג שקט מתוח, הותקפה אחת היחידות על ידי מתאבד. למרות שהמתאבד הפעיל את חגורת הנפץ במרחק מה מחיילי היחידה, ורק חייל אחד נפצע בפועל, החל מרגע זה "הוסרו הכפפות כליל". כל הלוחמים השבויים קיבלו יחס של מתאבדים פוטנציאליים.

החיילים החלו לבצע חיפוש מבית לבית בזוגות. במהלך החיפוש בבית ריצ'רד נותק מבן-זוגו, גרג פרואיט. "שמענו יריות מהקומות העליונות ומהמרתף", מספר פרואיט. כמה רגעים אחר כך, דאגלס וודקוף, שהוביל את צוות החיפוש במרתף, עלה למעלה בלוויית שני שבויים, אחד מהם איבד את ידו מפגיעה של פגז. אולי מתוך טירוף רגעי או כדי לכונן את עליונותו כמנצח, ריצ'רד תקע את ידו בכתף המדממת של השבוי הפצוע וצעק "אני הייתי צריך להרוג אותך יא מניאק!".

חודשים אחר כך, בבסיס פורט בנינג בג'ורג'יה, אחד החיילים, שהתראיין באנונימיות, ניסה להסביר את התנהגותו חסרת ההגיון של ריצ'רד: "אתה יודע, זה לא כמו שאומרים לך, אמנת ז'נבה וכל זה. כשאתה בקרב אתה לא מנסה לקחת שבויים או לעזור לפצועים. אתה מחסל אנשים וממשיך הלאה".

בסרט "בעמק האלה" חבריו של מייק מכנים אותו "דוקטור" בהומור מבשר רע. האב החוקר את העלמו של בנו מצליח לשחזר קטע קצר שצולם בטלפון הסלולרי של הבן. באותו הקטע הבן מכניס ידיו לפצעיו של פצוע שבוי באיצטלה של רופא שבא לעזור לו. בין צווחות הכאב של השבוי, נשמעות צהלות השמחה של חבריו של הבן. הקליפ הקופצני והקצר, שצילומיו חסרי מיקוד ומשמעותו נסתרת, חוזר ומופיע במהלך הסרט כדי לסתור את הצילומים הברורים והיציבים של זירת הפשע ואת הנרטיב הפלילי שהולך ומתגבש במהלך החקירה. השילוב הסותר בין שני הכוחות, זה המבקש משמעות ברורה אחת ואשמים למשפט ולעונש, וזה הנותר מלא זעזוע וללא מילים, ממחיש יותר מכל דבר את הצורך לשהות בכאוס לפני ששופטים אותו. אין כאן ניסיון להצדיק או להלל את המעשים. יש כאן ניסיון להבין את האופן בו סיטואציות בהן סכנת מוות אמיתית או מדומיינת, בשילוב כח מוחלט שניתן לצד אחד ותלות מוחלטת של הצד השני, גורמות לאנשים נורמטיביים לאבד את אנושיותם.

במהלך חופשת האיוורור, אחרי שהבירה נשפכה כמים, ואחרי אין ספור מופעי עירום של "בנות לוהטות" שגילן עולה בקושי על 16, הפכו ריצ'רד וחבריו קולניים יתר על המידה, עד אשר התבקשו לעזוב את מועדון "פלטינום". כשיצאו מהמועדון התפתח ויכוח סביב השאלה מי אשם בגירוש מהמועדון. במהלך הויכוח החלו ריצ'רד וג'ייקוב בורג'וין להתקוטט. בשלב כלשהו מצטרף גם מריו נאוורט לקרב האגרופים המתפתח. ואז, ללא סיבה ברורה שולף אלברטו מרטינז סכין ודוקר את ריצ'רד. ריצ'רד נפל אל הקרקע כשהוא מדמם, והחל מדבר עם אלברטו, מבקש שיפסיק את ההתקפה. ג'ייקוב פונה לאלברטו ואומר לו שעדיין אפשר להפסיק את הכל, לקחת את ריצ'רד לבית חולים. "חשוב על הבן שלך", הוא אומר לאלברטו. אלא שאלברטו ממשיך לדקור את ריצ'רד. בשלב זה ג'ייקוב, מריו, ודאגלס (שסירב לתת הצהרה בנושא אך הובהר מעדויות אחרות שלא היה מעורב באופן פעיל ברצח) מתרחקים מהמקום.

ריצ'רד נדקר כ- 33 פעמים. משום שלא הצליחו לקבור את הגופה, מריו, אלברטו וג'ייקוב, שורפים אותה ומשאירים אותה למאכל החיות. את ראשו של ריצ'רד הם עוטפים בכיפה. "זה סימן לכך שהיה להם אכפת מהקורבן, מעין ביטוי לאהבה", מסביר ברנרד ספייסר, אחד החוקרים בפרשה.

לני לא מקבל את ההסבר שניתן לרצח בנו. לטענתו הרצח תוכנן מראש, ומריו וג'ייקוב ריתקו את ריצ'רד בזמן שאלברטו דקר אותו למוות. מריו ואלברטו היו חברי כנופייה לפני שהצטרפו לצבא. השמועה אמרה שריצ'רד עמד לדווח על כך שאנסו נערות בעירק.

התאוריה של לני בנוגע למניעים לרצח בנו מעולם לא התקבלה רשמית. למרות זאת, אחד החוקרים הבכירים בפרשה מסכים שעדויותיהם של ג'ייקוב ושל מריו הן שטות גמורה. "אבל, אם זה מה שהם רוצים לספר, ובכל זאת זה יכניס אותם לכלא, אז נלך על זה", הוא אומר, "הם בטח רבו על דבר מה מטופש. הם לא חיבבו את דיוויס מההתחלה, ואם לומר את האמת היה לבחורים האלה קל להרוג. הם בטח עשו את זה בשביל הכיף".

לכל אחד יש את המיתוסים המכוננים מהם הוא מנסה לחלץ משמעות. פול האגיס, במאי הסרט, מקשר בעילגות מגומגמת בין סיפור דוד וגוליית לבין סיפורם של לוחמים שהפכו רוצחים: "הם היו צעירים מידי, כמו דוד", מסביר האב השכול בסרט, "לא היה צריך לשלוח ילד צעיר שכזה למשימה איומה כזו מול גוליית".

הסרט מזעזע באיפוק שבו. הסירוב להגיש את סיפורו של ריצ'רד דיוויס במעטפת של לקח ברור וחינוכי משאיר מרחב של חמלה כלפי הנרצח והרוצחים. גוליית אינו ממשל או חיילי רשע. גוליית הינו הטבע האנושי.

מקורות:

* הפרטים על הסיפור האמיתי עליו מבוסס הסרט "בעמק האלה" הם מתוך כתבה של מייקל בואלס שפורסמה במגזין פלייבוי במאי 2004. הכתבה של בואלס היא שנתנה לפול האגיס, במאי הסרט, את ההשראה ליצירה. בואלס והאגיס כתבו את התסריט במשותף.

Mark Boal, Death and Dishoner, Playboy magazine, May 2004

* ניתוח הסרט הוא בהשראת ביקורת קולנוע מאת א' סקוט שפורסמה בניו-יורק טיימס בספטמבר 2007.

A. O. Scott, “Seeking Clues to a Son’s Death and a War’s Meaning”, New York Times, September 14, 2007.