jump to navigation

מי האגם רק נראים שלווים: ביקורת על הסרט מוקה 31 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה.
Tags: , , , ,
add a comment

הסרט "מוקה" נפתח ברצף של צילומים מהודקים, מלאי פעולה ומעטים בדיאלוג, מתוכם נדרש הצופה לדלות משמעות. סצנת הפתיחה מפגישה אותנו עם אישה המכה בראשה בחלון, ובהחלטה של רגע, נמלטת מאישפוז בבית חולים. אט אט אנו לומדים כי בנה של דיאן, לוק, נהרג בתאונת פגע וברח כשחזר הביתה משיעור מוזיקה. תחילה, דיאן הלומת צער. אולם, עם היציאה מבית החולים היא מסרבת להשאר פאסיבית. היא רוצה תשובות. היא רוצה לדעת מי הרג את בנה, ואין לה כוונה לחכות לחקירת המשטרה.

דיאן נפגשת עם בן-זוגה כדי לקחת את הטלפון הסלולרי של בנה. "הייתי צריך לבטל את הקו," הוא אומר לה, "אבל לא יכולתי לעשות זאת." בהמשך, דיאן נפגשת עם בלש פרטי ששכרה כדי לקדם את החקירה. הוא מספר לה שאיתר שלוש מכוניות באיזור שמתאימות לתיאור המכונית שהיתה מעורבת בתאונת הדרכים של בנה. "את צריכה לתת את המידע הזה למשטרה," הוא אומר לה. אולם, היא לוקחת את הדף, ויוצאת לדרך לבדה.

דיאן (עמנואל דבו) יוצאת לחפש את מכונית המרצדס בצבע מוקה שפגעה בבנה. לאורך הסרט, היא לבושה במעיל צבאי ירוק. כמו דיאנה, אלת הצייד במיתולוגיה היוונית, היא יוצאת לחפש נקמה וצדק. כשהיא מגלה את מריאן (נטלי ביי) ובן זוגה, היא יודעת שמצאה את האשמים בתאונה.

התעלומה המובילה את הסרט, נפתרה לכאורה. אולם, דיאן לא מעבירה את הפרטים למשטרה. במקום זאת, היא נשארת בעיר הכפרית הקטנה ומתחילה להתיידד עם מריאן. ליבו של הסרט אינו הסיפור הבלשי של איתור מכונית המוקה, המעניקה לסרט את שמו, אלא הדרמה הפסיכולוגית המתפתחת במפגש בין דיאן לבין מריאן.

moka 2016

במאי הסרט, פרדריק מרמו, עיבד את הרומן "מוקה" של טטיאנה דה רוניי, מחברת "המפתח של שרה", שעובד גם הוא לסרט. מרמו מתמקד בחלק קטן מעלילת הרומן, ומעביר את המיקום הגיאוגרפי של האירועים מפאריז וביאריץ ללוזאן ואויאן. המסע של דיאן מלוזאן לאויאן, מעבר לאגם ז'נבה המכוסה בערפל, מוסיף מימד ויזואלי לאי-הוודאות, לכאב ולסערה הרגשית עמם מתמודדת דיאן. "מי האגם נראים שלווים," אומר וינסנט לדיאן, בזמן שהם נוסעים במעבורת על פני האגם. "למעשה, הם מסוכנים מאוד," הוא מוסיף, "בכל שנה טובעים פה אנשים."

עלילת נקמה מאפיינת גברים פגועים. אישה היוצאת למסע נקמה נתפסת כיציבה פחות, אולי משוגעת. היפוך התפקידים המגדריים מעלה שאלות מאתגרות. דיאן יוצאת למסע במטרה לנקום במי שהרגו את בנה. במהלך המסע, היא פוגשת ומכירה את האישה אותה היא מאשימה ברצח בנה. היא מגלה את המורכבות והאנושיות שבמריאן. באופן בלתי צפוי, היא מזדהה איתה, ונקשרת אליה רגשית. מה שמתחיל כמסע השרדות של חיפוש אחר האמת, מפגיש את דיאן עם צדדים אפלים באישיותה. הנקמה מאפשרת לדיאן להאחז בחיים, בשלב הראשון. אולם, בהמשך, דיאן נדרשת להחליט מה לעשות עם האמת שגילתה. בהדרגה, דיאן מכירה מחדש את בנה ואת עצמה, מוצאת משמעות במה שאבד, ומצליחה לבחור מחדש בחיים.

עלי לשנוא אותם לנצח: הסרט העלמה אי אפשר 16 ביולי 2016

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, סרטי נשים, קומדיה.
Tags: , , , ,
add a comment

סופי מבריקה בלימודים, ולג'סיקה יש חבר. אמא מאושרת. ואני? כלום. שום דבר. אסון טבע.

הסרט "העלמה אי אפשר" נפתח במילותיה של אורור, המתארת את חייה לצופים. אורור בטוחה שחייה עלובים ולא מתרחש בהם דבר הראוי לסיפור. אולם הסרט משכיל להפוך את הנורמלי למבט טרגי-קומי על החיים. סיפורה של אורור הוא סיפורה של נערה בת 13 המגלה את נשיותה ואת מקומה בעולם. אורור נדרשת לחזור על שנת הלימודים בתיכון, ורגילה לראות עצמה ככישלון חרוץ. אולם, המורה החדש לספרות, שמחליף מורה שיצאה לחופשת לידה, הוא הבטחה להתחלה חדשה. המורה מקשיב לנקודת המבט המרדנית, אם גם הרדודה, של אורור, ומעודד אותה להמשיך לקרוא ולכתוב: הרעיונות שלך מקוריים, הוא אומר לה, ברור לי שלא קראת אותם באנטרנט, ועל כך מגיעות לך נקודות זכות. אבל, הוא מתעקש, עליך ללמוד לבסס את הטיעונים שלך על הטקסט ולא להסתפק בכתיבת מחשבות אסוציאטיביות וחצאי משפטים.

Miss Impossible 2016אביה ואימה, כמו הורים רבים לבני עשרה מרדניים, לא מצליחים ליצור תקשורת בונה עם אורור. תסתכלי עלי כשאני מדבר איתך! צועק עליה אביה, שמנסה לנהל איתה שיחה, אך בסופו של דבר שולח אותה בחזרה לחדרה בחוסר אונים.

ההורים אובדי העיצות מתלבטים בינם לבין עצמם האם עליהם לשלוח אותה לפנימיה. אולי שם היא תהיה מאושרת? בעצם, אולי אני אקח אותה מחר ליער, מפנטז האב. תהיה בטוח שהיא תמצא את הדרך בחזרה הביתה, מנפצת האם את חלומותיו. אה, הוא מחייך, תמיד אפשר לסמוך על טרולים.

אורור, המאזינה בהחבא לשיחתם, מחליטה לברוח מהבית, אולם ההחלטה מחזיקה מעמד לילה קצר אחד. ואז, כשנדמה שכלו כל הקיצין, היא מוזמנת להצטרף כזמרת ללהקה של נערים. למה בחרתם בי? היא שואלת, מופתעת. את נראית לנו מגניבה, הם עונים.

השירה בלהקה גורמת לאורור לגלות את עצמה מחדש. היא מתאהבת בכל אחד מחברי הלהקה, ובסופן של תהפוכות משעשעות מוצאת את מה שעשויה להיות אהבה חדשה.

הסרט הוא עיבוד לספר הראשון בטרילוגיה "יומנה של אורור" מאת מארי דספלשין, שכתבה את התסריט ביחד עם הבמאית, אמילי דלוז. העיבוד של הסרט איפשר לדלוז לתאר את עולמם של בני הנוער מבלי לעסוק ברבדים אוטוביוגרפיים או בזיכרונות אישיים.

איזה ז'אנר קולנועי יוצר סרטים על חיים בהם לא מתרחש דבר? הז'אנר שלי. מעין סרט דוקומנטרי על חיות בר.

הסרט מתאר את בני הנוער כמי שנתונים לחסדי ההורים והמורים, מעין-אסירים במציאות אותה אינם מבינים ובה אינם שולטים. הסרט מציג את היחסים בין הורים לבין ילדיהם בני העשרה כדיאלוג בין חירשים, בו שיחה ישירה היא חסרת תועלת, ורק מחוות לא-מילוליות מאפשרות גילויי חיבה וקרבה. לאורור יש אבחנות חדות על המציאות, אך חסר לה ניסיון החיים שמספק נקודת מבט רחבה יותר למה שנדמה כאסון בגיל הנעורים. את זהותה מוצאת אורור באמצעות קריאת יצירות ספרותיות ובהופעה בה היא שרה עם הלהקה.

 

תחושת הזרות שחשה אורור מאפשרת לה נקודת מבט מקורית על עצמה ועל האנשים הסובבים אותה. הסרט, שמתחיל במה שנראה כמו חיפוש מתמיד אחר אהבה, מסתיים באבחנה חדה על המחיר שיש לשלם על אהבה, ועל הדרך בה בוחרת אורור כדי לשמור על חירותה:

אם אתחיל לאהוב אותם חיי יהפכו בלתי נסבלים. ארגיש מוזרה. זה יהיה הרבה מידי, מהר מידי. לכן, עלי לשנוא אותם לנצח.

 

טריילר של "העלמה אי אפשר" (צרפתית עם כיתוביות באנגלית)

 

 

הסרט זכה בפרס הקהל הצעיר לשנת 2016 של האקדמיה האירופאית לקולנוע.

לינקולן משחרר העבדים – חלק ב’ 31 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה.
Tags: , , , , , , , ,
add a comment

הסרט "לינקולן" (2012) מתמקד בתקופה שבין ינואר 1865 ועד אפריל 1865. לינקולן (דניאל דיי לואיס) נבחר לתקופת נשיאות שניה (בשנת 1864) ומגייס את כל מרצו להעברת התיקון ה- 13 לחוקה האמריקאית:

לא תתקיים עבדות או העסקה בכפייה – למעט ענישה על פשע שהאדם יורשע בו על פי דין – בתחומי ארצות הברית, או בכל מקום הנתון לשיפוטן

התיקון ה- 13, המבטל את העבדות בארצות הברית, התקבל ב- 18 בדצמבר 1865. הליך סיומה של העבדות בארצות הברית החל בהצהרת האמנציפציה של אברהם לינקולן בשנת 1863. הצהרת האמנציפציה התייחסה רק לעבדים במדינות הקונפדרציה, בתקופת המלחמה, ואילו עבדים במדינות שנשארו באיחוד נותרו עבדים עד שהתיקון ה- 13 לחוקה נכנס לתוקפו.

הצהרת האמנציפציה משנת 1863 איפשרה לשחורים להלחם, אך לא העניקה להם זכויות כל שהן. הבסיס החוקי שאיפשר את ההצהרה היה החרמת רכושו של האוייב (במקרה זה העבדים) במהלך מלחמה. לינקולן, שהתנגד לעבדות, השתמש בחוק שאיפשר החרמת רכוש, אך עמד על כך שהממשל הפדרלי צריך לצאת בחקיקה ברורה שתאכוף את ביטול העבדות, שיחרור העבדים ושינוי חוקי העבדות במדינות הדרום.

לפני שנתיים הצהרתי שהשחורים משוחררים. אם לא יהיה תיקון לחוקה, סמכויות המלחמה יתבטלו. היתכן שהעבדים ששוחררו, ישלחו שוב לעבדות?

מנקודת מבטו של לינקולן, בחירתו מחדש מעידה על תמיכתו של העם במהלך לביטול חוקתי של העבדות.

הסרט פותח במפגש בין לינקולן לבין חיילים, ביניהם חיילים שחורים. החיילים השחורים מתייחסים לאפליה הגזעית הממשיכה להתקיים גם בצבא הלוחם, בין השאר, למען ביטול העבדות. בהמשך מצטטים החיילים חלקים מתוך נאום גטיסברג.

Lincoln-movie-3 הסרט לא מתייחס להרואיקה של מלחמת האזרחים, וגם לא מנציח את המיתולוגיה סביב דמותו של לינקולן, אלא מתמקד ביחסיו של לינקולן עם אשתו ועם בניו, ובפוליטיקה של מאחורי הקלעים שהובילה לקבלת התיקון ה- 13 לחוקה.

הנרטיב של הסרט מתמקד בלינקולן האדם, אך במידה רבה מעצב אותו כמי ששיחרר את העבדים. במובן זה יש בסרט פטרונות מסויימת לפיה האדם הלבן הוא ששיעבד את השחורים, והאדם הלבן הוא ששיחרר אותם.

בפועל, לינקולן השתייך לזרם מתנגדי העבדות (Anti-Slavery) שקראו לשחרור העבדים מטעמי מוסר, אך תמכו ביישובם מחדש באפריקה. לעומתם, מבטלי אי-השיוויון (Abolitionists) תמכו במתן שיוויון זכויות, כולל זכויות הצבעה, לשחורים, ובאינטגרציה חברתית מלאה בין שחורים לבין לבנים. זרם רדיקלי זה מיוצג על ידי תדאוס סטיבנס (טומי לי ג'ונס), שמתבקש להצניע את עמדותיו הקיצוניות על מנת לאפשר את קבלת התיקון לחוקה.

– המצפן הפנימי שאמור לכוון את הנפש אל הצדק התנוון לכדי חוסר תפקוד אצל הגברים והנשים הלבנים בצפון ובדרום בגלל נכונותם לשאת את העוול של העבדות. האנשים הלבנים לא יכולים לשאת את המחשבה של חלוקת העושר של המדינה הזאת עם השחורים, אומר סטיבנס הרדיקלי ללינקולן

– למדתי שמצפן יכוון אותך לכיוון צפון, אבל לא יתן לך עצה בנוגע לביצות והמדבריות שעליך לעבור בדרך. אם אתה דוהר קדימה בחיפוש אחר ייעודך, מה תשיג אם תטבע בביצה? מה יעזור לך לדעת היכן כיוון צפון? שואל לינקולן, איש הפשרות, בתשובה

לינקולן מוצג כאדם הבוחר בחיים על פני עקרונות. הוא מסכים לתת חנינה לעריק בן 16 שפצע את סוסו כדי להתחמק מהקרבות. המלחמה עוד מעט מסתיימת, הוא אומר, איזו תועלת תצמח מעוד גופה?

בנוסף על סצנת הפתיחה, קולם של השחורים נשמע דרך דמותה של גב' קקלי, המשרתת השחורה (שהיתה בעבר שפחה). בזמן המאבק למען התיקון ה- 13 אומרת גב' קקלי ללינקולן שהיא מעריכה את המאמצים הנעשים לקראת ההצבעה על התיקון:

– האם את מפחדת ממה שמצפה לבני עמך? שואל אותה לינקולן

– רבים לא רוצים בנו. מה עמדתך? עונה גב' קקלי בשאלה

– אני לא מכיר אותך ואת בני עמך יותר משאני מכיר אנשים אחרים. אני אתרגל אליכם. מה שתהיו עבור האומה, איני יודע

– שחורים נלחמו עבור חירות מאז ששועבדו, אף אחד לא שאל מה יהיה לאחר החירות. החירות היא ראשונה במעלה. הבן שלי נהרג במלחמה, בשם החירות. אני אמא שלו. זה מה שאני עבור האומה. מה צריך עוד?

בסופו של מהלך פוליטי נכלולי, התיקון ה- 13 לחוקה עובר באמצעות שוחד פוליטי ומגוון עבירות על החוק. הנשיא, שכונה "אייב הישר", היה מציאותי מספיק כדי להכיר בצורך לעבור דרך ביצות כדי להגיע למטרה.

לינקולן משחרר העבדים – חלק א’ 30 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה.
Tags: , , , , , , , , , , ,
1 comment so far

אברהם לינקולן (אותו משחק דניאל דיי לואיס בסרט “לינקולן”) נולד בקנטקי למשפחת איכרים אמידה שירדה מנכסיה. כאשר היה בן שבע עברה משפחתו לאינדיאנה, וב- 1830 לאילינוי. בגיל תשע התייתם מאמו, וחי עם אביו בחווה. בילדותו, לינקולן למד שנה אחת בבית הספר ובהמשך רכש ידע באמצעות קריאה ולימוד עצמי. בבגרותו עבד לינקולן כחנווני, כדוור, שירת בצבא למשך תקופה מסויימת, ובסופו של דבר הכשיר עצמו כעורך דין. הוא הוסמך כעורך דין בשנת 1836.

lincoln-movie-2 בשנת 1842 התחתן לינקולן עם מרי טוד (אותה משחקת סאלי פילד בסרט “לינקולן”), בתם של רוברט ואליזבת טוד מקנטקי. בשונה מלינקולן, שהיה בן איכרים, מרי טוד הייתה בת למשפחה אמידה. אביה היה איש עסקים וחבר מכובד בחברה הגבוהה. מרי חונכה בבית ספר פרטי, ורכשה השכלה נרחבת במונחי התקופה. היא היתה דעתנית והתעניינה בפוליטיקה. בניגוד לטבעו האיטי והמיושב של לינקולן, מרי היתה פזיזה ורגשנית. לינקולן נהג להתנצל בפני אנשים עליהם שפכה מרי את כעסה. על אף שבני הזוג לינקולן היו ידועים באהבתם העמוקה אחד לשני, יחסיהם סבלו עליות ומורדות, בעיקר לאור מותם בטרם עת של שניים מארבעת ילדיהם. רק בן אחד מבין ארבעת ילדיהם הגיע לגיל בגרות.

טבעה הרגשני והמוחצן של מרי טוד גרם לכך שלעיתים נתפסה התנהגותה כלא רציונלית, וכפועל יוצא היא לא היתה אהודה בקרב החברה הגבוהה בוושינגטון. עיתוני התקופה לעגו למרי טוד בשל השיפוץ שביצעה בבית הלבן (שלא שופץ מאז 1813), וטענו שהיא מבזבזת את כספי הציבור בעת מלחמה. מאחר וחלק מקרובי משפחתה שירתו בצבא הקונפדרציה, במהלך מלחמת האזרחים נפוצו שמועות שהאשימו את מרי טוד בריגול. לאחר רצח בעלה, באפריל 1865, סבלה מרי טוד מדיכאון שהתווסף על דיכאונה בעקבות מות ילדיה.

בראשית דרכו כפוליטיקאי, נבחר לינקולן לסנאט מטעם מדינת אילינוי. בשנת 1860 נבחר כמועמד מטעם המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. באותה שנה נבחר לנשיא. לפני כניסתו לתפקיד והשבעתו כנשיא הכריזה דרום קרולינה על פרישתה מהאיחוד.

בנאום ההשבעה שלו בוושינגטון ביקש לינקולן להרגיע את חששותיו של הדרום:

אין לי כל כוונה, ישירה או בלתי ישירה, לפגוע במעמדה של העבדות במדינות בהן היא קיימת. דומני כי אין לי כל זכות חוקית לכך ואף אין בדעתי לעשות משהו בכוון זה.

הפרישה של מדינות הדרום מהאיחוד אינה חוקית, ועם זאת לא אשתמש בכוח בשום מקום נגד שום איש, אלא רק כדי להחזיק ברכוש ובמקומות ששייכים לממשלה לשמור עליהם ולהשתמש בהם, וכן לגביית מסים

לינקולן היה ידוע ביכולת הנאום שלו. נאום גטיסברג הוא אחד הנאומים הידועים, הנלמד עד היום כדוגמה לרטוריקה מבריקה. הנאום ניתן ב-19 בנובמבר 1863 בבית הקברות הלאומי לחיילים בגטיסברג, פנסילבניה, ארבעה וחצי חודשים אחרי קרב גטיסברג, מן הקרבות המכריעים של מלחמת האזרחים:

העולם ישית ליבו מעט, אף לא יזכור לאורך ימים את שאנו אומרים כאן, אך לעולם לא יוכל לשכוח את שהם עשו כאן. מוטב הוא כי אנו החיים, נקדיש עצמנו כאן למלאכה הלא גמורה אשר הם נשאו אותה עד עתה באצילות כה רבה.

מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו – כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם האחרונה, כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו, שאומה זו, תחת האל, תזכה ללידה חדשה של חופש, וכי ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תכלה מן הארץ.

מלחמת האזרחים האמריקאית נמשכה ארבע שנים (1861-1865), וגבתה כ- 600,000 אבידות שהיוו כ- 2% מאוכלוסיית ארה"ב באותה התקופה. קרוב ל- 50% מהנופלים לא זוהו. זהו המספר הגבוה ביותר של חללי מלחמה בכל המלחמות בהן היתה מעורבת ארה"ב. מימדי ההרג העצומים נבעו בעיקר מפיתוח אמצעי לחימה חדשים. פיתוח של רובים הניתנים לטעינה מהירה, וקליע חדש (Minie ball) גורמו להרג עצום בקרבות, משום שלמרות הטכנולוגיה החדישה באמצעי הלחימה, שיטת הלחימה נותרת מסורתית. הכוחות נפרשו זה מול זה בשדה הקרב, ובדומה למטווח ברווזים, החיילים נקצרו למוות על ידי הרובים והקליעים החדשים.

lincoln-movie-1 לינקולן גייס את היכולת התעשייתית של מדינות הצפון, והשתמש באופן מושכל בטכנולוגיות חדישות. לינקולן חתם על עסקה עם בעלי הרכבות לפיה מערכת הרכבות תעבור לשליטה ממשלתית. הרכבת הופכה לאחד מכלי המלחמה, ואיפשרה ללינקולן להעביר גייסות ואספקה במהירות. במהלך המלחמה, לינקולן הרחיב את רשת מסילות הרכבת. לעומת הצפון, רשת מסילות הברזל שעמדה לרשות מדינות הדרום היתה מצומצמת ונשארה בבעלות פרטית. לינקולן התייחס לתעשייה כחלק מהמאמץ המלחמתי, וכפועל יוצא כושר הייצור גוייס לטובת צרכי המלחמה, מייצור מדים ועד ייצור קליעים.

לינקולן יצר חדר מלחמה שהיווה בפועל מרכז עצבים של הקרבות. הוא השתמש בטלגרף כדי להעביר הודעות במהירות וביעילות. קווי הטלגרף הוקמו במקביל למסילות הרכבת, ולפי דרישתו של לינקולן, כל קווי הטלגרף היו נתונים לשליטת הצבא. במידת הצורך, לינקולן הוציא פקודות ישירות לגנרלים שלו, והנחה אותם כיצד והיכן לנהל את הקרבות. הדרום, לעומת זאת, מעולם לא השתמש בכוחו של הטלגרף, ולא יצר מפקדה מרוכזת אחת. בשונה מלינקולן וגנרל גרנט, לגנרל לי (המפקד העליון של כוחות הדרום) לא היתה ראיה כוללת של הקרבות.

למרות שמלחמת האזרחים, עבור לינקולן, נועדה בראש ובראשונה לשמר את האיחוד בין מדינות ארה"ב, מהר מאוד הפכה העבדות לסוגיה מרכזית. עבור לינקולן הצהרת האמנציפציה היוותה חלק מאסטרטגיה צבאית שנועדה להביא לכניעת מדינות הדרום. בעקבות ההצהרה הצטרפו כ- 200,000 חיילים שחורים לכוחות הצפון, כח צבאי שתרם לחיזוק כוחן של מדינות הצפון. בפועל, ההשתתפות בלחימה נתנה לשחורים תחושת כבוד וערך. עבור מדינות הדרום, הצהרת האמנציפציה חיזקה את אמונתן שמטרתו של לינקולן היא להרוס את דרך החיים הדרומית. עבור מתנגדי העבדות במדינות הצפון, המלחמה הפכה למלחמה לשיחרור העבדים.

לינקולן נרצח כשבוע לאחר סיום מלחמת האזרחים, על ידי ג'ון וילקס בות', שתמך בקונפדרציית מדינות הדרום. הרצח היה חלק מניסיון נואש לחסל את צמרת השילטון ולשנות את מערך הכוחות באופן שישיב את מעמדן של מדינות הדרום.

מטרתי העליונה במלחמה זו היא להציל את האיחוד… לו הייתי יכול להציל את האיחוד מבלי לשחרר עבד אחד, הייתי עושה זאת. לו הייתי יכול להציל את האיחוד על ידי שיחרור כל העבדים, הייתי עושה זאת. לו הייתי מציל את האיחוד בכך שהייתי משחרר חלק מהעבדים ואחרים היו נותרים בעבדותם, הייתי עושה זאת. אני עושה פחות [בסוגיית העבדות] כשאני מאמין שמעשי פוגעים באיחוד, אני עושה יותר [בסוגיית העבדות] כשאני מאמין שמעשי תורמים לאיחוד (מתוך: מכתבו של לינקולן להוראס גרילי, 1862)

מה עשינו זה לזו? מה נעשה בעתיד? 24 בנובמבר 2014

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, מתח ופעולה.
Tags: , , , , , ,
add a comment

*הרשימה כוללת ספוילרים

איימי אליוט דאן (רוזמונד פייק) וניק דאן (בן אפלק) הם בני זוג מושלמים המציגים תמונת זוגיות אידיאלית: חברים בנפש, מאוהבים, יפים. האידיליה מתנפצת כשביום נישואיהם החמישי מגלה ניק כי אשתו נעלמה מהבית, וכי הרמזים מצביעים עליו כמי שרצח את אשתו.

"אני צריך עורך דין?" הוא שואל את הבלשית החוקרת את המקרה, "כי אני מרגיש כמו בפרק של חוק וסדר." וכמו בסדרה הידועה, גם "נעלמת" לוקח את הצופים למסע נפתל של מתח וגילוי בנוגע לצידם האפל של יחסי גברים ונשים בכלל, ויחסי נישואים בפרט.

תחילה מסופר הסיפור מנקודת מבטו של ניק, שמסתבר כמספר לא-אמין: קטעים מתוך יומנה של איימי מוכיחים כי פחדה ממנו, בחשבון הבנק המשותף יש הוצאות לא מוסברות, ומסתבר כי בחודשים שלפני העלמה, ניק הגדיל את סכום ביטוח החיים של אשתו, מה שמסתמן כמניע לרצח.

אולם, למרות מבצע חיפושים אליו מתגייסים תושבי האיזור, המשטרה אינה מצליחה לאתר את גופתה של הנרצחת, וההוכחות לאשמתו של ניק הן נסיבתיות. זה לא מפריע לתקשורת לרדוף את ניק ולהאשים אותו ברצח אשתו. אולם, כשמסתבר שבמשך שנה ניק ניהל רומן עם סטודנטית בקורס כתיבה יוצרת אותו הוא מלמד בקולג' המקומי, סיפור חפותו של ניק קורס ונדמה כי אשמתו ברורה.

אלא שאז מתהפכת העלילה על ראשה, והסיפור מסופר מנקודת מבטה של איימי, שמתגלה לעיני הצופים בריאה ושלמה, בעיצומו של מסע נקמה מתוחכם נגד בעלה הבוגדני. כשמסע הנקמה של איימי משתבש, העלילה מקבלת תפנית מזעזעת.

הסרט בבימויו של דיוויד פינצ'ר מבוסס על רב המכר של ג'יליאן פלין, שגם כתבה את התסריט לסרט. בן אפלק משחק גבר שזהותו תלויה במה שאומרת עליו סביבתו הקרובה, שמוצא עצמו לכוד בתפקיד שיצרה עבורו אשתו. רוזמונד פייק משתנה לנגד עינינו מדמות הנערה הכל-אמריקאית המושלמת, לפסיכופטית רצחנית.

gone girl pike head "עליכם לדעת דבר אחד על איימי," אומר לנו ניק, "היא תמיד מנסה לשחק את אלוהים." הצורך האנושי לעצב את העולם, ולשלוט במרכיביו, גורם לשני בני הזוג לבלבל בין אהבה לבין שליטה, ולהילכד ביחסי תלות הרסניים.

הוריה של איימי גם משכתבים את המציאות, בדרכם. הם יצרו סדרת ספרי ילדים בה מככבת "איימי הנהדרת," בת דמותה הדימיונית והמושלמת של איימי בתם. "איימי הנהדרת" היא דמות אידיאלית של סופר-ילדה, הגדלה להיות סופר-אשה, המצליחה בכל מה שהיא עושה; דמות שאיימי המציאותית אינה יכולה להתחרות מולה, אבל מרגישה מחוייבת לנסות להגשים את האידיאל במציאות.

איימי משחקת את דמות האשה-הנחשקת מול ניק. היא יפה, יודעת לבלות, מצחיקה ועשירה. כשהמציאות משבשת את האשליה, הזוגיות של איימי וניק קורסת. הם מאבדים את מקומות העבודה שלהם, נכנסים למצוקה כלכלית, ומחלתה של אימו של ניק גורמת לכך שהם עוזבים את ניו-יורק ועוברים לגור בעיירה הקטנה בה גדל ניק. ניק, הגבר-הילדותי המנסה לרצות את כולם, נסחף אל תוך רומן עם סטודנטית מעריצה.

כשנישואיה משתבשים, איימי יוצרת לעצמה תפקיד חדש. מאישה-מאוהבת-מושלמת היא הופכת לאישה-נוקמת-מושלמת. היא יוצרת עלילת נקמה, במהלכה היא משתנה לנגד עיני הצופים מאישה יפהפיה, מושלמת וחזקה, לאישה מוכה, קורבנית ונזקקת. איימי משחקת את האשה הנבגדת, ובהמשך את האשה הנאנסת, כדי ליצור בסיס שמאפשר לה לשלוט בגברים בחייה, ולעצב את חיי הנישואים שלה בהתאם לאשליית אהבה שביסודה מצויה משאלת שליטה.

כאשה כותבת-יוצרת, איימי משמשת בתפקיד אלוהים, היא הכותבת-היוצרת השולטת בדמויות בעולמה. היא מנסה "לכתוב" את האנשים בחייה, כמו שיוצרים דמויות בספר. אלא שהמציאות מזמנת לה שיבושים בלתי צפויים, שכדי להתמודד עימם עליה להפוך אלימה יותר ויותר.

"'נעלמת' אינו מצייר דיוקן נשי מחמיא, וזה בסדר גמור מבחינתי," כותבת ג'יליאן פלין, "האם לא הגיע הזמן לגלות את הצד המכוער של הנשים? רציתי ליצור דמות אשה מרושעת, אלימה, מפחידה. נשים השקיעו כל כך הרבה זמן ומאמץ בהעצמה נשית, עד כדי כך שלא השארנו מקום לצד האפל."

מידת יכולתם של בני הזוג להמשיך להתעלל זה בזו נותרת כהבטחה לא ממומשת: מה עשינו זה לזו? מה נעשה בעתיד?

קצה המחר: כל יום הוא מלחמה חדשה 29 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, מתח ופעולה.
Tags: , , , , ,
1 comment so far

*הרשימה כוללת ספוילרים

בעתיד כל שהוא כדור הארץ ניצב מול איום של פולשים חייזרים. ויליאם קייג' (טום קרוז) הוא רב-סרן חסר כל ניסיון קרבי שממונה על יחסי הציבור של המלחמה. כשהוא מסרב פקודה, הוא מוצא עצמו נשלח אל שדה הקרב כטוראי.

edge of tomorrow סצנת הקרב הראשונה מזכירה את סצנת הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין," ללא הלוחמים העשויים ללא חת. קייג' חסר מוטיבציה ללחימה, חסר מיומנות, ומפחד. הצילומים התזזיתיים, הפיצוצים, החיילים המתים, והחייזרים דמויי-החרקים מעוררים בעתה. העובדה שקייג' נהרג בקרב הפתיחה מסיימת את הסרט עוד בטרם החל.

אלא שקייג' נלכד בלולאת זמן שגורמת לו לחזור ולחיות שוב ושוב את יומו האחרון.

לנגד עינינו הופך קייג' מאיש יחסי ציבור פחדן לחייל מיומן. עם כל חזרה ליום הקרב, הוא מתאמן יותר, והופך מיומן יותר ויותר בקרבות, עד שהחיילים הלוחמים לצידו עוברים מזילזול, להערכה, ולאמון המביא אותם ללכת אחריו בקרב האחרון, זה שיסיים את הקרבות כולם.

לצידו של קרוז לוחמת ריטה ורטסקי (אמילי בלנט). בשונה מסרטי העלמה במצוקה, ורטסקי היא לוחמת מיומנת, המדריכה את קייג' באימונים, ולוחמת לצידו. בקור רוח היא אומרת לו שבמקרה שהוא נפצע, מוטב שימות ויחזור שוב לשדה הקרב, משום שטיפול בפציעה יבטל את יכולתו לחזור בזמן, וכפועל יוצא ימנע את הסיכוי הקלוש לנצח במלחמה. היא יורה בו למוות בכל פעם בה הוא נפצע.

"זה די נדיר למצוא תפקיד נשי עם עוצמה בסרטי פעולה," אמרה אמילי בלנט בראיון, "דמויות נשיות בדרך כלל אוחזות בידו של הבחור ורצות מאחוריו כאילו אין להן מושג מה לעשות ולאן ללכת."

ורטסקי מכוונת מטרה וחסרת סנטימנטים. לאורך הקרבות החוזרים קייג' הוא זה שמנסה לנהל שיחות וליצור אנטימיות שמעבר לקרבות, מנסה להציל את חייה ולשכנע אותה לא ללכת אל הסוף המר, אך היא מחזירה אותו שוב ושוב להכרח להלחם ולנצח.

"קצה המחר" מלא אקשן, וכמעט משולל מחשבה. קייג' מפתיע ביכולת שלו לחזור שוב ושוב לשדה הקרב, מבלי לחוות חולשה או יאוש. לפני הכניסה אל הקרב, סמל פארל (בילי פקסטון), מפקד המחלקה, אומר: "שדה הקרב הוא הגואל הגדול. זהו כור המצרף הבוער בו מחושלים הגיבורים האמיתיים."

מה שנשמע בפעם הראשונה כנאום הנועד להלהיב את החיילים המפוחדים לקראת הקרב, הופך עם כל חזרה למעין משל על קיומו של קייג' שנדון לחזור שוב ושוב על יומו האחרון. משל על אומץ הלב שבחזרה לקרב הנראה אבוד, ועל התקווה שהפעם הזאת הקרב יסתיים בצורה אחרת.

אליסיום: הבטחה מטרידה 28 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, מתח ופעולה.
Tags: , , , , , ,
1 comment so far

*הרשימה כוללת ספוילרים

השנה היא 2154. כדור הארץ עני, הרוס ומזוהם. העשירים עברו לאליסיום, מושבה נקיה וירוקה בה אפשר לרפא כל מחלה. אוירת הכאוס והסכנה בכדור הארץ באה לידי ביטוי בשימוש במצלמות יד ובצילומים תזזיתיים. הצילומים באליסיום נקיים ואסתטיים עד כדי סטריליות.

elysium-poster מקס (מאט דיימון), הדמות המרכזית בסרט, הוא אסיר לשעבר. מציאות החיים בכדור הארץ המזוהם היא מציאות של מדינת משטרה דיסטופית. השוטרים וקציני המבחן הם רובוטים, המתייחסים לבני האדם, ובכלל זה למקס, כנתון סטטיסטי ולא כבן אנוש. הסרט נפתח בניסיונותיו של מקס להמנע מעבריינות ומאלימות, ומנסיבות בלתי אפשריות שדוחפות אותו למסלול התנגשות קטלני מול מערכת דיכוי וחוסר צדק.

השוטרים תוקפים אותו משום שהתחצף אליהם (או התבדח לטענתו) ומנמקים את אלימותם באמירה "יש מדיניות של אפס סובלנות." קצין המבחן מסביר למקס שקיים סיכוי של 78% שהוא יחזור לפשע, ולכן ההתנגשות עם השוטרים מביאה להארכת תקופת המבחן שלו.

במקום העבודה של מקס הערך העליון הוא תפוקה בהתאמה למכסות, עמידה ביעדי הייצור, והגדלת הרווח. כשנתקע הכבשן עליו עובד מקס, מנהל העבודה דורש ממנו להכנס ולתקן את התקלה. כשהוא נלכד בכבשן וסופג קרינה ברמה גבוהה, מודיע לו רובוט שיש לו חמישה ימים לחיות, מספק לו כדורים ושולח אותו הביתה. במציאות החיים של ”אליסיום” אין שום ענין בפרט, בסבלו, בחייו או במותו.

מקס המיואש פונה לשותפו לשעבר לפשיעה, כדי שיסדיר עבורו כרטיס כניסה לאליסיום, שם יוכלו לרפא אותו. התנאי הוא שיעבור ניתוח שיהפוך אותו למעין אדם-מכונה, וישתתף במבצע שמהותו פריצה למחשבי אליסיום. המבצע, כמובן, משתבש.

מקס גדל במנזר של נזירות היספניות ביחד עם פריי (אליס בראגה). אחת הנזירות מספרת למקס שהוא יחיד ומיוחד, שנולד למען מטרה מיוחדת, שיעשה משהו גדול ונפלא בעתיד. מקס הופך לעבריין, וגם כאשר הוא מבקש לשקם את דרך חייו, נסיבות החיים מונעות זאת ממנו. פריי, לעומתו, הופכת לאחות בית חולים ועוזרת לחולים ולנזקקים כנגד כל הסיכויים. אולם, הבת שלה חולה בלוקמיה ללא סיכוי להחלמה, אלא אם כן תגיע לאליסיום.

הבת החולה מספרת למקס סיפור על סוריקטה שעולה על גבו של ההיפופוטם כדי לאכול פירות. "מה יוצא להיפופוטם מזה?" שואל אותה מקס. "הוא רוצה חבר," היא עונה.

לכאורה פריי מתנגדת לאלימות, ומוצגת כהיפוכה של דלאקורט (ג'ודי פוסטר), קצינת האבטחה של אליסיום, שמסבירה שהאלימות אותה היא מפעילה (בסיועו של קרוגר, שמאופיין כרוצח פסיכופת), נועדה כדי להגן על ילדיה ועל עולמה מפני הפולשים מכדור הארץ. הנשיא של אליסיום דוגל בדרכי שלום, אבל מעוצב כאמפוטנט חסר יכולת. דלאקורט, מסבירה לו שהאלימות נחוצה כדי לשמר את הפציפיזם שלו: "כשיש לך פולשים אתה צריך אותי שאעשה את העבודה המלוכלכת." למעשה, על מנת לרפא את אזרחי העולם כולו (ולממש את משאלת ליבה של פריי) ולקבל אותם לאליסיום, נדרשת אלימות הרסנית, שגובה את חייו של מקס. האלימות הופכת לרע הכרחי עבור כולם.

בסופו של ענין, אחרי פריצה אלימה לאליסיום, מקס מקריב את חייו כדי לאתחל את המערכת, מה שהופך את כל תושבי כדור הארץ לאזרחי אליסיום. למקס אין למעשה כל אידיאולוגיה או רצון לגאול את העולם. הוא מבקש להגיע לאליסיום כדי להציל את חייו. את ההחלטה להציל את כולם במחיר חייו הוא מקבל כשהוא מבין שימות בכל מקרה.

יש קווי דימיון בין "אליסיום" לבין "מחוז 9", סרטו הקודם של הבמאי ניל בלומקמפ (Neill Blomkamp). בשני הסרטים ישנה אמירה פוליטית בנוגע ליכולתו של הרוב השבע לקבל את האחר שנתפס כזר וכמסוכן. ”אליסיום” מתאר דיסטופיה בה הפערים הכלכליים-חברתיים מתרחבים עד כדי כך שהמעמדות העליונים (הלבנים והמשכילים, שהסרט מאפיין כאירופאים) מרחיקים עצמם מהמעמדות הנחשלים (בעיקר היספנים ושחורים), אך ממשיכים לנצל את עבודתם.

שרלטו קופלי (Sharlto Copley), השחקן שמשחק את קרוגר האלים, גילם את ויקוס, השוטר הבירוקרט טוב הלב שרק-עושה-את-תפקידו ב"מחוז 9" אך מגלה לזוועתו שהוא הופך לחיזר בעל כורחו. בשני המקרים מדובר בדמות המאבדת את זהותה האנושית. ויקוס הופך לחייזר, קרוגר מתמסר כליל לאלימות.

הסרט צולם בשכונות העוני במקסיקו סיטי. "יש לך צוות שמגיע מהעולם העשיר והשבע, שמגיע לשכונות העוני של מקסיקו סיטי עם טכנולוגיה מתקדמת לאיזור מצוקה… זאת אליסיום של תקופתנו. אנחנו באנו מתחנת החלל קליפורניה," אמר בלומקמפ בראיון, "אם באת בשביל חוויית פופקורן כייפית, מחכה לך חוויה מטלטלת… אם בסוף הסרט אתה מוצא את עצמך מוטרד, צפית בו כמו שהתכוונו."

אליסיום מייצגת את מימושה של המשאלה האנושית לשיחרור מסבל וכאב: מקום בו אין דאגות של פרנסה, והטכנולוגיה נותנת מענה לכאב, מחלה, זקנה, ואפילו למוות. אלא שמחיר האוטופיה הוא אלימות ואפליה חברתית הגובלת בגזענות. בשונה מ"מחוז 9," שמסתיים בצורה מורכבת ועוכרת שלווה, "אליסיום" מציע סוף טוב-לכאורה. בנקודה בה מסתיים הסרט ההפרדה בין תושבי אליסיום לבין תושבי כדור הארץ מתבטלת וכולם הופכים לאזרחים שווים. אולם, הפוטנציאל הנפיץ של האלימות נותר בשדות הנצח של אליסיום כמו הבטחה מטרידה.

איך תהפוך את העולם לטוב יותר? ויליאם וילברפורס משחרר עבדים 13 באפריל 2014

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, פסח, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , ,
add a comment

סיפור יציאת מצרים הוא מיתוס מכונן של יציאה מעבדות לחירות. סיפור חייו של ויליאם וילברפורס הוא סיפורו של אדם שהקדיש עצמו לביטול העבדות באנגליה ובמושבותיה. הסרט "רוחות של תקווה" (שמוקרן גם תחת השם המדוייק יותר "חסד מופלא") מספר את סיפור מאבקו של ויליאם וילברפורס נגד העבדות.

הסרט נפתח ב- 1797 ומציג את וילברפורס חולה ומיואש, לאחר מאבק שנדמה חסר תוחלת שנמשך שנים רבות ללא כל תוצאה מוחשית. הסרט חוזר 15 שנים לאחור, לשנת 1782, המוצגת כשנה בה החליט חבר הפרלמנט הצעיר וילברפורס לקשור את חייו במאבק לביטול העבדות.

ויליאם וילברפורס נולד ב- 1759 למשפחה עשירה. הכסף והמוניטין המשפחתי איפשרו את בחירתו לפרלמנט בגיל 21. לאחר חווייה של התעוררות דתית, וילברפורס מתחיל להתעמק בנושא סחר העבדים, קורא מאמר של תומס קלרקסון נגד העבדות, ומתוודע לאכזריות הכרוכה בראייתו של אדם אחד כרכושו של אדם אחר. עבור וילברפורס המאבק נגד העבדות אינו רק מאבק בחוסר צדק והעדר הומניות, אלא הבאה לידי ביטוי של אמונתו באלוהים.

Amazing-Grace-Poster בקרב הסטוריונים וביוגרפים מתקיים ויכוח בשאלה מי השפיע על וילברפורס לבחור במאבק נגד העבדות כתחום העיקרי בו ישקיע קרוב לארבעים שנות פעילות פוליטית. הסרט בוחר להציג ארבע דמויות כמשפיעות עיקריות: ויליאם פיט הצעיר (בנו של ויליאם פיט הבוגר, הרוזן מצ'טהם), ג'ון ניוטון (רב חובל שעסק בסחר עבדים, עד אשר חזר בתשובה והפך לאחד המובילים במאבק נגד העבדות והסחר בעבדים), תומס קלרקסון (אחד הדוברים הבולטים בתנועת המאבק נגד העבדות), ואולודה אקויאנו (עבד משוחרר שהאוטוביוגרפיה שכתב היוותה אחד המסמכים המרכזיים והמשפיעים במאבק נגד העבדות).

ויליאם פיט היה חברו הקרוב של וילברפורס. השניים הכירו בתקופת לימודיהם באוניברסיטה, והמשיכו לשתף פעולה לאחר בחירתם לפרלמנט. פיט, שמונה בשנת 1783 לראש ממשלה בהיותו בן 24 , ובכך הפך לראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות אנגליה, אומר לוילברפורס בסרט: "אנו צעירים מכדי לדעת שדברים מסויימים הם בלתי אפשריים, ולכן נעשה אותם בכל מקרה."

הסרט נמנע מלהמחיש בצורה דרמטית את האכזריות שבסחר בעבדים ובעבדות עצמה, ומסתפק בסצנה בה תומס קלרקסון, שנסע לאורכה ולרוחבה של אנגליה כדי להביא עדויות על זוועות העבדות, מוציא מתיקו אזיקים ושלשלאות ומדגים את השימוש בהם. לאחר ההדגמה של קלרקסון, חושף אולודה אקויאנו, בן שבט האיגבו שנחטף לחיי עבדות, את הטיבוע שנצרב בעורו, ואומר לוילברפורס "[זה נעשה] כדי שאדע שאיני שייך יותר לאלוהים אלא הפכתי לרכושו של אדם אחר."

לאחר פגישה זו, וילברפורס הולך לפגוש את ג'ון ניוטון. ניוטון היה רב חובל לשעבר שהיה מעורב בסחר בעבדים. לאחר חזרתו בתשובה, הוא הופך לכומר, נושא דרשות בו הוא מציג את הסחר בעבדים כחטא כנגד אלוהים ואדם, ומפרסם חיבור נגד הסחר בעבדים, בו הוא מתאר את זוועות המסע בו נלקחו העבדים מאפריקה אל מושבות איי הודו המערבית. וילברפורס הכיר את ניוטון עוד כשהיה ילד, ובסרט שואל את ניוטון למה התכוון כשאמר "רודפות אותי רוחותיהם של 20,000 עבדים."

בשעה שוילברפורס מעולם לא הפסיד בבחירות לפרלמנט, החוק האוסר סחר בעבדים, אותו הגיש בדבקות בכל שנה לאישור הפרלמנט, נדחה 11 פעמים עד שאושר בשנת 1807. הסרט מסתיים בנקודת שיא זאת.

אולם, בניגוד לאמונת הפעילים נגד העבדות, החוק צמצם את מעורבותה של אנגליה בסחר העבדים, אך לא גרם להפסקת העבדות או לשחרור העבדים. החוק לביטול העבדות, שהוביל לשחרור העבדים במושבות הבריטיות, עבר בפרלמנט בשנת 1833, רק 3 ימים לפני מותו של ויליאם וילברפורס.

משחקי הרעב (4) התלקחות (סרט): בוכה יותר מידי, מתנשקת יותר מידי 1 בדצמבר 2013

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, מתח ופעולה.
Tags: , , , , , , , , ,
1 comment so far

*הרשימה כוללת ספוילרים

ב"התלקחות," הסרט השני בסדרת "משחקי הרעב," קטניס ופיטא, המנצחים של משחק הרעב ה- 74 גרים בכפר המנצחים במחוז 12. תנאי החיים נוחים יותר, אבל מהר מאוד מתגלה אופיו המחניק של כלוב הזהב בו הם נתונים. השניים מגלים כי הם לכודים בתפקיד האוהבים הטרגיים, וכי סיפור האהבה אותו שיחקו מול המצלמות כחלק מהאסטרטגיה שהובילה אותם לניצחון במשחק, הפך בעל כורחם לסיפור חייהם.

אל נוכח מצלמות הקפיטול, בשלב השיא הסופי של המשחק, קטניס ופיטא שוברים את החוקים ומאיימים כי יתאבדו באכילת גרגירי רעל. השניים מסרבים להלחם עד מוות או לציית לחוק לפיו יש רק מנצח אחד. הסיום המשמח בסוף הסרט הראשון, הופך לכלוב זהב מאיים בתחילתו של הסרט השני. סיפור האהבה שליווה אותם מתחילת המשחק הוא התירוץ בו משתמש הקפיטול כדי להסביר מדוע מעשה המרד הגלוי לא הוביל למותם המיידי, אלא דווקא לנצחונם. קטניס מוצגת כמי שלא יכלה לעמוד בהריגתו של הנער שהיא אוהבת, ומוצאת עצמה כלואה במערכת יחסים בה אינה מעוניינת.

בסרט השני מתבהר שקטניס קשורה בנימי נפשה בגייל, חברה לצייד. מצלמות הקפיטול לוכדות את החברים-שהפכו-אהובים מתנשקים. הנשיא סנואו מבהיר לקטניס כי המרד שהפגינה נוכח המצלמות הצית תסיסה בכל המחוזות, ואם קטניס רוצה לשמור על חיי אהוביה, עליה לדאוג להרגעת המצב.

כשהיא הולכת להיימיטץ', המנטור שהנחה את פיטא ואותה במהלך משחק הרעב, ומבקשת שיעזור לה לשרוד את סיור הניצחון, היימיץ' מגלה לקטניס את האמת העגומה: "זה לא יגמר אף פעם," הוא אומר לה, "את תצטרכי לשחק את סיפור האהבה הזה כל ימי חייך."

hunger-games-catching-fire-poster

קטניס המבוהלת מנסה לשחק לפי הכללים, אך היא ופיטא מצליחים רק לגרום לתסיסה מוגברת יותר. מה שקטניס אינה יודעת, ומה שנסתר גם מעיני הצופים עד סוף הסרט, היא העובדה שקטניס ופיטא משמשים ככלי משחק לא רק בידי הקפיטול אלא גם בידי המורדים.

הסרט השני בסדרה מעוצב יותר, ויפה יותר ויזואלית מהסרט הראשון. רמת השחיתות בקפיטול ונכונותם של תושבי הקפיטול להתמסר לחיי נהנתנות חסרי דעת הופכת גלויה ומפורשת, ופיטא וקטניס מתנהלים בסביבה המעוצבת והמלאכותית של הקפיטול כמי שקפאו שד.

"אנשים מתים מרעב במחוז 12," אומר פיטא המזועזע לקטניס במהלך קבלת הפנים החגיגית שנערכת לכבודם בקפיטול, "והאנשים כאן שותים שיקוי שיגרום להם להקיא כדי שיוכלו להמשיך לאכול."

מימדי הדיכוי והאלימות של עולם דיסטופי שנשלט בידי משטר דקטטורי באים לידי ביטוי חלקי בחלק הראשון של הסרט. כל מחווה המרמזת על מרד גוררת הוצאה להורג מיידית, גייל נלכד בשוק השחור במחוז 12 וסופג מלקות המביאות אותו על סף מוות. משחק הרעב ה- 75 מוכרז כמשחק בו יתמודדו המנצחים משנים קודמות. קטניס נמלטת אל השלג כשהיא מבינה שהסיוט של משחקי הרעב לא הסתיים עבורה, אלא עומד להתחיל מחדש.

למרות העיצוב היפה, הסרט מרוכך ומרודד ביחס לספר. מפיקי הסרט ביצעו שיקול כלכלי בנוגע לקהל היעד של הסרט וכפועל יוצא ריככו את סצנות האלימות והאימה כדי שיתאימו לקהל צעיר (הגבלת הצפייה היא מגיל 12). הסיוטים שמלווים את קטניס, רגשי האשמה של השורדת הנושאת בזיכרונה את כל מי שמת למענה או בגללה, תחושת הפחד המתמדת, הפחד לחייך ולחיי אהוביך, תחושת האין-מוצא והכורח להלחם על חייך יום יום שעה שעה, מהווים רקע אפל למשחקי הרעב, אפלה שמעומעמת בסרט.

הויכוח העקרוני בין גייל לבין קטניס בנוגע למרד שהחל בספר הראשון ויוכרע בספר השלישי, ויכוח שיגרום לאבידות כבדות ולגדיעת קשר האהבה בין קטניס לבין גייל, כמעט ולא בא לידי ביטוי בסרט. למרות הפיכתה לסמל העורבני החקיין, המסמל את המרד, קטניס לא מעוניינת במרד. היא רוצה לחיות את חייה בשקט עם משפחתה. קטניס לא מודעת לאנשים אחרים, עד אשר הם חודרים לחייה בכוח.

לעומתה, גייל נושא בתוכו זעם כנגד עוולות הקפיטול. הוא מאמין שיש להקריב חלק כדי להציל את הרוב. הוא מאמין בעליונותו של עקרון החופש על פני החיים והחמלה. כשקטניס משתפת את גייל ברגשי האשמה שלה על האנשים שנהרגו בגללה, הוא אומר לה "את נתת לאנשים הזדמנות, הם צריכים להיות אמיצים מספיק כדי לממש אותה," ומבלי משים מצביע על ההבדל המהותי בין שניהם: קטניס חושבת וכואבת את האנשים שהיא מכירה, האנשים שחייהם נגעו בחייה, גייל חושב על שינוי מהותי ועקרוני, מבלי להתחשב במחיר הכבד של המרד. גייל מגיע למרד מתוך בחירה, תודעה ורצון לנקם, קטניס מגיעה למרד מתוך הכרח וחוסר ברירה.

האנמיות היחסית של הסרט גרמה לצופה הצעיר בן ה- 13 שנלווה אלי לסכם את הסרט במשפט: "משעמם. היא מתנשקת יותר מידי, ובוכה יותר מידי."

רשימות נוספות על משחקי הרעב

אוכל ספרותי: משחקי הרעב ולחמניות הגבינה של פיטא

משחקי הרעב (1): זיכרי מי האוייב האמיתי שלך

משחקי הרעב (2): לקרוא או לא לקרוא זאת השאלה

משחקי הרעב (3): התנגדות לא אלימה

שוברות שתיקה: סקילתה של סוראיה M 1 במרץ 2013

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, סיפורי חיים, סיפורי נשים.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

בשנת 2006 נשפטה והורשעה סקינה מוחמדי אשטיאני בעוון ניאוף. עונשה של אישה נואפת באירן הוא מוות בסקילה. מאוחר יותר הואשמה אשטיאני גם בסיוע לרצח בעלה, ונשפטה לעשר שנות מאסר. עורך דינה, ובהמשך ילדיה, פנו אל הקהילה הבין לאומית וביקשו תמיכתה בהצלת חייה של אמם מהעונש האכזרי. התהודה הבין לאומית שנוצרה בעקבות הפניה, העלתה שוב לתודעה את מצבן העגום, משולל הזכויות, של הנשים באירן.

"הם חושבים שהם יכולים לעשות כל דבר לנשים במדינה הזו", אמרה אשטאני בראיון לעיתון הגרדיאן שבוצע באמצעות מתווך, "מבחינתם, ניאוף חמור יותר מרצח – אבל לא כל סוגי הניאוף: גבר שנאף עשוי להתחמק מעונש מאסר, אבל אשה שנאפה זה סוף העולם מבחינתם. זה קורה משום שאני חיה במדינה שבה לנשים אין זכות להתגרש מבעליהן ונשללות מהן כל זכויותיהן הבסיסיות".

אשטיאני משתייכת למיעוט האזרבייג'ני ואינה דוברת פרסית כהלכה. במהלך ההליכים המשפטיים לא נכח מתרגם: "כשהשופט הקריא את גזר הדין, בכלל לא הבנתי שאני אמורה להיסקל למוות, כי לא הבנתי מה פירוש המילה 'רג'ם'. הם דרשו ממני לחתום על גזר הדין שלי, ואכן עשיתי כך. רק אחרי כן, כששבתי לבית הסוהר שותפותיי לתא הסבירו לי שזו משמעות המושג – התעלפתי מיד".

עורך דינה וילדיה טענו כי אשטיאני הוכתה ועונתה עד אשר הודתה בפני המצלמות במעורבות ברצח בעלה ובאשמת הניאוף. ישנן שמועות לפיהן בית המשפט ימתיק את גזר דינה של אשטיאני ממוות בסקילה למוות בתליה.

סיפורה של אשטיאני הוא בין הסיפורים הבודדים של נשים שנגזר עליהן עונש מוות בסקילה, וקולן נשמע וסיפורן נודע. רוב הנשים נסקלות ונקברות, ובכך נעלמות, וקול העוול הנורא מושתק. סיפור דומה שאף זכה לעיבוד ספרותי וקולנועי הוא סיפור סקילתה של סוראיה M שנחשף על ידי פריידון סאהבג'ם, עיתונאי ממוצא אירני. הספר נאסר להפצה באירן בשל ביקורתו החריפה על מערכת המשפט האירני, והמחאה שהוא מביע נגד שלילת זכויות נשים באירן, אך הפך לרב מכר במערב, ובהמשך עובד לסרט באותו השם.

המשך הרשימה כולל ספוילרים, ואינו מומלץ לבעלי לב חלש או קיבה רגישה.

סאהבג'ם ביקר באירן וסיקר את השפעת משטר האייטולות על האוכלוסיה באירן. במהלך נסיעותיו, מכוניתו התקלקלה בכפר קטן בהרים. בזמן שהוא מחכה לתיקון מכוניתו, אשה מזמינה אותו בחשאי אל ביתה. האשה, זהרה חאנום, מספרת לו את סיפור סקילתה של אחייניתה.

 

stoning-of-soraya-m4

סוראיה מנוצ'רי נישאה בנישואי שידוך בגיל 14 (כן, קראתם נכון). במהלך שנות נישואיה ילדה 9 ילדים. בהגיעה לגיל 35 מאס בה בעלה וביקש לשאת לו אשה חדשה… בת 14. על פי חוקי השריעה, שהפכו לחוק מדינה עם עליית חומייני לשלטון, ריבוי נשים מותר באירן. אלא שבעלה של סוראיה לא רצה לפרנס שתי נשים ושתי משפחות, וסירב להשיב לה את דמי המוהר שלה.

הסרט מתאר את מהלך המאורעות שמוביל לסקילתה של סוראיה, ואת שיתוף הפעולה של אנשי הדת ומנהיגי הכפר בהרשעתה של אשה חפה מפשע. מעבר למחאה על אפליית הנשים, הסרט מוחה על השימוש הציני שנעשה בחוקי הדת ובמעשי האכזריות שנעשים בשם אלוהים.

 

חלק משמעותי בסרט מוקדש לסקילה עצמה, וממחיש עד כמה מדובר בהוצאה להורג אלימה ואכזרית. על פי המנהג, אשה שהורשעה בניאוף נקברת באדמה עד למתניה. ידיה נקשרות מאחור, וגברים משליכים עליה אבנים עד למותה. חל איסור להשליך אבנים גדולות שעשויות לגרום למוות מיידי. מותן של הנשים הנסקלות הוא איטי ומייסר, ונגרם לרוב מפגיעות ראש חמורות. אשה נואפת נתפסת כמי שפגעה לא רק בכבוד בעלה, אלא בכבודם של כל הגברים בכפר. על מנת להשיב את כבודם, כל הגברים שותפים לסקילה, כולל אביה ובניה הבוגרים של סוראיה.

עולמן של הנשים מתואר כעולם חסר זכויות ומוגבל, עולם קפקאי ללא מוצא. ויחד עם זאת הנשים המוסלמיות אינן מוצגות כחסרות ישע או פאסיביות. סוראיה עומדת מול בעלה ומסרבת להסכים לגירושים שיותירו אותה ואת בנותיה ללא פרנסה, וידרדרו אותה לחיי זנות. דודתה נפגשת בסתר עם העיתונאי, ומביאה לכך שסיפור העוול הנורא והמוות האכזרי של אחייניתה לא יושתק, אלא יסופר ויוודע בעולם. למעשה, הספר והסרט הם העדויות היחידות לקיומה של סוראיה. כותרות הסיום של הסרט מציגות תמונה יחידה שלה מגיל 9, ומספרות כי מנהג הסקילה עדיין ממשיך להתקיים באירן ובאיזורים מסויימים באפריקה. באמצעות קולות הנשים, הסרט מביע ביקורת חריפה על קנאות דתית ועל ניצול לרעה של האמונה (ואיצטלה של אמונה) כדי לקדם אנטרסים אישיים ולהכשיר שלילת זכויות נשים.

הסרט ריאליסטי מאוד, ועל פי דרישתו של סהאבג'ם צולם בפרסית על מנת לשקף בצורה אותנטית ככל הניתן את המתרחש באירן. מזעזעת עוד יותר מהסקילה הגרפית המתוארת בסרט היא העובדה שמנהג סקילת נשים עדיין רווח באירן ובאיזורים מסויימים באפריקה, ועל כך יעיד המקרה של סקינה מוחמדי אשטיאני. ההבדל הוא, שכמו דודתה של סוראיה, שבאומץ נדיר שברה את קוד השתיקה ומרדה בקבלה הפאסיבית של היחס האכזרי לנשים, עורך דינה וילדיה של אשטיאני פנו אל הקהילה העולמית באמצעות האנטרנט.

ביולי 2012 פירסם אמנסטי דיווח לפיו גזר דינה של אשטיאני עדיין עומד בעינו, למרות המחאה הבין לאומית בעניינה. עורך דינה, ג'אביד הוטן כיאן, נכלא ועונה, ומרצה עונש מאסר בכלא משום שתמך במאבקה נגד גזר הדין, ועזר לילדיה לפרסם את סיפורה ולגייס את הקהילה הבין לאומית.