jump to navigation

מי האגם רק נראים שלווים: ביקורת על הסרט מוקה 31 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה.
Tags: , , , ,
add a comment

הסרט "מוקה" נפתח ברצף של צילומים מהודקים, מלאי פעולה ומעטים בדיאלוג, מתוכם נדרש הצופה לדלות משמעות. סצנת הפתיחה מפגישה אותנו עם אישה המכה בראשה בחלון, ובהחלטה של רגע, נמלטת מאישפוז בבית חולים. אט אט אנו לומדים כי בנה של דיאן, לוק, נהרג בתאונת פגע וברח כשחזר הביתה משיעור מוזיקה. תחילה, דיאן הלומת צער. אולם, עם היציאה מבית החולים היא מסרבת להשאר פאסיבית. היא רוצה תשובות. היא רוצה לדעת מי הרג את בנה, ואין לה כוונה לחכות לחקירת המשטרה.

דיאן נפגשת עם בן-זוגה כדי לקחת את הטלפון הסלולרי של בנה. "הייתי צריך לבטל את הקו," הוא אומר לה, "אבל לא יכולתי לעשות זאת." בהמשך, דיאן נפגשת עם בלש פרטי ששכרה כדי לקדם את החקירה. הוא מספר לה שאיתר שלוש מכוניות באיזור שמתאימות לתיאור המכונית שהיתה מעורבת בתאונת הדרכים של בנה. "את צריכה לתת את המידע הזה למשטרה," הוא אומר לה. אולם, היא לוקחת את הדף, ויוצאת לדרך לבדה.

דיאן (עמנואל דבו) יוצאת לחפש את מכונית המרצדס בצבע מוקה שפגעה בבנה. לאורך הסרט, היא לבושה במעיל צבאי ירוק. כמו דיאנה, אלת הצייד במיתולוגיה היוונית, היא יוצאת לחפש נקמה וצדק. כשהיא מגלה את מריאן (נטלי ביי) ובן זוגה, היא יודעת שמצאה את האשמים בתאונה.

התעלומה המובילה את הסרט, נפתרה לכאורה. אולם, דיאן לא מעבירה את הפרטים למשטרה. במקום זאת, היא נשארת בעיר הכפרית הקטנה ומתחילה להתיידד עם מריאן. ליבו של הסרט אינו הסיפור הבלשי של איתור מכונית המוקה, המעניקה לסרט את שמו, אלא הדרמה הפסיכולוגית המתפתחת במפגש בין דיאן לבין מריאן.

moka 2016

במאי הסרט, פרדריק מרמו, עיבד את הרומן "מוקה" של טטיאנה דה רוניי, מחברת "המפתח של שרה", שעובד גם הוא לסרט. מרמו מתמקד בחלק קטן מעלילת הרומן, ומעביר את המיקום הגיאוגרפי של האירועים מפאריז וביאריץ ללוזאן ואויאן. המסע של דיאן מלוזאן לאויאן, מעבר לאגם ז'נבה המכוסה בערפל, מוסיף מימד ויזואלי לאי-הוודאות, לכאב ולסערה הרגשית עמם מתמודדת דיאן. "מי האגם נראים שלווים," אומר וינסנט לדיאן, בזמן שהם נוסעים במעבורת על פני האגם. "למעשה, הם מסוכנים מאוד," הוא מוסיף, "בכל שנה טובעים פה אנשים."

עלילת נקמה מאפיינת גברים פגועים. אישה היוצאת למסע נקמה נתפסת כיציבה פחות, אולי משוגעת. היפוך התפקידים המגדריים מעלה שאלות מאתגרות. דיאן יוצאת למסע במטרה לנקום במי שהרגו את בנה. במהלך המסע, היא פוגשת ומכירה את האישה אותה היא מאשימה ברצח בנה. היא מגלה את המורכבות והאנושיות שבמריאן. באופן בלתי צפוי, היא מזדהה איתה, ונקשרת אליה רגשית. מה שמתחיל כמסע השרדות של חיפוש אחר האמת, מפגיש את דיאן עם צדדים אפלים באישיותה. הנקמה מאפשרת לדיאן להאחז בחיים, בשלב הראשון. אולם, בהמשך, דיאן נדרשת להחליט מה לעשות עם האמת שגילתה. בהדרגה, דיאן מכירה מחדש את בנה ואת עצמה, מוצאת משמעות במה שאבד, ומצליחה לבחור מחדש בחיים.

לינקולן משחרר העבדים – חלק ב’ 31 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה.
Tags: , , , , , , , ,
add a comment

הסרט "לינקולן" (2012) מתמקד בתקופה שבין ינואר 1865 ועד אפריל 1865. לינקולן (דניאל דיי לואיס) נבחר לתקופת נשיאות שניה (בשנת 1864) ומגייס את כל מרצו להעברת התיקון ה- 13 לחוקה האמריקאית:

לא תתקיים עבדות או העסקה בכפייה – למעט ענישה על פשע שהאדם יורשע בו על פי דין – בתחומי ארצות הברית, או בכל מקום הנתון לשיפוטן

התיקון ה- 13, המבטל את העבדות בארצות הברית, התקבל ב- 18 בדצמבר 1865. הליך סיומה של העבדות בארצות הברית החל בהצהרת האמנציפציה של אברהם לינקולן בשנת 1863. הצהרת האמנציפציה התייחסה רק לעבדים במדינות הקונפדרציה, בתקופת המלחמה, ואילו עבדים במדינות שנשארו באיחוד נותרו עבדים עד שהתיקון ה- 13 לחוקה נכנס לתוקפו.

הצהרת האמנציפציה משנת 1863 איפשרה לשחורים להלחם, אך לא העניקה להם זכויות כל שהן. הבסיס החוקי שאיפשר את ההצהרה היה החרמת רכושו של האוייב (במקרה זה העבדים) במהלך מלחמה. לינקולן, שהתנגד לעבדות, השתמש בחוק שאיפשר החרמת רכוש, אך עמד על כך שהממשל הפדרלי צריך לצאת בחקיקה ברורה שתאכוף את ביטול העבדות, שיחרור העבדים ושינוי חוקי העבדות במדינות הדרום.

לפני שנתיים הצהרתי שהשחורים משוחררים. אם לא יהיה תיקון לחוקה, סמכויות המלחמה יתבטלו. היתכן שהעבדים ששוחררו, ישלחו שוב לעבדות?

מנקודת מבטו של לינקולן, בחירתו מחדש מעידה על תמיכתו של העם במהלך לביטול חוקתי של העבדות.

הסרט פותח במפגש בין לינקולן לבין חיילים, ביניהם חיילים שחורים. החיילים השחורים מתייחסים לאפליה הגזעית הממשיכה להתקיים גם בצבא הלוחם, בין השאר, למען ביטול העבדות. בהמשך מצטטים החיילים חלקים מתוך נאום גטיסברג.

Lincoln-movie-3 הסרט לא מתייחס להרואיקה של מלחמת האזרחים, וגם לא מנציח את המיתולוגיה סביב דמותו של לינקולן, אלא מתמקד ביחסיו של לינקולן עם אשתו ועם בניו, ובפוליטיקה של מאחורי הקלעים שהובילה לקבלת התיקון ה- 13 לחוקה.

הנרטיב של הסרט מתמקד בלינקולן האדם, אך במידה רבה מעצב אותו כמי ששיחרר את העבדים. במובן זה יש בסרט פטרונות מסויימת לפיה האדם הלבן הוא ששיעבד את השחורים, והאדם הלבן הוא ששיחרר אותם.

בפועל, לינקולן השתייך לזרם מתנגדי העבדות (Anti-Slavery) שקראו לשחרור העבדים מטעמי מוסר, אך תמכו ביישובם מחדש באפריקה. לעומתם, מבטלי אי-השיוויון (Abolitionists) תמכו במתן שיוויון זכויות, כולל זכויות הצבעה, לשחורים, ובאינטגרציה חברתית מלאה בין שחורים לבין לבנים. זרם רדיקלי זה מיוצג על ידי תדאוס סטיבנס (טומי לי ג'ונס), שמתבקש להצניע את עמדותיו הקיצוניות על מנת לאפשר את קבלת התיקון לחוקה.

– המצפן הפנימי שאמור לכוון את הנפש אל הצדק התנוון לכדי חוסר תפקוד אצל הגברים והנשים הלבנים בצפון ובדרום בגלל נכונותם לשאת את העוול של העבדות. האנשים הלבנים לא יכולים לשאת את המחשבה של חלוקת העושר של המדינה הזאת עם השחורים, אומר סטיבנס הרדיקלי ללינקולן

– למדתי שמצפן יכוון אותך לכיוון צפון, אבל לא יתן לך עצה בנוגע לביצות והמדבריות שעליך לעבור בדרך. אם אתה דוהר קדימה בחיפוש אחר ייעודך, מה תשיג אם תטבע בביצה? מה יעזור לך לדעת היכן כיוון צפון? שואל לינקולן, איש הפשרות, בתשובה

לינקולן מוצג כאדם הבוחר בחיים על פני עקרונות. הוא מסכים לתת חנינה לעריק בן 16 שפצע את סוסו כדי להתחמק מהקרבות. המלחמה עוד מעט מסתיימת, הוא אומר, איזו תועלת תצמח מעוד גופה?

בנוסף על סצנת הפתיחה, קולם של השחורים נשמע דרך דמותה של גב' קקלי, המשרתת השחורה (שהיתה בעבר שפחה). בזמן המאבק למען התיקון ה- 13 אומרת גב' קקלי ללינקולן שהיא מעריכה את המאמצים הנעשים לקראת ההצבעה על התיקון:

– האם את מפחדת ממה שמצפה לבני עמך? שואל אותה לינקולן

– רבים לא רוצים בנו. מה עמדתך? עונה גב' קקלי בשאלה

– אני לא מכיר אותך ואת בני עמך יותר משאני מכיר אנשים אחרים. אני אתרגל אליכם. מה שתהיו עבור האומה, איני יודע

– שחורים נלחמו עבור חירות מאז ששועבדו, אף אחד לא שאל מה יהיה לאחר החירות. החירות היא ראשונה במעלה. הבן שלי נהרג במלחמה, בשם החירות. אני אמא שלו. זה מה שאני עבור האומה. מה צריך עוד?

בסופו של מהלך פוליטי נכלולי, התיקון ה- 13 לחוקה עובר באמצעות שוחד פוליטי ומגוון עבירות על החוק. הנשיא, שכונה "אייב הישר", היה מציאותי מספיק כדי להכיר בצורך לעבור דרך ביצות כדי להגיע למטרה.

לינקולן משחרר העבדים – חלק א’ 30 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה.
Tags: , , , , , , , , , , ,
1 comment so far

אברהם לינקולן (אותו משחק דניאל דיי לואיס בסרט “לינקולן”) נולד בקנטקי למשפחת איכרים אמידה שירדה מנכסיה. כאשר היה בן שבע עברה משפחתו לאינדיאנה, וב- 1830 לאילינוי. בגיל תשע התייתם מאמו, וחי עם אביו בחווה. בילדותו, לינקולן למד שנה אחת בבית הספר ובהמשך רכש ידע באמצעות קריאה ולימוד עצמי. בבגרותו עבד לינקולן כחנווני, כדוור, שירת בצבא למשך תקופה מסויימת, ובסופו של דבר הכשיר עצמו כעורך דין. הוא הוסמך כעורך דין בשנת 1836.

lincoln-movie-2 בשנת 1842 התחתן לינקולן עם מרי טוד (אותה משחקת סאלי פילד בסרט “לינקולן”), בתם של רוברט ואליזבת טוד מקנטקי. בשונה מלינקולן, שהיה בן איכרים, מרי טוד הייתה בת למשפחה אמידה. אביה היה איש עסקים וחבר מכובד בחברה הגבוהה. מרי חונכה בבית ספר פרטי, ורכשה השכלה נרחבת במונחי התקופה. היא היתה דעתנית והתעניינה בפוליטיקה. בניגוד לטבעו האיטי והמיושב של לינקולן, מרי היתה פזיזה ורגשנית. לינקולן נהג להתנצל בפני אנשים עליהם שפכה מרי את כעסה. על אף שבני הזוג לינקולן היו ידועים באהבתם העמוקה אחד לשני, יחסיהם סבלו עליות ומורדות, בעיקר לאור מותם בטרם עת של שניים מארבעת ילדיהם. רק בן אחד מבין ארבעת ילדיהם הגיע לגיל בגרות.

טבעה הרגשני והמוחצן של מרי טוד גרם לכך שלעיתים נתפסה התנהגותה כלא רציונלית, וכפועל יוצא היא לא היתה אהודה בקרב החברה הגבוהה בוושינגטון. עיתוני התקופה לעגו למרי טוד בשל השיפוץ שביצעה בבית הלבן (שלא שופץ מאז 1813), וטענו שהיא מבזבזת את כספי הציבור בעת מלחמה. מאחר וחלק מקרובי משפחתה שירתו בצבא הקונפדרציה, במהלך מלחמת האזרחים נפוצו שמועות שהאשימו את מרי טוד בריגול. לאחר רצח בעלה, באפריל 1865, סבלה מרי טוד מדיכאון שהתווסף על דיכאונה בעקבות מות ילדיה.

בראשית דרכו כפוליטיקאי, נבחר לינקולן לסנאט מטעם מדינת אילינוי. בשנת 1860 נבחר כמועמד מטעם המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. באותה שנה נבחר לנשיא. לפני כניסתו לתפקיד והשבעתו כנשיא הכריזה דרום קרולינה על פרישתה מהאיחוד.

בנאום ההשבעה שלו בוושינגטון ביקש לינקולן להרגיע את חששותיו של הדרום:

אין לי כל כוונה, ישירה או בלתי ישירה, לפגוע במעמדה של העבדות במדינות בהן היא קיימת. דומני כי אין לי כל זכות חוקית לכך ואף אין בדעתי לעשות משהו בכוון זה.

הפרישה של מדינות הדרום מהאיחוד אינה חוקית, ועם זאת לא אשתמש בכוח בשום מקום נגד שום איש, אלא רק כדי להחזיק ברכוש ובמקומות ששייכים לממשלה לשמור עליהם ולהשתמש בהם, וכן לגביית מסים

לינקולן היה ידוע ביכולת הנאום שלו. נאום גטיסברג הוא אחד הנאומים הידועים, הנלמד עד היום כדוגמה לרטוריקה מבריקה. הנאום ניתן ב-19 בנובמבר 1863 בבית הקברות הלאומי לחיילים בגטיסברג, פנסילבניה, ארבעה וחצי חודשים אחרי קרב גטיסברג, מן הקרבות המכריעים של מלחמת האזרחים:

העולם ישית ליבו מעט, אף לא יזכור לאורך ימים את שאנו אומרים כאן, אך לעולם לא יוכל לשכוח את שהם עשו כאן. מוטב הוא כי אנו החיים, נקדיש עצמנו כאן למלאכה הלא גמורה אשר הם נשאו אותה עד עתה באצילות כה רבה.

מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו – כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם האחרונה, כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו, שאומה זו, תחת האל, תזכה ללידה חדשה של חופש, וכי ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תכלה מן הארץ.

מלחמת האזרחים האמריקאית נמשכה ארבע שנים (1861-1865), וגבתה כ- 600,000 אבידות שהיוו כ- 2% מאוכלוסיית ארה"ב באותה התקופה. קרוב ל- 50% מהנופלים לא זוהו. זהו המספר הגבוה ביותר של חללי מלחמה בכל המלחמות בהן היתה מעורבת ארה"ב. מימדי ההרג העצומים נבעו בעיקר מפיתוח אמצעי לחימה חדשים. פיתוח של רובים הניתנים לטעינה מהירה, וקליע חדש (Minie ball) גורמו להרג עצום בקרבות, משום שלמרות הטכנולוגיה החדישה באמצעי הלחימה, שיטת הלחימה נותרת מסורתית. הכוחות נפרשו זה מול זה בשדה הקרב, ובדומה למטווח ברווזים, החיילים נקצרו למוות על ידי הרובים והקליעים החדשים.

lincoln-movie-1 לינקולן גייס את היכולת התעשייתית של מדינות הצפון, והשתמש באופן מושכל בטכנולוגיות חדישות. לינקולן חתם על עסקה עם בעלי הרכבות לפיה מערכת הרכבות תעבור לשליטה ממשלתית. הרכבת הופכה לאחד מכלי המלחמה, ואיפשרה ללינקולן להעביר גייסות ואספקה במהירות. במהלך המלחמה, לינקולן הרחיב את רשת מסילות הרכבת. לעומת הצפון, רשת מסילות הברזל שעמדה לרשות מדינות הדרום היתה מצומצמת ונשארה בבעלות פרטית. לינקולן התייחס לתעשייה כחלק מהמאמץ המלחמתי, וכפועל יוצא כושר הייצור גוייס לטובת צרכי המלחמה, מייצור מדים ועד ייצור קליעים.

לינקולן יצר חדר מלחמה שהיווה בפועל מרכז עצבים של הקרבות. הוא השתמש בטלגרף כדי להעביר הודעות במהירות וביעילות. קווי הטלגרף הוקמו במקביל למסילות הרכבת, ולפי דרישתו של לינקולן, כל קווי הטלגרף היו נתונים לשליטת הצבא. במידת הצורך, לינקולן הוציא פקודות ישירות לגנרלים שלו, והנחה אותם כיצד והיכן לנהל את הקרבות. הדרום, לעומת זאת, מעולם לא השתמש בכוחו של הטלגרף, ולא יצר מפקדה מרוכזת אחת. בשונה מלינקולן וגנרל גרנט, לגנרל לי (המפקד העליון של כוחות הדרום) לא היתה ראיה כוללת של הקרבות.

למרות שמלחמת האזרחים, עבור לינקולן, נועדה בראש ובראשונה לשמר את האיחוד בין מדינות ארה"ב, מהר מאוד הפכה העבדות לסוגיה מרכזית. עבור לינקולן הצהרת האמנציפציה היוותה חלק מאסטרטגיה צבאית שנועדה להביא לכניעת מדינות הדרום. בעקבות ההצהרה הצטרפו כ- 200,000 חיילים שחורים לכוחות הצפון, כח צבאי שתרם לחיזוק כוחן של מדינות הצפון. בפועל, ההשתתפות בלחימה נתנה לשחורים תחושת כבוד וערך. עבור מדינות הדרום, הצהרת האמנציפציה חיזקה את אמונתן שמטרתו של לינקולן היא להרוס את דרך החיים הדרומית. עבור מתנגדי העבדות במדינות הצפון, המלחמה הפכה למלחמה לשיחרור העבדים.

לינקולן נרצח כשבוע לאחר סיום מלחמת האזרחים, על ידי ג'ון וילקס בות', שתמך בקונפדרציית מדינות הדרום. הרצח היה חלק מניסיון נואש לחסל את צמרת השילטון ולשנות את מערך הכוחות באופן שישיב את מעמדן של מדינות הדרום.

מטרתי העליונה במלחמה זו היא להציל את האיחוד… לו הייתי יכול להציל את האיחוד מבלי לשחרר עבד אחד, הייתי עושה זאת. לו הייתי יכול להציל את האיחוד על ידי שיחרור כל העבדים, הייתי עושה זאת. לו הייתי מציל את האיחוד בכך שהייתי משחרר חלק מהעבדים ואחרים היו נותרים בעבדותם, הייתי עושה זאת. אני עושה פחות [בסוגיית העבדות] כשאני מאמין שמעשי פוגעים באיחוד, אני עושה יותר [בסוגיית העבדות] כשאני מאמין שמעשי תורמים לאיחוד (מתוך: מכתבו של לינקולן להוראס גרילי, 1862)

מה עשינו זה לזו? מה נעשה בעתיד? 24 בנובמבר 2014

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, מתח ופעולה.
Tags: , , , , , ,
add a comment

*הרשימה כוללת ספוילרים

איימי אליוט דאן (רוזמונד פייק) וניק דאן (בן אפלק) הם בני זוג מושלמים המציגים תמונת זוגיות אידיאלית: חברים בנפש, מאוהבים, יפים. האידיליה מתנפצת כשביום נישואיהם החמישי מגלה ניק כי אשתו נעלמה מהבית, וכי הרמזים מצביעים עליו כמי שרצח את אשתו.

"אני צריך עורך דין?" הוא שואל את הבלשית החוקרת את המקרה, "כי אני מרגיש כמו בפרק של חוק וסדר." וכמו בסדרה הידועה, גם "נעלמת" לוקח את הצופים למסע נפתל של מתח וגילוי בנוגע לצידם האפל של יחסי גברים ונשים בכלל, ויחסי נישואים בפרט.

תחילה מסופר הסיפור מנקודת מבטו של ניק, שמסתבר כמספר לא-אמין: קטעים מתוך יומנה של איימי מוכיחים כי פחדה ממנו, בחשבון הבנק המשותף יש הוצאות לא מוסברות, ומסתבר כי בחודשים שלפני העלמה, ניק הגדיל את סכום ביטוח החיים של אשתו, מה שמסתמן כמניע לרצח.

אולם, למרות מבצע חיפושים אליו מתגייסים תושבי האיזור, המשטרה אינה מצליחה לאתר את גופתה של הנרצחת, וההוכחות לאשמתו של ניק הן נסיבתיות. זה לא מפריע לתקשורת לרדוף את ניק ולהאשים אותו ברצח אשתו. אולם, כשמסתבר שבמשך שנה ניק ניהל רומן עם סטודנטית בקורס כתיבה יוצרת אותו הוא מלמד בקולג' המקומי, סיפור חפותו של ניק קורס ונדמה כי אשמתו ברורה.

אלא שאז מתהפכת העלילה על ראשה, והסיפור מסופר מנקודת מבטה של איימי, שמתגלה לעיני הצופים בריאה ושלמה, בעיצומו של מסע נקמה מתוחכם נגד בעלה הבוגדני. כשמסע הנקמה של איימי משתבש, העלילה מקבלת תפנית מזעזעת.

הסרט בבימויו של דיוויד פינצ'ר מבוסס על רב המכר של ג'יליאן פלין, שגם כתבה את התסריט לסרט. בן אפלק משחק גבר שזהותו תלויה במה שאומרת עליו סביבתו הקרובה, שמוצא עצמו לכוד בתפקיד שיצרה עבורו אשתו. רוזמונד פייק משתנה לנגד עינינו מדמות הנערה הכל-אמריקאית המושלמת, לפסיכופטית רצחנית.

gone girl pike head "עליכם לדעת דבר אחד על איימי," אומר לנו ניק, "היא תמיד מנסה לשחק את אלוהים." הצורך האנושי לעצב את העולם, ולשלוט במרכיביו, גורם לשני בני הזוג לבלבל בין אהבה לבין שליטה, ולהילכד ביחסי תלות הרסניים.

הוריה של איימי גם משכתבים את המציאות, בדרכם. הם יצרו סדרת ספרי ילדים בה מככבת "איימי הנהדרת," בת דמותה הדימיונית והמושלמת של איימי בתם. "איימי הנהדרת" היא דמות אידיאלית של סופר-ילדה, הגדלה להיות סופר-אשה, המצליחה בכל מה שהיא עושה; דמות שאיימי המציאותית אינה יכולה להתחרות מולה, אבל מרגישה מחוייבת לנסות להגשים את האידיאל במציאות.

איימי משחקת את דמות האשה-הנחשקת מול ניק. היא יפה, יודעת לבלות, מצחיקה ועשירה. כשהמציאות משבשת את האשליה, הזוגיות של איימי וניק קורסת. הם מאבדים את מקומות העבודה שלהם, נכנסים למצוקה כלכלית, ומחלתה של אימו של ניק גורמת לכך שהם עוזבים את ניו-יורק ועוברים לגור בעיירה הקטנה בה גדל ניק. ניק, הגבר-הילדותי המנסה לרצות את כולם, נסחף אל תוך רומן עם סטודנטית מעריצה.

כשנישואיה משתבשים, איימי יוצרת לעצמה תפקיד חדש. מאישה-מאוהבת-מושלמת היא הופכת לאישה-נוקמת-מושלמת. היא יוצרת עלילת נקמה, במהלכה היא משתנה לנגד עיני הצופים מאישה יפהפיה, מושלמת וחזקה, לאישה מוכה, קורבנית ונזקקת. איימי משחקת את האשה הנבגדת, ובהמשך את האשה הנאנסת, כדי ליצור בסיס שמאפשר לה לשלוט בגברים בחייה, ולעצב את חיי הנישואים שלה בהתאם לאשליית אהבה שביסודה מצויה משאלת שליטה.

כאשה כותבת-יוצרת, איימי משמשת בתפקיד אלוהים, היא הכותבת-היוצרת השולטת בדמויות בעולמה. היא מנסה "לכתוב" את האנשים בחייה, כמו שיוצרים דמויות בספר. אלא שהמציאות מזמנת לה שיבושים בלתי צפויים, שכדי להתמודד עימם עליה להפוך אלימה יותר ויותר.

"'נעלמת' אינו מצייר דיוקן נשי מחמיא, וזה בסדר גמור מבחינתי," כותבת ג'יליאן פלין, "האם לא הגיע הזמן לגלות את הצד המכוער של הנשים? רציתי ליצור דמות אשה מרושעת, אלימה, מפחידה. נשים השקיעו כל כך הרבה זמן ומאמץ בהעצמה נשית, עד כדי כך שלא השארנו מקום לצד האפל."

מידת יכולתם של בני הזוג להמשיך להתעלל זה בזו נותרת כהבטחה לא ממומשת: מה עשינו זה לזו? מה נעשה בעתיד?

איך תהפוך את העולם לטוב יותר? ויליאם וילברפורס משחרר עבדים 13 באפריל 2014

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, פסח, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , ,
add a comment

סיפור יציאת מצרים הוא מיתוס מכונן של יציאה מעבדות לחירות. סיפור חייו של ויליאם וילברפורס הוא סיפורו של אדם שהקדיש עצמו לביטול העבדות באנגליה ובמושבותיה. הסרט "רוחות של תקווה" (שמוקרן גם תחת השם המדוייק יותר "חסד מופלא") מספר את סיפור מאבקו של ויליאם וילברפורס נגד העבדות.

הסרט נפתח ב- 1797 ומציג את וילברפורס חולה ומיואש, לאחר מאבק שנדמה חסר תוחלת שנמשך שנים רבות ללא כל תוצאה מוחשית. הסרט חוזר 15 שנים לאחור, לשנת 1782, המוצגת כשנה בה החליט חבר הפרלמנט הצעיר וילברפורס לקשור את חייו במאבק לביטול העבדות.

ויליאם וילברפורס נולד ב- 1759 למשפחה עשירה. הכסף והמוניטין המשפחתי איפשרו את בחירתו לפרלמנט בגיל 21. לאחר חווייה של התעוררות דתית, וילברפורס מתחיל להתעמק בנושא סחר העבדים, קורא מאמר של תומס קלרקסון נגד העבדות, ומתוודע לאכזריות הכרוכה בראייתו של אדם אחד כרכושו של אדם אחר. עבור וילברפורס המאבק נגד העבדות אינו רק מאבק בחוסר צדק והעדר הומניות, אלא הבאה לידי ביטוי של אמונתו באלוהים.

Amazing-Grace-Poster בקרב הסטוריונים וביוגרפים מתקיים ויכוח בשאלה מי השפיע על וילברפורס לבחור במאבק נגד העבדות כתחום העיקרי בו ישקיע קרוב לארבעים שנות פעילות פוליטית. הסרט בוחר להציג ארבע דמויות כמשפיעות עיקריות: ויליאם פיט הצעיר (בנו של ויליאם פיט הבוגר, הרוזן מצ'טהם), ג'ון ניוטון (רב חובל שעסק בסחר עבדים, עד אשר חזר בתשובה והפך לאחד המובילים במאבק נגד העבדות והסחר בעבדים), תומס קלרקסון (אחד הדוברים הבולטים בתנועת המאבק נגד העבדות), ואולודה אקויאנו (עבד משוחרר שהאוטוביוגרפיה שכתב היוותה אחד המסמכים המרכזיים והמשפיעים במאבק נגד העבדות).

ויליאם פיט היה חברו הקרוב של וילברפורס. השניים הכירו בתקופת לימודיהם באוניברסיטה, והמשיכו לשתף פעולה לאחר בחירתם לפרלמנט. פיט, שמונה בשנת 1783 לראש ממשלה בהיותו בן 24 , ובכך הפך לראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות אנגליה, אומר לוילברפורס בסרט: "אנו צעירים מכדי לדעת שדברים מסויימים הם בלתי אפשריים, ולכן נעשה אותם בכל מקרה."

הסרט נמנע מלהמחיש בצורה דרמטית את האכזריות שבסחר בעבדים ובעבדות עצמה, ומסתפק בסצנה בה תומס קלרקסון, שנסע לאורכה ולרוחבה של אנגליה כדי להביא עדויות על זוועות העבדות, מוציא מתיקו אזיקים ושלשלאות ומדגים את השימוש בהם. לאחר ההדגמה של קלרקסון, חושף אולודה אקויאנו, בן שבט האיגבו שנחטף לחיי עבדות, את הטיבוע שנצרב בעורו, ואומר לוילברפורס "[זה נעשה] כדי שאדע שאיני שייך יותר לאלוהים אלא הפכתי לרכושו של אדם אחר."

לאחר פגישה זו, וילברפורס הולך לפגוש את ג'ון ניוטון. ניוטון היה רב חובל לשעבר שהיה מעורב בסחר בעבדים. לאחר חזרתו בתשובה, הוא הופך לכומר, נושא דרשות בו הוא מציג את הסחר בעבדים כחטא כנגד אלוהים ואדם, ומפרסם חיבור נגד הסחר בעבדים, בו הוא מתאר את זוועות המסע בו נלקחו העבדים מאפריקה אל מושבות איי הודו המערבית. וילברפורס הכיר את ניוטון עוד כשהיה ילד, ובסרט שואל את ניוטון למה התכוון כשאמר "רודפות אותי רוחותיהם של 20,000 עבדים."

בשעה שוילברפורס מעולם לא הפסיד בבחירות לפרלמנט, החוק האוסר סחר בעבדים, אותו הגיש בדבקות בכל שנה לאישור הפרלמנט, נדחה 11 פעמים עד שאושר בשנת 1807. הסרט מסתיים בנקודת שיא זאת.

אולם, בניגוד לאמונת הפעילים נגד העבדות, החוק צמצם את מעורבותה של אנגליה בסחר העבדים, אך לא גרם להפסקת העבדות או לשחרור העבדים. החוק לביטול העבדות, שהוביל לשחרור העבדים במושבות הבריטיות, עבר בפרלמנט בשנת 1833, רק 3 ימים לפני מותו של ויליאם וילברפורס.

שוברות שתיקה: סקילתה של סוראיה M 1 במרץ 2013

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, סיפורי חיים, סיפורי נשים.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

בשנת 2006 נשפטה והורשעה סקינה מוחמדי אשטיאני בעוון ניאוף. עונשה של אישה נואפת באירן הוא מוות בסקילה. מאוחר יותר הואשמה אשטיאני גם בסיוע לרצח בעלה, ונשפטה לעשר שנות מאסר. עורך דינה, ובהמשך ילדיה, פנו אל הקהילה הבין לאומית וביקשו תמיכתה בהצלת חייה של אמם מהעונש האכזרי. התהודה הבין לאומית שנוצרה בעקבות הפניה, העלתה שוב לתודעה את מצבן העגום, משולל הזכויות, של הנשים באירן.

"הם חושבים שהם יכולים לעשות כל דבר לנשים במדינה הזו", אמרה אשטאני בראיון לעיתון הגרדיאן שבוצע באמצעות מתווך, "מבחינתם, ניאוף חמור יותר מרצח – אבל לא כל סוגי הניאוף: גבר שנאף עשוי להתחמק מעונש מאסר, אבל אשה שנאפה זה סוף העולם מבחינתם. זה קורה משום שאני חיה במדינה שבה לנשים אין זכות להתגרש מבעליהן ונשללות מהן כל זכויותיהן הבסיסיות".

אשטיאני משתייכת למיעוט האזרבייג'ני ואינה דוברת פרסית כהלכה. במהלך ההליכים המשפטיים לא נכח מתרגם: "כשהשופט הקריא את גזר הדין, בכלל לא הבנתי שאני אמורה להיסקל למוות, כי לא הבנתי מה פירוש המילה 'רג'ם'. הם דרשו ממני לחתום על גזר הדין שלי, ואכן עשיתי כך. רק אחרי כן, כששבתי לבית הסוהר שותפותיי לתא הסבירו לי שזו משמעות המושג – התעלפתי מיד".

עורך דינה וילדיה טענו כי אשטיאני הוכתה ועונתה עד אשר הודתה בפני המצלמות במעורבות ברצח בעלה ובאשמת הניאוף. ישנן שמועות לפיהן בית המשפט ימתיק את גזר דינה של אשטיאני ממוות בסקילה למוות בתליה.

סיפורה של אשטיאני הוא בין הסיפורים הבודדים של נשים שנגזר עליהן עונש מוות בסקילה, וקולן נשמע וסיפורן נודע. רוב הנשים נסקלות ונקברות, ובכך נעלמות, וקול העוול הנורא מושתק. סיפור דומה שאף זכה לעיבוד ספרותי וקולנועי הוא סיפור סקילתה של סוראיה M שנחשף על ידי פריידון סאהבג'ם, עיתונאי ממוצא אירני. הספר נאסר להפצה באירן בשל ביקורתו החריפה על מערכת המשפט האירני, והמחאה שהוא מביע נגד שלילת זכויות נשים באירן, אך הפך לרב מכר במערב, ובהמשך עובד לסרט באותו השם.

המשך הרשימה כולל ספוילרים, ואינו מומלץ לבעלי לב חלש או קיבה רגישה.

סאהבג'ם ביקר באירן וסיקר את השפעת משטר האייטולות על האוכלוסיה באירן. במהלך נסיעותיו, מכוניתו התקלקלה בכפר קטן בהרים. בזמן שהוא מחכה לתיקון מכוניתו, אשה מזמינה אותו בחשאי אל ביתה. האשה, זהרה חאנום, מספרת לו את סיפור סקילתה של אחייניתה.

 

stoning-of-soraya-m4

סוראיה מנוצ'רי נישאה בנישואי שידוך בגיל 14 (כן, קראתם נכון). במהלך שנות נישואיה ילדה 9 ילדים. בהגיעה לגיל 35 מאס בה בעלה וביקש לשאת לו אשה חדשה… בת 14. על פי חוקי השריעה, שהפכו לחוק מדינה עם עליית חומייני לשלטון, ריבוי נשים מותר באירן. אלא שבעלה של סוראיה לא רצה לפרנס שתי נשים ושתי משפחות, וסירב להשיב לה את דמי המוהר שלה.

הסרט מתאר את מהלך המאורעות שמוביל לסקילתה של סוראיה, ואת שיתוף הפעולה של אנשי הדת ומנהיגי הכפר בהרשעתה של אשה חפה מפשע. מעבר למחאה על אפליית הנשים, הסרט מוחה על השימוש הציני שנעשה בחוקי הדת ובמעשי האכזריות שנעשים בשם אלוהים.

 

חלק משמעותי בסרט מוקדש לסקילה עצמה, וממחיש עד כמה מדובר בהוצאה להורג אלימה ואכזרית. על פי המנהג, אשה שהורשעה בניאוף נקברת באדמה עד למתניה. ידיה נקשרות מאחור, וגברים משליכים עליה אבנים עד למותה. חל איסור להשליך אבנים גדולות שעשויות לגרום למוות מיידי. מותן של הנשים הנסקלות הוא איטי ומייסר, ונגרם לרוב מפגיעות ראש חמורות. אשה נואפת נתפסת כמי שפגעה לא רק בכבוד בעלה, אלא בכבודם של כל הגברים בכפר. על מנת להשיב את כבודם, כל הגברים שותפים לסקילה, כולל אביה ובניה הבוגרים של סוראיה.

עולמן של הנשים מתואר כעולם חסר זכויות ומוגבל, עולם קפקאי ללא מוצא. ויחד עם זאת הנשים המוסלמיות אינן מוצגות כחסרות ישע או פאסיביות. סוראיה עומדת מול בעלה ומסרבת להסכים לגירושים שיותירו אותה ואת בנותיה ללא פרנסה, וידרדרו אותה לחיי זנות. דודתה נפגשת בסתר עם העיתונאי, ומביאה לכך שסיפור העוול הנורא והמוות האכזרי של אחייניתה לא יושתק, אלא יסופר ויוודע בעולם. למעשה, הספר והסרט הם העדויות היחידות לקיומה של סוראיה. כותרות הסיום של הסרט מציגות תמונה יחידה שלה מגיל 9, ומספרות כי מנהג הסקילה עדיין ממשיך להתקיים באירן ובאיזורים מסויימים באפריקה. באמצעות קולות הנשים, הסרט מביע ביקורת חריפה על קנאות דתית ועל ניצול לרעה של האמונה (ואיצטלה של אמונה) כדי לקדם אנטרסים אישיים ולהכשיר שלילת זכויות נשים.

הסרט ריאליסטי מאוד, ועל פי דרישתו של סהאבג'ם צולם בפרסית על מנת לשקף בצורה אותנטית ככל הניתן את המתרחש באירן. מזעזעת עוד יותר מהסקילה הגרפית המתוארת בסרט היא העובדה שמנהג סקילת נשים עדיין רווח באירן ובאיזורים מסויימים באפריקה, ועל כך יעיד המקרה של סקינה מוחמדי אשטיאני. ההבדל הוא, שכמו דודתה של סוראיה, שבאומץ נדיר שברה את קוד השתיקה ומרדה בקבלה הפאסיבית של היחס האכזרי לנשים, עורך דינה וילדיה של אשטיאני פנו אל הקהילה העולמית באמצעות האנטרנט.

ביולי 2012 פירסם אמנסטי דיווח לפיו גזר דינה של אשטיאני עדיין עומד בעינו, למרות המחאה הבין לאומית בעניינה. עורך דינה, ג'אביד הוטן כיאן, נכלא ועונה, ומרצה עונש מאסר בכלא משום שתמך במאבקה נגד גזר הדין, ועזר לילדיה לפרסם את סיפורה ולגייס את הקהילה הבין לאומית.

מי כאן זונה? על הסרט טנג'רין 1 באוגוסט 2012

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, סרטי נשים.
Tags: , , , , , , , , , , , ,
3 comments

Tangerine-2008טום ופִיָא מגיעים לטנג'יר במרוקו ביחד עם חברים נוספים כדי לגלות את שורשי הרוקנרול. טום מנסה ללכת בעקבות בריאן ג'ונס, הגיטריסט של הרולינג סטונס, לאתר נגני ג'ילאלה/ג'אג'וקה (סוגים של מוסיקת טראנס סופית), אבל מעביר את זמנו בבילוי במועדונים, ישיבה בבתי קפה ועישון נרגילות. יחסיו עם פיא מצויים בקיפאון. היא מבקשת שיחליט שהוא מתחייב לזוגיות ביניהם, הוא מבקש שתתאזר בסבלנות עד שיסתיים מסע החיפוש המוסיקלי שלו. באחד מהמועדונים בהם הם מבלים פיא רואה את אמירה רוקדת, וריקוד הבטן החושני מסעיר ומסקרן אותה עד כדי כך שהיא מזמינה את אמירה להצטרף אל חבורת המוסיקאים הגרמנים.

אמירה בורחת מבית הדוד שלה לאחר שסירבה לשמש כעוזרת בית, ודחתה את השידוך שסידר לה הדוד. ההורים שלה עזבו את מרוקו וחיים בספרד, בניסיון ליצור לעצמם חיים טובים יותר, אך הותירו אותה מאחור. בשל מחסור בכסף היא נאלצת להפסיק את לימודיה. בכישרון טבעי ובהרבה תעוזה היא מלמדת את עצמה לרקוד ריקודי בטן, ושואפת להפוך לרקדנית. המפגש עם טום ופיא נתפס בעיניה כהזדמנות לצאת ממרוקו אל העולם הגדול.

סיפורה של אמירה וסיפוריהם של טום ופיא מסופרים במקביל, בסצנות מתחלפות. הצופים לומדים על המניעים של של שלושת הדמויות המרכזיות, והופכים יותר ויותר מודעים לתהום הפעורה ביניהם. למרות שהצהירה בפני אמירה כי אינה חברתו של טום, ולמרות שבתחילת היחסים פיא מציעה  לצרף את אמירה לחבורה, בהמשך היא זו המביאה לניתוק אכזרי של היחסים לאחר שמתפתח רומן בין אמירה לבין טום.

הסרט שואל שאלות קשות בנוגע למהותם של יחסים אנושיים, וליכולת של בני אנוש לגשר מעבר לאנטרסים אישיים ופערים תרבותיים. רגעי החסד בסרט באים לידי ביטוי בסצנות בהן המנגנים מצליחים ליצור מוסיקה ביחד, ובסצנה בה מלמדת אמירה את פיא לרקוד לצלילי ערוץ המוסיקה בטלביזיה.

אמירה מתגוררת עם נָשוּאָה ומִימִיטָה. שתי נשים שעוסקות בזנות לפרנסתן. נָשוּאָה היא אמא לילדה בת שבע. משום שמשפחת אביה של הילדה מסרבת לנישואין בינו לבין נָשוּאָה, הילדה אינה מוכרת על ידי הרשויות, ולכן אינה יכולה ללכת לבית ספר. נָשוּאָה מציגה בפני אמירה את עובדות החיים העגומות, וקורעת את האשליה של אהבה רומנטית: "הם יגידו לך כל מה שתרצי לשמוע כל עוד הם מעליך," היא אומרת לאמירה, "ואז הם יתמקחו איתך על המחיר."

אמירה משחקת את דמותה של שחרזדה עבור טום הלכוד בפנטזיה אוריינטלית אירוטית. "אם את רוצה לצאת מכאן את צריכה שהוא יתאהב בך," מייעצת נָשוּאָה לאמירה, "ותוודאי שהוא משלם."

כשאמירה מבקשת מטום כסף לקניות, טום מתפלא על הסכום הגבוה. אמירה מביטה בו ואומרת "אם שילמת הרבה, אתה אוהב אותי הרבה." אמירה מבלבלת בין תשומת לב וענין חולף לבין אהבה, ובתמימותה משוכנעת שטום כבר סידר עבורה אשרת כניסה לגרמניה.

כאשר מתרחשת פשיטה משטרתית על מועדון הלילה, נָשוּאָה הריאליסטית מזהירה את פיא: "עכשיו הזמן שלך להוכיח אם את באמת חברה שלה כמו שאת אומרת." בשעה שטום מנסה לעזור לאמירה מתוך טוב לב מרוחק, פיא קורעת את מסכי האשליה ואומרת לו "היא זונה, מה פתאום שניקח אותה איתנו?" מדבריה של פיא משתמע ש"זונה" אינה "חברה" ולכן אינה ראויה להתייחסות הוגנת ואנושית. אלא שטיעונה הנחרץ-לכאורה של פיא נותר תלוי כשאלה מהדהדת המלווה את הצופים לאורך כל הסרט.

הסרט מציג את עוניה ויופיה של טנג'יר, את דמותה המיתולוגית בעיני התיירים המערביים, ואת המלכודת האכזרית בה כלואות הנשים במרוקו. הדמויות המעניינות בסרט, דמויות המציגות סיפור של הישרדות כנגד כל הסיכויים, הן דמויותיהן של נָשוּאָה ומִימִיטָה. הן אלה שתומכות באמירה לכל אורך הדרך: מונעות מהדוד שלה להכות אותה, נותנות לה קורת גג ואוכל, וקונות עבורה את הדרכון אל החופש. "סעי עכשיו," הן אומרות לה, "עכשיו לפני שיהיה מאוחר מידי."

הזמן הנרטיבי של הסרט קצר וחמקמק: סיפורם של שלושת חודשי ההיכרות בין טום, פיא ואמירה. סיפור המסגרת הוא פגישתן של פיא ונָשוּאָה לאחר מעשה, לאחר הבגידה והנטישה, כאשר פיא חוזרת לטנג'יר כדי להבין מה אירע, אולי כדי לבקש סליחה.

סיומו של הסרט בצחוק, צחוקן של נשים, צחוק היכול להתפרש כשיחרור, לעג או התרסה.

טנג'רין, במאית אירן פון אלברטי (2008)

בנות לוהטות, בירה קרה: אלימות, נסיבות וחמלה בסרט "בעמק האלה" 22 ביוני 2009

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, הערות שוליים.
Tags: , , , , ,
2 comments

בדיון המתפתח בסוגיית שוטרי המג"ב כתבו כמה מגיבים כי נדמה שיש פתיחות לראות את מורכבות הסיטואציה רק כשמדובר בחיילים "שלנו". הסרט "בעמק האלה" עוסק בהשלכות הקשות של מלחמת עירק על החברה האמריקאית. יש שטענו כי מדובר בסרט המשתייך לסוגת ה"יורים ובוכים", העוסק בכאב "חיילינו". לדעתי הסיפור הקולנועי והסיפור העיתונאי על חייו ומותו של ריצ'רד דיוויס מהווה המחשה ליכולת לראות את אחריות היחיד למעשיו, ביחד עם הכרה בנסיבות מורכבות, ונכונות להקשבה עמוקה ונעדרת שיפוט. המקום בו אנו רואים את הנסיבות שלנו-אנו הוא המקום בו אנחנו פוקחים עינינו לראות את הנסיבות המשפיעות על הזולת.

בסרט "בעמק האלה" שוטר צבאי לשעבר מגלה כי בנו, שזה עתה חזר מהקרבות בעירק, נעדר מבסיסו. בחקירה איטית, המדמה חקירה פלילית נפתלת בנוסח הסדרה "חוק וסדר", הפרטים בנוגע למעשיו של הבן בעירק ונסיבות העלמותו הולכים והופכים לזוועה שהסבר פשוט בנוגע למי עשה מה, ומי נושא באחריות הפלילית, אינו מסוגל להכיל.

ואולי עיקר הזוועה בסרט הזה מצויה בכותרות הסיום המספרות כי הסיפור הקולנועי אינו משל אלא מבוסס על מקרה אמיתי.

ריצ'רד דיוויס שירת במחלקה ב' באוגדת הרגלים השלישית. אנשי האוגדה היוו חוד חנית שהוביל את ההתקפה האמריקאית על עירק. יש המעריכים כי חיילי אוגדה זו היו מעורבים בהרג יותר מכל יחידה אחרת בעירק. ביולי 2003 חזרה מחלקה ב' לבסיס פורט בנינג לחופשה בבית, והחיילים קיבלו פקודה "להתאוורר ולהרגע". אחרי שישה חודשי לחימה, דיוויס וארבעה מחבריו לפלוגה הלכו "להתאוורר" במועדון "פלטינום" שהבטיח לחיילים בנות לוהטות ובירה קרה.

ריצ'רד התגייס בגיל 19. במשך 5 שנים התאמן בשיטות מגוונות של הרג, מהיכולת להרוג אדם במו ידיו ועד מומחיות בכלי נשק שונים. הבית בו גדל היה בית פטריוטי שדגל בערכים אמריקאים שמרנים. אביו לחם בויאטנם, ושירת בקבע לאחר המלחמה. סיפורי המלחמה של האב השרו על הבן רצון לחזור הביתה עם סיפורי מלחמה משל עצמו.

אמו של ריצ'ארד היא פיליפינית, והדימיון שלו לאימו גרם לילדות עמוסה ברדיפות והצקות. "לא נעים לי לומר זאת אבל יש אנשים נחשלים במיזורי", סיפר האב, לני דיוויס, "ריצ'רד חטף הרבה יחס שלילי בגלל המראה השונה שלו". על הבחירה בסוזן סרנדון בתפקיד האם בסרט, ובמובלע על הבחירה בשחקן המייצג את פניה הלבנים של אמריקה כבן דמותו של ריצ'רד, אמר לני: "סוזן סרנדון היא שחקנית נהדרת, אבל היו צריכים לבחור שחקנית אסייתית. זה היה ממחיש את הדיעות הקדומות שאשתי וריצ'רד, וגם אני דרכם, סבלנו".

בעירק ריצ'רד מתוודע לפניה השרופים של המלחמה: טנקים חרוכים וחלקי גופות פזורים ברחבי המדבר. החיילים מצלמים "תמונות מטורפות" שממחישות עד כמה מיידי, שרירותי ובלתי מסתבר הוא המוות. "כל הזמן תמהתי איך זה לשבת לדבר ולעשן סיגריה עם חבר, וברגע אחד להפוך לפחם כי בכלל לא שמעת את הפגז מגיע", סיפר אחד החיילים, "אתה הרי שומע רק את הנפילות שהחמיצו את יעדן".

אחרי זמן נוסף של אימונים, נשלחה מחלקה ב' ל"סמטת המארב" בבגדד. "היו שם 50 צלפים שאנחנו היינו צריכים להוריד" סיפר סמל פרנק לינדה. במהלך הקרב הפך הרחוב כולו לזירה של אש ופיצוצים זרועה בדם ובבשר אנושי קרוע לגזרים. הלחימה בשטח הבנוי נמשכה חמש שעות גיהנומיות, וקרב זה הפך לאחד הקרבות השנויים במחלוקת וכונה בהמשך "טבח מידטאון".

לאחר שהושג שקט מתוח, הותקפה אחת היחידות על ידי מתאבד. למרות שהמתאבד הפעיל את חגורת הנפץ במרחק מה מחיילי היחידה, ורק חייל אחד נפצע בפועל, החל מרגע זה "הוסרו הכפפות כליל". כל הלוחמים השבויים קיבלו יחס של מתאבדים פוטנציאליים.

החיילים החלו לבצע חיפוש מבית לבית בזוגות. במהלך החיפוש בבית ריצ'רד נותק מבן-זוגו, גרג פרואיט. "שמענו יריות מהקומות העליונות ומהמרתף", מספר פרואיט. כמה רגעים אחר כך, דאגלס וודקוף, שהוביל את צוות החיפוש במרתף, עלה למעלה בלוויית שני שבויים, אחד מהם איבד את ידו מפגיעה של פגז. אולי מתוך טירוף רגעי או כדי לכונן את עליונותו כמנצח, ריצ'רד תקע את ידו בכתף המדממת של השבוי הפצוע וצעק "אני הייתי צריך להרוג אותך יא מניאק!".

חודשים אחר כך, בבסיס פורט בנינג בג'ורג'יה, אחד החיילים, שהתראיין באנונימיות, ניסה להסביר את התנהגותו חסרת ההגיון של ריצ'רד: "אתה יודע, זה לא כמו שאומרים לך, אמנת ז'נבה וכל זה. כשאתה בקרב אתה לא מנסה לקחת שבויים או לעזור לפצועים. אתה מחסל אנשים וממשיך הלאה".

בסרט "בעמק האלה" חבריו של מייק מכנים אותו "דוקטור" בהומור מבשר רע. האב החוקר את העלמו של בנו מצליח לשחזר קטע קצר שצולם בטלפון הסלולרי של הבן. באותו הקטע הבן מכניס ידיו לפצעיו של פצוע שבוי באיצטלה של רופא שבא לעזור לו. בין צווחות הכאב של השבוי, נשמעות צהלות השמחה של חבריו של הבן. הקליפ הקופצני והקצר, שצילומיו חסרי מיקוד ומשמעותו נסתרת, חוזר ומופיע במהלך הסרט כדי לסתור את הצילומים הברורים והיציבים של זירת הפשע ואת הנרטיב הפלילי שהולך ומתגבש במהלך החקירה. השילוב הסותר בין שני הכוחות, זה המבקש משמעות ברורה אחת ואשמים למשפט ולעונש, וזה הנותר מלא זעזוע וללא מילים, ממחיש יותר מכל דבר את הצורך לשהות בכאוס לפני ששופטים אותו. אין כאן ניסיון להצדיק או להלל את המעשים. יש כאן ניסיון להבין את האופן בו סיטואציות בהן סכנת מוות אמיתית או מדומיינת, בשילוב כח מוחלט שניתן לצד אחד ותלות מוחלטת של הצד השני, גורמות לאנשים נורמטיביים לאבד את אנושיותם.

במהלך חופשת האיוורור, אחרי שהבירה נשפכה כמים, ואחרי אין ספור מופעי עירום של "בנות לוהטות" שגילן עולה בקושי על 16, הפכו ריצ'רד וחבריו קולניים יתר על המידה, עד אשר התבקשו לעזוב את מועדון "פלטינום". כשיצאו מהמועדון התפתח ויכוח סביב השאלה מי אשם בגירוש מהמועדון. במהלך הויכוח החלו ריצ'רד וג'ייקוב בורג'וין להתקוטט. בשלב כלשהו מצטרף גם מריו נאוורט לקרב האגרופים המתפתח. ואז, ללא סיבה ברורה שולף אלברטו מרטינז סכין ודוקר את ריצ'רד. ריצ'רד נפל אל הקרקע כשהוא מדמם, והחל מדבר עם אלברטו, מבקש שיפסיק את ההתקפה. ג'ייקוב פונה לאלברטו ואומר לו שעדיין אפשר להפסיק את הכל, לקחת את ריצ'רד לבית חולים. "חשוב על הבן שלך", הוא אומר לאלברטו. אלא שאלברטו ממשיך לדקור את ריצ'רד. בשלב זה ג'ייקוב, מריו, ודאגלס (שסירב לתת הצהרה בנושא אך הובהר מעדויות אחרות שלא היה מעורב באופן פעיל ברצח) מתרחקים מהמקום.

ריצ'רד נדקר כ- 33 פעמים. משום שלא הצליחו לקבור את הגופה, מריו, אלברטו וג'ייקוב, שורפים אותה ומשאירים אותה למאכל החיות. את ראשו של ריצ'רד הם עוטפים בכיפה. "זה סימן לכך שהיה להם אכפת מהקורבן, מעין ביטוי לאהבה", מסביר ברנרד ספייסר, אחד החוקרים בפרשה.

לני לא מקבל את ההסבר שניתן לרצח בנו. לטענתו הרצח תוכנן מראש, ומריו וג'ייקוב ריתקו את ריצ'רד בזמן שאלברטו דקר אותו למוות. מריו ואלברטו היו חברי כנופייה לפני שהצטרפו לצבא. השמועה אמרה שריצ'רד עמד לדווח על כך שאנסו נערות בעירק.

התאוריה של לני בנוגע למניעים לרצח בנו מעולם לא התקבלה רשמית. למרות זאת, אחד החוקרים הבכירים בפרשה מסכים שעדויותיהם של ג'ייקוב ושל מריו הן שטות גמורה. "אבל, אם זה מה שהם רוצים לספר, ובכל זאת זה יכניס אותם לכלא, אז נלך על זה", הוא אומר, "הם בטח רבו על דבר מה מטופש. הם לא חיבבו את דיוויס מההתחלה, ואם לומר את האמת היה לבחורים האלה קל להרוג. הם בטח עשו את זה בשביל הכיף".

לכל אחד יש את המיתוסים המכוננים מהם הוא מנסה לחלץ משמעות. פול האגיס, במאי הסרט, מקשר בעילגות מגומגמת בין סיפור דוד וגוליית לבין סיפורם של לוחמים שהפכו רוצחים: "הם היו צעירים מידי, כמו דוד", מסביר האב השכול בסרט, "לא היה צריך לשלוח ילד צעיר שכזה למשימה איומה כזו מול גוליית".

הסרט מזעזע באיפוק שבו. הסירוב להגיש את סיפורו של ריצ'רד דיוויס במעטפת של לקח ברור וחינוכי משאיר מרחב של חמלה כלפי הנרצח והרוצחים. גוליית אינו ממשל או חיילי רשע. גוליית הינו הטבע האנושי.

מקורות:

* הפרטים על הסיפור האמיתי עליו מבוסס הסרט "בעמק האלה" הם מתוך כתבה של מייקל בואלס שפורסמה במגזין פלייבוי במאי 2004. הכתבה של בואלס היא שנתנה לפול האגיס, במאי הסרט, את ההשראה ליצירה. בואלס והאגיס כתבו את התסריט במשותף.

Mark Boal, Death and Dishoner, Playboy magazine, May 2004

* ניתוח הסרט הוא בהשראת ביקורת קולנוע מאת א' סקוט שפורסמה בניו-יורק טיימס בספטמבר 2007.

A. O. Scott, “Seeking Clues to a Son’s Death and a War’s Meaning”, New York Times, September 14, 2007.