jump to navigation

מי האגם רק נראים שלווים: ביקורת על הסרט מוקה 31 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה.
Tags: , , , ,
add a comment

הסרט "מוקה" נפתח ברצף של צילומים מהודקים, מלאי פעולה ומעטים בדיאלוג, מתוכם נדרש הצופה לדלות משמעות. סצנת הפתיחה מפגישה אותנו עם אישה המכה בראשה בחלון, ובהחלטה של רגע, נמלטת מאישפוז בבית חולים. אט אט אנו לומדים כי בנה של דיאן, לוק, נהרג בתאונת פגע וברח כשחזר הביתה משיעור מוזיקה. תחילה, דיאן הלומת צער. אולם, עם היציאה מבית החולים היא מסרבת להשאר פאסיבית. היא רוצה תשובות. היא רוצה לדעת מי הרג את בנה, ואין לה כוונה לחכות לחקירת המשטרה.

דיאן נפגשת עם בן-זוגה כדי לקחת את הטלפון הסלולרי של בנה. "הייתי צריך לבטל את הקו," הוא אומר לה, "אבל לא יכולתי לעשות זאת." בהמשך, דיאן נפגשת עם בלש פרטי ששכרה כדי לקדם את החקירה. הוא מספר לה שאיתר שלוש מכוניות באיזור שמתאימות לתיאור המכונית שהיתה מעורבת בתאונת הדרכים של בנה. "את צריכה לתת את המידע הזה למשטרה," הוא אומר לה. אולם, היא לוקחת את הדף, ויוצאת לדרך לבדה.

דיאן (עמנואל דבו) יוצאת לחפש את מכונית המרצדס בצבע מוקה שפגעה בבנה. לאורך הסרט, היא לבושה במעיל צבאי ירוק. כמו דיאנה, אלת הצייד במיתולוגיה היוונית, היא יוצאת לחפש נקמה וצדק. כשהיא מגלה את מריאן (נטלי ביי) ובן זוגה, היא יודעת שמצאה את האשמים בתאונה.

התעלומה המובילה את הסרט, נפתרה לכאורה. אולם, דיאן לא מעבירה את הפרטים למשטרה. במקום זאת, היא נשארת בעיר הכפרית הקטנה ומתחילה להתיידד עם מריאן. ליבו של הסרט אינו הסיפור הבלשי של איתור מכונית המוקה, המעניקה לסרט את שמו, אלא הדרמה הפסיכולוגית המתפתחת במפגש בין דיאן לבין מריאן.

moka 2016

במאי הסרט, פרדריק מרמו, עיבד את הרומן "מוקה" של טטיאנה דה רוניי, מחברת "המפתח של שרה", שעובד גם הוא לסרט. מרמו מתמקד בחלק קטן מעלילת הרומן, ומעביר את המיקום הגיאוגרפי של האירועים מפאריז וביאריץ ללוזאן ואויאן. המסע של דיאן מלוזאן לאויאן, מעבר לאגם ז'נבה המכוסה בערפל, מוסיף מימד ויזואלי לאי-הוודאות, לכאב ולסערה הרגשית עמם מתמודדת דיאן. "מי האגם נראים שלווים," אומר וינסנט לדיאן, בזמן שהם נוסעים במעבורת על פני האגם. "למעשה, הם מסוכנים מאוד," הוא מוסיף, "בכל שנה טובעים פה אנשים."

עלילת נקמה מאפיינת גברים פגועים. אישה היוצאת למסע נקמה נתפסת כיציבה פחות, אולי משוגעת. היפוך התפקידים המגדריים מעלה שאלות מאתגרות. דיאן יוצאת למסע במטרה לנקום במי שהרגו את בנה. במהלך המסע, היא פוגשת ומכירה את האישה אותה היא מאשימה ברצח בנה. היא מגלה את המורכבות והאנושיות שבמריאן. באופן בלתי צפוי, היא מזדהה איתה, ונקשרת אליה רגשית. מה שמתחיל כמסע השרדות של חיפוש אחר האמת, מפגיש את דיאן עם צדדים אפלים באישיותה. הנקמה מאפשרת לדיאן להאחז בחיים, בשלב הראשון. אולם, בהמשך, דיאן נדרשת להחליט מה לעשות עם האמת שגילתה. בהדרגה, דיאן מכירה מחדש את בנה ואת עצמה, מוצאת משמעות במה שאבד, ומצליחה לבחור מחדש בחיים.

חנות ספרים בכנסיה 25 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in אמא מטיילת, חופשה בחו"ל, פורטוגל.
Tags: , , ,
add a comment

העיירה אובידוס (Obidos) נמצאת כ- 80 ק"מ צפונית לליסבון. העיירה ממוקמת בראש גבעה ומוקפת חומה, עליה מוזמנים לטפס תיירים אמיצי לב. מקור שמה של העיר הוא מלטינית, ומשמעות שמה של העיר הוא טירה, או עיר מבוצרת.

ראשיתה של אובידוס במוצב רומאי. בהמשך נכבש האיזור על ידי הויזיגותים ואחריהם על ידי המורים. בשנת 1148 כבש את האיזור המלך אלפונסו ה- I, המלך הראשון של פורטוגל. בשנת 1210 העניק המלך אלפונסו ה-II את העיר למלכה אורקה. מאז הפכה העיר ל"עיר המלכות" והיתה שייכת למלכה השלטת. חומות העיר והטירה שלה נבנו בתקופת ימי הביניים.

Obidos Book Store

כנסיית סנטיאגו (São Tiago ) נבנתה בשנת 1186 על ידי המלך סנצ'ו הראשון. בני משפחת המלוכה השתמשו בכנסיה כאשר ביקרו בטירתם בעיר אובידוס. בשנת 1755 נחרבה הכנסיה ברעידת האדמה שהחריבה גם חלקים גדולים מהעיר ליסבון. הכנסיה נבנתה מחדש בשנת 1772. אחרי תקופה של הזנחה, בנין הכנסיה עבר שיקום בהשקעה של €300,000 ונולד מחדש כחנות ספרים.

עוצמת ההחלטה הנחושה: קרבט והטחנה המכושפת 18 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , ,
add a comment

היה זה בימים שבין ראש השנה לחג שלושת המלכים. קרבט, אז נער בן ארבע עשרה, חבר אל שני קבצנים צעירים. יחדיו החליטו להתחפש לשלושת המלכים, וזאת אף על פי שהוד מעלת רוממותו, הנסיך הבוחר מסקסוניה, הטיל עונשים כבדים על קבצנות ועל שוטטות בארצותיו המהוללות.

איכרים רבים שחטו חזיר לכבוד ראש השנה והעניקו למלכים הכבודים מן המזרח שפע של נקניקים וקותלי חזיר. במקומות אחרים קיבלו תפוחים, אגוזים ושזיפים מיובשים, ולפעמים גם עוגת דבש ורקיקי שומן אווז, עוגיות כמנון וכוכביות קינמון. "השנה התחילה מצויין! הלוואי שתמשיך כך עד ראש השנה הבא!" אמר לובוש בערבו של היום השלישי. אז הנהנו שני המלכים האחרים ונאנחו בכובד ראש: "מצדנו – הלוואי!"

Krabatקרבט חולם חלום משונה בו הוא שומע קול המצווה עליו לבוא לטחנת הקמח שליד שואצקולם. לא תצטער על כך! מבטיח הקול. האיכרים, אותם הוא שואל על הטחנה, מספרים על טחנה על גדות המים השחורים בה מתרוצצים שדים ורוחות.

קרבט מתלבט, אך ממשיך בדרכו. כשהוא מגיע אל הטחנה האפלה, שואל אותו האדון האם ירצה להיות לו לשוליה, ללמוד לטחון חיטה “וגם את כל השאר”. קרבט לוחץ את יד האדון ומצטרף אל פועלי התחנה. בימים, העבודה בתחנה קשה ותובענית, ובלילות לומדים הפועלים את רזי הכישוף. תחילה קרבט מרוצה ממצבו: "האוכל כאן טוב, והוא מוגש בשפע, יש לי גג מעל לראשי, ובקומי משנתי בבוקר, אני יודע שמובטחת לי המיטה ללילה, מיטה חמה, יבשה ורכה למדי. מיטה בלי פשפשים ובלי פרעושים. איזה קבצן יכול לחלום על יותר מזה!"

בקיץ, כשמזג האויר מתחמם, קרבט מתרשל בעבודתו. כשהאדון מכה אותו, הוא מנסה לברוח ומגלה שאין דרך לברוח מהטחנה. ההסכם שעשה כובל אותו לאדון, ולכאורה אין דרך חזרה.

קרבט הוא דמות בסיפורי העם הסורבים. המיעוט הסורבי, חי באיזור שנחלק בין גרמניה (סקסוניה) ופולין. מבחינה אתנית הם קרובים לצ'כים ולפולנים. השפה הסורבית מוכרת כשפת מיעוט בגרמניה, ורוב הסורבים דוברים גם גרמנית. בספר של אוטפריד פרויסלר דמותו של קרבט עברה שינוי, מדמות של מכשף רשע, לדמות של גיבור עממי המצליח למלט עצמו ממלכודת.

סגנון הכתיבה של פרויסלר מאופק וגותי. האוירה בספר אפלה. חיי הקסם אינם משעשעים או מלאי הרפתקאות, אלא הם חיים של עבודה קשה ומפרכת, תרגול ושינון מתמיד וצייתנות לאדון. קרבט תמה מדוע הפועלים בטירה טורחים לעבוד כשיש בידם להשתמש בכשפים, ולומד שלעבודה יש ערך בפני עצמה:

קרבט השתומם, "אינני מבין," קרא, "למה לנו לעבוד בכלל אם כל מה שאנו נאלצים לבצע במו ידינו אפשר להשיג בעזרת כשפים?"

"אמנם כן," אמר טונדה, "אבל חשוב רק באיזה מהירות יצאו לך חיים כאלה מהאף! בלי עבודה – לא תחזיק מעמד לאורך ימים, אלא אם כן יש לך חשק להשתגע".

הספר מציג את אנשי העמל, האיכרים והפועלים, כחסרי ענין בפוליטיקה, כאנשים המבקשים לחיות את חייהם מעונה לעונה, מיום ליום. לעומתם, בעלי הממון והשררה עוסקים במאבקי כח, רדיפת בצע ומלחמות. אדון  הטחנה מנצל את  תאוות הבצע האנושית לתוכניותיו האפלות. סיפורו של קרבט מתרחש על רקע המלחמה הצפונית הגדולה, מלחמה שהתרחשה בין 1700 ועד 1721 בין רוסיה הצארית לבין שוודיה. בקואליציית המלחמה השתתפה גם סקסוניה. קרבט, שמצטרף לאדון הטחנה האפלה כשהוא נפגש עם שועי הארץ ואדוניה, פגישה בה מחליטים להמשיך במלחמה, לומד "כמה רבה העוצמה שיכולה האומנות השחורה להקנות… בכוחה להעניק שליטה אפילו על נסיכים ומלכים".

פלוגת חיילים, המגיעים לטחנה האפלה כדי לגייס את הפועלים, זוכים לארוחה מכושפת וללעג מפי טונדה, מנהיג הפועלים בטירה האפלה. טונדה אינו בוחל במילים כשהוא מחווה את דעתו על תהילת חיי הצבא המובטחת לאיכר הפשוט: "טיפשים ומטומטמים… אלה מסוגלים להיות מרוצים מאוד מחיי הצבא כל עוד לא קטלו אותם. אבל אנחנו, החברים שלי ואני, עשויים מחומר אחר: אנחנו מצפצפים על כל הפטפטת הנפוחה של כבודו ועל הוד מלכותו הנסיך הבוחר גם יחד".

פרויסלר מספר את סיפור חינוכו ובגרותו של קרבט מנער לגבר צעיר. זהו נרטיב גברי בו לא קיימת דמות אישה משמעותית. הנערה בה מתאהב קרבט מאופיינת באופי סבלני כמו-מלאכי, ותפקידה היחיד הוא לגאול את קרבט משיעבודו לאדון. בליל פסחא שומע קרבט את קולה ומתאהב בה, ואהבה זו נוטעת בו את הכח והנחישות לעזוב את הטירה האפלה. יופיו של הסיפור אינו בקסם ובכשף, אלא בריאליזם האפל שלו. קרבט הגיע לטירה כקבצן חסר בית. כשהוא עוזב את הטירה הוא מוותר במודע על הידע האפל, ובוחר, בהחלטה אמיצה ונחושה, בחייו הפגיעים של בן-אנוש.

הִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ: נחמה מתוך חורבן 13 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in פרשת האזינו, פרשת שבוע.
Tags: , , , , ,
1 comment so far

הנביא יחזקאל מנבא לגולי בבל. יחזקאל מנבא לציבור המצוי בחויית טראומה: גולי בבל איבדו את ביתם ואת יקיריהם. עולמם חרב עליהם בעקבות המלחמה והגלות.

הנביא ירמיהו מתאר את חורבן הארץ כתוהו ובוהו: רָאִיתִי, אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה-תֹהוּ, וָבֹהוּ; וְאֶל-הַשָּׁמַיִם, וְאֵין אוֹרָם. (ירמיהו ד', כ"ג). דברי הנביא משקפים את חויית הסבל והבלבול בה מצויים גולי בבל: תלושים מארצם, מנסים להבין את אסונם. כמי שאבד עליהם עולמם, הם מצויים בתוהו ובוהו קיומי.

יחזקאל, מדבר לגולים בשפה מטאפורית המאפשרת קבלה של ניגודים, ומעניקה לגולי בבל את היכולת לראות עתיד של נחמה ותקומה בתוך מציאות של גולה: הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל, הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח, וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ (יחזקאל י"ז, כ"ד).

SAMSUNG DIGITAL CAMERA

על פי המסורת התימנית, יחזקאל י"ז הוא ההפטרה לפרשת האזינו. בפרשת האזינו העם מצוי בזמן מעבר: בין הוויית המדבר, להוויית הכניסה לארץ ישראל, בין עם נוודים, לעם המתיישב בארצו. הפרשה כוללת תיאור מכמיר לב של יצירת חיים וסדר מתוך התוהו: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר,  וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ – יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ (דברים ל"ב, ט-י). יצירת חיים מתוך מה שנדמה כמו מדבר מוות היא בשורת העתיד שמביא יחזקאל לגולי בבל.

 

התמונה:   Jackson Pollock, Autumn Rhythm

רקפות לראש השנה 2 באוקטובר 2016

Posted by Keren Fite in ראש השנה.
Tags: , , , , , ,
2 comments

על פי חז"ל "סימנא מילתא היא", כלומר יש משמעות לסימנים ולסמלים. הסעודה הראשונה של השנה החדשה מלאה במאכלים המסמלים את משאלות ליבנו לשנה טובה. אין צורך להסתפק רק במאכלים כסימנים. אפשר גם להוסיף לשולחן החג גם פרחים, למשל רקפות.

מקור השם רקפת בלועזית (cyclamen) הוא מהמילה היוונית kyklaminos שמשמעותה מעגל (כנראה בשל צורת הפקעת).

הפרח צומח בתנאים קשים ומסמל התמדה ואהבה. לכן, שימש לאפיית עוגות חתונה, כסמל לאהבת עולם ופוריות, וגם שימש בכשפי אהבה. לפני תקופת הרפואה המודרנית, השתמשו ברקפת כצמח רפואה המבטיח לידה בטוחה ומהירה. האמונה הרווחת בכוחה של הרקפת היתה גדולה כל כך עד כדי כך שנאמר שאישה הרה שתדרוך על רקפת עשויה לחוות לידה טרם זמנה. מכאן, שהרקפת מסמלת את מעגל החיים: לידה – מוות – לידה מחדש.

הרקפת היא הצמח שהוקדש לאלה הקטה, האלה האחראית על מעברים ופרשות דרכים, האישה החכמה היודעת את מעגלי החיים ומכירה את צמחי המרפא כמו גם את צמחי הרעל.

 

Shana Tova 2016 VR readers

גאיוס פלינוס סקונדוס (Gaius Plinius Secundus), הידוע בשם פליני האב, חי ברומא בין השנים 22-79 לפנה”ס, והקדיש את חייו לחקר הטבע.

ספרו Naturalis Historia הוא אנציקלופדיה בת 37 כרכים המקיפה את כל תחומי הידע של תקופתו. באחד הכרכים, שהוקדש לבוטניקה, נכתב על הרקפת:

"ראוי שצמח זה יהיה בכל בית, משום שהאמונה העממית טוענת שהצמח הינו קמע מגן: בית בו גדלה רקפת יהיה מוגן מסבל וצער."

 

במסורת היהודית, הרקפת נתנה השראה לכתר שלמה. בשל העובדה שהרקפת מרכינה את ראשה היא נחשבת לסמל לענווה ולצניעות, ונקראת נזר שלמה. על פי המסורת האדם נברא בראש השנה ולכן ראש השנה הינו יום של התבוננות פנימית, יום בו אנו מקבלים בענווה את מי שהיינו בשנה שחלפה, ומתחייבים באומץ למה שאנו מסוגלים להפוך בשנה הבאה.

 

שנה טובה!