הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

עלי לשנוא אותם לנצח: הסרט העלמה אי אפשר 16 ביולי 2016

סופי מבריקה בלימודים, ולג'סיקה יש חבר. אמא מאושרת. ואני? כלום. שום דבר. אסון טבע.

הסרט "העלמה אי אפשר" נפתח במילותיה של אורור, המתארת את חייה לצופים. אורור בטוחה שחייה עלובים ולא מתרחש בהם דבר הראוי לסיפור. אולם הסרט משכיל להפוך את הנורמלי למבט טרגי-קומי על החיים. סיפורה של אורור הוא סיפורה של נערה בת 13 המגלה את נשיותה ואת מקומה בעולם. אורור נדרשת לחזור על שנת הלימודים בתיכון, ורגילה לראות עצמה ככישלון חרוץ. אולם, המורה החדש לספרות, שמחליף מורה שיצאה לחופשת לידה, הוא הבטחה להתחלה חדשה. המורה מקשיב לנקודת המבט המרדנית, אם גם הרדודה, של אורור, ומעודד אותה להמשיך לקרוא ולכתוב: הרעיונות שלך מקוריים, הוא אומר לה, ברור לי שלא קראת אותם באנטרנט, ועל כך מגיעות לך נקודות זכות. אבל, הוא מתעקש, עליך ללמוד לבסס את הטיעונים שלך על הטקסט ולא להסתפק בכתיבת מחשבות אסוציאטיביות וחצאי משפטים.

אביה ואימה, כמו הורים רבים לבני עשרה מרדניים, לא מצליחים ליצור תקשורת בונה עם אורור. תסתכלי עלי כשאני מדבר איתך! צועק עליה אביה, שמנסה לנהל איתה שיחה, אך בסופו של דבר שולח אותה בחזרה לחדרה בחוסר אונים.

ההורים אובדי העיצות מתלבטים בינם לבין עצמם האם עליהם לשלוח אותה לפנימיה. אולי שם היא תהיה מאושרת? בעצם, אולי אני אקח אותה מחר ליער, מפנטז האב. תהיה בטוח שהיא תמצא את הדרך בחזרה הביתה, מנפצת האם את חלומותיו. אה, הוא מחייך, תמיד אפשר לסמוך על טרולים.

אורור, המאזינה בהחבא לשיחתם, מחליטה לברוח מהבית, אולם ההחלטה מחזיקה מעמד לילה קצר אחד. ואז, כשנדמה שכלו כל הקיצין, היא מוזמנת להצטרף כזמרת ללהקה של נערים. למה בחרתם בי? היא שואלת, מופתעת. את נראית לנו מגניבה, הם עונים.

השירה בלהקה גורמת לאורור לגלות את עצמה מחדש. היא מתאהבת בכל אחד מחברי הלהקה, ובסופן של תהפוכות משעשעות מוצאת את מה שעשויה להיות אהבה חדשה.

הסרט הוא עיבוד לספר הראשון בטרילוגיה "יומנה של אורור" מאת מארי דספלשין, שכתבה את התסריט ביחד עם הבמאית, אמילי דלוז. העיבוד של הסרט איפשר לדלוז לתאר את עולמם של בני הנוער מבלי לעסוק ברבדים אוטוביוגרפיים או בזיכרונות אישיים.

איזה ז'אנר קולנועי יוצר סרטים על חיים בהם לא מתרחש דבר? הז'אנר שלי. מעין סרט דוקומנטרי על חיות בר.

הסרט מתאר את בני הנוער כמי שנתונים לחסדי ההורים והמורים, מעין-אסירים במציאות אותה אינם מבינים ובה אינם שולטים. הסרט מציג את היחסים בין הורים לבין ילדיהם בני העשרה כדיאלוג בין חירשים, בו שיחה ישירה היא חסרת תועלת, ורק מחוות לא-מילוליות מאפשרות גילויי חיבה וקרבה. לאורור יש אבחנות חדות על המציאות, אך חסר לה ניסיון החיים שמספק נקודת מבט רחבה יותר למה שנדמה כאסון בגיל הנעורים. את זהותה מוצאת אורור באמצעות קריאת יצירות ספרותיות ובהופעה בה היא שרה עם הלהקה.

תחושת הזרות שחשה אורור מאפשרת לה נקודת מבט מקורית על עצמה ועל האנשים הסובבים אותה. הסרט, שמתחיל במה שנראה כמו חיפוש מתמיד אחר אהבה, מסתיים באבחנה חדה על המחיר שיש לשלם על אהבה, ועל הדרך בה בוחרת אורור כדי לשמור על חירותה:

אם אתחיל לאהוב אותם חיי יהפכו בלתי נסבלים. ארגיש מוזרה. זה יהיה הרבה מידי, מהר מידי. לכן, עלי לשנוא אותם לנצח.

טריילר של "העלמה אי אפשר" (צרפתית עם כיתוביות באנגלית)

הסרט זכה בפרס הקהל הצעיר לשנת 2016 של האקדמיה האירופאית לקולנוע.

ג'קי: המסע אל אימא 28 בינואר 2013

סופי וקאריס מעולם לא הכירו את אימן. אימא עבורן היא "רחם" ותו לא: האישה האמריקאית שילדה אותן, ומסרה אותן לטיפולם של אבא ואבא, זוג הומוסקסואלים שגידלו אותן באהבה רבה בהולנד. "כשאינך יודעת מי אימא שלך," אומרת סופי בפתיחת הסרט, "כל אישה יכולה להיות אימא."

סופי (קאריס ון הוטן) היא עורכת מגזין אמביציוזית ודעתנית המקדישה עצמה לעבודתה. דאן (ג'לקה ון הוטן, אחותה בחיים ולא רק על המסך), מקדישה עצמה לרצונם של אחרים, החל מילדי הגן בו היא עובדת וכלה בבעל שמנהל את חייה. כל אחת שקועה בחייה, והקשר ביניהן רופף ומוגבל לפגישות במהלך ארוחות ערב מזדמנות עם הוריהן. שיחת טלפון בלתי צפויה מארה"ב מזמנת להן פגישה עם אימן.

האם מאושפזת בבית חולים לאחר ששברה את רגלה. היא לא יכולה לנהוג בעצמה, ומשום שהיא סובלת מנזק בעור התוף היא אינה יכולה לטוס לבית החולים השיקומי אליו היא מיועדת להגיע להשלמת הטיפול. תמונה של התאומות כתינוקות, שנמצאת בארנקה של האם, מובילה את הצוות המטפל לפנות לשתי האחיות ולבקש שיגיעו לארה"ב כדי לעזור לאימן. סופי המעשית מסרבת מיד. דאן החולמנית קופצת על ההזדמנות להכיר את אימה ומסרבת לקבל לא כתשובה.

הפתיחה המופרכת משלבת פאתוס והומור, ומהווה הקדמה ראויה למסע הנשי שמהווה את עיקר הסרט. שתי האחיות נוסעות מהולנד לארה"ב כדי להסיע את אימן בקרוון רעוע לאורכה של ניו-מקסיקו.

בדרכן יפגשו בכל הקלישאות המקובלות של סרטי מסע: התקשורת הסלולרית תקרוס ותשאיר אותן מנותקות מהעולם המוכר, בתזמון מושלם גם מיכל הדלק יתרוקן ויותיר אותן בלב מדבר, פגישה בלתי צפויה עם נחש תוביל לקרבה בין האם לאחיות ובין האחיות לבין עצמן, הנסיעה בין נופי מדבר פראיים תביא לרגעים של תובנה.

"תמיד דמיינתי אותך כסוג של אינדיאנה ג'ונס, ואותי מצטרפת אליך למסע הרפתקאות" מספרת דאן לאימה ברגע של גילוי לב. לאורך המסע, האם (הלן האנט בתפקיד אקסצנטרי ומשחק משובח) הופכת מזרה שתקנית ועוינת, למורת דרך שמלמדת את שתי האחיות משהו על עצמן ועל העולם.

מה שמתחיל בעלילת מסע בנאלית למדי, הופך למשל מעורר מחשבה על יחסים, זהות, ומשמעותה של אימהות. בשונה מהסטריאוטיפ המקובל לפיו האימהות הינה קשר ייחודי הנרקם בין אישה לבין בתה, היחסים הנרקמים בין סופי, דאן וג'קי מעידים כי הקשבה, חמלה, נוכחות וקבלת האחר-הזר על כל מוזרויותיו הן אבני היסוד החיוניות לקשר אנושי משמעותי.

האחיות דוברות שתי שפות, הולנדית ואנגלית, והדיבור המשולב בשתי השפות יוצר מעין מגדל בבל לשוני בו, בשונה מהסיפור המקראי, הבלבול מתהווה לכדי חירות. שפת אם אינה בהכרח השפה אותה מדבר אדם מילדותו עם אימו, אלא שפה המייצרת תקשורת הכלה והקשבה, שפה שלעיתים רבה בה השתיקה על הדיבור.

שתי האחיות, שאינן אימהות בעצמן, מוצאות את הדרך להקשיב ולהכיל את עצמן ואת זולתן. כי ההיכרות עם האחר כמוה כיציאה למסע הרחק מעצמך, הרחק מהמוכר והבטוח; והאימהות, כמהות וכחוויה, טמונה בנכונות ללדת מחדש ולהיוולד מחדש בכל רגע ורגע.

ג’קי – הטריילר של הסרט

מי כאן זונה? על הסרט טנג'רין 1 באוגוסט 2012

טום ופִיָא מגיעים לטנג'יר במרוקו ביחד עם חברים נוספים כדי לגלות את שורשי הרוקנרול. טום מנסה ללכת בעקבות בריאן ג'ונס, הגיטריסט של הרולינג סטונס, לאתר נגני ג'ילאלה/ג'אג'וקה (סוגים של מוסיקת טראנס סופית), אבל מעביר את זמנו בבילוי במועדונים, ישיבה בבתי קפה ועישון נרגילות. יחסיו עם פיא מצויים בקיפאון. היא מבקשת שיחליט שהוא מתחייב לזוגיות ביניהם, הוא מבקש שתתאזר בסבלנות עד שיסתיים מסע החיפוש המוסיקלי שלו. באחד מהמועדונים בהם הם מבלים פיא רואה את אמירה רוקדת, וריקוד הבטן החושני מסעיר ומסקרן אותה עד כדי כך שהיא מזמינה את אמירה להצטרף אל חבורת המוסיקאים הגרמנים.

אמירה בורחת מבית הדוד שלה לאחר שסירבה לשמש כעוזרת בית, ודחתה את השידוך שסידר לה הדוד. ההורים שלה עזבו את מרוקו וחיים בספרד, בניסיון ליצור לעצמם חיים טובים יותר, אך הותירו אותה מאחור. בשל מחסור בכסף היא נאלצת להפסיק את לימודיה. בכישרון טבעי ובהרבה תעוזה היא מלמדת את עצמה לרקוד ריקודי בטן, ושואפת להפוך לרקדנית. המפגש עם טום ופיא נתפס בעיניה כהזדמנות לצאת ממרוקו אל העולם הגדול.

סיפורה של אמירה וסיפוריהם של טום ופיא מסופרים במקביל, בסצנות מתחלפות. הצופים לומדים על המניעים של של שלושת הדמויות המרכזיות, והופכים יותר ויותר מודעים לתהום הפעורה ביניהם. למרות שהצהירה בפני אמירה כי אינה חברתו של טום, ולמרות שבתחילת היחסים פיא מציעה  לצרף את אמירה לחבורה, בהמשך היא זו המביאה לניתוק אכזרי של היחסים לאחר שמתפתח רומן בין אמירה לבין טום.

הסרט שואל שאלות קשות בנוגע למהותם של יחסים אנושיים, וליכולת של בני אנוש לגשר מעבר לאנטרסים אישיים ופערים תרבותיים. רגעי החסד בסרט באים לידי ביטוי בסצנות בהן המנגנים מצליחים ליצור מוסיקה ביחד, ובסצנה בה מלמדת אמירה את פיא לרקוד לצלילי ערוץ המוסיקה בטלביזיה.

אמירה מתגוררת עם נָשוּאָה ומִימִיטָה. שתי נשים שעוסקות בזנות לפרנסתן. נָשוּאָה היא אמא לילדה בת שבע. משום שמשפחת אביה של הילדה מסרבת לנישואין בינו לבין נָשוּאָה, הילדה אינה מוכרת על ידי הרשויות, ולכן אינה יכולה ללכת לבית ספר. נָשוּאָה מציגה בפני אמירה את עובדות החיים העגומות, וקורעת את האשליה של אהבה רומנטית: "הם יגידו לך כל מה שתרצי לשמוע כל עוד הם מעליך," היא אומרת לאמירה, "ואז הם יתמקחו איתך על המחיר."

אמירה משחקת את דמותה של שחרזדה עבור טום הלכוד בפנטזיה אוריינטלית אירוטית. "אם את רוצה לצאת מכאן את צריכה שהוא יתאהב בך," מייעצת נָשוּאָה לאמירה, "ותוודאי שהוא משלם."

כשאמירה מבקשת מטום כסף לקניות, טום מתפלא על הסכום הגבוה. אמירה מביטה בו ואומרת "אם שילמת הרבה, אתה אוהב אותי הרבה." אמירה מבלבלת בין תשומת לב וענין חולף לבין אהבה, ובתמימותה משוכנעת שטום כבר סידר עבורה אשרת כניסה לגרמניה.

כאשר מתרחשת פשיטה משטרתית על מועדון הלילה, נָשוּאָה הריאליסטית מזהירה את פיא: "עכשיו הזמן שלך להוכיח אם את באמת חברה שלה כמו שאת אומרת." בשעה שטום מנסה לעזור לאמירה מתוך טוב לב מרוחק, פיא קורעת את מסכי האשליה ואומרת לו "היא זונה, מה פתאום שניקח אותה איתנו?" מדבריה של פיא משתמע ש"זונה" אינה "חברה" ולכן אינה ראויה להתייחסות הוגנת ואנושית. אלא שטיעונה הנחרץ-לכאורה של פיא נותר תלוי כשאלה מהדהדת המלווה את הצופים לאורך כל הסרט.

הסרט מציג את עוניה ויופיה של טנג'יר, את דמותה המיתולוגית בעיני התיירים המערביים, ואת המלכודת האכזרית בה כלואות הנשים במרוקו. הדמויות המעניינות בסרט, דמויות המציגות סיפור של הישרדות כנגד כל הסיכויים, הן דמויותיהן של נָשוּאָה ומִימִיטָה. הן אלה שתומכות באמירה לכל אורך הדרך: מונעות מהדוד שלה להכות אותה, נותנות לה קורת גג ואוכל, וקונות עבורה את הדרכון אל החופש. "סעי עכשיו," הן אומרות לה, "עכשיו לפני שיהיה מאוחר מידי."

הזמן הנרטיבי של הסרט קצר וחמקמק: סיפורם של שלושת חודשי ההיכרות בין טום, פיא ואמירה. סיפור המסגרת הוא פגישתן של פיא ונָשוּאָה לאחר מעשה, לאחר הבגידה והנטישה, כאשר פיא חוזרת לטנג'יר כדי להבין מה אירע, אולי כדי לבקש סליחה.

סיומו של הסרט בצחוק, צחוקן של נשים, צחוק היכול להתפרש כשיחרור, לעג או התרסה.

טנג'רין, במאית אירן פון אלברטי (2008)