jump to navigation

כשהכריכה מעניינת יותר מהספר או למה להסתכל על הקנקן ולא במה שיש בו 28 ביולי 2015

Posted by Keren Fite in נשים קוראות.
Tags: , , , ,
4 comments

את הספר אשת חיל של ליהי לפיד קראתי, והנחתי מאחור. האיור שהופיע על הכריכה, לכד את תשומת ליבי מספיק כדי להתעכב על מקורו.

Alice_G.D.Leslieהתמונה מתארת אשה יושבת על ספה וקוראת בספר. בחיקה של האשה יושבת ילדה אדומת לחיים ובהירת שיער. על גב הספה, במרחק מה מהילדה, מונחת בובה. בחיקה של הילדה יש פרחים. האם והילדה אוחזות זו בידה של זו. ראשה של הילדה נשען על האשה הקוראת, פניה מביטות אל הצופה בתמונה. הכל בתמונה אומר נינוחות ושקט, אבל מבטה של הילדה מפר את הסדר המדוקדק, ויש בו מעין הזמנה מעוררת סקרנות.

את התמונה צייר ג'ורג' דאנלופ לזלי, צייר בן המאה התשע-עשרה. התמונה נקראת "אליס בארץ הפלאות." שם הציור ואופן העמדת הדמויות מרמז כי לזלי מתאר סצנה בייתית אופיינית לתקופה הויקטוריאנית: אמא מקריאה מתוך ספר לבתה. ספרי הדרכה ויקטוריאנים עודדו נשים לקרוא ספרים לילדיהן, כדי לשפר את מיומנויות השפה שלהם, וגם כדי לוודא שהספרות לה נחשפים הילדים תהיה חינוכית וראויה.

אך כמו הספר אליס בארץ הפלאות שהרחיב את גבולות המותר והאפשר, מבטה של הילדה המסתכלת ישירות אל הצופה המתבונן בה מרחיב את גבולות הסצנה הביתית השלווה.

סצנות קריאה הן תמה נפוצה בציורים. פרשנים בעלי גישה מעשית, טוענים כי קל יותר להביא מודל לשבת בשקט ללא תנועה בזמן הציור כאשר מניחים בחיקה ספר, ומאפשרים לה לשקוע בעולם המילים. אולם, זהו החלק הקטן והפחות משמעותי של סצנות הקריאה המצויירות.

בחוויית הקריאה יש דבר מה חמקמק שמאתגר ניסיונות לתיאור ויזואלי. זוהי חווייה אנטימית בה אדם מצוי בינו לבין עצמו, אך יחד עם זאת אינו לבדו לחלוטין אלא נמצא בחברתם של יצורי-מילים אותם הוא רואה בעיני רוחו.

בלתי אפשרי ללכוד את עיני הקורא החולפות על פני הטקסט, או את קולה של האם המקריאה סיפור לבתה. לא ניתן להראות בציור את נבכי נפשו של הקורא, או את החווייה הסובייקטיבית של התכנסות פנימה אל תוך עולמות דימיון מילוליים. הציור מאפשר ללכוד את המימד הפיזי של הקריאה המשותפת: שפתיה הפסוקות של האם, הקרבה הגופנית בין האם לבין הבת היושבת בחיקה, רגליה מכונסות על הספה וראשה שעון על חזה.

ציור סצנת קריאה הוא מעין מטונימה המזמינה את הצופה לדמיין ולהשלים את החסר בתמונה מתוך ניסיונו והתנסותו כקורא. שֵם התמונה מפנה את הצופה אל ספר מסויים, מזמין אותו להעלות בעיני רוחו את אליס היורדת אל ארץ הפלאות דרך מחילת הארנב.

סוג הקריאה שלזלי מציג בתמונה היא קריאה חברתית: האם קוראת בקול רם, עבור עצמה, ועבור בתה, ובכך הקריאה הופכת לחווייה משותפת לשתיים. הילדה המביטה ישירות אל הצופה בוהה בעיני הדימיון אל תוך עולמה של אליס, או שמא מזמינה את הצופה אל תוך עולמן של הקוראת והמאזינה. מבטה הגלוי של הילדה מוציא את הצופה מעמדת מציצן, המביט דרך מסגרת על אנטימיות רחוקה שאין לו חלק בה, ומכניס אותו אל עמדת צופה-משתתף, אל תוך עולמם של קוראים שהם חלק מקהילה מדומיינת של אנשי מילים ודימיון.

ולרגע אחד הופך הבלתי אפשרי לאפשרי.

התמונה: אליס בארץ הפלאות, ג'ורג' דאנלופ לזלי

חיי שיעבוד מול מחיר החירות 21 ביולי 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
add a comment

בלראם האלוואי נולד למשפחה עניה בכפר במרכז הודו. בגיל צעיר הוצא על ידי הוריו מבית הספר ונשלח לעבוד בבית תה. בסתר ליבו הוא מטפח חלום לברוח מחיי העוני המרוד אל חיים אחרים, חיים שיש בהם אפשרויות בחירה וחירות. כאשר נקרית לפניו האפשרות לשיחרור מחיי העוני והשיעבוד, הוא מנצל אותה, ומשלם את המחיר האיום שחוקי חברת הדיכוי והעוני תובעים ממנו.

מתחילת הסיפור בלראם מסומן כמי שקיים בו הפוטנציאל להחלץ מסביבת העוני המדכאת בה גדל. תחילה, נותן לו מורה הכפר שם בעל משמעות.

"מונה? זה לא באמת שם." הוא צדק: המשמעות של זה היא פשוט ילד.

"זה מה שיש לי, אדוני," אמרתי. וזו היתה האמת. מעולם לא נתנו לי שם.

"…שמך יהיה בלראם. אתה בטח יודע מי היה בלראם… הא היה עוזרו של האל קרישנה"

בהמשך, מכריז עליו המפקח כ"בחור אינטליגנטי, ישר ומלא חיים בתוך אספסוף של בריונים ואידיוטים", ומכנה אותו טיגריס לבן, שם שיהפוך למכונן בחייו של בלראם בהמשך:

"מהי החיה הנדירה ביותר – היצור שמופיע רק פעם אחת בכל דור?"

"הטיגריס הלבן"

"וזה מה שאתה בג'ונגל הזה"

white tigerאלא שכוחם של החיים חזק יותר ממשאלות ליבו של היחיד, ובלראם מודע לכך עד כאב: "העובדה שהמפקח הילל אותי בפני המורה וחברי לספסל הלימודים, העובדה שקרא לי 'טיגריס לבן', העובדה שקיבלתי ספר ושהובטחה לי מלגה – כל אלה היו חדשות טובות, ואם יש חוק אחד של החיים בחשכה שתמיד עובד, זה שחדשות טובות הופכות לחדשות רעות – ומהר."

החשכה עליה מדבר בלראם היא מציאות חיים של עוני, עליבות ודיכוי בהם נגזר על האדם לחיות חיי שיעבוד ושירות צייתני שאין כל דרך להמלט מהם. בכתיבתו האירונית מסמן בלראם את הדרכים המגוונות בהן החברה והתרבות מחנכות את האדם לחיות חיי צייתנות. אחת מדרכי הדיכוי היא הדת:

הנומן [הוא] האל החביב ביותר על כל מי שחי בחשכה… [האל שחציו אדם וחציו קוף] היה משרתו הנאמן של האל ראמה, ואנחנו סוגדים לו במקדשים שלנו מפני שהוא דוגמה מזהרת לאופן שבו עליך לשרת את אדוניך בנאמנות, אהבה ומסירות מוחלטות. זהו סוג האלים שהלבישו עלינו… עכשיו אתה מבין כמה קשה לאדם לזכות בחירותו בהודו.

מגיל צעיר מבין בלראם את מלכודת השיעבוד אליה נולד. בזמן שהוא צופה בגופת אימו הנשרפת הוא מבין את עומק החשיכה ועוצמתה:

היא מנסה להלחם בבוץ השחור.. אבל הבוץ מוצץ אותה אליו, מוצץ אותה לתוכו. הוא היה סמיך כל כך ורק הלך והתעבה מרגע לרגע… עד מהרה היא תהפוך לחלק מהתל השחור… ואז הבנתי, זה האל האמיתי של בנרס – הבוץ השחור של הגנגס שבו מת הכל, ומתפורר, ונולד מתוכו מחדש, ומת שוב לתוכו. אותו הדבר יקרה גם לי כשאמות ויביאו אותי הנה. פה לא ישתחרר שום דבר.

אביו של בלראם, "איש של כבוד ואומץ", בחר להלחם בחשיכה. הוא בוחר להיות נהג ריקשה, "בהמת משא אנושית", ולא להתחנן לפרנסה אצל עשירי הכפר שדרסו ברגל גסה את מי שנמצא תחתם. "כל חיי התיחסו אלי כמו לחמור", אומר האב לבנו, "כל מה שאני רוצה זה שאחד מבני – לפחות אחד – יצליח לחיות כמו בן אדם."

תחילת החלצותו של בלראם מעולם החשיכה מתרחשת כאשר הוא נשכר להיות נהג המשפחה של האיש העשיר ביותר בכפר שלו. מאחורי ההגה של מכונית ההונדה, הוא מאזין לשיחות ולומד את חוקיו של עולם הפשע, השחיתות ובצע הכסף. מעשה השיחרור הסופי הוא מעשה של אלימות עליו בלראם משלם מחיר יקר, מחיר אותו מסוגל לשלם רק טיגריס לבן, מי שהחליף את עורו והפך מנטרף לטורף.

כלפי קולות הביקורת האפשריים, כלפי מי שעשוי לכנות אותו מפלצת קרת לב, עונה בלראם:

אתה שואל, "אתה אדם או שטן?"

לא זה ולא זה, אני עונה. אני התעוררתי, ואתם עדיין ישנים, וזה ההבדל היחיד בינינו.

בלראם אינו מתיימר להיות צדיק, אך גם מסרב להכנס לתפקיד המפלצת. הוא מודע לחומרת המעשה שעשה, ומודה בפה מלא כי אין בו חרטה: "היה שווה לדעת, ולו רק ליום אחד, ולו רק לשעה אחת, דקה אחת, איך זה לא להיות משרת."

ארווינד אדיגה, הטיגריס הלבן. הוצאת פן. תרגום מאנגלית: יואב כץ.

מי גנב את ג'יין אייר? 14 ביולי 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, ספרות פנטזיה.
Tags: , , , , ,
add a comment

ג'יין אייר הוא אחד הטקסטים המשפיעים ביותר של המאה התשע-עשרה. מאז כתיבתו ועד ימינו התפרסמו עשרות ספרים, ומספר לא מבוטל של עיבודים קולנועיים, המרחיבים את גבולות הסיפור המקורי או מתכתבים איתו בדרך זו או אחרת. עובדה זו מקנה לספר ג’יין אייר מעמד של טקסט יצרני: טקסט המפרה את השיח הספרותי וגורם ליצירתם של טקסטים חדשים המחקים, מפרשים ומרחיבים את גבולות הסיפור המקורי.

אם למנות רק כמה יצירות שהושפעו מג'יין אייר: ים סרגסו הרחב, מאת ג'ין ריס, המקדים את האירועים בג’יין אייר ומספר את סיפורה של ברתה מייסון, אישתו המטורפת של רוצ'סטר; עיר ארבעת השערים, מאת דוריס לסינג, המתכתב במקוריות עם עלילת ההתחנכות ומציג גיבורה, מרתה קווסט, הבוחרת לגור עם אישתו המשוגעת של מאהבה; המטורפת בעליית הגג, מאת סנדרה גילברט וסוזן גובר, המציע קריאה פמיניסטית ליצירותיהן של סופרות בנות המאה התשע-עשרה, ומציג את דמותה של ברתה מייסון כמטאפורה מכוננת לכתיבת נשים בתקופה הויקטוריאנית.

גם בספר הפנטזיה פרשת ג'יין אייר ממשיכה האומנת המסוגפת הכמהה לאהבה, לבית ולהגשמה עצמית, להוות מקור להשראה. אלא שג'ספר פורד Eyre Affairמחליף את עלילת החניכה בעלילת מרדף פנטסטית, והופך את בת-דמותה של ג'יין, ת'רסדיי נקסט, לבלשית ספרותית.

אנגליה של ת'רסדיי נקסט היא מדינת משטרה הנשלטת מאחורי הקלעים על ידי תאגיד "גוליית" הקפיטליסטי. אירועי הספר מתרחשים בשנת 1985 חלופית: מלחמת קרים נמשכת מזה 131 שנים והדת השלטת הינה… ספרות אנגלית.

המחיצה בין המציאות לבין הדימיון גמישה באופן פנטסטי ומאפשרת מעבר של דמויות בדויות מדפי הספרים אל מציאות היום יום, וכניסתם של אנשים בשר ודם אל תוך יצירות ספרותיות. באופן דומה, נוסעים בזמן, כדוגמת אביה של נקסט, עוברים בין עבר לעתיד ומוכיחים שוב ושוב עד כמה ההווה הוא נקודה רגעית ונזילה. אי-יציבותם של מימדי הזמן והממשות גורמת להקמתו של מערך משטרתי שלם שמטרתו להסדיר, לשמר ולפקח על יציבות הנרטיב הספרותי וההיסטורי.

עיקר כוחו של הספר בעלילה. לאחר פתיחה אקספוזיציונית מייגעת-משהו, המציגה בפני הקורא את עולמה של ת'רסדיי נקסט, צוברים האירועים תאוצה, והעלילה מתפתחת במהירות יחסית. יכולתו של ג'ספר פורד לבנות עולם בידיוני המשתמש באופן מושכל ומשועשע בקלישאות ספרותיות ותרבותיות מתגברת על חולשות עלילתיות כגון עלילות משנה מסקרנות הנותרות פרומות, ופתרונות עלילתיים צפויים עד כדי תדהמה. הדמויות מקוטבות באופן ברור לטובים יגעים-אך-נאמנים הנאבקים ללא מורא וללא תקציבים ראויים ברעים חסרי-מעצורים, רודפי בצע, בעלי כוחות מסתוריים ומניעים אפלים.

השמות המגוחכים שבוחר פורד לדמויותיו לועגים לקטגוריזציה השחוקה של ארכי-רשע (אכרון הדס הנקרא על שם הנהר המרכזי בעולם השאול), בלשית בודדה אך עשויה לבלי חת (ת'רזדיי נקסט, יום חמישי הבא, שם המרמז על הגמישות והאקראיות של הזמן והמציאות), אהוב לשעבר (לנדן פארק-ליין, הנקרא על שם המשבצת במשחק המונופול הבריטי ממנה ניתן לדרוש את הרכוש בעל הערך הגדול ביותר), ונבל קפיטליסט (ג'ק שיט, ביטוי שמשמעו, בין השאר, שקרן חסר ערך).

הספר נפתח בגניבתו של העותק המקורי של ספרו של צ'ארלס דיקנס, מרטין צ'זלוויט, וברציחתו של מר קוויוורלי, דמות שולית מהיצירה. כפי שמסבירה ת'רסדיי נקסט לשותף שלה, "כל העותקים על פני האדמה, בכל צורה שהיא, נובעים מאותו מעשה יצירה ראשון" ולכן, כל שינוי בכתב-היד המקורי של יצירה ספרותית גורם לשינוי מיידי בכל העותקים הקיימים.

תפקידה של המחלקה לבילוש ספרותי (מ"מ-27) הוא שמירה על יציבות נרטיבית. תפקיד זה בא לידי ביטוי במאבק בזייפני שירה ופרוזה, במאסר של שחקנים הנותנים פרשנות דרמטית יתר על המידה למחזות או מעזים להציגם באופן שונה מהמקור (למשל, הצגת יחיד של "הלילה השנים-עשר" מחזהו רב המשתתפים של שייקספיר), בלכידת כנופיות פשע הגונבות ומוכרות מהדורות ראשונות של יצירות שונות, בהגנה על כתבי יד מקוריים ובמלחמת חורמה נגד כל ניסיון לשנותם.

רציחתו של קוויוורלי גורמת להלווייה המונית ולקול מחאה ציבורית על אוזלת ידם של הבלשים הספרותיים. באנגליה בה חברי עמותת הבייקוניסטים עוברים מדלת לדלת על מנת לשכנע אזרחים כי לא ויליאם שייקספיר כתב את המחזות האלמותיים אלא דווקא פרנסיס בייקון, והמחזה "ריצ'ארד השלישי" מוצג על ידי שחקנים מתוך הקהל בסגנון המזכיר נוסח אליזבתני ל"הצגת הקולנוע של רוקי", הלוויה של דמות ספרותית נעדרת אינה בגדר חריג.

כשג'יין אייר נחטפת מכתב-היד המקורי והיצירה מסתיימת באופן מפתיע לאחר סצנת השריפה בת'ורנפילד (כרומן המסופר בגוף ראשון, העלמותה של הגיבורה מסיימת את הספר), אזרחים מודאגים יוצאים להפגין ברחובות, וראש הממשלה מתקשר אל מפקד הרשת למבצעים מיוחדים כדי לשאול מה לכל הרוחות בכוונתו לעשות בענין.

ואם בשלב זה אתם מחייכים בחוסר אמון, חכו עד שתגלו כיצד מחללת ת'רסדיי נקסט את העיקרון הקדוש של שמירה על יציבות נרטיבית ומשנה את ג’יין אייר לעד. אלו המכירים את ג’יין אייר יקבלו הסבר פנטסטי ומשעשע לפתרונות התמוהים בעזרתם עקפה שרלוט ברונטה קשיים עלילתיים.

פרשת ג'יין אייר. ג'ספר פורד. תרגמה: חנה ידור-אבני. הוצאת מודן. 336 עמודים.

פה גדול והמכוערת הלוחמים האמיצים! 6 ביולי 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
add a comment

היתה זו שעת אחר צהריים של יום חמישי, יום רגיל בחודש ינואר, כאשר באו לקחת את מאט דונהי. שני גברים בחליפות כהות, חולצות לבנות ועניבות תואמות, באו לעצור את דונהי בחשד שאיים לפוצץ את בית הספר, "כמו קולומביין ! יחי קולומביין !!"

סרטו של מייקל מור "באולינג לקולומביין" הפך את הטבח בתיכון קולומביין בקולורדו, בו נרצחו 12 תלמידים, לידוע שבמקרי האלימות בבתי הספר בארה"ב. לא במקרה בוחרת ג'ויס קרול אוטס לאזכר דווקא את מקרה הירי הזה.

מה שנתפס תחילה כמקרה ירי נוסף בו מחסלים תלמידים את עמיתיהם השנואים לספסל הלימודים, התגלה עד מהרה כתכנון קר ושקול של פיגוע המוני. אריק האריס ודילן קלבורד, שני תלמידים בתיכון קולומביין, תכננו לפוצץ את הקפיטריה של בית הספר בזמן ארוחת הצהריים. לאחר הפיצוץ תכננו לירות בניצולים, במתקהלים סקרנים ובכוחות ההצלה שיגיעו לזירת הפיצוץ. רק כישוריהם הלקויים בהכנת פצצות מנעו אסון גדול יותר מזה שהתרחש בפועל בבית הספר.

כאשר נוכחו לדעת שהפיצוץ שתכננו לא מתרחש (הפצצות שהטמינו בקפיטריה לא התפוצצו כתוצאה מפגם טכני), ירו האריס וקלבורד בכל מי שנקרה על דרכם ולבסוף התאבדו. בפרסומים השונים לאחר הטבח הוגדר קלבורד כ"דיכאוני בעל נטיות אובדניות", והאריס כ"פסיכופת רצחני". השאלה החוזרת בכל התחקירים היא: כיצד לא השכלנו למנוע את המקרה הזה, כיצד לא קראנו את הכתובת שעל הקיר?

לאור מקרי הירי הרבים בבתי ספר בארצות הברית, ולנוכח האיזכור הישיר של קולומביין, מובנת, לכאורה, החלטתו של מנהל בית הספר להזמין משטרה ולהשהות את מאט דונהי מהלימודים עד לסיומה של החקירה בענין:

נוכח גל האלימות ששטף את ארצות-הברית בשנים האחרונות, ונוכח חרדתם של ההורים לביטחונם של ילדיהם, האמנתי כי עלי לטפל בנושא בזהירות רבה… כמנהל תיכון רוקי ריבר היה עלי לשקול את טובת הרבים ואת בטיחותם… מול זכויות הפרט

אלא שג'ויס קרול אוטס מתעניינת דווקא בזכויות הפרט הנרמסות בשם זכותו של הציבור לביטחון. אוטס בוחנת את גבולותיה של החשדנות בשם ביטחון הכלל, מציבה סימני שאלה בפני מידת סבירותה, ובודקת את הכוח ההרסני הטמון בצדקנות משיחית, ואת האופן בו מילים ותפקידים חברתיים בוראים מציאות.

Oats Ugly Girlזהו ספרה הראשון של אוטס למתבגרים צעירים, אך גם מבוגרים שלא איבדו את אהבתם לסוף טוב ומעט מתקתק עשויים להנות מקריאתו. מה שנראה כתסבוכת בלתי אפשרית בתחילת העלילה, מוצא את פתרונו בדרך פלאית-למדי השרה שיר הלל לטוב שבאדם, באותה מידה שהיא מגנה את הרוע שבו.

כוחו של הספר אינו בעלילה הצפויה למדי אלא בשתי הדמויות המרכזיות, אורסולה ריגס ומאט דונהי, במערכת היחסים המתפתחת ביניהם, ובאופן בו התרקמות היחסים ביניהם משפיעה על ההתהוות מחדש של מקומם בחברה.

אורסולה ריגס, תלמידה מצטיינת בעלת נטיה לביקורת עצמית קטלנית, מגלה בוקר אחד כי אינה סתם בת מכוערת אלא "המכוערת", לוחמת אמיצה, ספורטאית מחוננת, אדישה בנוגע לדיעותיהם של האחרים ובעלת עקרונות חסרת פשרות.

מאט דונהי, כותב מוכשר ורגיש, יודע שיש לו כישרון להצחיק, ויחד עם זאת שהוא קשקשן בעל "פה גדול" שיעשה כמעט הכל למען בדיחה:

אם אנשים צוחקים ממשהו הם אוהבים להיות בסביבתו של מי שמצחיק אותם, וזאת היתה הרגשה טובה… מאט היה זקוק להרגשה כי הוא מיוחד במינו. איכשהו. לגרום לאנשים לחבב אותו. ולכן היה שומע את הפה שלו ממשיך לקשקש ולקשקש, כאילו היו לו חיים משל עצמו. כאילו מאט היה בובה של איש המדבר מהבטן, ולפעמים לא יודע מה הוא עצמו מדבר

השניות באישיותם של אורסולה ומאט, וטישטוש הגבולות בין התפקיד החברתי אותו הם בוחרים לשחק לבין הרגע בו התפקיד משתלט על מעשיהם, מקבלים גם ביטוי צורני במבנה הספר ובקולות הדוברים בו: פרקים בהם דובר קול בגוף שלישי הנצמד לנקודת מבטו של מאט/"פה גדול", המשולבים בפרקים בהם דוברת אורסולה בגוף ראשון בתוכם נשזר קול בגוף שלישי ל"מכוערת".

מהומת הקולות המתנגשים מקבלת משנה תוקף עם איזכורן של שתי יצירות מאת אדגר אלן פו עימן מתכתבת אוטס: "שדון הדווקא" (1850) ו"וויליאם וילסון" (1839).

בשתי יצירות אלו עוסק פו בדמותו של צל-העצמי (doppelganger). במותחנים הגותיים שכתב, מביע פו השקפת עולם פסימית בנוגע לנפש האדם, ומציג ראייה פסיכולוגית לפיה מעמקי ההוויה האנושית אינם סדורים, שקולים והרמוניים, אלא מתקיים בהם מחול שדים של כוחות מנוגדים המחריבים זה את פועלו של זה, בניגוד לכל היגיון.

ב"שדון הדווקא" מבקר פו את ראיית העולם של ההיגיון הכופה סדר מוסרי מיטיב בעולם של זדון כאוטי, ומציג בפני הקורא את הנטיה האנושית להרס עצמי ולפעולה המנוגדת לכל כלל הגיוני או מוסרי.

"האדם האינטלקטואלי או ההגיוני", כותב פו, "מניח לעצמו לדמיין תבניות – להכתיב כוונות אלוהיות". את איש ההגיון מחליף פו באיש המתבונן, המכיר באין אונותו לנוכח הפעולות חסרות ההגיון שמבצעים אנשים כנגד עצמם. כל שמסוגל האדם המתבונן לעשות הוא לתעד באמצעות אומנותו את החורבן שממיט עליו צל-העצמי.

בשעה שאצל פו אנשים מחריבים עצמם בשל דחפים בהם אינם מסוגלים לשלוט, אוטס מציעה כי דחף היצירה הינו בעל עוצמה שאינה נופלת מזו של דחף ההרס. נקודת השפל והחורבן עשויה להיות מקום של התהוות וצמיחה, לו יניחו האנשים לצדק ההגיוני והשופט בחומרה בלתי מתפשרת לטובת שיתוף והתהוות-גומלין עם זולתם.

"המכוערת" המצהירה על עצמה בתחילת הספר שאינה שחקנית צוות, מצילה את מאט בשל דחף "להעיד על האמת". אורסולה – הבועטת בהתרסה באידיאל היופי המקובל של "נשים 'זעירות' השומרות על המשקל שלהן ללא הרף ומודאגות מקמטים ומצניחת עור הפנים שלהן כאילו כל העולם מתבונן בהן וגם אכפת לו !" – מגלה להפתעתה שאינה יחידה בעולם, וכי מותר ואפשר להיות שונה מבלי להכות את הזולת עד כדי איבוד הכרה:

חשבתי לעצמי, גם זאת מיומנות: להתחבב על אנשים. להסתדר איתם ולכבד אותם. 'המכוערת' יכולה ללמוד ממנה. אין ספק, היה ל'מכוערת' מה ללמוד. והרבה

מאט הרואה עצמו כשחקן קבוצתי ועוטה באופן תמידי את "חיוך הבחור-הנחמד של ילד שמנת" על מנת לשאת חן, לומד מידה של איפוק ובוחר קבוצת התייחסות חדשה בה יוכל "להשתמש בשכל שלו ולא להשתולל כמו אידיוט".

היופי ביחסים הנרקמים בין אורסולה לבין מאט טמון בקירוב ההדרגתי בין הפכים-לכאורה היוצרים מרחב של קשב הדדי וקיום משותף. אוטס יוצרת חיבור, המנוגד לציפיות המגדר המקובלות, בו דווקא האישה ניחנת בתושייה ויכולת, ומחלצת את הגבר מתסבוכות שונות.

מאבקם של אורסולה ומאט מלא עוצמה, כאב ויופי אך משולל כוחניות. במקום להאבק על הבכורה, לומדים אורסולה ומאט לשתף פעולה במלחמה כנגד עוולות חברתיות, להניח לפגיעות ועלבונות העבר ולחלוק את הנאות ההווה: "'פה-גדול' ו'המכוערת' הלוחמים האמיצים !".

פה-גדול והמכוערת. ג'ויס קרול אוטס. תרגמה מאנגלית: יעל ענבר. ספריית מעריב. 235 עמ'.