jump to navigation

חנות ספרים בכנסיה 25 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in אמא מטיילת, חופשה בחו"ל, פורטוגל.
Tags: , , ,
add a comment

העיירה אובידוס (Obidos) נמצאת כ- 80 ק"מ צפונית לליסבון. העיירה ממוקמת בראש גבעה ומוקפת חומה, עליה מוזמנים לטפס תיירים אמיצי לב. מקור שמה של העיר הוא מלטינית, ומשמעות שמה של העיר הוא טירה, או עיר מבוצרת.

ראשיתה של אובידוס במוצב רומאי. בהמשך נכבש האיזור על ידי הויזיגותים ואחריהם על ידי המורים. בשנת 1148 כבש את האיזור המלך אלפונסו ה- I, המלך הראשון של פורטוגל. בשנת 1210 העניק המלך אלפונסו ה-II את העיר למלכה אורקה. מאז הפכה העיר ל"עיר המלכות" והיתה שייכת למלכה השלטת. חומות העיר והטירה שלה נבנו בתקופת ימי הביניים.

Obidos Book Store

כנסיית סנטיאגו (São Tiago ) נבנתה בשנת 1186 על ידי המלך סנצ'ו הראשון. בני משפחת המלוכה השתמשו בכנסיה כאשר ביקרו בטירתם בעיר אובידוס. בשנת 1755 נחרבה הכנסיה ברעידת האדמה שהחריבה גם חלקים גדולים מהעיר ליסבון. הכנסיה נבנתה מחדש בשנת 1772. אחרי תקופה של הזנחה, בנין הכנסיה עבר שיקום בהשקעה של €300,000 ונולד מחדש כחנות ספרים.

פסטיבל תאטרון רחוב בת ים 2011 (3): זוגיות על חבל דק 30 באוגוסט 2011

Posted by Keren Fite in אמא מטיילת, תאטרון.
Tags: , , , , ,
add a comment

תוך כדי הליכה ברחוב בחיפוש אחר המופע הבא גילינו קונסטרוקציה עליה תלויים חבלים, חישוק וטרפז. זה היה מסקרן מספיק כדי שנשאר, והמופע שהחל היה מלא קטעים מצחיקים, מרהיבים ועצובים.

החיים הם קברט

IMG_0694 סיפור המסגרת של "ציירי לך שפם" הוא סיפורו של צייר אוהב נשים, שמציג בפני הקהל את "הנשים הנפלאות שלי". דמויות הנשים, שנוצרו בהשראת ציוריו של טולוז לוטרק, עוצבו בהדגשה מופרזת של דימויי נשיות – עקבים, גרבוני רשת, איפור מוגזם, שפת גוף מתחנפת – ובהצגת דמויות בתפקידים נשיים סטראוטיפים: המשרתת, זונת הברים, האשה הנצמדת-חונקת את הגבר האדיש שלה.

במהלך המופע היה ניסיון מוגבל לשחק עם הדימויים, לבקר אותם, או להראות את הגיחוך והטרגדיה הטמונה בהם.

הפסקול שליווה את המופע היה משמעותי לא פחות מהאמירה בתנועה. לצלילי "החיים הם קברט" בביצוע הנפלא של לייזה מינלי התחולל מופע אקרובטיקה אוירית על חבל. לבושה בבגדי מארחת חושפניים-פתיינים נתלתה הרקדנית בין שמים וארץ, והפכה את החיים למשחק משעשע ואפל שקצוותיו המנוגדים יוצרים רגעי הרהור, הנאה, ריגוש, כאב ויופי.

 

 

אהובתי, למה שערותייך מלוכלכות כל כך?

במעבר חד נכנסה אל הבמה משרתת בית בלבוש בריטי נוסח "אדונים ומשרתים" ומבטא תואם, והבטיחה לאדון נסתר שתנקה את הכלים, ואת האבק, וגם את הבלאגן שהשאירה אחריה הילדה המעצבנת (סליחה, סליחה, התכוונתי למהממת אדוני! מהממת!).

תוך כדי עבודות הבית, המשרתת מגלה חבל תלוי, וקול פנימי מציע לה להפגין כישוריה באקרובטיקה אווירית. היא, כמובן, לא עומדת בפיתוי, ופונה לטפס על החבל, אך מודיעה לקהל שאינה מתכוונת להפוך לנסיכה, אלא דווקא לנסיך.

הנסיך הנפלא מהאגדות יוצא להציל את רפונזל, והחבל הצהוב מסמל את שערות הזהב של הנערה הכלואה במגדל. אלא שהאהבה כאן אינה עיוורון, והמשרתת-בדמות-נסיך אינה מאבדת את רגישותה לליכלוך. תוך כדי טיפוס במעלה שערותיה של אהובתה, היא-הוא מתחיל להסיר מגוון מכשולים אסתטיים העומדים בדרכו ולהעוות פניו בסלידה בפני צידה המלוכלך של האגדה. כשנגדשת הסאה, הנסיך מוותר על גינונים והצהרות האהבה לטובת שאלה מפורשת: אהובתי, מתי לאחרונה חפפת את שערותיך?

תשובתה הנזעמת של הנסיכה לא מאחרת לבוא, והנסיך מוצא עצמו מתגלגל ונופל מטה מטה בחזרה לחיי השירות והניקיון, שם מסתיימת האתנחתא הקומית אל מול ה"אדון" הנוזף.

בסיום הקטע הודיעה רפונזל-הבית, זאת שמיום היוולדה לא עלה תער על שיערותיה, שאף אחד, גם לא נסיך, לא יטפס לה על השיערות כי זה כואב, וחוץ מזה "אני לא צריכה שום אחד שיציל אותי, אמא".

גבר ואשה על נדנדה

IMG_0711 ואז נכנסה אל הבמה שחקנית בדמות היפר-נשית, עם איפור פנים מוגזם, שפתיים אדומות מצויירות בהבעת נשיקה, חצאית קצרצרה, ועקבים. בזמן שמקמה עצמה על הטרפז, נכנסה שחקנית תמירה בלבוש גבר. מופע האקרובלנס שהתבצע על הטרפז היה משל ויזואלי לאופן בו אהבה ותשוקה מעורבבות זו בזו, והמחשה של יחסי אהבה תלויים על בלימה, נעדרים יציבות וחסרי ביטחון.

בכל זמן נתון תחושת הביחד, רשת הביטחון הזוגית, יכולה להעלם, או שאחד מבני הזוג יכול להפר את החוזה הלא כתוב ופשוט ללכת לדרכו ולא להיות שם כשאת נופלת.

פסקול המופע הקצרצר היה "מתגעגע אלי" של להקת "בובות דרזדן", והשיר הקברטי הוסיף רבדים של מאבק כוחות אירוטי, פתיינות, חיזור חד-צדדי והצמדות לאהוב נצלן המפגין חוסר עניין וריחוק, שרק מגביר את משחק המשיכה-דחייה בין בני הזוג.

 

 

 

בסיום המופע כינס הצייר את כל ה"נשים היפות שלי" והציגן מול הקהל ביחד עם ציוריו של טולוז לוטרק, כמי שמלקט וקושר מחדש חרוזים על שרשרת.

רשימות נוספות על מופעי רחוב:

סיפור בתנועה ובצליל

לקלף את עצמי מתוך עצמי

פסטיבל תאטרון רחוב בת ים 2011 (2) : לקלף את עצמי מתוך עצמי 29 באוגוסט 2011

Posted by Keren Fite in אמא מטיילת, תאטרון.
Tags: , , , ,
1 comment so far

המופע "אומברלו" הוא מופע ראשוני, כנראה עדיין בשלבי עבודה. מופע תאטרון-מחול קצרצר אך עוכר נפש המספר את סיפורם של אומני הקרקס ברגע שהקהל עוזב את הזירה.

רקדנית אחת ניצבת עם מטריה. והמטריה מלווה את כל המופע כאיזו אמירה עצובה-אירונית על הפער בין חוץ לפנים, בין יופיו האסתטי של המופע לבין העולם של מאחורי הקלעים. מטריה מגוננת מפני פגעי החוץ: שמש, גשם. כאן, על הבמה נחשפים פגעי הפנים: הפחדים, היצרים, הקנאות, מאבקי הכוחות. כאן אין שום מטריה מגוננת. מעטים רגעי החמלה.

IMG_0718 על הבמה נחשפים יחסי הכוחות ומאבקי הכוחות בין הרקדנים לבין עצמם כזוג וכקבוצה, וסערת המאבק הפנימי בגופן ובנפשן של הרקדניות. פוליטיקות פנימיות, קינאה, בריתות מתחלפות, מוצגות כמו קליידוסקופ מתחלף. רקדנית אחת מנסה לכווץ-לקלף את עצמה, במעין מייצג של אנורקסיה, רקדנית אחרת עומדת מול רקדן בדמות אריה וצוחקת תוך כדי הכאה-עצמית, והצחוק הוא מבוכה ופחד וכאב. רקדן אחר מתמודד מול האריה ומנצח, ואז שואג ומנופף בידיו בהפגנת שליטה.

רקדנית מגרדת את עצמה בעוצמה, ואז אוחזת במעין פתיל דמיוני לפניה – כמו מנסה לאחוז את עצמה מבפנים, להכיל את השדים, נעה בתנועות קוויות, מקוטעות, חוזרת על עצמה כמו במעין טקס פולחני של השבעה… ואז בולעת/מקיאה/בולעת את אותו פתיל מסתורי, במייצג כמו-בולמי.

במופע הרחוב אין הבדל במרחב בין השחקנים לבין הקהל, אין את הריחוק המגונן של במה מוגבהת שמרחיקה את הצופה, היושב לבטח בכסאו, ויוצרת אבחנה בין המתרחש על הבמה לבין המתבונן-עצמו, חייו, נפשו. אפילו האסתטיקה של הכוריאוגרפיה והיופי של תנועות הרקדנים לא מגוננות מפני האמירה עוכרת השלווה והופכת הקרביים של המופע. כאן, הצופים שותפים לאחורי הקלעים של היצירה: לדם, ליזע, לפגיעה-העצמית ולדמעות, כשרק רגע חומל-מגונן אחד של חיבוק שמופיע בקצרה במרכז המופע, בא להגן על כולנו מפני הזוועה.

אחרי המופע, בבית מול המחשב, מצאתי קטע של "אומברלו" שצולם בזמן החזרות הגנרליות. כאן, מבעד לעדשת מצלמת הוידאו, מבעד למסך המחשב, העולם החשוף והמדמם של הבמה מרוחק לפתע, כמו חלום רע שהיה והסתיים.

 

עוד בנושא מופעי רחוב:
סיפור בתנועה ובצליל

פסטיבל מופעי רחוב בת ים 2011 (1): סיפור בתנועה ובצליל 27 באוגוסט 2011

Posted by Keren Fite in אמא מטיילת, תאטרון.
Tags: , , , , ,
2 comments

ביום שלישי נסענו לבקר בתאטרון רחוב בת ים. רק כשהגענו לבת ים גילינו ששכחנו להדפיס את מפת הפסטיבל. בדיעבד הסתבר שהיתה זו שיכחה ממוזלת, כי היא סיפקה לנו חוויית צפיה נזילה וחסרת כל תיכנון, שמתאימה מאוד לתאטרון רחוב.

אני נגד

שוטטנו ברחובות ועצרנו לפני כל מופע שלכד את תשומת ליבנו. המופע הראשון שפגש אותנו היה "מראות חסרות חוליות": חבורה של נערים ונערות צעירים, נלהבים, לבושים בתלבושות ססגוניות ובאיפור פנים כבד בנוסח הקומדיה דל'ארטה פלשו אל הרחוב בו הלכנו.

IMG_0685 החבורה נעה ממקום למקום בתנועות רחבות וקריאות שונות, כשאחד השחקנים משמש מנהיג-לרגע ומכריז ברמקול נייד את ההנחייה לסט התנועות/קולות הבא. בקצב מסחרר התחלפו סצנה אחר סצנה: ממצב של תוהו ובוהו קבוצתי בו כל משתתף עושה כאוות נפשו ועד להעמדה בנוסח מקהלת פלייבק בה בכל פעם עולה שחקן אחר למרכז ואומר משפט עליו חוזרים כל השאר ומחזקים ומהדהדים את הבחירה המילולית והפרפורמטיבית, או לחילופין (כראוי לקהל הפכפך ושרירותי) לועגים לה או פוסלים אותה כליל.

אחד הרגעים הטרגי-קומיים התרחש תוך כדי מיצב של הפגנה במהלכו השחקנים עמדו בחצי עיגול, כשבכל פעם שחקן אחד עובר למרכז וצועק הצהרה לעומתית שהתחילה ב"אני נגד" והסתיימה בחזרה עוצמתית של כל חברי המקהלה.

לפתע עלתה שחקנית והכריזה עם אגרוף קמוץ מופנה אל-על "אני נגד הפגנות!"

אל תוך שבריר השניה השקט-הנדהם שהשתרר אחרי ההצהרה שוברת הקונצנזוס, פרצו קריאות התנגדות מהמקהלה עד שלבסוף אמרה השחקנית "טוב, טוב, אני בעד… אני בעד…" וזכתה למחיאות כפיים סוחפות וקריאות עידוד מחברי המקהלה ומהקהל סביב.

כל המופע הרגיש כמו חיפוש במרחב ובזמן: חיפוש מקום, חיפוש זהות. לכל דמות במופע היה מראה ייחודי ומובחן, אך גם כמיהה להיות חלק מביחד גדול יותר. המאבק בין זהות אישית לבין זהות קבוצתית משותפת יצר מהומה ותחושת אי סדר, ללא ההקלה שבאחדות או החירות הטמונה בריבוי פנים וקולות המתקיימים בו זמנית במרחב אחד.

דיאלוג שבור

לצופים בתאטרון רחוב יש חירות גדולה. החירות להתבונן, להתפעל ולהתמלא במידה מהמופעים, והחירות להמשיך וללכת.

המופע הבא שלכד את תשומת ליבנו היה "להכנס החוצה".

IMG_0691 על מרחב דשא משופע בצד הרחוב, התהלכה חבורת שחקנים באדום. החבורה נעה באיטיות קדימה, עד קצה המרחב הירוק, ואז לאחור. הבגדים האדומים בלטו על רקע הירוק של הדשא והפכו את התנועה לאמירה מתריסה, מתבלטת.

הדיאלוג התנועתי בין חברי הקבוצה הצטמצם לתנועה משותפת קדימה ואחורה. אחד הרגעים המעניינים במופע היה אמפרוביזציה במהלכה תוך כדי תנועה לאחור שחקנית אחת הניחה לעצמה ליפול לאחור, בתנועה המדמה תרגילי אמון בין בני זוג, אלא שהשחקנים שמאחור לא צפו את התנועה ולא נענו לה, והנופלת מצאה עצמה קורסת אל הדשא.

בזמן שהשחקנים המשיכו בתנועה קדימה ואחור, אנחנו חזרנו אל הרחוב ופנינו לעבר מופע אחר.

*רשומה ראשונה בסדרת רשומות על פסטיבל מופעי רחוב שהתקיים השבוע בבת ים.